א    🔗

בשורת הנישואין הקרובה הטביעה את חותמה במזל. הנערה נשתנתה תכלית שינוי ולא ידעה נפשה מרוב שמחה, שהרנינה את לבה. עליצות ושובבות הבזיקו בעיניה ושלחו לחללו של עולם ניצוצות ניצוצות של אושר. המחשבה, שאמנם תנשא לבחיר לבה האשכנזי, החדירה בה גאווה. לא אחת, שנעה שכיבדה את דירת מעבידיה מתגנבת היתה לאיטה אל פינת האיפור של גבירתה, ולוטשת בחשאי מבטי אושר לעבר בבואתה שנשקפה מן הראי, הטיבה תסרוקתה, קרצה בערמומיות מעושה, ואצה חיש לעבודתה. קומתה הנמוכה כאילו נזדקפה משהו, הדם זרם בעורקיה במשנה מרץ והלב פעם כאורלוגין: “לאשכנזי אני נישאת – אני נישאת לאשכנזי” – דומה כי הבחור טפל ומוצאו עיקר…

 

ב    🔗

חווא’ה דאוד, יהודי ירא שמים ומכובד כל הבריות, שעסק כל ימיו בתורה לשמה, ראה במעשי בתו-יחידתו חטא בל יכופר: "הכיצד – זעק והנחית באגרופו מהלומה עזה על השולחן ופוקקו לרסיסים – הכיצד בת ישראל כשירה, בת גבירין שופראין, שהכל נוטלים עצה מפיו, תינשא לאותו אשכנזי מפוקפק, שלא מוֹדע לו ולא קרוב. בן בלי בית… האוזניים תאמנה משמוע והלב ימאן להאמין הכיצד יהודי יקרא, זה ששבת אינו יודע מהי ואינו מתנזר ממאכלות אסורים. אוי לנו ביום הדין! יקח האופל את מזל שלי! לו ברחם אימך היתה קבורתך ורווח לי – זעק חוואג’ה דאוש וקיהל נשים וטף. הניסיונות לפייסו היו לשווא. וחוואג’ה דאוד בשלו: – “אם מזל שלי תינשא לבן בליעל זה משביעני שמים וארץ, שאשב עליה שבעה ואקרע עליה קריעה ביום כלולותיה, למען יקרע האל את רוע הגזירה…”. אשתו מרים סופקת היתה כפותיה בחוסר אונים ומצפה לזמנים טובים.

נכבדי השכונה עודדוהו במילים, לבל יביא חטא לנפשו, שהרי נאמר בפרקי אבות: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו” וכלום יאה הוא ליהודי ירא שמים כמותו להטיל פגם בבן ישראל, אף מבלי שראהו.

יבוא הבחור – אמרו – ויתהה על קנקנו, שהרי נאמר “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” ואם ריק הקנקן – אמרו לחוואג’ה דאוד – מלאנו אתה במצוות ובמעשים טובים והרי אתה בחזקת “מציל נפש בישראל”…

דברי הכיבושין הפיסו במקצת את רוחו הזועמת של חוואג’ה דאוד, שבכי חנוק מילא עדיין את חדרי לבו. “ניחא – אמר – אראנו ואתהה על קנקנו”.

 

ג    🔗

באחת החורשות הנידחות, שבמבואות ירושלים, יעד חוואג’ה דאוד את מקום הפגישה.

מתוח ונרגש עמד חיימקה בציפיה לבוא חותנו המיועד. לא ארכה השעה וחוואג’ה דאוד נתקרב לאיטו, מקלו בידו ופרקי תהילים על שפתיו: “מי יתן מציון תשועת ישראל בשוב ה' את שבות עמו…” – פיזם וסקר את סביבתו. חיימקה קרב לקראתו בצעדים מדודים ופניו חיוורים כלבנה במרומי רקיע.

שלום אדון דאוד – אמר חיימקה בקול גמגמני.

אין שלום לרשעים – ענה לעומתו חוואג’ה דאוד ברול מוחץ וגילגל שולי זקנו במבוכה.

נשתררה דממה.

הפר חוואג’ה דאוד את הדממה, האהיל ידיו מעל עיניו בלגלוג והכריז כבוחן:

– כלום כבודך הוא חיים קירבשנויים יקרא?

– כן – השיב חיימקה – אך קרא לי קירשנבויים בבקשה.

פרס חוואג’ה דאוד פיסת בד על אחד הסלעים, הניח מקלו בין רגליו, יש ברווחה, עצם עין קונדסית אחת, אותת באצבע מאיימת ואמר:

– ולמה לא תשנה את שמך לשם ישראל? – ולעצמו לחש: “ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם”.

התישב חיימקה על זיז סלע כמתחמק ואמר:

– אדון דאוד. נשבעתי שלא אשנה שמי לעולם. זכרונות גדולים קשורים בשם זה – זכרונות על בית אבא שחרב. אדוני יודע, אבא שלי רב גדול היה בישראל. הרב צבי הלל קירשנבוים קראו לו וישיבה גדולה עמדה תחת השגחתו. משבאו הנאצים לפולין מסרנו אבא, שאותו לא הוספתי לראות לעולם, לידי המשרתת הנוצריה שלנו. אבא חיבק אותי ואימץ אותי אל לבו לפני הפרידה ואמר: “בני, בשל חטאנו גלינו מארצנו ועתה גם בגלות לא יכירנו מקומנו. אויבי האומה מתנכלים לנו ואנו הולכים בדרך שלא נשוב ממנה לעולם.” דמעות ניצבו בעיניו של אבא ז"ל כשאמר: “בני, שמור על גחלת ישראל שלא תכבה…” אבא הלך לבלי שוב.

אתה יודע, גדלתי בדיר חזירים, רחוק מאלוהים ואדם ואולם כשבאתי לארץ, לאחר תלאות מרובות, סבלתי חרפת רעב והלכתי בודד ללא קרוב ומודע, התגוררתי בבית הכנסת אורחים, שבו מצאו מקלט מוכי גורל ואנשים שכוחי אל. גם משם סילקוני יום אחד וקראו לי, לבנו של הרב צבי הלל קירשנבוים גוי… ערל… ולא אחת בסבלי שאלתי את נפשי למות כמו אבא… אולם בתוך האפילה הגדולה של חיי – ראיתי לפתע אור גדול והרבה הרבה נחמה בבתך מזל… זו מזל בחורה מאוד טובה ומאוד הגונה… אדון דאוד אנא אל תאמין לשקרים של האנשים – הם מקנאים בנו…".

חוואג’ה דאוד, שהכין עצמו למערכה כבדה נגד אותו “כופר”, שינה דעתו חיש מהר, לבו הקשוח נתרכך עד מהרה ודמעות חמות נתגלגלו על זקנו והפטיר קבל עולם: בעוונותינו הרבים… בעוונותינו הרבים… הוא היה רב… אה! וניגב בשולי שרוולו את פניו הלחים.

חוואג’ה דאוד הזדקף, לחץ בחום את ידו של חיימקה ונשקו על מצחו: – זכור בני את צוואת אביך הקדוש ותהיה ברכת אלוהים עליכם. שמרו מצוות התורה ותהיה היא משמרת אתכם.

שעה ארוכה עמדו השניים דוממים.

נמוגו דמדומים של בין-ערביים, חשכה ירדה על הארץ וכוכבים נצנצו בשמים הגבוהים. צרצרים השמיעו קולם מבינות הסלעים וליוו בנגינתם את איוושת הרוח בחורש – “הם מנגנים לכבוד החתונה שלכם” – אמר חוואג’ה דאוד בקול מבודח והתנהל לאיטו כשהוא שעון על חיימקה – חתנו המיועד.

 

ד    🔗

קשיחותו וקנאותו של חוואג’ה דאוד הפכו עתה לחיבה עזה. אוחז היה ביד אשתו ובעיניים נוצצות ובפנים מאירות היה אומר לה: “כלום קל הדבר בעינייך מרים? לבן רבנים תינשא בתנו”. בלשונו השנונה השיב מנה אחת אפיים לאותם קנטרנים ומליזים, שהלכו רכיל בחיימקה. בכל עת מצוא ידע לפאר ולרומם את מעלת חתנו. נוהג היה לומר: “מה לכם כי תלעיזו? בן רבנים הוא, שגורלו המר לו. בוא יבוא היום ויטפח על פניכם”. והללו נדו לו: “הבל הבלים… נחייה ונראה!”

אמנם לא אחת הבעיתוהו בשנתו חלומות רעים שבהם ראה את חיימקה אוכל בשר חזיר וצלב גדול מיטלטל הלוך ושוב על חזהו. צעקה היתה פורצת מגרונו ושעה ארוכה היה יושב על מיטתו מביט לעבר מטולטלת השעון הנעה הלוך ושוב ולעצמו היה לוחש: “יגער ה' בשטן, יגער ה' בשטן”. ספקות וחששות כרסמו את לבו, שמא יש אמת בדבריהם של המלעיזים וחיימקה זה אינו אלא נוכל, שהרי כיצד יתהה ויבחן אמיתות הדברים, אך על מחשבותיו אלה לא אמר לאיש ועשה כל שביכולתו כדי להעמיד במהרה חופה וקידושין כדת משה וישראל.

החופה נערכה ברוב עם. יקירי קרתא מלאו את האולם. לא נעדרו אף המלעיזים למיניהם, שציפו בקוצר רוח לראות כיצד יפול דבר. ואמנם, אשר ציפו לו בא. חיימקה נתקשה באמירת “הרי את מקודשת…” אם בגלל קשיי מבטא ואם בשל חוסר ידיעה, שעוררו צחוקם הרועם שלרבים מן הנוכחים. באו הללו וטפחו על כתפו של חוואג’ה דאוד, שלחו חיוך מתוך שפמם והפטירו: “הא לך חתן”. אך לא איש כחוואג’ה דאוד יתן לבו לקטנות. “כיצד יידע? כלום נשא אשה מעולם?– שאל והשיב בהגיונו הפשוט – הרי לכם הוכחה ניצחת, שלא נשא אשה מעולם”.

משתם הטכס, נתמתח חוואג’ה דאוד, הניף ידיו אל-על ואותת למנגנים. הללו פצחו ברינה ווואג’ה דאוד פזז וכרכר, מחא כף והניד כרס לצלילי תוף וכינור והדביק בשמחתו את הקרואים, שהחרו החזיקו אחריו ויצרו מעגלים מעגלים של חוגגים. היין נשפך כמים וחוואג’ה דאוד קרן מנחת.

עודו נותן פורקן לשמחתו ויד הונחתה על כתפו. היה זה צעיר מבני השכונה שלחש מספר מילים על אוזניו של חוואג’ה דאוד. כששמע חוואג’ה דאוד פניו נתכרכמו וקריאת וי אדירה פרצה מגרונו. עולמו חשך עליו. בעוד ההמון חוגג יצא הוא בסערה את האולם… יצא ולא ידע לאן תשא אותו הרוח. הרחוב שרוי היה בעלטה וצינה ירושלמית עזה חדרה בעד צווארונו הפתוח. ראשו היה שמוט לאחור, כי שנפשו נקעה בחיים. הילך ברחובות… רץ ברחובות… ולא פסק למלמל דברים, שחוט של הגיון נעדר מהם.

מבלי משים מצא חוואג’ה דאוד את עצמו בתוך החורשה, שם כרת ברית עם חתנו לעתיד. דמיו החלו גועשים בקרבו. חושיו נטשטשו והחל מנגח בראשו את זיז הסלע, שכליֹ ישב חיימקה בפגישתם הראשונה, כמו חפץ לנגח בחיימקה עצמו. זרזיפי דם פרצו ממצחו ושטפו את פניו. “וי וי – זעק למראה הדם והרעיד חללו של לילה – שומרני ה' מידי רשע מאיש חמסים תנצרני”. שעה ארוכה המשיך לקונן, אחר שיקע ראשו בין כתפיו מחמת הצינה ונרדם חסר אונים.

 

ה    🔗

השמחה נמוגה כעשן. כשהבחינו בני הבית בהעדרו של חוואג’ה דאוד יצאו לחפשו. מרים טפחה על חזה, שרטה פניה וחרדה לשלום בעלה. החיפושים היו חסרי-תועלת. לא נֹתר מקום מתקבל על הדעת שלא חיפשוהו. איש לא ידע להסביר לאן נעלם ומדוע נעלם. לפנות בוקר צץ רעיון המוחו של חיימקה – נטל את מזל, שסובבה עדיין בשמלת כלולותיה, עלו למכונית של ד“ר כ”ץ, מעבידה של מזל, והשלושה יצאו לעבר החורשה. בני הזוג נותרו במכונית וד“ר כ”ץ יצא לתור את החורשה.

אגב חיפוש שמע ד" כ"ץ נחירות עזות. משהלך לקראתן מצא את חוואג’ה דאוד שרוע בלב החורשה, פניֹ מכֹסים דם קרוש, בגדיו מוכתמים, אך שקוע היה בשינה ערבה ונחרנית.

התנועה סביבו העריתהו מתרדמתו ובעיניים עצומות ביקש: “סורו ממני רשעים… סורו ממני עוכרי ישראל…”

ד“ר כ”ץ עמד המום לנגד האיש השרוע על הרצפה ורחמיו נכמרו על האיש הגא, השרוי במצב מעורר חמלה. היסס ד“ר כ”ץ לרגע, אחר הסיר את כובעו דרך נימוס ואמר: “שלום עליך חוואג’ה דאוד”.

נשא חוואג’ה דאוד את עיניו לעבר מברכו, התישב והשיב בקול חנוק:

– שלום כבודו! למה הטריח עצמו ובא לראותני בשפלותי וקלוני.

– אין דבר! אין דבר! – פייסו ד“ר כ”ץ.

– אני בשמחת חתן וכלה חפצתי וראה את שעולל לי אחיך האשכנזי. יראה כבודו, אוצר היה לי, אוצר שכולו תוֹם ואוצרי שלי נגזל מידי לאור היום בידי נוכל, שהעמיד פני בן רבנים ואני לתומי האמנתי לו.

– ספר מה היה.

– שעה שמחתי בשמחת בתי יחידתי קראני אחד מבני השכונה המהימנים ולחש לאוזניי כי חיימקה אינו נימול…

ד“ר כ”ץ התרתח והתריס כנגדו:

– שקר ולזות שפתיים – ידעתי גם ידעתי את אביו של חיימקה, ששמו נודע לתהילה אף בארצות שמעבר לים בשל למדונתו המופלגת ברזי הרזין של התלמוד ובשל התשובות המבריקות והמוסמכות שהשיב לקהילות שפנו אליו בענייני הלכה. מי הוא מוציא הדיבה ויתן את הדין!

– האמנם שיקר הרשע?! – פקח חוואג’ה דאוד כנגדו זוג עיניים תמהות – מי יתן ועל קודקדו חמסו ירד! שמחת חתן וכלה הפר וכמה נפשות הרג…

– תמהני עליך חוואג’ה דאוד, שחריף אתה בהלכות החיים, שהלכת שולל אחרי אחד עוּל ימים, שחפצו יחיד היה בוודאי לשאת את בתך.

– ראה ד“ר כ”ץ יקירי, איני כסיל ואף לא פתי. הלוא תבין שחששות לגבי מוצאו של הבחור, לא נתנו מנוח לנפשי, אף שעה שהלכתי והקמתי חופה וקידושין. משהסכמתי לנישואין – בזתי לקנטרנים. בזתי להולכי רכיל. לכול אני נכון אך לא אוכל תת לבתי מחמל נפשי לבוא בברית נישואין לאחד שאינו בן-ברית. מאמין אני לדברתך כי בן רבנים הוא, אך בעוונותינו הרבים הגעו ימים קשים ליהדות. אחינו האשכנזים “מודרנים” יכנו את עצמם ודת משה ישליכו אחרי גוום וישימו ללעג ולבוז כל שומר משמרת התורה.

– והרי גם אני אשכנזי,

– אה, לא! – ביטל חוואג’ה דאוד את דבריו של ד“ר כ”ץ בהינף יד – אתה שונה מהם. מדברך נופת צופים וידענותך מופלגת היא. לו ידענותך ושמירת המצוות שלך עולים היו בקנה אחד, הרי שגאון בישראל היית. אה! מה חבל. ואף-על-פי-כן דע לך כי מזרעו של אהרון הכהן אתה. אוהב שלום ורודף שלום. ימלא ה' משאלות לבך לטובה.

עמדה שתיקה בחלל האוויר, עד שהופרה חיש מהר משחזר חוואג’ה דאוד והפטיר בשפה רפה ובנפש פזורה:

– באמת שנותן אתה את דברתך, שיהודי כשר הוא זה חיימקה.

– נותן אני את דברתי בכל היקר לי, שיהודי כשר הוא.

– אוי לי שביזיתי חתן וכלה והעכרתי שמחתם – התיפח חוואג’ה דאוד – מה צר לי שזה גורלה של בתי יקירתי. באמונה שראוי הוא חתני, שאדרוש ממנו מחילה…

נטל ד“ר כ”ץ את ידיֹ הכמושות של חוואג’ה דאוד, שרעדה אחזה בהן. אט אט ירדו השניים אל השביל, שבשיפולו עמדה מכוניתו של ד“ר כ”ץ והבהיקה לאור קרני שמש הבוקר.

כנציב מלח נעמד חוואג’ה דאוד ליד המכונית והשקיף לעבר בתו וחתנו שישבו חבוקים בבגדי כלולות. חייך לעברם בעיניים ממצמצות חיוך סלחני, אחר עלה למכונית, שעה והותירה אחריה תמרות עשן.