רקע
בן־ציון יהושע

שעת בין ערביים. רוח שרקנית מיללת בחליל של סתו ונושאת על כנפיה ביעף משא של חורף עצוב. חורף של זכרונות. דוהרת הרוח והתריסים חורקים - ספק מצינה, ספק מיראה.

חורף בירושלים.

אותה שעה ישבה מרים שמחי, זקנה קמוטת פנים כגויל מצהיב, ובררה גרגרי אורז, חזור וברר. הראויים למאכל הונחו בצדו האחד של טס הנחושת הענק והפגומים בצדו האחר. משקפיה הגדולים, שתקועים היו בקצה אפה, שיוו לה מראה של סבתא מקדם־קדמתה. סבתא שלא נותר לה עלי אדמות אלא זכרונות והרהורים של עבר.

בוררת מרים שמחי את הגרגרים. גרגר גרגר והרהור בצדו, כמו באו אלה הקטנטנים־המאורכים והזיוונים למנות הרהוריה. מהרהרת היא ולפתע החרידוה דפיקות קצובות בשער הברזל. קשה עליה הקימה ואף־על־פי־כן קמה ורוטנת. נרגנת עמדה והשקיפה בעד חרכי התריס ולתדהמתה לא היה קץ. שער הברזל המצולק והמטולא כמו חידש עלומיו, ודרכו פסעה קוממיות רחל. זו רחל שמתה זה כבר. שמלת כלולות לגופה, שערה השחור שצנח על גוה התבדר ברוח, משל מפרש של ספינת מתים. פסעה רחל ורגליה טופפות, כמרחפת. עוד רגע קט ועיניה החייכניות נתקלו בשרידי מודעת אבל נושנה, שהבליטה את שמה, וחיוך מריר פשט על פניה. שלפה מכיסה צרור מפתחות, צרור קטן ומוכר, ונכנסה הביתה – ממש כפי שהכרנוה.

פנתה מרים שמחי אל בתה. כה טוב היה אילו יכלה לשוחח עם יחידתה, שהלכה זה כבר והותירה אותה, הזקנה, בגפה. בודדת נותרה וטס אורז של זכרונות בידה. לבור ולבור ולא למצוא מסתור.

שעתה של רחל דחוקה. היא חולפת כמשב רוח אביב ובכפות ידיה הזיווניות, כגרגר אורז מגודל, היא מלטפת את החפצים שבדרכה – הרהיטים, התמונות, את פניה של אמא.

– אבא מת – נשמע קול מאוב, קולה של רחל.

– כן אבא מת. אבא מת משום שהיית מפרש־חייו. ספינות ללא מפרש נטרפות בלב ימים, ונבלעות במצולות – השמיעה מרים שמחי ותמהה היתה על עצמה, על הדרך שבה הצליחה להביע את יגונה, אך נוח היה לה בכך.

– יודעת אני כי מת. הרי תמונתו מוקפת מסגרת שחורה. מסגרות אלו פירושן מחדל. פירושן מוות.

– ראית את אבא? – אין מספרים על פגישות כאלה. מרים שמחי נשתתקה. היא הבינה, כי עברה את גבול המותר.

כל אותה עת של שתיקה, היתה רחל תוהה על העצבות שנזרקה בבית. דומה היה עליה שניטל אורו וחומו של מעון ילדותה. אותו בית שמלא שמחה היה וקול הצחוק, מתחרה עתה בפיחות רוח של סתו. לא נותר דבר – האם נראית כה זרה, כה מרוחקת. כי אמא של ילדות אחרת היתה, יפה ושופעת שמחות. רוצה היתה לומר, להביע משאלה – שמא תצטרפי אף את אל אבא ואלי, שם בארץ החיים, ושמחתך תשוב אליך כמקדם, אך בושה היתה להעלות את הדברים על פיה.

הסתכלה רחל בקירות הבית ומבטה נתקל בתמונה שלה – תמונת עלמה חייכנית מוקפת מסגרת שחורה, ושני סרטים שחורים מפרפרים – ככנפים. קירבה מרים שמחי את משקפיה אל שורש אפה ולכסנה מבטים אל בתה רחל. פניה של הילדה חוורים היו, וככל שהוסיפה להסתכל אך חוורו וגברו ונתמזגו עם גון הסיד שבחדר.

– מדוע את כל כך חוורת? את חוורת כסיד.

צחוק מתפרע פרץ מפיה של רחל, מין צחוק שלא מעלמא הדין: אני מתה! מסגרת שחורה וסרטים שחורים, איזו אמצאה גאונית! זו טעות… זו אחיזת עיניים… זו רמאות… המתים חיים. החיים מתים. מי קבע גבול לחיים. קול הצחוק נדם. הגביהה רחל את ידיה ונטלה את התמונה. הציצה בה רגע, אחר השליכתה ארצה. הניפוץ היה חזק, פי כמה חזק מסתם שבירה של תמונה. שבריה נתפזרו בחדר והתמונה, חייכנית כמו מקודם, נתקעה זרוקה ונזופה בפינת החדר. נטלה רחל את הסרטים, קלעה את שערה, ושוליהם ליטפו בקונדסנות את התכריך שלה…

פקחה מרים שמחי את עיניה ואישוניה גדלו והלכו, רחבו והלכו, והיו לים של תוגה אילמת. היא עמדה לצעוק, אך כוחותיה לא עמדו לה. לבה הלם בחזקה וזיעה קרה כיסתה את פניה. שפשפה הזקנה את עיניה, אך עיניה נטולות משקפים היו. בכל אשר תפנה אך רסיסי זכוכית, גרגרי אורז, פירורי הרהורים. התריס פרוץ היה לרווחה, וסילוני מים ניתכו בזעף על אדן החלון.

שלחה מרים שמחי מבט לעבר הקיר, ספק של עצב ספק של שמחה. תמונתה של רחל הפיקה שלווה, מסגרתה שחורה ומבהיקה, הסרטים השחורים התבדרו ברוח בקונדסנות וליטפו את הפנים החייכניות, כמימים ימימה.

“זו אך הרוח” - קבעה מרים שמחי ורכנה אל גרגרי האורז הפזורים.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות