כלום יש בעולם יהודי, שאין שעתו דחוקה? עומד יהודי ומשיח שעה ועוד שעה ובכל פעם מקדים ואומר: “אקצר בדברַי” והוא מכביר דברים. אומר וחוזר ואומר, ששעתו דחוקה והוא מוכן להוסיף ולספר עד אור הבוקר.

למה אכחיד, שעתי דחוקה באמת ובכל זאת חביבה עליי שיחתם של זקנים, שיודעים הם לבער את הטפל מסיפורם ולהותיר דברים של חן, שיש בהם מטעמה של הזיקנה.

באתי גם הפעם אל חכם שלום ובעודו מנעים מזמירותיו של נעים זמירות ישראל, תקעתי לידיו חפיסת טבק ריחני למקטרות, שמצאתיה נטושה ללא שימוש בקרן זווית. מזוויות עיניו השקיף על החפיסה המבהיקה והריחנית וחיוך של אושר התפשט על שפתיו. הוא לא הפסיק תלמודו ונענע בחיוך באצבעות ידיו הקמוצות, כמבקש שאמתין. משסיים ב“מי יתן מציון תשועת ישראל בשוב ה' את שבות עמו. יגל יעקב ישמח ישראל” הוסיף באותה מנגינה ממש: “ויפתח האל הטוב את ידו הרחבה ויוסיף למר שנות חיים והצלחה בכל מעשי ידיו”.

הניח חכם שלום את ספר התהלים המצהיב על ברכיו, פיטם את מקטרתו המעוותת ואמר בקורת רוח: האם שמע מר על אבו־אברהים והאם יודע הוא מי האיש?

– יודע גם יודע – השתקתיו בהינף יד ובקוצר רוח.

– רואה אני, שזכרוני בגד בי. אני שזכרתי את ימי ההולדת והפטירה של כל בני השכונה, בגד בי זכרוני, שהרי רק אתמול שלשום ודאי סיפרתי לך כאן אותו מעשה מופלא.

הסכת והקשב למעשה שראוי שיסופר, מעשה בשלום ערבנג’י.

שלח חכם שלום סילון עשן מתאבך אל־על וכה סיפר:

 

א    🔗

הלילה תם. אפלולית טרם־שחר שלטה עדיין בחלל האוויר ונסכה ים של דמדומים – ערבוב תחומים של ממשלת האור וממשלת החושך. צינת־בוקר, טבולה בריחות חריפים של גללי בהמות, עמדה באוויר והוסיפה נופך למסך המסתורין של שעת בוקר מוקדמת. מפעם לפעם פלחה את הדממה שיחה קולנית מלוּוה נעירות חמורים ומצהלות סוסים, שבישרו בואו של יום חדש.

משנשפכו קרני שמש ראשונות על גגותיה האדומים של שכונת רחובות, אחת משכונותיה הוותיקות של ירושלים החדשה, נשתנתה התמונה תכלית שינוי – את מקום העצבות, בת־לווייתה של האפילה, תפסה עליצות קרני שמש מופזות ומפזזות, שהטילו אורן על־פני השוק המתעורר. אנשים, נשים וטף מילאו חללו של השוק בקול המולה וצווחה, שהלכה ונתמזגה לקול שירה אדיר, שירת רוכלים המכריזים על מרכולתם. האחד ים של עצבות נשפך מגרונו ואילו השני עליז ושמח וצלילים של שמחה בוקעים מלבו.

השוק שר את שירת היום.

ולפתע, כאילו פסקה ההמולה. שלום ערבנג’י עמד בשער. יהודי גוץ ורחב־גרם, ששפם שחור־עבות מעטר את פניו השחומים־עגלגלים וחודיו מזדקרים אל־על ומשווים לו מראה אימתני, שארשת חשיבות משוכה עליו. מתחת לבית־שחיו נח מקל ארוך, מעוגל ומהוקצע, בעל גוּלת כסף נוצצת עטורה פיתוחים מושכי־לב ועין. קפדן גדול היה ערבנג’י בלבושו ובהופעתו. בימי חול לבש את מדיו הססגוניים ובימי חג ומועד עטה מחלצות. הוא אף ידע לספר כי בגדי חמודות אלו ירש מאביו, וזה מאביו זקנו, וכך עד סוף כל הדורות, ואגב כך מגלגל היה בראשי אצבעותיו את קצות שפמו ביותר משמץ של גאווה.

מוצץ חכם שלום מן המקטרת הריחנית מלוא ריאותיו ונושף אל חללו של הרחוב וממשיך בסיפורו:

ועתה, משהגיע לשער השוק, השקיף ערבנג’י בהדרת חשיבות עצמית לעבר הפלחים הרכונים על תוצרתם ובערבית עסיסית, השגורה על פיו, הכריז בקולו הרועם “סאבח אל כר!” (בוקר טוב) ומכל עבר נשמעה מקהלה של קולות: “סאבח אל נור!… סאבח אל נור!…” (בוקר אור). מששמע ערבנג’י הד לברכתו, הסיר את תרבושו האדום מעל לראשו ובתנועה זריזה הפך את התרבוש ועשאו כלי־קיבול רב־ממדים, זקף גופו וכאיש צבא מובהק עבר בין שורות הפלחים. והללו, מתוך הרגל, השליכו מטבעותיהם אל תוך התרבוש, גרוש לפלח – דמי חכירה יומיים – זכות שעברה לערבנג’י בירושה מאביו, מוכתר השכונה בימים עברו. בזרם אדיר הוטלו המטבעות ופני ערבנג’י קרנו מנחת. פרי כי ישא חן בעיניו הריהו נוטלו, משפשפו בידיו הגרומות, מכניסו אל פיו ופורץ בצחוק רם למראה העסיס הניתז מן הפרי. משנתמלא התרבוש, אסף ערבנג’י את שללו היומי, תחבו אל כיסי מעילו הארוכים ופנה אל בית המרזח של ר' זלמן כהן, מקום מושבו מאז ומתמיד.

בקצה המרתף התחוח ניצב שולחנו הקבוע. יושב היה ערבנג’י, פושט רגליו לפנים ומריק לתוכו מלוא הספל עראק חריף. להפגת חריפות הלגימה נגס כמחצית התריסר מלפפונים כבושים, גיהק בקול פעם ופעמיים, נטל לידיו נרגילה ניחוחה מעלה עשן ופתח בנעימה מנעימות השבת. נעימות השבת חביבות היו עליו ביותר, מנעים היה בשיר תוך תיפוף בראשי אצבעותיו על השולחן. בית המרזח של ר' זלמן כהן שימש לו, לערבנג’י, מעין מפקדה ראשית ומשם חלַש על־פני כל הסביבה. איש כי ביקש להתדיין עם חברו הביא לכאן קובלנתו ושטחה לפני ערבנג’י. ראשית מעשה תפס את בעלי הדין, נעץ בהם עיניים רכות ובקול אבהי, שקול ומתון, הטיף מוסר לשני הצדדים. משנוכח לדעת כי אין שומע לדבריו – הזעיף את עיניו, פניו האדימו ובקולו הרועם פתח בשטח של קללות בכל הלשונות השגורות על פיו, ואלו לא היו מעטות. ואם הושגה פשרה – טפח על גבם של בעלי הדין בהנאה גלויה, עד כדי פקוק החוליות, גבה שכרו כיאה למעמדו – מוכתר השכונה – ונפנה לעסקיו האחרים. הכל שמחו בשמחתו של ערבנג’י, אך אוי לעיניים שראוהו בכעסו; אותה שעה חפת הגברתן ערבנג’י שרווליו, גילה זוג ידיים אימתניות־שריריות והראה לכולם נחת זרועו.

 

ב    🔗

כל זאת לא הייתי בא לספר – הפטיר חכם שלום סילון עשן נוסף – אילולי מקרה, שאירע באחד הבקרים ושנחרת עמוק בזכרוני. הייתי עד ראייה לדברים ואם זכרוני לא יוליכני שולל הריני מבטיח לספר דבר דבור על אפניו. ומעשה שהיה כך היה:

הימים ימי אלול, ומבתי הכנסת בקעה בשעות הבוקר המוקדמות שירתם של ילדי ישראל, ששרו פרקי “סליחות” בניגון ובהטעמה. בשעת בוקר אחד, משנסתיימה התפילה, ואיש־איש פנה לעמל יומו, יצא ערבנג’י לגבות את הגרוש היומי ודעתו זחוחה עליו. עבר בין שורות הפלחים ובקול עמוק ורווחה פתח בפרק מפרקי הסליחות:

אדון הסליחות

בוחן לבבות

גולה עמוקות

דובר צדקות

חטאנו לפניך רחם עלינו…

סלסל ערבנג’י בקולו והכל שמחו בשמחתו, שילמו את המס ואחדים אף פתחו במחיאות כף, כדי להגדיל את עליצותו. לכאורה, הלך הכל למישרין, אלמלי עלם גבה־קומה, צנום ושזוף מראה, כבן י"ח שנים, אחמד שמו, שהפך פניו ועשה עצמו כמי שאינו מודה בקיומו של ערבנג’י. הרהר ערבנג’י – הלה ודאי חומד לו לצון, יערב לו – אך ראה זה פלא, אחמד החמיץ פניו ועמד בסירובו. התרתח ערבנג’י שסבלנותו פקעה צבט בלחיו של אחמד צביטה של ממש והפטיר: “ראש כרוב, גרוש! גרוש, אמרתי” ופנה בקריצה ערמומית לעבר הסובבים. ואולם אחמד עמד בסירובו והכריז בחריקת שניים: “אף לא פרוטה אחת!!” פלחים שעמדו ליד אחמד קרצו בעיניהם ורמזו לו, לאחמד, לבל ישתטה, כי רע ומר יהיה סופו אם אמנם יגדיש את הסאה, אך אחמד לא שעה לרמיזותיהם. למראה עקשנותו החצופה של אחמד פקעה סבלנותו של ערבנג’י באופן מוחלט. תפס בשתי כפות ידיו את הנער וטלטלו טלטלת גבר, כשהוא פורץ בצחוק אדיר. מרוב טלטולים נפל אחמד מתעלף, אך באותו רגע ממש ארע דבר שאיש לא פילל. אחמד, המתעלף־המדומה, תפס בזריזות־חתולית בקרסולי ערבנג’י ובמשיכה אחת עזה קדימה משך כפות רגליו של ערבנג’י, שאיבד שיווי משקלו ונפל בכל כובד גופו בפישוט ידיים ורגליים לתוך רפש השוק. ידיו ורגליו של ערבנג’י סרוחות היו לצדדים גופו התבוסס ברפש הדביק והמטבעות הרבות שבתרבוש התעופפו לכל רוח וטבעו בבוץ. ניצל אחמד את המהומה שקמה ונמלט על נפשו מן המקום בהשאירו אחריו את סלסלת הירק שהביא עמו ואת ערבנג’י הכואב והתוהה על בגדיו המזוהמים ועל מראהו הנלעג. דממת־מוות השתלטה לשעה קלה, אך מייד תפס את מקומה צחוק רם ואדיר. הכל צחקו מלבד אחד – ערבנג’י. הוא קם ממקום־רבצו ובעיניים זועמות, יורקות־דם, טפח בכל כוחו על ראשו ועל לוח לבו, כמי שנשבע לנקום את עלבונו, ירק מלוא הפה רפש, שחדר אל פיו, מלמל שברי מלים ופרץ בצעקה קורעת לב, שזעזעה את השוק מן הקצה אל הקצה. זריזין שתפסו את העומד להתרחש, נטלו רגליהם והסתלקו מן המקום. אני – הוסיף חכם שלום תוך פיטומה מחדש של המקטרת – שהכרתי זעמו תפסתי מקום מסתור בבחינת רואה ולא נראה. נשמעו קולות: “ערבנג’י איבד כבודו!” “ערבנג’י איבד כבודו”.

“לא! אף במחיר חייו יגן על כבודו” – אמר ערבנג’י וכהרף עין נטל לידיו את מקלו בעל גולת־הכסף והסתער בחימה שפוכה על ההמונים, שבסתר לבם נהנו מכשלונו ושמחו לאידו. ערבנג’י הפך ללוע הר געש, שככל שמתפרץ הוא זרם הלַבּה הרותחת הולך וגובר. הוא הצליף ללא־רחם על ימין ועל שמאל, אף על חמורים ופרידות לא ריחם. קטן וגדול, אויב ואוהב, קיבלו מנתם וב“עין יפה” הוא פרץ כרוח סערה ומי שלא טעם טעם מקלו, לא טעם טעמו של מקל מעולם. מחסרי מזל נתכבדו במלתעותיו – בשיני הסוס הגדולות (הו, מה גדולות!), שחדרו עמוק לבשר החי. השוק הפך למרקחה. הכל נסו על נפשם – איש לא ניסה לעמוד בפניו. לא חלפה שעה ארוכה והשוק עמד בשממונו. הים הסוער שמלפני רגע, דמה עתה למדבר שממה. שיירי הפירות והירקות המעוכים הגבירו את הרושם של “שדה הקטל”.

עמדנו והשקפנו עליו – מציץ בי חכם שלום ורחמיו שבים ונכמרים – ולפנינו איש עייף וייגע, כחייל השב מן החזית, צועד בצעדים כושלים לעבר בית המרזח של ר' זלמן כהן. שם גמע ספלי נחושת גמלוניים מלאי עראק ונגס מלפפונים כבושים. לגם ונגס, לגם ונגס. הביט נכחו בעיניים מזוגגות, אחר הרכין ראשו על הדלפק, נתכסה בערפלי מרה שחורה, ופרץ בבכי מר – בכי ילד עזוב ונשכח מאלוהים ומאדם.

 

ג    🔗

למחרת היום השכים ערבנג’י, כמנהגו, החליף בגדיו, עשה צפורניו בקפידה, גילח זקנו למשעי, נטל את התרבוש ועמד בשער השוק, כשחיוך מעושה על שפתיו, אך ניכר כי שוב אינו כתמול שלשום – לא היה זה עוד שלום ערבנג’י כפי שהכרנוהו – קומתו כאילו שחה והברק שריצד בעיניו מאז ומתמיד נראה מעומעם־נוגה.

חיי השוק שבו למסלולם. קריאות הרוכלים הדהדו כבעבר – הללו מכרו, והללו קנו, אך הכל חשו כי משהו בלתי צפוי עומד להתרחש. לתחושה זו הוסיפה דמותו הכחושה של אחמד, הכפותה לעץ האלון הזקן, שניצב רכון בטבור השוק. אחמד גנח ונאק ופרפר ומבין שניו הבוהקות, שבלטו על רקע פניו השחומים, סינן מבול קללות על ראשי בני כפרו. הללו כפתוהו והביאוהו לשוק כדי לין את הדין בפני ערבנג’י, שאם לא ינהגו כך, כך טענו, יקופח מקור פרנסתם.

ערבנג’י ערך את סיבובו היומי. הכל הטילו מעותיהם לתרבושו בשקט ובדממה ואין פוצה פה. לפתע ניצב במרכז השוק חכם מאיר, שמש השכונה, ובפיו חצוצרה של ערב־שבת, שבה נהג להכריז על הדלקת הנרות, צפר חכם מאיר והכריז: “בואו לעץ האלוון! חווג’ה ערבנג’י עושה משפט צדק! בואו לאלון, איש בל ייעדר!”

ואמנם איש לא נעדר, אם בשל סקרנותם ואם משום פחדם מפני ערבנג’י. עלה ערבנג’י על דוכן ארגזי פרי, שהוקם למטרה זו, ולרגליו התפתל אחמד הכפות בידיו וברגליו. מתח ערבנג’י עצמו כלולב, שילב ידיו מאחורי גבו הבליט כרסו ופימתו והכריז בקול שקט־עמוק, שכולו אומר חשיבות:

– בשם אלוהים הרחמן והרחום, אני ניצב מולכם היום אחים יקרים! לרגליי מוטל נער כסיל, ראשו דלעת וכל גופו, חוץ מן השומעים, אינו אלא צנון רקוב" – למשמע מלים אלו פרצו ההמונים בצחוק רם. ערבנג’י הניף ידיו והיסה את השומעים והמשיך בקול עז יותר:

– נער שלוח רסן זה שלח יד במוכתר השכונה, בחוואג’ה שלום ערבנג’י, שהאנגלים יראים מפניו וגדולים וחזקים לא יכלו לו. יודעים אתם כולכם כי בארצות קדם גדעו ידיו ורגליו, ואם היה צורך, אף הסירו את ראשו של כסיל מעין זה. אך לא כן אני. ערבנג’י אוהב אמיצי־לב. כלום אינכם מאמינים?! דעו לכם כי חיבה קטנה, כקליפת השום, נודעת ממני לבחור זה, שאזר עוז לפגוע בי. משום כך ייתכן שלא הייתי מבקש להענישו, אך אבי המרוחם, שהיה איש יודע ספר, נהג לומר משמם של חכים: “עץ קטן מדליק את הגדול” – ועוד היה אומר: "אם לא נכרות ראשו של “העץ הקטן”, נאלץ לכרות הרבה ראשים של “עצים גדולים”. יודע אני, אחים יקרים, כי נער זה הכשילכם. בשם אלוהים: הגידו לי, האם יש לסלוח לו? יודע אני כי תשובתכם היא: – לאו מוחלט. סימני הסכמה נראו מכל עבר וערבנג’י המשיך: – “מתוך רצון לעשות כאן משפט צדק, לא אני אשפוט נער זה. אנשי כפרו ישפטוהו” – סיים ערבנג’י, האהיל כפות ידיו על פיו וקרא – “מוסטפה חלילי! אתה מוכתר כפרו ואתה הוא שתדון את אחמד”. בין ההמונים פילס לו דרך ערבי נמוך קומה, כפוף משהו וסתום־עין, שעלה בצעדים מדודים על דוכן ארגזי הפרי, תחב אצבעותיו בשערות זקנו הדליל כאברך, נשא ראשו אל־על ובאינפוף קל פתח ואמר:

– בשם אללה הרחמן והרחום. רבותי, מתביישים אנו, שבכפרנו, הידוע לתהילה באנשיו המהוגנים, צמח עשב שוטה מסוגו של אחמד. אביו טוב והגון ואמו, שאלוהים ינעים את מנוחתה בגן־עדן, אשת־חיל היתה ואילו הבן אינו אלא כלב שוטה. הסתכלו־נא בפניו, בגופו, כולו פצע וחבורה – סימני השוט יעידו על קורות הלילה האחרון. אם נכהו שוב, לא יאצור כוח ויפח נשמתו הטועה. סבור אני כי נצא ידי חובה אם נטיל עליו עונש כספי כבד – דמי נזיקין לערבנג’י – ועוד נוסיף, כדבר מובן מאליו, אחמד לא יוסיף כל ימי חייו לבוא לשוק זה ואנו בני כפרו, שמקרבנו יצא, נירק בפניו נוכח עם ועדה, למען ישמעו ויירָאו גם אנשי זדון אחרים ואללה יאריך ימיו של ערבנג’י לנצח נצחים…"

דבריו הקצרים והמשכנעים של מוסטפה חלילי, זקן־הכפר, נתקבלו בשריקות הסכמה ובקיאות אהדה. ערבנג’י קרן מנחת, שיפשף ידיו בהנאה גלויה, הגביה זרועותיו אל־על והיסה את הסובבים:

– לאט לכם, רבותי, כבודו של ערבנג’י אין קונים בכסף. די לי בכך שלא אוסיף לראות פניו של נער מאוס זה, אמר וירק מלוא לוגמו וכהרף עין הניף את מוסטפה חלילי הזקן אל־על ויצא במחול לקול צחוקם של ההמונים, שליווהו במחיאות־כף ובנקישות אצבע על כף. רקד ערבנג’י, כשהוא מטלטל כרסו קדימה ואחורה, שמאלה וימינה, וצווחותיו של הזקן המפרפר בידיו למרחקים הגיעו. משעייף ערבנג’י הטיל את הזקן ארצה ככלי אין חפץ בו, ובניתור קל ירד מן הדוכן לעבר בית המרזח של ר' זלמן כהן, שם הרים בשמחה כוסית עראק ופצח בשירה, תוך שהוא אונס את הבריות להקיש עמו כוסות.

חכם שלום קינח דמעה שהתדרדרה מזווית עיניו, עטף עצמו מחמת הצינה ששבה ודבקה בו והמשיך:

בקול בוכים עלה אחמד על גבי אתונו הקטנה ועזב את השוק. ראשו שמוט היה על כתפו השמאלית עיניו עצומות למחצה ורגליו הארוכות נגררו על הקרקע, כשהן מעלות עשן־אבק. מאות זוגות עיניים ליווהו, מי במבטי חמלה ומי במבטי־זעם. אם כה ואם כה לא שב אחמד אל כפרו וידעי דבר סיפרו מפה לאוזן, כי שלח יד בנפשו.

 

ד    🔗

חלפו שנים. ערבנג’י המשיך לנהל את ענייני השוק ואיש לא פצה פה. קורות אותו יום שימשו אזהרה לכל המרדנים.

השנִים עשו את שלהן: שפמו השחור של ערבנג’י שינה גוון והפך צחור, אף כתמי הטבק שריחרח ועשן הנארגילה השאירו חותם כהה על שפמו. קומתו שחה מעט ור' זלמן כהן התלונן בפנינו השכם והערב, כי כמויות העראק שערבנג’י מצריך הולכות ומתמעטות. השוק כמנהגו נהג עד לאותו יום שבו הפך למרקחה.

היה זה יום אביב, ערב חג הפסח. השוק המה מהמוני אדם, שבאו לקנות את צרכי החג. תלמידי בית התלמוד תורה, שבמרכז השוק, שרו בדביקות מזמירות החג בנעימות עריבות, כשחכם בנימין רבם מנצח על השירה בקולו הרועם.

המולת הרחוב ושירת הילדים נקטעה לפתע על ידי קולותיהם של תופים וחצוצרות, שהלכו וגברו. הרוכלים והלקוחות עמדו לרגע כמאובנים פקחו עיניהם ושאלו: “מה לתזמורת בשוק וערב פסח דווקא?” –

מחזה מרהיב עין נתגלה לעיני הצופים – תהלוכה גדולה של חיילים. בראש המצעד צעדו הפרשים, שנשאו דגלים ומאחוריהם יחידת הגמלים ולבסוף צעדה יחידת הרגלים, כשבראשה צועדים המנגנים. תלמידי בית התלמוד תורה פרצו לרחוב בקול שאון והמולה ואילו חכם בנימין הזקן רדף אחריהם עם מקלו בידו וקרא: “רשעים! עוכרי ישראל! שובו בנים שובבים!” – ואין שומע לו. שמחה באה לשכונה ומי יחמיצנה? משלא מצא הד לקריאותיו צרח חכם בנימין ואץ אף הוא לחזות בתהלוכה – אמר חכם שלום ופרץ בצחוק מתגלגל. הטבק שהבאת טבק טוב הוא. ראה כמה ריחו נאה ועשנו יפה.

האצתי בחכם שלום והוא המשיך:

התהלוכה נעצרה במרכז השכונה ומבין שורות הפרשים יצא קצין צבא במיטב שנותיו, זקוף והדור בלבושו, כפתורי כסף בוהקים עיטרו את מדיו וכל כולו פאר. ירד הקצין מעל סוסו הצחור, גילגל שוי שפמו החדים, ופנה אל אחד הנוכחים בטון בוטח: – “היכן מוכתר השכונה, שלום ערבנג’י?” פני הנשאל נתכרכמו מפחד ובקול מגומגם השיב: “בבית המרזח, שם בפינת הרחוב”, והצביע לעבר בית המרזח של ר' זלמן כהן. קצין הצבא תפס ברסן הסוס וצעד קוממיות. המונים הקיפוהו בעיני הערצה ובמיוחד המוני הזאטוטים היחפים ומטולאי הבגדים, שתקעו בו מבטיהם וקנחו בידם המרופשת את חוטמם הדולף. טמן הקצין ידו בכיס מכנסיו, דלה משם צרור מטבעות קטנים והפיצם לכל רוח. הילדים אצו לאסוף את המטבעות והקצין נכנס לפתח בית המרזח.

ערבנג’י, כדרכו, ישב בין כתלי בית המרזח, בפיו נרגילה מעלה עשן, רגליו פשוטות לפנים וכל כולו שקוע במשחק השש־בש. משנכנס קצין הצבא פנימה ודשדוש נעליו המסומרות הרטיט את כתלי הבית המקומר, הפנה ערבנג’י מבטו לעבר המפתן ותלה זו עינים עששות ותמהות לעבר הדמות הניצבת. המבטים נפגשו. קצין הצבא קרב אל ערבנג’י, הזדקף ובתנועה הססנית הצדיע לעבר ערבנג’י ובקול בוטח הכריז: –“שלום עליך חוואג’ה ערבנג’י! אני, סרן אחמד ממשמר המלך עבדאללה ירום הודו, ניצב לפניך! באתי היום ירושלימה ללוות אישיות רמת־מעלה וסרתי לבקרך, כדי להפוך חלומי מציאות…” הדברים נאמרו בבירור וניכר כי תוכננו מראש. אחמד פזל לעברו של ערבנג’י בחיוך ערמומי־חמים וציפה לתגובתו.

הדיבר ניטל מפיו של ערבנג’י, עיניו השחורות־הגדולות יצאו מחוריהן. במבט חודר, חסר־משמעות ובקול צרוד־משהו שאל: “העודך חי אחמד?! ואני סבור הייתי כי אתה מתהפך בקברך ולבי נצבט בקרבי, שמא בעטיי…”.

נטל אחמד שרפרף קלוע, התיישב ליד השולחן הנמוך, הניח רגלו השמאלית על הימנית וסינן מבין שניו הבוהקות: "אכן מפליא, מה?! מובטחני שאלמלא אותו יום מביש, הייתי עדין בור מדעת, כאותו עדר של מתיזי רוק שבכפרי. ימי רעב ומחסור היו מנת חלקי כל הימים הראשונים. כבר בראשית הדרך שדדו ממני גזלנים את אתוני הקטנה והמשכתי דרכי ברגל ובלבי מפעם הרצון להיות איש צבא, היודע להגן על כבודו, ללבוש מחלצות, ולמעלה מכל רציתי להיות שבע! רצוני העז ואמונתי באללה, הם שהפכוני למאושר שבאדם. רכשתי דעת ואף הלשון האנגלית שגורה עתה על פי. הקימותי בית ומשפחה. אם הגעתי למעמדי זה, הרי רק שביקשתי ביום מן הימים להיות גיבור כמוך. תמיד ניצבה דמותך התמירה לנגד עיני. קנאה של אמת קנאתי בך בעוברך כאדון בין הרוכלים העלובים. למען תזכרני גם אתה, חוואג’ה ערבנג’י, הרי לך שי ממני – ואגב כך תחב אחמד את ידו לכיס מעילו העליון והוציא משם מדליון זהב קטן, שעליו היה חרוט בערבית ארכאית ומסולסלת:

"שי לערבנג’י יריבי,

שלימדני לעמוד על חירותי –

מאחמד".

נטל ערבנג’י את המדליון לידיו, בדקו בעין בוחנת, כרוצה לעמוד על ערכו, ידיו רעדו ודמעות ניצבו בזוויות עיניו. הוא נשא ראשו אל־על ושלח מבט לנקודה סתמית בתקרת בית המרזח, המעלה עשן נרגילות ניחוחות, ובקול רווי־כאב אמר:

– “השבח לאלוהים בורא עולם, המרים מעפר דל ומאשפות ירים אביון. מאמין גדול בבורא עולם הייתי עד היום, אך מעתה אמונתי הולכת וגוברת…” – אמר ומבלי משים הזיל דמעה.

הצמיד אחמד את עיניו לרצפה ובקול מבויש־משהו הוסיף: – “זה שנתיים שמטבע זה שמור עמי ובכל עת ציפיתי ליום, שבו אוכל למוסרו ליריבי הגדול”. אחמד הזדקף, לחץ בחום את ידיו של ערבנג’י, והשניים נפלו איש בזרועות רעהו.

בצעדים מאוששים ליווה ערבנג’י את אחמד עד לפתח בית המרזח, טפח קלות על כתפו של אחמד והפליט אגב אנחה: – “היה שלום בחור אמיץ, עלה והצלח ויהי אלוהים עמך”.

אחמד הזדקף ובעיניים אדומות הצדיע לעברו של ערבנג’י, אך מיד עלה על סוסו הצחור, שרקע ברגליו בחוסר סבלנות. התופים והחצוצרות השמיעו קולם והשיירה נעלמה במורד הרחוב.

ערבנג’י נשאר עומד על עומדו, עיניו בוהות אל נקודה דמיונית במרחבי הרקיע השקופים והתכולים ושפתיו דובבו חרישית: “לא ייאמן, לא ייאמן…”

משנתאושש ירק מלוא פיו על עולם ומלואו, סינן מבול של קללות ורוקן אל תוכו כמה כוסות. אחר כך טמן ראשו בין כפות ידיו הגרומות ומירר בבכי.

*

חכם שלום הפסיק כאן את סיפורו, הציץ בי מזוויות עיניו ובחן את תגובתי. ישבנו שנינו, הזקן שמלאו ימיו ואני, שתוקים ובוהים והשקפנו אל הערב היורד ואל הרחוב הירושלמי המחשיך. תקענו בחשאי מבטים בזקנים המדדים על מקלותיהם ומתנהלים לאיטם לתפילת ערבית.

למוד ניסיון הייתי ולא הפצרתי בחכם שלום. נפרדתי ממנו לשלום ובלבי תקווה לשוב ולמצוא שעה של פנאי להאזין לסיפוריו. אודה על האמת, בסתרי לבי רוצה הייתי ששעה זו לא תהיה רחוקה, זקנים אלה, שכה מטיבים הם עמנו ומספרים לנו את סיפוריהם, זיקנתם רובצת על כתפיהם בכל כובדה ומכפיפה את גוום. לא אחת, כשתאוות הסיפור בפיהם, נקראים הם לישיבה של מעלה ועולמנו יוצא מקופח.

ואמנם, לא עברו אלא ימים אחדים. נטלתי לידי את סל הקניות, גדשתיו מפירות העונה ואמרתי אל נפשי: אעבור ליד ספסל האבן המלוטש והבוהק ואמצא את זקני החביב ובני ביתי יהיו נשכרים מן הסל הגדול ומן הסיפור הנלווה לו.

באתי ולא מצאתיו.

עומד הייתי ומיצר על אותו זקן חכם שלום, שמקומו לא נפקד כאן מעולם, ומחשבות ממחשבות שונות התרוצצו בי, שמא נלקח לבית עולמו במפתיע או נפל למשכב ואני – ששעתי דחוקה בשל עיסוקים שמן העולם הזה – יצאתי מפסיד.

עמדתי נבוך. נער שחלף על פני הבחין במבוכתי ונזעק לעזרתי בתקווה שאעניק לו פרוטה.

מצאתי את חכם שלום ישוב בביתו על מיטתו הרחבה, מוקף כרים וכסתות בוהקים בלובנם, ומתאונן וחוזר ומתאונן על הקור החודר לעצמותיו. אולם עיניו הסגירוהו בשובבותן ובחיוניותן. הוא קם לקראתי באברקיו הטפוחים כשצעיף צמר על כתפו, השתעל ממעמקים ומילמל חרש פסוקי תהלים. קיבלני במאור פנים וציווה:

– יישב מר. הטבק שנתת לי מרעיף עלי שמחות. אמרתי, ראוי אתה שלא אציף אותך בסיפורים שכבר סיפרתי. אשר לסל שהבאת, ברוך תהייה. זה ימים שלא יצאתי מפתח ביתי ובטננו דורשת את שלה.

בעיניים נוגות הבטתי אל הסל, היוצא משליטתי ועובר לידיו של הזקן.

– מילא, מלמלתי לעצמי, הרי שקיימתי נפש מישראל.

ישבנו על הספה המהוה והאזנו לחריקותיה־גניחותיה. ניכר בה שידעה בעבר ימים יפים. פיטם חכם שלום את מקטרתו וכה סיפר:

– הבריות חדלו בימינו להאמין בנסים. יש הסבורים כי אלו אפסו מן הארץ. לא ולא. מה משמע נס? – נס הוא מקרה המזדמן על דרכנו, מפתיע את חושינו ואנו זוקפים אותו לזכות המקרה. שניים הם סיפורי היום, שגיבורם אחד: חוואג’ה רפול איש ירושלים, שזכה ושני נסים נעשו לו בימיו.