א    🔗

הזכרון רוקם את חוטי זהבו, שאינם מכסיפים, אלא מתגוונים והולכים כצבעי הקשת: פריז, ס“ט אונוריי, מספר 41 במעלה הרחוב, מקום שם קול המונה של פריז משתתק פורתא, ורוח-פלטין אצילית מתחילה לרפרף, והארמנות השקטים והשלוים הם כנחבאים מאחורי החצרות, ובחזית יש אך שערים כבדים אטומים, עתים סגורים, עתים פתוחים, אשר בהם בני אדם נכנסים אל החצר, – בין ארמון הצירוּת האנגלית ובין היכל נשיא הריפּובליקה הצרפתית, שני שערים כבירים כצורי איתן, כהי-צבע כשריוני הצבים, מרוחקים זה מזה אך כשלשים-ארבעים אמה, קרועים בתוך חזית החומה הגבוהה כשלש-ארבע קומות כלפי מדרכת הרחוב – סגורים תמיד, ונפתחים אך ע”י השוער מבפנים על ידי מגע בכפתור הפעמון. בשניהם המבקרים נכנסים לתוך מבוא מקומר ומרווח, הנבדל בתווך על ידי חדרי השוער ומשפחתו, המפקחים על סדרי הארמון והמשגיחים על הכניסה והיציאה מזה ומזה, השער האחד הוא מעין שער תפארת, והשני – מעין שער העבודה והשָרֵת; ובתוך הגיגית החסונה והגבוהה של השער הזה, עולים במעלות מצטלבות לפי אשר יורה השוער, אל המשרדים בחדרים קטנים, ששם יושבים הפקידים והמזכירים להשגיח על כל הענינים הנוגעים אל המשפחה והארמון, עסקי הצדקה ועסקי הצבור; ובראשם איש-הסוד חביב-המשפחה הנאמן, הסובל והמשגיח על-כל, התל שהכל פונים אליו, הזקן היקר וורמסר, המוציא והמביא, היודע מה לקרב ומה לרחק, מכהן כאיש הבינים, סופר ומונה, מזכיר כל הנשכחות ו“כל רז לא אניס ליה”. מניע ומכוון בשקט את המכונה העצומה רבת הגלגלים והפרקים והחוליות, ו“כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון”; והפנקסים פתוחים, והארכיון גונז את חליפות המכתבים, ואת ההצעות ואת הבקשות מאת אלפי רבבות עם, יושבי כל ארצות תבל, ובני כל האמונות והגזעים לפלגותיהם – מלכות החסד וארץ-נוכחות קטנה, האי של הטוב בקרב ים זועף של גורל אנוש ומלחמת הקיום, מקדש-מעט של משפחת רחמנים-בני-רחמנים, צנתרת השפע של המושיע בעין יפה ובלב רגש, בלי מצרים של מולדת ודת, אבל במסגרת גדרים ידועים, שקבעה מסורת בת דורות ונסונות. זרם הדואר והטלגרף, שאין הזמן מספיק לכבור בכברה ולסנן, שטף בלתי-פוסק של אומללים, שוחרי ישע ומבקשי עצה, שאינם יכולים להבין, שיש גם פה גבול ליכולת-העזר, ומבחן ובקורת להצעות ולדמיונות הנראים לאיש איש מהם כנכונים ובטוחים, אבל יש מדה וקצב לזמן הנחוץ בשביל ראיון ושיחה, ואף בשביל סקירה קלה, והיחס בין “הקומץ” ו“הארי” וטיפת המים על ברזל מלובן, השולט גם פה כחוק חשבוני, שאין מדת-הרחמים יכולה לבטלו. ואין אמנם כאן חומרי-משטר ודקדוקי “שולחן-ערוך” של נוסחאות “משרתים ויוצר-משרתים” ערכאותיים, אבל – פטור בלא כלום אי אפשר; ובכל מקום שיש דברי צבור, והמון עסקי הרבים – נחוצים סדרים וגדרים ידועים, ולא ימלט מהיות “ימין מקרבת ושמאל דוחה”, ומהיות תקוות רבות מאוכזבות, ודמיונות רבים מֻשלים, וחלומות חביבים מתבדים, כשאינם זוכים בגורל להתאים אל התקציב וגבולותיו, לכוון לרוח היום, ולמצוא פתח כחודו של מחט, להתקבל לתוך ה“נומרוס קלוזוס” ההכרחי של התכנית הקבועה, המלאה והגדושה, ושל אותו המלון כל-בו אשר בו רשומים בסדר “אלף-בית”, שמות הנתמכים והנעזרים, מקצתם דור שלם, ומקצתם כמה דורות, רובם מעניי-המקום, וישנם גם ממקומות אחרים; ורק אחרי חקירות ודרישות ע“י פקידים ממונים על כך, בניהם ובני בניהם של פקידים, שמקצתם נכנסו לעבודה אף הם לפני דורות. קבוע הוא הסדר, ואין לשנותו ממטבע שטבע לו הזמן – לא ע”י השפעות ולא ע“י הפתעות, אך משרד כמנהגו נוהג. ספק גדול הוא, אם יבוא בזמן מן הזמנים יום, אשר בו יפתחו ספרי הזכרונות של ממלכה זעירה זו; אבל אם יבוא יום כזה, אז יגיה אור על רוב הטוב, הישע וההצלה, הרפואה והחנוך, הפדות והפורקן, שהואצלו מהחדרים הקטנים והפשוטים האלה, דרך רבבות צנורות ושרברבים, לאלפי רבבות עם מכל המפלגות והמעמדות, מן המלכים שהוסרו מכסאותיהם והאצילים שירדו מנכסיהם, עד הסוחרים אשר מטה ידם, ועד בעלי המלאכות שמטה לחמם נשבר, והחכמים והאמנים והסופרים, שהוכשרו ללמוד וללמד רק לרגל העזר שהושפע להם מכאן במרכז המטרופּולין האדירה, בלי הבחנה כל-שהיא בין בני יפת לבני שם, על יסוד אהבת הבריות וחביבות האדם שנברא בצלם, פילנטרופּיה זכה ותמה, רחבה מני ים! ובתוך הים הזה, כעין ה”גולפשטרום" אשר באוקינוס האטלנטי, כיחיד ברשות הרבים וכבריה בפני עצמה, שומרים צביונם וגונם ומהלכם המיוחד – המקצוע הישראלי וארץ-הישראלי, התופסים מקומם בראש. המקום הזה הלך הלוך והתרחב במשך דור שלם במשרד ובגזברות ובארכיון; והחדרים האלה היו לא רק למוסד, אך למוסד המוסדות, ולמרכז המרכזים לעניני עמנו. שם יודעים הכל, מרכזים הכל, מאזינים ומקשיבים, מתבוננים ומסתכלים בכל. כקו המרידיאן העולמיעובר דרך גרינויטש, קו המרידיאן היהודי עובר דרך “בית המדרש” הזה: כל אשר קרה וכל אשר מתרגש לבוא, גיד הדופק של הזמן בנוגע אלינו, הקוצו של יוד בתוך ההיסטוריה השוטפת, ההיקף של ענני כבוד מסביב למי שהוא סמוך לשם. בלשון החסידים הייתי אומר: התחום של חדר הרבי מפשיסוחה, מקוצק או מליובאוויץ, בלי אותה המבוכה וההשתערות והמסתוריות, אמנם בסדרים מלוטשים ומצוחצחים, בגהוץ וסלסול פאריזי, אבל באותה ההרגשה של שאיבת שפע ויניקה מלפני ולפנים – שם דרך החצר בהיכל, מהצדיק, או כמו שאומרים שם בלעז: מהפּטרון.

ויש אשר אדם סר אל המשרד, כשהשעה צריכה לכך, כשהענין דורש, ויש אשר יעבור ממבוא השער ישר – יותר מדויק באלכסון קצת – דרך החצר המכוסה שכבת חצץ דק מחוספס ונוח לרגלי ההולך, ובא אל הארמון מצדו השמאלי, לא בביאה הראשית העשויה למערכות הוד, אך בביאת האגף, שהיא פחות נהדרה, ויותר ביתית ומשפחתית; ועלה במנוף הענותני קצת, או יעלה במדרגות אל הקומה השניה, ושם יקדם את פניו שוער אחד או שנים, והכניסהו דרך פתחו של אולם אל חדר המשכית. מה ידידות משכנותיו! רוח האבות מרחף בפנות האולם, נשימה מלטפת של יחש ומסורת. שלום, אהבה, חן וחסד נשקפים מכל זוית. האולם מכניס את את האורח בחגיגיות שיש בה חביבות ונועם שקט צח. האולם הוא כליל הוד ופאר מלאכת מחשבת, גנזי מכמנים אשר גנז ואסף במשך ימי חייו הארוכים מאסף גאוני, במעוף רוחו, בדמיונו הכביר והנערץ, בשיא-עשתנותיו ורום-רגשותיו, לא קונה ומלקט, אך אמן עדין-הטעם ויודע החן והקסם, בוחן ובודק גנזי-נסתרות ואוצרות-פלא של רבי האמנות בתקופותיה הכי מזהירות. שם רוּבּנס עשיר הגוונים כעין החשמל, הפתוך בנוגה כתם ולבנת-הספיר, רשפיו אש מתוך ערפלי טוהר – תמונת פני האינפנטית, אשר כל קו וסרגול, כל ניד וקריצה ורמז אשר בה, הוא אב-מלאכה ללא השכח. והנה גוּיאַ הספרדי, הנשגב והמבדח – כעין הבדולח בנטפי פניניו, רוקע יפעה מדמדמת, מרנן וצוחק בפטפוט נעים ועליז בתמונת “התא בקרקס למלחמת השוורים”, עם שתי הספרדיות, המביעות דמיון והזהיה והתרגשות, ועם שני הגברים יהירי אצילי-עם, העומדים מאחוריהן. הנה וַטו הצרפתי, פאר אמנות עמו בציורי נופו, המבריקים כזהב מופז, וכעין אבן תרשיש, בהרנינו מוצאי בוקר, בפרשו שחר עם ההרים, או בנתנו בענן קשתו להציג יפעת משחק האור והצללים, והנה ילדי הענק ממבחר תמונות פרַגונַר, שהם כל כך מתאימים לחמדת היכל! ומסביב על יד הקירות – הארונות הגדולים עם הכרכים הענקיים של הקטלוגים המצויירים מאוצרות התמונות בכל בתי הנכאות שבעולם. בין חמודות אמנות אלה – הדמות והדיוקן הכי נשגב, הוא הישיש בעצמו – זיו תפארת של אצילות-המופת. יהודי בטעמו וממשו, קומה גבוהה, נכופה מעט וגמישה, מצח מפיקת קסם רוך ועדנה, עינים מביעות תום וחמלה, יושר ואהבה, תנועות מפונקות-טרקליניות אבל דרך חירות, אצילות לא מעוּשה, לא “חדשה מתחת המחט”, אך של צור-קדם. אצילות איתנה, טבעית, הכרחית, מלכות-בכל-אצבע – כל התמונה סרט-פלא מרטט. והישיש יושב לו על ספה כדמשק ערש, לצד האח המבוערת המרווחת, שעליה יוקדים גזרי עץ גדולים; ועל הרצפה שטיחים ומרבדים גדולים וקטנים, ולרגליו אחד או שנים כלבלבים גזעיים מ“עשרה יוחסין”, וכשהם נוהמים הוא גוער בהם, וקורא אליהם בצרפתית: taisez-vous! (דומו!); ואם האורח אינו בקי בשפתו ובמנהגיו של הישיש – הוא נבהל בחשבו, שאליו רומזות המלים – ועל האח המבוערת גזרי עז כרותים בהרווחה בעין יפה, והאש כמעט אש-תמיד, זולתי בימות-החמה הלוהטים, אשר אז עוברת המשפחה אל הארמון של בולוֹן על נהר הסינה.

ברומו ובנוֹיוֹ של עולם זה, בשלל צבעיו ובחליפות עניניו, יושב הישיש, שהוא דמות ודיוקן של זיו תפארת אדם-המעלה, מופת לרבים ונס להתנוסס, האיש ששאיפותיו ומעשיו מביאים אותי, זה שנים רבות מאד בקביעות בלתי-פוסקת, למצב-נפש של התעוררות והערצה; האיש, שאני אינני יכול לחשוב על אודותיו בלי רצון להרכין את ראשי או להרים את כובעי – מין כהן גדול, מכלל-יפי הנמוסים, ההוד והעדינות, ענות הצדק והפשטות הנשגבה; האיש, אשר כל מורשי לבבו נתכו לרצון אחד, אשר כל נים מנימי לבו הוא מאורג ומקושר עם ארץ ישראל – האיש שנשמתו מתגדלת בקרבו מכל רמז של אפשרות, ומכל צל של תקוה לכיבוש-בשלום של קרקע או תעשיה, ונעשית למין עוגב ענקי – לכל ההצעות וההשערות, הצרופים והחדושים שלו, של אחרים, שנוזלים בדמו, ומזעזעים את כל ישותו, ומבעירים אש בהגיגו, להתלהב לרעיונות ולמסות שהוא מאמין בהן, ולהתמסר בזעם קטיגור זועף כנגד דברים שאיננו בוטח בהם; אבל בכל פעם, גם לצד החיוב וגם לצד השלילה, ברוח משפט וברוח בער, בהתעוררות אמיצה וקדושה, ברצון עז וטהור, בלי שממון ויאוש, בעקשות של “אבן שאיננה נימוחה וברזל שאיננו מתפוצץ”, אזרח רענן בקורות עמנו בשני הדורות האחרונים, למן הימים אשר אז היתה עוד כפתו רעננה ויונקתו לא חדלה, ועד הטרגדיה של זקנה מופלגת, עם הלחיים הצמוקות, העצמות היבשות תחת העור הצפוד, הקומה הכפופה, העינים התרוטות, האזנים הכבדות משמוע, והשפתים הצהובות כשעווה – הברון די רוטשילד, הראשון לציון – הנה הנהו!

מאות פעמים ישבתי ממולו – כשהוא מסב על הספה בין השטיחים והמרבדים הרכים והקלים ומרובי-הצבעים, מקפים-צובטות מורכבות על חוטמו, והוא קורא את עתונו ה- Temps ולפעמים את ה- Times, וכל מה שאנו סחים – כל נחלי הנושאים הולכים אל “ים ארץ ישראל”, וענין זה חוזר חלילה וסובב על קוטבו, ופתאום הוא עושה רושם של מורה המנסה את תלמידיו: כמה המרחק מחיפה לזכרון? – כך וכך. – אבל זה לא מדויק! “ז’ן, הבא את האטלאס הגדול!” – ומזנק ז’ן כחץ מקשת, ומביא ומניח את האטלס הכביר על שטיח הרצפה, כי קצרים המצעים שעל הכסאות מהשתרע עליו האטלס הענקי, והזקן מתכופף וכורע על ברכיו, ואני מצליב רגלי בישיבת ישמעאלים, ושנינו כפופים על מפת ארץ ישראל, וכשהזקן הוגה במפה זו, אז הכל מסביב בטל ומבוטל, ויכול העולם להחרב, ויכולים הטיליפונים לצאת מדעתם, ויכולים לצלצל לסעודה, ויכולים אורחים, מלכי מזרח ומערב, לבוא ולדפוק על הדלתות – ז’ן יודע, שהאדון הוא שקוע באטלס, ויודעים כל בני הבית מה פירושה של הקריאה “ז’ן, הבא את האטלס הגדול” – בת קול שנשמעת תדיר מתוך שיחה, ושהיא מלווה ע“י תנועתו הפזיזה של ז’ן ואטלס תחת בית-שחיו, והטלתו על הרצפה, והישיש הכפוף עליו. מדי ראותי זאת, זכרתי את מאמר חז”ל: אלמלי זכו – ניתנו להם רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע. מדוע צרפו את ספר יהושע? כי בחמשה חומשי תורה לא די לדעת את ארץ ישראל, שגבולותיה מתוארים רק בספר יהושע. המפה הענקית היא ספר יהושע של הברון…

הנה אדיר כל חפצי בו, אשר במשך שנות עבודתי המדינאית בפאריז 1926–1915 בעצתו הנחני ובחכמתו הורני, אשר לא חדלתי להתעצם ולהתוכח עמו, כמו שלא חדלתי להשלים עמו ולאהוב אותו, כאיש שהתאמץ להסיר שטן מלפני ומאחרי בהלחמי מלחמת הרעיון הציוני ולטובת ההצהרה הצרפתית. מעוננים היו הימים ורעים, והאיש – איש לבית רוטשילד, בעל תמימות נוחה ונועם האמונה, עם ישוב הדעת ומתינות וזהירות יתרה וחשבון רב, תמצית שלשלאות של דורות בנקירי-העולם, שמרגלא בפיו plus nous sommes petit, plus nous sommes forts (ככל שאנו יותר קטנים כך אנו יותר חזקים), שונא הפומבי והנאומים והדימוס והקונגרסים, מוקף סוכנים, סגנים, פקידים, שומרים, אשר לא כולם מתאימים לרוחו, רתחן מתעורר בעוצם רוח ההתפעלות כנגד כל דבר שנראה לו מסופק ומסוכן – פסיכולוגיה דקה מן הדקה, עם אנינות-הדעת במדה מופלגת עם מסורת עתים מסייעת ועתים מעכבת, עם תכונה אישית שנתעצמה ונתעמקה ונשתכללה באופיה המיוחד, ושיש בה מן הרוך והעדן של צדיקי פרנסי פפד“מ, ועוד יותר מן הקונסרבטיביות והדתיות הנאצלת שבהם, והרבה מן העצמאות הנפשית של רוזן וטפסר כל-יוכל, הרגיל במשרתיו עושי-רצונו, והנאלץ לבטוח בהם, לבלתי הסתבך בסבך הספקות והשינויים, מפני שטבעם של דברים גוזר זאת על כל מי שיש לו קו גדול בחייו, ושהמטרה הנשגבה, שאליה הוא שואף, איננה מניחה לו לנטות אנה ואנה – כל התכונות האלה היו מספיקות לשים את העבודה המשותפת עם אופי מיוחד ומורכב כזה לדבר קשה, ואולי גם נמנע, לולא היה בעומקו של האופי הזה דבר מה, שאי אפשר לסמנו בסימנים, לסעפו בסעיפים, לפרקו, כביכול, לפרקים ולחוליות, דבר-מה, שהוא יקר-ערך ממאות המיליונים פרנקים של זהב שהברון זל מכיסו, והוא – ההתקשרות הנפשית עם ארץ ישראל, התקשרות, הייתי אומר, כמעט פיזיולוגית, סטיכית, בלי קצב מוגבל וערך מתאים, לא חיבה רחמנית של נדיב, אשר דרכו דרך צדקה, ותורת חסד על לשונו, לא כוסף למקלט מתוך דלדול ויאוש, לא אפּוטרופּסות של שוע אוהב-הבריות, שהרעיון של “כרוב סוכך” מושך את לבו, לא הרהור חולף ו”פנטסיה של ברון", לא ציץ-ששר סמבּטיוני-איגאטי, לא סלסול-צלצול והד-קדומים אגדי – אלא מסתורין של נוֹסטַלְגיה גזעית, “אתדבקות רוחא ברוחא”, כאילו נתגשמה ארץ ישראל בגופו ובמוחו של אדם זה, וכאילו קמה בקרבו לתחיה בנחשול של אהבה תמידית וסוערת, מתוך כווץ של צער, וחבלי השתחררות כוח- מולדת טמיר ואיתן.

על כן אפשר היה לעבוד עם האיש הנפלא הזה. על כן אפשר היה לזכות לעבוד במחיצתו. על כן עלינו במשעול צר למרומים המזהירים תמימי-הדעים ולראש הנבו של אחדות עליונה – מעל לחלוקי-דעות אישיים ומפלגתיים.

 

ב    🔗

עבודתנו הפוליטית בפאריז התחילה בסוף שנת 1914. כבר אז באנו לידי הכרה ברורה שאם עתידות א“י הן תלויות בפועל באנגליה, בכוח ובתכנית הן תלויות במדה מרובה בצרפת, ושמן ההכרח ההגיוני הוא, ליצור יחסים עם דעת הקהל ועם הממשלה, וגם עם עדת היהודים שם. קרקע זו היתה קרקע טרשין מאין כמוה. אין מקום בעולם, שההתבוללות היתה שם עמוקה כל כך, גם בין היהודים בעצמם, גם בין הנוצרים החפשים-בדעות. הדבור על אודות לאומיות יהודית בפריז היה כאילו רצה אדם לעשות תעמולה ללוּתיר בהואטיקן או להיהדות במכּה! כל השקפת העולם של היהדות הצרפתית בנויה על שלילת הלאומיות היהודית ועל סלודי פּטריוטיות שאינני סובלת שום פּטריוטיות אחרת. והדבר היה בימי תחלת המלחמה, כשהמוחות היו נלהבים, והעצבים – כפתילי נעורת בהריחם אש. לגמגם על איזו צדקה, נדבה, אפילו לטובת ארץ ישראל – עדיין אפשר היה; אבל בין-השמשות שכזה לא היה מועיל לנו כלל, אלא היה מביא אותנו לידי סכנת טשטוש משא-הנפש. ויש לשים לב למצב-הרוח של הימים ההם. איש לא ידע, שהמלחמה תמשך כל כך. מן ההכרח היה להתחשב עם האפשרויות שהמלחמה תעבור עוד מעט, ושגורל א”י יחתך תכף. לכן מן ההכרח היה, לעבור מהגמגום של צדקה ופשרנות אל הדבור הציוני הברור. והדבור הציוני הברור, היה חדש לגמרי לגבי הממשלה, מכעיס את היהודים הצרפתים; ולא נוח גם להברון, שהיה חד בדרא בין יהודי צרפת, ויוצא מן הכלל, והבריות היו רק מתלחשות עליו, שיש לו “חולשה” לגבי פלשתינה. פתגמו של הרצל ע“ד “גוב האריות” התאים להמצב בפאריז יותר מאשר אל המחלוקת בבאזל. ה”אליאנס“, ה”איק“א”, ה“במקום” הקלוש של ה“כּוֹנסיסתּוּאַר”, הרבנים הגדולים והסתם-רבנים היו כנגדנו; ומחוץ למחנה ישראל – כל העולם הקתולי וכל העולם הליברלי, וכמעט כל המחנה השמאלי – עמדו לשטן על דרכנו. היחיד ומיוחד, שאליו אפשר היה וחובה היתה לפנות היה הברון, ואולם תהום של חלוקי-דעות וטינות-שבלב ומשפטים קדומים נתקימו מכבר והפרידו. אבל מן ההכרח היה להשיג את הסכמת צרפת, ולהמריץ את יהודי צרפת, לפחות, לניטרליות ידידותית – אלמלא כן לא עלה בידינו כלום וכלום! בחודש דצמבר לש' 1914 קבל אותנו, את המנוח ד“ר צ’לינוב, הלורד קרומר, שהיה לשעבר סגן מלך אנגליה במצרים, ואמר לנו: אין מן הצורך שתפנו אל אנגליה, אנגליה היא נוחה לרעיונכם, אבל פנו אל צרפת! אז נסענו לצרפת, וד”ר ויצמן עמנו. כמובן, היתה ראשית דרכנו אל הברון. מועצות, אבעיות תיובתות, משא ומתן, סוף דבר: אין להפטר מה“אליאנס”. מטלפנים לה“אליאנס”, אבל כבר הוליך אליה עוף השמים את הקול, הציוניים אומרים ללכוד את ה“בסטילה”, וממאנים לקבל אותנו. הברון שואל: מה יש לה“אליאנס” כנגדכם? (ז. א. כנגד הד“ר צ'. וכנגדי, יען כי הד”ר וו. נסע בחזרה לאנגליה, ואנחנו נשארנו), ואני משיב לו: אינני יודע. אני גם שנים רבות חבר בה“אליאנס”, והייתי חבר נעלם, מפני שאסור היה הדבר ברו“פ, וגם המצאתי הרבה עבודה לה”אליאנס“, והד”ר צ‘. ממלא אחרי דברי, שיש לו להרצות ע“א המצב במוסקבה; והברון מטלפן, שהוא גוזר עליהם שיקבעו לנו ישיבה מיוחדת, ומשיבים שמסכימים, והברון איננו מסתפק בהבטחה בעלמא, אלא דורש קביעת זמן תכף, וקובעים את הזמן. וכעבור שלשה ימים הישיבה המיוחדת מתכנסת, ושם כל ארזי הלבנון אדירי ה”אליאנס“, והישיבה היא באמת יוצרת-תקופה, הראשונה, שבה היה ויכוח ציוני גלוי עם שלש-קרב בינינו ובין הפּרופיסור רינאק. עם דברי חדודים, אבל נגמר בשלום ובקצת נצחון לצדנו, ועכ”פ בהסכמה כללית, שהמו"מ עמד על גובה הגון, והעיקר שהברון היה מרוצה. ומני אז במשך כל שנות המלחמה הייתי הולך ושב מלונדון לפאריז, ובכל פעם היתה אכסניתי בקרבת הארמון, ואכסנית עבודתי וקשרי ומרכזי עד ש’ 1917, שאז החלה העבודה הפוליטית המכרעת, שוב בתנאי בני גד ובני ראובן: “אם צרפת תסכים”, ובכל היגיעות, החקירות, ההצעות, השיחות של הימים ההם עד הצהרת צרפת – לא זזה ידי מיד הברון בנוגע אל הפוליטיקה הציונית בצרפת.

נצא נא בכל גבול ישראל, ופנס-של-דיוגנס בידינו, וחפשנו לנו איש, אשר ארץ ישראל היא במדרגה כזאת שורש נשמתו, אם תמצאו! מצוא תמצאו אנשים, אשר ארץ ישראל עלתה על לבם, אשר כנוח עליהם רוח נדיבה, ישחדו מעשר מן המעשר מתבואת הונם לטובת הארץ, אשר לשמה ולזכרה לפעמים תתעורר תאות נפשם, אשר יתימרו בכבודה ויתגאו בהצלחתה, אשר יבחרו בה לעשותה לאוצר רכושם, אחרי אשר נוכחו לדעת, שארצות הגלות היו להם כצרור נקוב; אבל מעטים מאד אף בין אחינו העלובים והרצוצים, הדוויים והסחופים – אנשים אשר ארץ אבותינו חדרה לתוך דמם, ותמלא את כל חייהם הארוכים, ותלהיבם, ותלבבם, ותתן להם גהה לרוח נעכרת, ארוכה ליאוש ושממון, נחמת מוסר ויתרון תקוה, כח מוסרי לצער עצמם עם הצבור, וכגולת האושר לזכות ולראות בנחמת הצבור, ואזרחיות בישראל! פינומן זה הוא הופעה פלאית, או כמו שאנו אומרים בתמימות האמונה: נס מן השמים. כבר הורה חכם צרפתי טן, שכל אדם גדול הוא צומח מתוך סביבתו ותקופתו, וכשאנו רוצים לעמוד על עצם גדלותו, עלינו להתחקות לדעת את תנאי החיים ואת אפני המצב, שבהם נולד וחונך. כבוד שטתו של טן במקומו מונח, – אבל איש מן החוקרים לא יקבל על עצמו, למצוא בשטה זו את המפתח לפתרון חידת הברון אדמונד-בנימין: לא זכות אבות ולא השפעת הסביבה; לא תנאי המצב, ולא אפני החנוך; לא פפד“מ מתקופת שפרפר שוויון-הזכויות, ולא פאריז ממאת-השנים האחרונה, ובודאי לא היהדות של ההיכל מ”רחוב הנצחון“, ואף לא ה”אליאנס“, וגם לא ההשפעה הדתית של מר חמו הגדול והנערץ, הברון וילי מפפד”מ, שכמעט לא נודעו עקבותיה במובן הלאומי וארץ-הישראלי – כל הדברים האלה, יותר שהיו “תנא דמסייע” היו “מעשים לסתור”. הרבה יותר מתקבלת על דעתי ההשערה, שאין כאן תוצאה של השפעות מלבר, וגידול מתוך קרקע חנוכי מכּוּחש ומוּקרח, מתוך אדמה, שהיתה בבחינה זו חרבה ומלחה, אלא כיפא דנורא – מיטיאור בודד ופוזז ברחבי הרקיע, שתנועותיו אף הן מדודות במדה וקצב בטבעו הנטוע בקרבו, ובהשטה השמשית שממנה נסח, אבל אין לו סמוכין, ואין שום קשר גלוי בינו ובין הסובב. הופעות כאלה באות בהיסח הדעת, בלי הכנות ובלי מבשר שילך לפניהן, להכריז לכתחלה על ביאתן. ככה בא הרצל, ככה בא לפניו הברון אדמונד. דומה, שמלכות ישראל עברה ובטלה מן העולם, ופתאום – “ויהי בישרוּן מלך”!

מלכים נולדו בישראל – והם עומדים נצבים לפנינו חיים וקיימים בכל הדרת גאונם, משכמם ומעלה גבוהים מכל העם, ותארם כתואר המלכים אשר היו לנו בימי קדם, ואין דומה להם במרץ נפשם, בכביר רצונם ובתעופת דמיונם. אין דומה להם בהכרת עצמם, בהרגשת ערכם וערך הגורל אשר הוטל עליהם, – אי מזה באו המלכים? אי הקרקע זו טפחה וגדלה אותם? הקרקע – האויב! – היא אשר גדלה לנו פרי הלולים, חלף הרעל אשר השקתה אותנו מאות בדורות, חלף נחלי דמינו, אשר שתתה, רותה אלפים בשנים. אז תתגלגל אלינו נשמת המלך מימי קדומים, מימי הנביאים והמלכים, והיא לא תדע מאומה מכל הנעשה בימים האלה, והיא לא שמעה מאומה מחורבן כל פנות-העם, ובכוח פנימי היא עושה כל מה שהיא עושה. היא איננה עורכת מחאות, אך כולה מחאה אחת! אומרים אתם, שנסתם הגולל על מלכות ישראל? אני המלך – לא אני המלך בטענה נשואיית, אבל אני מראה, שאפשר שיהיה מלך לישראל, ושלא נופל הוא ממלכי העמים! אומרים אתם, שארץ ישראל נשכחה – הנה היא חיה ושואפת בקרבי, הנה יש זכרון להעבר, זכרון בכל כח השקידה והקרבן, האמון ומסירת-הנפש.

זה סוד רוח העם העתיק וזה משפטו כל הימים, ללכת בעינים עצומות אל התהום הנוראה, ולברוא את משיחיו רק באחרון רגעו, בשארית אונו, עת רגליו כבר עומדות על עברי פי פחת, והחרב החדה כבר מונחת על צוארו, אבל טרם תכבה הגחלת האחרונה, והיא הבוראת והיוצרת את מדליקיה ואת משיחיה, והמלך מופיע, ואחריו מאיר נתיב, וחלף ועבר ועוד אחת מעט – ונעלה ונראה המלך ההולך אחריו. הופעה זו איננה סכום של פעולות סביבה ושל השפעת נמוסים וחנוך חיצוניים, אלא צוחה של קריאת-תגר מתוך רגש קיום מתקומם בנפשות אשר בהן צמצם שר של ישראל את שכינתו, ואשר חייהם ומעשיהם הם הם הביטוי שלו, מבלי אשר הם בעצמם יודעם זאת. הכרה ברורה יש להם ע“ד תעודתם בחיים, חובותיהם לעמם ולאנושיות, אבל הווייתם ועצמותם הן מעבר למפתן ההכרה, באין “הנשוא” יכול להתהפך בעיני עצמו ל”נושא" (רק האלהות “אני והו”), כמו שהעין איננה יכולה לראות את עצמה.

אומרים, שאחת מתכונות האדם כביר-הרוח, היא, שבו נפגשים ההפכים. זהו פתגם בלתי מדויק. מה שנראה כסתירה והפך, איננו לא סתירה ולא הפך, אלא בקנה-מדה פעוט. אצל הגדולים אין ההפכים נפגשים אלא הם בטלים. לדוגמה, המסורת והעממיות, בחייו ובמחשבותיו של “הברון שלנו” אינן סותרות, אלא מתאימות ומבליטות את ה“היינו הך” שביניהן – רבבות פעמים שמעתי, ואלף פעמים קראתי בדפוס, כי כל עם שאחז בשיטת הדימוקרטיה, מתחיל בהכרח להתנגד אל המסורת. תהיתי על דבר זה, וכמדומני, שהוא מופרך מעיקרו. לאמתו של דבר, אין לך דימוקרטיה יותר גדולה מהמסורת, שהרי היא מתרחבת ומתפשטת, לא על דור אחד, שנטיותיו הן לצד זה או אחר, אלא על הרבה דורות ועל סכום נטיותיהם. המסורת באמתת תכונתה איננה סומכת על אי-אלו יחידים, כי אם על דעותיהם ואמונותיהם של אנשים רבים מאד. על כן ההגדה היא, מצד ידוע, ודוקא מהצד הדימוקרטי האמתי, חשובה יותר מן ההיסטוריה, כי ההגדה עפ“י רוב נעשית ע”י העם כולו, ולכל הפחות, ע“י הרוב המכריע של העם, וההיסטוריה נכתבת ע”י אי-אלו מומחים יחידים בעלי מקצוע. החולק על המסורת, אם הוא עקביי ומסקנתי, הוא צריך להזקק להממשלות האבטוקרטיות, ועכ“פ להפאשיסטיות – המבטלות את ערך העם, בפסלן את מומחיותן של השדרות הרחבות, ובבכרן את היחידים שנתמחו – המסורת, למי שמבין בדיוק את הוראתו של השם הזה, היא מתן זכות הדעה לשדרות-העם הרחבות, לא רק עתה, אך גם למפרע, בהעבר הקרוב והרחוק. המסורת היא הרחבעמיות (הדימוקרטיה) הכי מקיפה, הואיל שהיא כוללת אף את הדורות שכבר הלכו. היא איננה מצמצמת את עצמה בקרב התחום הצר של אלה שהם, במקרה, חיים עדֶנה. רגילים הדימוקרטים לטעון על האצילים, שכל יסוד אצילותם הוא מקרה הולדם מן יחש זה, ולא יחש אחר. ככה מוחים הדימוקרטים כנגד זכויות תלויות במקרה לידה. עפ”י ההגיון, שיטתם זו מחייבתם למחות אף כנגד שלילת זכות לרגל מקרה אחר, והוא מקרה המות, – הדימוקרטיה אומרת: אל תהי דעת חברך קלה בעיניך, אפילו כשהוא עבדך! – המסורת אומרת: אל תהי דעת חברך קלה בעיניך, אפילו כשהוא אביך! וכי בשביל שהוא אביך הפסיד? וכי בשביל שקדמך להסתלק מן העולם – אין להתחשב עם דעתו?

התינוקות של רחובותינו ושל ספרותנו מתקשים בהבנת הדברים העיקרוניים האלה, לפיכך הם רואים את המסורת ואת הדימוקרטיה כהפכים. מחליפים הם עוד שני מושגים במערכת ההגדרות האלה: לאומיות ועממיות. כמו שיש בכלל הסכום המספר החלקי, אבל אין בכלל המספר החלקי – הסכום (יש בכלל מאתים שנה, אבל אין בכלל מנה – מאתים), כך יש בכלל הלאומיות – עממיות, אבל אין בכלל עממיות לאומיות. מה ביניהן? יש ביניהן הבדל זה, שהעממיות מתבססת רק על העם החי והנוכחי, בה בשעה שהלאומיות מתבססת על כל הדורות, ובכללם גם הדור הנוכחי. העממיות עומדת על ההווה, והיא אנוסה לחייב את הגלות, לא רק במעשה – שכולנו אנוסים להתחשב עם הכרחיותה – אך גם במחשבה. העממיות איננה יכולה לחבר את היהודים שבכל הארצות, אעפ“י שהיא רוצה בכך, מפני שהיהודים הם נפלגים בסימני עממיותם ובתוכנה בהווה. התחשבות גרידא עם המצב הקיים בהווה, מוליכה ומביאה בהכרח לידי כך, שהיהודים, למשל, בפולניה, יכירו בהשפה האידית בתור השפה הלאומית שלהם – כשאין מכניסים בחשבון את הלאומיות, אלא מצטמצמים בעממיות בעלמא – אבל צריך לזכרו שעפ”י שטה זו, יכירו לא רק היהודים הספרדים בשפת הלאדינו שלהם, אלא גם היהודים הצרפתים והיהודים האיטלקים, ואין צריך לומר היהודים הגרמנים והאנגלים, בשפת מדינותיהם, שהורגלו בהן ושנתחבבה עליהם זה דורי דורות. זוהי אך דוגמה אחת, וכך היא המדה על כל הקו של המצב בפועל. לפיכך אין העממיות יכולה להיות שטה עיקרונית, אלא תכסיס פוליטי עובר. לעומת זה, הלאומיות הנסמכת לא רק על רגע ההווה, אך גם על העבר הגדול, היא בונה על צור ביתה, מפני שאין לה יחס וקשר עם הנסיון היומי, אלא עם הנסיון ההיסטורי. על כן העממיות מפרדת, והלאומיות מאחדת, העממיות מאשרת את הגלות, והלאומיות שוללת אותה, העממיות מכרת בהרבה מסורות, והלאומיות – אך במסורת כללית אחת. יש אשר העממיות היא יותר מנומרת, ועל כן היא מענינת, אבל היא חסרה את הקו המאחד. ראש אחד מכתיר את גוף האדם – הנהו יפה; שני ראשים, לוּא גם יהיו מחוטבים תבנית אַפּוֹלוֹ, עם תלתלי-זהב, על גוף אחד – מראה נורא! שמש אחת על הרגיע היא מלאתי-הוד; שש שמשות על הרקיע – חוששני, שמא יעורר בקרבנו רושם של כעור; יש דברים, שאי אפשר להוסיף עליהם, ושכל המוסיף אינו אלא גורע. בנין ובראשו מגדל – זוהי השירה שבאמנות; אילן – זוהי השירה שבטבע; השירה שבאהבה היא אשה אחת, יחידה ומיוחדת, שאין דוגמתה; השירה שבחיי אומה – ארץ אחת, מובן בתור מרכז, ויכולים להוסיף עליה סניפים. לא היה צורך להוסיף על הלאומיות את העממיות. הלאומיות מבוססת על מהותה ומגמתה של האומה העבריה; העממיות היא רסיס מפוליטיקה כללית, שאפשר שהיא היום מתאימה ומחר תפסל, שאפשר שהיא מסוגלת למקום זה, ומסוכנת למקום אחר. הנציונליזם של העמים החיים, עפ"י רוב איננו לאומיות, אלא עממיות. רק הנציונליזם של העמים המתעוררים לתחיה, הוא לאומיות בדיוק מובן המלה הזאת.

ברור המושג הזה נחוץ הוא בשביל הבנת מהות אופיו הציוני של הברון. הוא איננו עממי במובן ה“פולקיסטים”, ולא נציונליסט במובן הגויים, אלא ההפך הגמור: הוא יהודי לאומי מסורתי במובן היסודי של הגדרה זו. הוא שואף ומאמין גם יחד: שואף למצוא מנוחה לשארית נחלתנו מכון לשבתנו עולמים, ומאמין בחיי עמנו כעם בדד ישכון אך ורק בארץ-ישראל. היעודים הנשגבים שבדברי נביאינו בנוגע לעתידות ישראל בארץ ישראל, אינם בשבילו, כמו שהם לרובא דרובא של יהודי צרפת, ואפילו לכמה מרבניהם – שיחות מני קדם עתיקות מוסבות משבצות מליצה והגדה: אלא דברם כהויתם; ולא זכרונות מטושטשים ודלוחים של עבר מעורפל, אלא טהורים וקדושים גם בפנימיות כוונתם גם בפשט משמעותם המעשית. בדבר העיקרי הזה, נבדל הברון מחבריו ורבותיו בעודנו אביב ורך, ובשטתו זו היה גלמוד ובודד בקרב משפחתו ועדתו. כאיש מעשה, שונא ההתפלספות, לא נכנס לחקירות עמוקות לדייק, אם ובאיזו תכונה עם ישראל הוא עם, אך צמצם את שאיפותיו ויגיעותיו בשכלול הדמות ובהשלמת החסרון של עם ישראל, חסרון של עם ישראל, חסרון נקודה מרכזית.

ואת הדבר הזה התחיל הברון בה בשעה, שענין שיבת היהודים לארץ ישראל היה חוכא-ואיטלולא אנקדוטית קבועה ושיחת-חולין שגורה, והיו מספרים את ההלצה הידועה, בשם הברון אלפונס, אחיו הבכור של בנימין, שהשיב למי ששאל אותו, אם יקבל כתר מלכות ישראל? – שנוח לו לשמש בכהונת ציר של נושא הכתר הזה – בפאריז! הברון דנן אמר לי, שאנקדוטה זו (ככל האנקדוטות הרוטשילדיות) היא בדותא בעלמא: איש לא שאל את אלפונס, ומעודו לא השיב אלפונס תשובה כזאת. אבל אניקדוטות כאלה הן נבראות מן האויר. יש בהן לפעמים מן השכל הישר, ובמאורע זה, דוקא מן השכל הישר של גויים. הגוי חושב לפי תומו: הרי יש ארץ-ישראל בעולם, והרי היהודים הם חסרי ארץ בעולם, אם כן ההגיון מחייב, שהם צריכים לשוב ולכבוש את ארצם. “יבוא בעל השור ויעמוד על שורו!” הרי ישנם רוטשילדים בעולם, והם הולכים מחיל אל חיל (בתקופה ההיא), והם קרובים למלכות ומוכתרים בתארי-כבוד, ונוהגים נשיאותם ברמה; ומה איפוא יותר קרוב אל הדעת מן הרעיון, שהרוטשילדים ימלכו בארץ ישראל? הדמיון הגויי עשה את הזווג הזה לאו דוקא כעקיצת עקרב לשם קנתור ואיבה, לפעמים גם במין תמימות ודרך שיחה בעלמא. ברם אחינו מוּשוי-הזכויות, אשר זה אך יצאו מן הגיטו, ועוד ראשם נמלא טל ילדות של האמנציפּציה, הרגישו בשיחה זו מעין מגמה, לחתור חתירה תחת מעמדם המדיני, בדרך רמיזה וראשי פרקים, ומסירת מודעה שמקומם של ישראל לא יכירם באירופה, כי אם באסיה וכו' וכו', וכאן באה הסניגוריה ה“אויפקלאֶרוּנג”ית ללמד זכות ולסרס את הדברים, שאיש מן היהודים הנאורים לא חשב חלילה לשוב לארץ אבות, ושאיש לא הרהר להמליך את הרוטשילדים. הפחדנות וההתרפסות, הזהירות הקמעונית והחידקית, שעוררה את יהודי ברדיטשוב אחרי הקונגרס הברליני של 1879, להצהיר שאינם מקבלים על עצמם את האחריות בעד מדינאותו הנגד-רוסית של ביקונספילד, קרמה לכך, שההתבוללות שלנו לא חדלה להעלות גרה את תשובתו המדומה של הברון אלפונס שערבה לחכה כצפיחית בדבש. ועד היום מקשקש הפתגם הזה כזוג וכאיסתרא בלגינא, בכל מקום שישנם עוד מוחות גסים ולבבות מטומטמים, שאינם מרגישים בשפלותה ובנוולותה של קיניות זו.

אבל צריך לשים לב, שבשנות הששים והשבעים להמאה שעברה, לא היה הדבר “מצוץ מן האצבע” וקלוט מן האויר לגמרי. נפלה הברה, נזרקה שיחה מפי מישהו, חזרה וקפצה, נרתעה לאחור, וחזרה ונעורה, לרגל סבות ידועות, ועד עתה זמזומה חוזר ונשמע. בזמן כתבי את ספרי “History of Zionizm”, עלתה בידי למצוא את המקור ההיסטורי של שיחה זו: המקור פכה בפלגי חליפות העולם המדיני: השערות וגרסאות ע“א שיבת היהודים לא”י – מקצתן בצורה דמיונית, מקצתן בצורה דתית, ומהן גם בצורה היתולית – היו מרפרפות באויר אחרי הקונפרנציה לשאלת המזרח, שהיתה בפאריז בש' 1856. המקוריות והתמהוניות והאגדתיות שברעיון זה, משכו לב אי-אלו סופרים ועתונאים לטפל בו בכובד ראש; ומכיון שבזמן ההוא דרך כוכב הרוטשילדים על שמי הפינאנסין והפוליטיקה כאש פלדות, וכל ההוד היהודי כלפי העולם החיצוני היה מרוכז באותה הנברשת החשמלית, באותה הצנתרת של זהב, שהשם רוטשילד קורא לה, על כן מאליו מובן, שרוטשילד הוקם בדמיונם של בריות כמין דון-קרלוס, פרטנדנט הטוען לכתר מלכות ישראל, מבלי אשר עלה הדבר הזה בדמיון איש מהרוטשילדים אף לרגע קטן. כשחקרתי את “הברון דנן” ע“א הדבר הזה, ספר לי מתוך קטע שיחה, ברקי-אפיזודים וזיקי-הלצה, את כל דבר האגדתא ההיא, וגם הזכיר מכתב אחד שכתב אליו אז הסופר הצרפתי הגדול אלכסנדר דיוּמא בענין זה. הפצרתי בהברון להשאיל לי את המכתב, ואז צוה להמפקח על הספריה, הא' בלום, למצוא את המכתב ולמסרהו לידי. רדיתי בשביל ספרי הנ”ל הרבה דבר מן הכורת של הספריה. מכתבו של דיומא מגלה את מוצא האגדתא שנבראה לשם עקיצה. איזה עתון בפאריז שהסתולל בהרוטשילדים, וירב ללגלג בהם, שרבב את לשונו בערמה, כדי לכופם לשיחה אתו, ויספר בסגנון תם-מזויף, שהרוטשילדים מוכנים לעלות על כסא דוד. והיה מי שהוציא דבה על דיומא, שהוא כתב או הכתיב, ועכ"פ שיש לו חלק-מה באותו הגמגום והגרוי הליצני. לביטול הנרגנות והרנון הזה כתב דיומא מכתב אשר בו הוא מביע הערצה נלהבת להברון ולביתו, ומברר, שאיננו יודע מה הנרגן סח, שאין לו שום מגע-ומשא עם אותה כת ליצנים וליסטים של קולמוס, אבל, בעיקרו של דבר, איננו רואה שום סימן עלבון בהנבואות לשחרורם הלאומי של היהודים.

 

ג    🔗

תסיסה זעירתא ופולמוס-של-קולמוס זה, שהרכיב בשיחת-הבריות את הרוטשילדים עם ארץ ישראל – לא הקלו, אך הכבידו להברון את ראשית מפעליו. עוז-רוח יוצא מן הכלל נחוץ היה למען החל עסוק בדבר, שהיה עלול לאמת את השמועות הכוזבות ולספק בתור יהיב-מזונא חומר חדש להליצנים. חוץ מזה היה הדבר עדין מאד כלפי ממשלת הסולטאן התורקי, שבית רוטשילד היה מושך לו חסד משנת 1856 ואילך, כלומר מן הזמן שממשלת תורגמה התחייבה לתת שוויון-זכויות לבעלי הדתות השונות וליהודים בכללם. לפנים היו הרוטשילדים נמנעים מהתערב בפוליטיקה ומהכריע את הכף לטובת ממלכה זו או אחרת. אך בש' 1856 בכינוס פאריז, כששאלת שוויון הזכויות נתפתלה ונשתרגה עם השאלה המזרחית הכללית, השפיע בית רוטשילד לטובת הנוצרים והיהודים שהיו משוללי הזכויות בגבול הקיסרות העותומנית, והיחסים בין הציר התוגרי בפאריז ובין בית רוטשילד היו טובים מאד, ובהווסד הבנק העותומני אח"כ בקושטא היה גם בית רוטשילד לעזר. הברון אמר לי, שכבר נצנץ הרעיון במוחו לפני התחלת המפעל בארץ ישראל, שאפשר שיבוא יום וארץ ישראל תסודר באבטונומיה יהודית כעין הלבנון, אבל בשביל כך התנאי המוקדם הוא, שמספר הגון של חקלאים יהודים יתכנסו וישתרשו בארץ ישראל; וזהו הדבר אשר החל לעשות. בתקופה ההיא של נסיונות מגששים ושל התבלטות המכשולים הטבעיים והפוליטיים, של – כמו שהאמין הברון – הכרח החשאיות המוחלטת והסודיות הכמוסה, ושל השטה, שאפשר לתארה בהמלים שלו: “אגל לאגל ירד ונקוה פלג”, הופיע לפניו איש-הפלא הרצל, ויציע לפניו תחת הסתר-דבר את הפומביות, תחת הקוֹנקלַבֶה – את הקונגרס. הברון נתפעל אמנם מן המסתוריות, הפיוטיות, ההפתעה וההעזה של החולם הגדול, אבל לא נמשך אחריו לשדד את כל המערכה ולהפוך את הקערה על פיה, וככה עמד לפי שעה בנגוד – לא לעיקרו של הרעיון הציוני, אלא לתכסיסו. ואולם במשך הזמן, כשראה את הכח הרוחני של תנועת העם, ואת אשר היא יכולה לחולל ולחדש – נתקרב לבו גם אל התכסיס הזה, ביחוד בזמן המלחמה לשפה העברית בהתכניון, ובבקוריו האחרונים לפני המלחמה בארץ ישראל, ועוד יותר לנוכח עבודתנו הפוליטית והישגינו בזמן המלחמה ואחריה.

על חלוקי דעותיו של הברון בנוגע לתכסיס, אומר אני: תנא הוא ופליג. הוא איננו מהזקנים, שמעמידים את החמה כיהושע, אלא הולך לנוכח השמש, ומשנה ומתקן, ואין אנו מן החצרנים המוותרים על השקפותיהם ועל תוצאות נסיונותיהם. הערצתנו כלפי הברון איננה הערצה סמוית-עין, אלא היא מבוססת על הכבוד הגדול, אשר כל עם ישראל רוחש, ועל האהבה אשר כל עם ישראל אוהב את נושא דגל ארצנו, את כוכב השחר הזה על שמי חבת-ציון, שאורו הולך וזורע, שחייו הם, – ומי יתן והיו עוד ימים רבים! פרק-הוד בספר דברי ימי ארצנו.

להמיסד רב-הפעלים הזה, ל“תנא” זה – הרשות גם לחלוק עלינו בתכסיס, יען כי מטרה אחת לנו, ו“מינן ומיניה תסתיים שמעתתא”. ואם ישאלני איש, אם וכיצד ואיה הכריז הברון על “המטרה האחרונה”? הנה תשובתי: הדברים הכי גדולים, הכי נחוצים ותדירים בחייו של אדם, אינם סובלים הכרזת “סוף מעשה במחשבה תחלה”. אדם שלם בגופו אוכל להשקיט את רעבונו, ולא בכוונה ובהכרזה לאלתר, שהוא יוסיף שיד וזרחן, ושרקמת התאים שלו תתחדש. דבר זה בא מאליו בלי הכרזה והפגנה. אדם נושא את האשה אשר הוא אוהב, לא בחשבונות ובהבטחה או בהתחייבות לכתחלה, שהוא עתיד למלא את פגימת הסטטיסטיקה, לבל יגדל מספר המתים על מספר הנולדים. אכילתו של אדם תוסיף לו שיד וזרחן, כשלא יחשוב וכשלא ירחיב את הדבור על אודותיהם, וזווגו יביא לו זרעין חיין וקיימין, כשהוא נושא אשה בזמנו וברצונו. דומני שהלאומיים האמתיים אינם מכריזים כלל על הקיום הלאומי, אלא מקיימים את האומה, ושבעלי הדבת האמתיים אינם מכריזים על קיום הדת, אלא שומרים ומקיימים אותה ומתוך כך היא מתקיימת. משהתחילו אנשים לחשוב ולהכריז על קיום האומה או הדת, חוששני שמא יחדלו לקיים את שתיהן באותה הפשטות התמימה, הטבעית וה“מאי קא משמע לן’ית”, שהדברים הכי גדולים נעשים בהן. כשאדם חושב, שהעשב לא יגדל בלילה, אם הוא לא יעמוד על המצפה לפקח עליו ולהכריז על גדולו, חוששני, שמא אין הדבר כשורה – לא באותו עשב, אלא באותו אדם. חוק זה שולט בחיי האדם היחיד, ובמדה עוד יותר מופלגת בחיי עם שלם.

לכל איש טעמו ומשפטו. לכל צדיק וצדיק יש, כדברי המקובלים, מדור בפני עצמו. הברון לא הכריז על הלאומיות, אבל הוא מקיים את הלאומיות ע"י יסוד מושבותיו בארץ ישראל. הוא לא הכריז על הגאולה, אבל הוא קרב, במדה ידועה, את הגאולה, בפועל. ואמנם לא בשל כל מעשיו אני קושר לו כתרים! האפותיאוזה שאני עושה לו, עיקרה הוא בשל העובדה הנפלאה, שהוא הציג סמל ומופת לדור, כיצד איש אדיר יושב בפאריז, הוא מוכשר להתענין במושבה קטנה כמרכא-טפּחא בארץ ישראל, יותר מאשר באלפי עסקיו, קניניו, קרוביו, ידידיו, דאגותיו, שאלותיו – כל ימיו הרבים, בלי ליאות ואכזבה למרות כל הפעולות הנגדיות, והקושי הטבעי שבענין – למדרגה עליונה כזאת סוּגל לעלות אך איש אשר בתוך החיים הזרים, בתוך העולמות הזרים, בקש תמיד את נפשו, את רגשותיו, שאיפותיו, רעיוניו, נשמת אַפּו. אומרים לו לאדם: ספוג וקלוט אל קרבך יותר ויותר, ועכל כל זה עמוק עמוק, לרבות את עצמך. אדם יכול לרבות את עצמו, אבל בתנאי שלא יהי נבלע, כי אם בולע את העולמות הזרים אל קרבו. צריך אדם לחדור, במשך כל ההשפעות הזרות, לתוך עצמו, להפיל את עצמו לתוך תהום הרגשותיו הכי כהות וסתומות, להולד, להתילד מחדש, לסתת ולחטב את עצמו. אז, ברוב הימים וברוב עבודה, ימצא, כי יש ניצוץ ישן תחת מכסה האפר, ולפעמים יש גם סער ישן, רצוני לומר: מה שעתיד להיות לסער.

זאת היתה עבודתו הפנימית של איש-התהילה הזה, עבודת נפשו, הגנתו על נפשו. הצופה מרחוק, המעֻור ע“י ברק-הזהב, עלול הוא להקל לעצמו את ההערכה ולאמור: “אותו זקן חותה כסף וזהב כאדם שחותה אפר-כירה, מילא, נתן איזה מאות מיליונים בשביל דבר מושך את לבו, והרי זה, לפי הערך, כאילו איש מאתנו נתן י”ח זהובים לצדקה”. זוהי תמימות בטלנית! ראשית, אין “חותים כסף וזהב”, אלא מחשבים חשבון של כל פרוטה, כמו בכלכלת מלכות עם מוסדות וסניפים, שמקצתם נובלים ומתנוונים, ומקצתם פורחים ומשגשגים, ובכ“א מהם יש שלשלאות של פקידים ומשפחות, של חוזים והתחייבויות, טמיונים וגנזים, עליות וירידות, גושים מלוכדים, חוקים וגדרים וגדרי-גדרים; ושנית, נתינת מיליונים למאות לאו מילתא זוטרתא היא אף לממלכות, וההון הכי כביר הוא עלול להתבזבז תוך כדי פזרנות בלי חשבון והוצאה שעולה הרבה על ההכנסה, ושלישית, וזה העיקר: עבודתו של הברון-דנן לא היתה צווי-עזבון וזריקה נדבנית של מאות מיליונים, אלא עבודה ומלחמה קשה בכל מוחו, בכל לבו, בכל עצביו, השתתפות פנימית עמוקה, לא מפעל רובץ במנוחה, לא גליד מוטל באזור שלג-עולמים בברק לבנתו והדרו, אלא מעבדה קדחתנית עם נסיונות, אשר לתוצאותיהם חכה המייסד בלב רועד, ומפעל הברון לא היה קרבן מנחה אלא עולת חובה. כמה צער ותקוה, כמה מאמצי רוח והתלהבות, כמה התמדה וסבל-רוח, וכמה אכזבות מרות ותלונות ותנואות וכפית-טובה ואיומים וטרחנות וסרבנות של רוכסי איש וחרחורי כתות! כמה התאבק האיש עדין הרוח הזה, האיש טוב הלב, הולך תמים ומתנהג בנחת עם הבריות – עם קושיו ותקפו של הקשר הגרדי שסובך ע”י תקלות טבעיות, תהפוכות חוקיות, שגיאות פקידים, וטענות אומללים קשי יום, אשר לרגל סבות שונות, באשמתם, או שלא באשמתם, נהפך עליהם הגלגל, ועל הנדיב היתה תלונתם, וילאוהו בזעקותיהם, וימררו את חייו, וירגיזו את מנוחתו! כח אבנים היה כחו לשאת את משא העם הזה וטרחו וריבו, הפצרותיו ותנואותיו, כשיצאו עליו עסקין, וכשבאו עליו בעקיפין! מה היה לו לרוזן מיליארדר בן מיליארדרים, איסטניס פאריזי מעודן-שבמעודן זה, לטפל בדאגות ישע והרפתקאות נדודים ושינוי ארחות חיים של יהודי רומיניה, בסרביה ואוקריינה, אשר את שפתם ואת הלך רוחם ואת נטיות דעתם ואת מנהגיהם המיוחדים להם לא ידע ולא יכול להבין כמו שגם הם לא יכלו להבין אותו? איזו הנאה, תועלת, כבוד, חשבון, היה להאציל המפונק – לפנות מאלפי עסקיו, אסמיו, ממגורותיו, מסלות-ברזלו, מכרי נפטו, ומן האמנות הגדולה, שבה נתמחה כאחד מגאוני המבינים, ראש וראשון בהועד המפקח על שכיות הלובר – לשאלות טיוב הקרקע וזבולו, לרפואת השדפון והחרבון ולהשמדת הרמשים המזיקים, באיזו חלקת קרקע טרשין ב“זכרון יעקב” או ב“יסוד המעלה”? הרבה פעמים שמעתיו מתעמק, מתעצם ומתנצח עם פקידיו והמומחים שלו ע"א איבעיות זריעת התלתן, האספסת, הסויה, הפול ועדשי-הפרות; וכיצד ליער את השטחים הרחבים הקרחים, ומה לעשות לקרקעות זבוריות שבמדרוני הרים תלולים, ולקרקעות אכולי מערות וחריצים ונקיקים במישור, וכיצד לעצור בפני החולות הפורחים, הדיונות שמגיחים ומתקדמים לאט לאט ובלי הרף לפנים הארץ, וכובשים וקוברים תחתיהם את האדמות המעובדות! אֵי מוצא המעין המתגבר של התחדשות המרץ, בשביל הקשבה מתמידה ובלתי פוסקת לכל ההצעות, המועצות והדמיונות, שחפשו בחשכת האפס ליצור דבר-מה קיים?

 

ד    🔗

אלכה נא ואלקטה בשבלים מזכרונותי לאין מספר. אסתפק בדוגמה קלה: פעם אחת באתי לארמון הברון בשעה קבועה בבולון מעבר היער (בּוֹאַ), והיום יום קיץ חם מאד, ולא מצאתיו בביתו. קדמתני הגברת הזקנה, ותבקש סליחה שאין האדון בביתו. רציתי להפטר, אך היא בקשתני לשבת עמה ולחכות, בהיותה בטוחה כי מהר יבוא. – “הוא הלך אל התערוכה” – לאיזו תערוכה? – (הדבר היה באמצע הקיץ, ואני לא שמעתי שיש תערוכה בפאריז, אעפ"י שתערוכות זעירות מצויות הן תמיד בעיר גדולה כפאריז) – לתערוכת המשק הביתי – השיבתני הברונית. אז זכרתי, שמן חלונות דירתי בבית מלוני “מֶריס”, הנשקף אל פני גן הטיוּלרי הגדול, ראיתי לא-אחת בנין של נסרים מרובע וגדול, פשוט ודל, שנחשב בעיני כמחסן לכלי כיבוי תבערות, או למכשירי עבודה בעד הגננים, ולא הוספתי לשים אליו לב, אך פעם אחת עברתי דרך הגן, וארא שלט גדול תלוי על גבי הבנין מעברו השני, ועליו היה כתוב, ששם פתוחה תערוכת משק ביתי. לא עלה אף הרהור קל בלבי לסור שמה. זהו ענין של בעלי מקצוע, ואם ירצה מישהו לכתת את רגליו בפאריז לבקר תערוכות מקצועיות פעוטות, הלא נבול יבול! הבעתי להגברת את השתוממותי על טרחו זה של הברון ושאלתיה מה ענין משק ביתי אליו, ומדוע לא שלחו שמה אחד מן הפקידים; ואגב העירותי, שהיות ודירתי היא ממול הבנין ההוא, עד שהנני רואה את הבנין תדיר מחלונותי, יכול אני על נקלה לסור שמה, אם יש לו להברון דבר-מה לחקור, או להזמין שם. על זה השיבה הגברת: רב תודות, אבל בכל ענין הנוגע לארץ-ישראל, לא ימסור בעלי לשום בן אדם שליחות בפאריז עצמה: הוא חושב לחובתו להתחקות בעצמו על שרשי כל דבר, ומצוה בו יותר מבשליחו! – אבל מה נוגעת תערוכה זו לארץ ישראל? – לפי השקפתו, כל דבר נוגע לארץ ישראל, השיבתני הגברת. הוא הלך לראות, אולי ימצא שם דבר או חצי דבר אשר יכשר לשמוש במשק הביתי בארץ ישראל… עוד אנו מדברים, והאותומוביל של הברון השמיע את טפ-טפו לפני הארמון, והזקן נכנס, ואחריו משרתו טעון משא כבד, שהביא מאותה התערוכה המשובחת שבגן הטיוּלרי, ומתוך זריזות נלהבה נטל הברון מיד המשרת חבילה אחת כרוכה בנייר ויסר את התכריך של הנייר, ויוצא ממנו פח-ברזל מנוּקב, שדפני הנקבים בולטים ופונים לצד החיצוני, וכגבור מנצח תופש בידו שלל אשר לא יסולא בכתם אופיר, שאל אותי: הידעת מה זאת? הייתי נבוך מעט, כי לא רציתי לצנן את התלהבותו של הזקן, אבל לא הבינותי לשמחה מה זו עושה? מפני הכבוד, הצצתי בעינים בוחנות באותו פח-הברזל, ואמרתי בבדיחה קצת: בבית אבא היו קוראים לכלי שכזה בשם “רייבּאייזען”. הרים כסוני! הרתחן הזקן, הנוח להתלהב, התרגש מאד, וברגע אחד פנה הודה פנה זיוה של כל אהבתנו: אין אתה משער, איזה ערך יוכל להיות לפח-ברזל זה בבתי האכרים בא“י, תחת המגזרות והמגרדות שהם משתמשים בהן? והתחיל לתאר את צורתן של הכלים אשר לפי דעתו, לא יצלחו לכל, ואת יתרון פח-הברזל הזה, ומה גדולה התועלת שהכלי הנפלא הזה יוכל להביא בהמחלבה עם החלב הטרי הבלתי מבושל, ועם המבושל – לפרוש ממנו את הזבדה, שכן דרכו של חלב להזדהם ולהטמא בכל מיני חלאה וזוהמא; וגם יש בו ברכה למלאכת הגיבון, להתקרשות הגבינה, לעשותה רכה כבצק כעין הכּממבּר הצרפתי האמתי, שאין דוגמתו – ומדוע לא יהיה לנו כּממבּר בארץ ישראל? לא מצאתי מענה. אני חשבתי לתומי, שתעודת ארץ-ישראל היא לספק את המוֹנוֹתיאיזם, ותעודת צרפת לספק את הכממבר, ו”רייבאייזען" זה, כמדומני שהיה משמש תמיד לגרידת בשר, ולא למחלבה. אבל עצרתי במלים בראותי חיוך קל מרפרף על שפתי הגברת שהבינה וחלקה עמי את ספקנותי הדקה – והסלחנית. ואמרתי בלבי: מה יקר הוא היהודי הזה, הזקן ודל-הכח שטרח והלך ביום קיץ חם מארמונו אל בין המשפתים של תערוכה מייגעת לתור ולמצוא שם דבר, שהוא חושב, שאולי יביא תועלת לתקנת ארץ ישראל, אף אם העלה בידו חוח.

משם הוביל אותנו הברון, כדרכו תמיד, אל “פנת יקרת” שלו בגנו הסובב את ארמונו בבולון – אל הגינה היפּנית, כמו חביון אפריונו, ערוגות לבושות שני, פרחי שבו ולשם, רסיסי יהלום וטל-אורות בתבנית נצנים. ואין מקום בעולם, שם נוח ללמוד את תורת הצמחים, כמו בפרדס יפני, כידוע. שם כמעט רואה אתה, כיצד עולים החלקים הממוסמסים מן הקרקע בצנורות אל הגבעול, בצנורות מרובי המחיצות הסותמות את חללן, כיצד מחום השמש מִתְאַדִים המים שבעלים, כיצד בתוך גידי (צנורות) העלים מתהווה מקום רך, אשר לתוכי זורם המוהל מן הגבעול, ואיך התאדות העלים דורשת עליתם של המים ושל החמרים הקרקעיים הממוסמסים מן האדמה, ומה טיבם של השרשים השקועים בתוך הקרקע, ואיך שערות השרשים בולעות מן הקרקע את המזון הממוסמס, ודומות לכיסים זעירים, ארוכים ודקיקים, ומכוסים בקרום דקיק מאד. כל תורת הקבלה של ספירות הללו, לא גמטריאות וראשי תיבות ושמות כתובים על נייר, שניתנו להדרש בגימטריות אחרות ור"ת אחרים, ושכולם מעוך וכתות, עקוד ונקוד, אלא מעשה בראשית ממש, וקבלה מעשית ריאלית כתובה באצבע אלהים כשיעור הסתכלות ואותיות מחכימות – הריהי ברורה ומבהיקה כשאתה יושב בתוך גנה זו, כמו שישבתי אני במשך ימים ושנים, וכשאתה מקשיב לפרקו של הזקן, שהוא חסיד נלהב לצמחים, ובקי בהם, ואוהב לדבר עליהם – לא כמומחה יבש וממַיֵן סדרן, אלא כאמן שנהנה מן היופי שיש בהטפול המעולה, בבחירת השתילים הטובים.

כמדומך, שבהיקף זה, באמצע הערוגות היפניות, בין החריזנטמות (פרחי-הזהב) הסמיכות, הרכות, המסולסלות, הלבנות והסגולות, שאדם עומד לפניהן לכוד-קסם, נשכחה ארץ ישראל? – לא! הנה הוא מוציא מאחד הנקיקים בקבוק סתום ואפוץ, ומראה לך; דוגמה של רקבובית, שהובאה מיפּן, שמשביחה ומטיבת את הקרקע בזה, שהיא מסייעת לחמרים המתכותיים להתמסמס, והוא אומר לך: זוהי בשביל ארץ ישראל – והוא נוטר את הדוגמה כמצה שמורה, כביכול, כיהודי מהדור הישן, שהיה שומר אפר ארץ ישראל לשים למראשותיו אחרי אשר יפקד פקודת כל האדם – אלא שזהו דקדוק דין, או הזיה תמימה למות, ודמיונו של הברון – אם נסיון זה יצליח, או יעלה באויר כבעבוע-סבון שצף ומתפקע – הכונה היא לתחיה, להתחדשות, לישועה, לברכה.

מן השטיחים הנהדרים הללו של כרי-דשא, עם פרחי הגזר, הכרפסה, השבת והפטרסלין, ממשפחת השמשיות, עם פרחי הכרכום והפעמונים, הסוגרים את עלי הכותרת שלהם בלילות, עם הסגול הלילי, אבי הפרחים הצומחים בצל החורשות, כגון הזיון – מקום שם נדמה לך, שאין אתה עומד בעולם הצומח, כי אם בעולם החי, מוקף אוצרות צבעים של כנפי הפרפרים, של קרומי החפושיות, של נוצות הצפרים, של קשקשי הדגים על פרחים – כל רזי-רזים אלה של תשבורת האור, זעזועי גוונים ופתוך סממנים, העשויים בידי רבונו של עולם… הצייר – מכאן נימי נפש מתוחים בסתר אל הסמטאות המתפתלות בערבובית הגטו, ששם אחב“י נחתים, ואל הנקיקים הקודרים של הרי יהודה ותלי התלים השוממים של חול, על יד ראשון לציון, ששמה בני עמנו נוהרים ושואפים לקראת חיים חדשים. המרחק מיטשטש ואובד, ההבדל עובר ובטל ע”י הזהות האישית: איש אחד הוא – היושב בין פרחים בגינה היפּנית, אשר על יד הארמון בבולון על נהר הסינה – היושב אל עקרבים בין חומות הגטו – והיושב בצריף או בסוכת נצרים המכוסה סכך של זרדים עם צמחי הצבר הדוקר, ומפרך את האדמה לגושים קטנים כקונכיות הצדף, ועושה עקולים כחריץ שבבורג, ומסקל ומעזק ד' אמות אחרי ד' אמות בארץ ישראל – איש אחד הוא, איש ישראל!

 

ה    🔗

יכולתי לכתוב כרכים, ולמצער ספר שלם, לשים בו, לו אך חלק קטן מרשמי נפשי. פה, בהאישים, אין מקום אלא לניסוי של סרגולים כלליים ע"ד האיש – ושורש דבר נמצא בו.

מה שורש דבר נמצא בהברון אדמונד-בנימין? כבר אמרתי, ששטת טן לא תצלח בשביל הנושא הזה. לא הורים, לא מורים ולא סביבה. הברון דנן הוא מחזיק ברכה לעצמו. אבל – הדרא קושיא לדוכתה: מה היתה נקודת-המוצא לחלוציות נפלאה זו, לקנאות מרוכזת, דוחקת, סוערת, זועפת, רגזנית זו, שאין בה בדיחה ושעשוע וקלות ראש, אלא כובד וצמצום ענקי-נואש? דבר זה מהו בעצם טבעו? לי מתבלט הקו המסמן שבקלסתר זה (איך שהדבר יראה, לכאורה, מגוזם ופרדוכסאי): הכעס הגדול, הכעס כנגד האויב, הכעס כנגד השמד, צוחת המחאה, התפרצות כעסו של היהודי על העולם הלוקח ממנו את כחו, את כשרונותיו, את אמצאותיו, את גופו, את בני ביתו, וכל זה לא די לו, והוא שולח יד גם אל נפשו, ואיננו מחזיר לו כלום, זולתי צעצועי תארים ומוניטין של כבוד! הכעס המובא בהפתגם: “שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי”, והפורץ, כלבה מלוע הר-געש, בהפתגם “שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך… כי אכלו את יעקב ואת נוהו השמו” – הנה הניצוץ, הגץ היוצא מתחת הפטיש, כשהוא מפוצץ נפש, שאיננה רכה כדונג, אלא קשה כסלע, זיק מזדקר בכח פרא כחזיז. אין צרך שיתבטא בקללות ארוכות, כמנהג נשים. הכעס האמתי הוא מתון ושקט. ככה היה כעסם של ראשונים. כשנחתך גורלו של סוקרטס למיתה ותלמידו של הפילוסוף, כששוחח עמו, קלל את השופטים, צמצם סוקרטס את כל קצפו בהערה קצרה – שאינם יודעים, מה שהם עושים. פילוסופי הסטיו (הסטוֹאַ) הרומאים, מלאי-המרירות, עלו עוד יותר במדת-הכעס; על אחד מהם, אֶפיקטוס שמו, מספרים, כי כשהיה עוד עבד, עשה לו אדונו חבלה אנושה ברגלו, והפילוסוף משוגע מכאב, קרא אליו רק את המלים האלה: “הלא הזהרתיך, שאתה עומד לשבור את רגלי!”

כולנו יודעים את החכמים שנתפסו למינות, בדורות הבינים או בעת החדשה, שבשעה שהעלו אותם השמשים לגרדום לידון או להסגף, היו זורקים מלים של מחאה, כאבני בליסתראות אל פני בתי הדינים. אך על פני כל הנפצים הללו עלתה הסברה, ילידת הכעס הלא-בלום, שמדקדקת עם הצדיקים כחוט השערה, ובאותה שעה חותרת להסיר מעל החוטאים את עול האחריות: אין לך תולדה בלי כל סבה, ואין סבה, שלא תהא גם היא תולדה של סבה אחרת שקדמה לה בתחום חוקי הטבע ובגדר החיים הרוחניים, ונמשכת שלשלת זו מסוף העולם ועד סופו. ואליה הוגש לחרצובות גם רצונו של אדם יחיד וכוח בחירתו – הנה הסברה המסירה את הכתר מעל ראש האדם – ותרמסנה. היא העמידה את הטמא במקום הקדוש, נטלה מאת היושר את זכויותיו, התירה את חרצובת התאוות השפלות שבשפלות, חללה את תום הגבורה, ותשם על האנושיות את כבלי החוקים הסמויים של הטבע המדברי. אוֹמְניה של תורפה זו, בחפצם לכסות את ערותה המזוהמת, תלו עליה את ההשערות הנוצצות ע“א התורשת הטבעית, ע”א לקויים חלקיים של “חושים כֶחָשים”, ע"א השפעת מצב מערכת העצבים, בקצור, כל התלבושת הפיזיולוגית עם רדידיה ומחלצותיה, כפתוריה ופרחיה, ובה היא יוצאת לשוק, רעולה כערבית, פרופה כמדית, בקטלא ובעיר-של-זהב עשירה, עם תמרוקי המדעיות המתקשטת, עם קרן-הפוך ושמן-תורק, ונרדה נותן ריחו… במליצה, אבל, בתור הלכה למעשה, מעלה צחנה באופן נורא.

כי מה יתרון לה בכל עמלה שעמלה? הועיל מה הועילה לזכוך הלבבות ולצרוף המעשים? אם נחפש ונמצא את הסבות שהביאו לידי היטלר, האם ע“י זה יפוג העון? אם יש הכרחיות, הלא אז גם האחריות פרחה לה! פילוסופיה זו מתלבשת במדת הרחמים, מכניסה סדרים נאים לבתי הסוהר, ממתקת את החיים לאסירים הכי קשי-לב, מלמדת עליהם זכות ומצדיקה את הפשעים הכי מחודדים ע”י ק"ן טעמים עוד יותר מחודדים של השפעת הסביבה, של מאורעות וחלאים, מיסדת כמעט בית-תענוגות לפושעים מן הפעוטות, מוכנת לעמוד להגן גם על סוס עצל, כשהעגלון דופקו בשוט דפיקה חזקה מעט. לפנים היו מוליכים את החוטא בקולר לגרדום או לתליה – דרך קצרה, היום מוליכים אותו בסדרים נהדרים אל תא-מאסר חם ומואר, כאילו רצו לשלם לו שכר ולהנאותו שזכה לכך. לפנים היתה גולגלתו של הפושע נופלת, בלי הקדמות, או עובשת במערה – ובערת הרע מקרבך! היום מנקרת בה הפסיכולוגיה, ומחטטת בה הפסיכופּטיה, למצוא אמתלאות לזכותה. לפנים היו הכל בריאים ואחראים בעד מעשיהם; היום נהפך העולם לבית-חולים גדול; וכל החוטאים חשובים כמשוגעים מוכרחים. על עיי בתי המאסר ובתי המשפט שמכבר, ישוֹב ישב לו מלאך החדישות, ישב ותהה, ישב ונתעוות ונתעקל כנחש, ולבסוף פסק: ידוע את הכל, זאת אומרת: לסלוח לכל!

כסבורים אתם, שאהבת הבריות מדברת מתוך גרונו של זה? עורבא פרח! אין זו אהבה, אלא שלילת הכעס הקדוש, שעליו עולם-המוסר עומד! הסליחה הכללית נותנת את החוטאים לטרף לשני הפתנים הזדים. בעד אלה האחרונים יש עמה דמעות, רחמים, עזר – בעד הראשונים רק אמן יתומה! לרגל פילוסופיה מעוקלת זו, זוכה הפושע להיות בן-טפוחיו של הצבור, והחיה המוכה צריך שיהא כוחה יפה לתבוע את עלבונה מאת המכה. הסוס – האם אין בגרמניה זכויותיו מרובותמזכויותינו אנו? האם איש פגם באזרחיותו? קוראים למדה זו “אנושיות”. ביותר דייקנות צריך היה לכנותה בשם “בהמיות”. במדה, שאיזו בריה היא יותר נמוכה ובזויה, בה במדה היא יותר זוכה לאפּוטרופּסות. “אנושיות” זו עלולה היא, כשתוסיף להתפתח בכוון זה, להרוס את בתי המאסר, או, לפחות, להפכם לבתי תענוגות; להאפיל את אור הצדק, שאליו היו עיניהם של בני-אדם תמימים נשואות עד היום, ולהפוך את כל סולם ההשתלמות, באופן, שעל השלב התחתון יעמוד השלם והיקר באדם, ועל העליון – הבקטריה הכי מחבלת מעולם הטפילים מלאכי המות.

כלום אין יכולת וכוח כל-שהוא בעולם, שיגול מעל לבנו את הערפד המחנק הזה? כלום אין קו-זוהר של תקוה נופל מן ההוי לתוך העתיד המעונן? האם פס בתוך כל המעקשים והנפתולים אותו הכעס הנביאי, שהוא התקון היחידי לחשבונו של עולם המוסר, אותו הכעס הטהור והעמוק, שאליו רועדים כל געגועי נפשנו, הגעגועים למשיח ולהצדק העולמי, שהם הם הגעגועים להכעס הנביאי, שאין בו עכביש הערמומיות עם גורי התפלספותו. הוריד הסוֹפיסטאי, העובר בקרב חיי העולם עתה בקנוקנות ובסמפונות, בעקולים ובסעיפים לאין קץ, והלובש “אדרת” מדעית למען כחש – לעולם איננו מתפרץ בכעס, אך מוליך את פלג-השמן של אהבה וסליחה כוזבה. אל אלהים, מתי נהיה שוב מוכשרים לכעוס בקביעות?

יושבים אנו כפופי ראש, על מדוכתה של חידה זו, והמצח מתחרשת קמטים ותלמים. הא כיצד? – אין אנו מבינים – לא את האהבה האומרת “להבין הכל ולסלוח לכל”, ולא את מדת הרחמים כלפי פושעים. עומד יהודי בלבו “האטום”, ואומר: “אהבה” זו שלכם איננה אלא מלה קלילה חסרת תוכן. צריך לעשות משפט לעשוקים, בין שהמשפטים הם ענינים פנימיים, בין שהם חיצונים; צריך לחונן את הגר, צריך לבקש את הנרדף – כל הפוליטיקות תוהו וכל המדינות שקר, ונוח להן שלא נוסדו ושלא נתקיימו, משנוסדו ונתקיימו להרוס יסודי עולם ולהתגאות בגבורתן ובמשטרן! ככה עומד המוסר היהודי לנגד הסניגורים הרגשניים, מצדיקי כל הפשעים, ולנגד פרקליטי החיות, ומוחה ואומר: יפה הוא הדבר, אבל רק אחרי אשר תגינו על התום ועל היושר האנושי! כשאדם נרמס בשער, וחברות בני-אדם רואות, ומתרגשות על הסוס שנדפק, הלא משטות הן בהדור! הלא זהו עשו, שעומד ושואל: אבא, היאך מעשרין את התבן? ריקה, עַשֵר, ראשית, את התבואה – ואח"כ את התבן!

 

ו    🔗

הדבר אשר ציין את אבותינו מדורי דורות, הוא, כי מוכשרים היו לכעוס. התעוררנו על כל חמס, על כל “מעשה זמרי”, על כל “פלגש בגבעה”. לא היה בנו מאותם החבובים והגפופים, שהנוצרים המדומים מחבבים ומלפפים את המין האנושי בכוח-המדמה ובפזמונות של אהבה קבועים ויציב-פתגמים; וכשהמין האנושי עומד לפנינו, בשר ודם ממש, הם מקשיחים לבם ממנו. מעולם לא משחנו את עצמנו ואת זולתנו בשמן-זית של אהבה מליצית, מתפנקת ומתגנדרת במונופולין, המשפט והחמס, התום והזדון – לא נתערבבו במוחנו לערבוביה מכוסה אד וענן, לא רכרוך ורפרוף והתמזגות, אלא כעס חד, גא, תקיף, קצר, ובלי גדופים: “אינם יודעים, מה שהם עושים, גם חסדם – חטאת, טובם – כחדק, ערלת לבם עוד לא נכרתה”! הנה לעיני הדור הזה מגרשים עם שלם, זורקים בני-אדם כבולבסין נרקבים, מקלעים אותם כגל-של-אגוזים, עוקרים מן השורש, מזעזעים ומסיעים, רבון העולמים! כאילו היה להם עסק עם משפלה של זבל, כאילו גרפו ביבין והשליכו את הטיט לחוץ. – על ישוב שלם בנוי ומבוסס במשך דורות רבים, ישוב שיש בו עולם ומלואו, עולם ויפיו, וכעורו וחמתו וצלתו וששונו ועצבו ופרחיו ושיתו ושמירו; על עוֹלם כזה אשר כל חוט וחוט בו הוא נים של לב וכל יריעה – שזירת נפשות ומשפחות, וכל טבעת קבועה בשלשלת הקבלה והמסורת, עוברים אנשים – לא בחרב גבורים עושי מלחמה, אך בקרדומות כחוטבי עצים, כמקדרים בהרים, ומשברים ומצפצים!… היינו לבז ולמבוסה.

ומתנוול עמנו כשאיננו נלחם, מתנוול בהתרפסות, מתנוול, כשאיננו כועס על השוד והחמס שנעשים לו מחוץ או מבית, וכשנהפך לבשר המת שבחי, שאיננו מרגיש באיזמל. זהו סוף ההפסד והחדלון. זה הכלל: מעשה הנבלה הוא אך “תולדה דטומאה”, רעיון הנבלה – הוא “אב הטומאה”, והיחס של אדישות וצדוק-הדין כלפי נבלה, מצד האנשים הנפגעים בה, והסובלים ממנה, וגדולה מזו: הפעולה הנגדית, התגובה של התפשרות עם נבלה, ושל התחכמות, שמוצאה חוקים מנוסחים במונחים כמו-מדעיים לחפאות עליה – זהו “אבי אבות הטומאה”: רעל זה נובע מאותו המעין הארסי הנרפש, שממנו נובעת הסוֹפיסטיקה הפּסֵידא-מדעית המזכה את החייבים ע"י פלפולי-תוהו, המבטלת את בחירתו של אדם ואת אחריותו; ומתוך כך גם את כשרונו הנפשי להתעורר על חמס, בהשליטה עליו את חוק הכפיה והאונס הטבעי, ובהורידה אותו לדיוטה התחתונה של חוש בהמי, אשר בשביל כך, לא מן התימה הוא, שמטפלים בחיות יותר משמטפלים בבני-אדם; ועל כן היו להם כל תֶּבֶל וטומאה לששון לב.

תמצית כל הדברים האלה, היתה לי ענין לענות בו, מאה פעמים ואחת, בשיחותי עם הברון, בימים שהייתי יוצא ונכנס בביתו. לי ניכר אדם-ביקר זה, בעיקר, בכעסו על החנופה והצביעות, על חזיון השוא וההבל של “האהבה” הידועה, על נביאי תרמית לבם של הדיפּלומטים, המתנשאים לכל לראש, והרומסים בסנדליהם המסומרים ב“חוקים” – את תורת המוסר האנושית-הכללית, האומרים שלום שלום, במקום שיש שנאה ונקם, האוסרים “להתערב בענינים פנימיים”, כשאין הדבר נוגע אליהם, ומתירים להתערב – כשהדבר נוגע לכיסם או לכבודם. מצאתיו בכל פעם בלי יוצא מן הכלל, בכל שעה של פגע ונסיון מר, אשר בו נוסה עמנו, ויתר על כן: גם בימי מנוחה והפסקה בין פרשת-נגעים אחת לחברתה, כאחד מבני עליה המועטים, אשר לבם לא סג ועיניהם לא טחו מראות נכוחה, ואשר אינם נדכים ושחוחים תחת יד התוגה אשר עברה עליהם, אלא מזדקפים ברגש גאון וקצף. כל העולם היהודי בה“אליאנס” וב“הכוֹנסיסטוּאַר” היה, אחרי קישינוב וכדומה, שרוי בצער; הוא לבדו היה שרוי בכעס. בוא באו אליו, דרשו ממנו כסף – ונתן; הציעו לפניו, שיחרים את רוסיה מהלואותיו – והחרים; ואולם נשאר עוד דבר, שלא היה לאחרים, או שהיה לאחרים אך בימים הראשונים, ואולם בו הוא קבוע ומתמיד: הכעס! כדבר הזה היה גם אחרי תועבות ההיטלריות בגרמניה. הוא לא ירא מפני הפגעים, ולא נסוג אחור ממלחמת המקרים, כי אם הוסיף לכעוס ולהתמרמר בעוז סוער, בחמת-רוח. ואת חמתו זאת לא הביע במלים, כי אם במעשים. הוא לא דבר רתת, אך בנה; לא קלל, אך יסד. מפעלו של הברון הוא, בעיקרו, זעקת חמס של שריד משפחת-רוזנים מישראל, שכנסה אוצרות בכשרונותיה, בחריפותה, בעבודתה, ושהלכה ונוּצלה במשך הדורות ע"י אחרים, לכל האומות ולכל האמונות ולכל המטרות שבעולם, ושלבסוף, בנושא-דגלה זה, זקן הענף לעץ-אבות הפאריזי, התעוררה, בכל הכעס הקדוש, השאלה: מתי אעשה אנוכי לביתי? – “ביתי”, זו אומתי, “ביתי” זו – ארץ ישראל!

סופר כי יקצוף – ילך וכתב מאמר; מטיף – יעלה על הבימה, וכידודי אש יתמלטו מפיו; שר ומנהיג של מדינה – יקרא מלחמה. רוטשילד כי יקצוף – אז ה“שפוך חמתך” שלו, הוא ממין אומנותו ותפקידו בעולם: מתמסר כולו, עם רכושו ומשרדיו ומוחיו ונסיונותיו וחלומתיו – לדבר אחד, ועושה אותו לתוכן חייו ולחלקו בחלד. עם כל האדיבות, העדינות והרוך, יש כאן מרידה חלוצית כנגד ההרגל ההדיוטי, מחאה וכעס של רוח כביר כנגד ההתבוללות והשמד.

ישנם בני אדם, כשהם כועסים – הם מתפרצים החוצה, וכביכול, “יוצאים מכליהם”; וישנם – והיא המדרגה הכי גבוהה בכעס – שהם מוסיפים להתכווץ ולהצטמצם בתוך עצמם; ישנם, שכעסם משתחרר ברהיתוריקה, וישנם – שכעסם כבוד ודומם, חסום וגדור. כעסו של הברון התבטא והתגבש בהתגברות ההחלטה להמשיך את מעשהו למרות המכשוליםהטבעיים ועל אף כל הנחרים בו. מתוך כך נתמזגו בו, כאמור לעיל, שני ההפכים: פּסימיות ואופּטימיות באופן מבטל את ההבדל שביניהם. אין כמוהו רואה-בעבים, ומוצא כל צל סכנה שבכל הצעה, וכל קוץ שבאליה וכל פגם וכל מכשול אפשרי בכל רעיון והצעה שיציע לפניו זולתו, בין בפוליטיקה בין בעבודת הישוב; אין דבר, שלא ימצא את חלקי הסותר שבו, ואין לקרב אל לבו שום אופן חדש, מוסד חדש, הכרת צורך חדש – כי הכל כבר נסה, נתאכזב, חזר ונסה, חזר ונתאכזב, וכשרון התרשמותו מחידושם המדומה של הדברים כבר הוקהה, ולעומת זה זכרון השליותיו ואכזבותיו חדש עמו. ובאותה שעה ובנשימה אחת – דמיונו ימריא למרום, והוא קונה ובונה, לפעמים במדה מרובה ולפעמים במדה מוגבלת, עתים בשם עצמו, עתים בשם החברה אשר יסד, ואיננו זז מלחבב את המפעל שלו ולעשותו לתוכן חייו.

 

ז    🔗

זכורני לפני הרבה שנים, והחשבון היה אז עוד בפרנקים (אמנם של זהב), ואני מפלפל עמו ע“ד תחית העם וגאולת ארץ, והוא אומר לי: מה עם ומה ארץ – אני מטפל בגולדשטיין במושבה שלי. (כל המושבות שלו הלא הן חלקי משפחתו: זכרון יעקב על שם אביו, מזכרת בתיה על שם אמו, בנימינה על שם עצמו). עוצה לי איך לעזור ל”שלומיאל" זה? הוא קבל ממני הלואה לבנין בית ורפת, ולקנין כלי עבודה ובהמות ולכלכלת המשפחה והבהמות במשך שנה ולקנית זרעים. גם קבל 300 דונם אדמה, והוא מעבד את כל השטח. מן הכלים קנה לעצמו עגלה, מחרשה, משדדה, מקצרה, מגרפה, ועוד כלים קטנים. הוא מעבד את האדמה ב“אופן אירופי”, וזורע שעורה, חטה, שומשמין. רכוש חי: שתי פרות, תשעה עגלים, עשר עזים. עובד אצלו פועל אחד. מוציא 3000 פ“ר, מכניס 3150 פ”ר לשנה – מובן מאליו, שאין איש בעל משפחה יכול להתפרנס במאה וחמשים פרנק לשנה. מה יעשה? הוא אומר, שהוא יכול להגדיל את ההכנסה ע“י רכישת יותר צאן (בשביל הזבל), ע”י נטיעות וע"י תקון החרישה, והוא דורש לכך הלוואה של 10,000 פרנק. – מה אעשה לגולדשטיין? מה אעשה לגולדשטיין? להלוות לו 10,000 פרנק? ישנם אלף כאלה, ובכן מיליון! ואין הנסיון בטוח כלל! הנסיון הראה שאין האנשים יכולים לפרוע. ואם כן זוהי אבדה שאינה חוזרת ומחוץ לתקציב. אם אעשה משק באופן שכזה, הלא הכל ילך לאבדון מהר, וצריך להוסיף לקנות אדמה, וצריך לפתחה ולחלקה בין יהודים אחרים, ולא להתנהג עם אלה כמו עם בנים יחידים.

הוא כועס, ומתוך כעס, הוא עובר אל מתולה. אם זכרוני לא יתעני, זאת היתה בש' 1914, כששבתי מארץ ישראל, וכשסרתי לפאריז. זרעו אז במתולה על שטח של לערך 480 הקטר – חטה, שעורה, פול, עדשה, כרשינה, חומצה, דורה. ההכנסה הנקיה היתה 2,16 לדונם – בס“ה 11,600 פ”ר. היו שם 35 משפחות, אבל עבדו רק 25. היו משפחות אשר אף איש מהן לא עבד. פועלים היו לכולם, לכן היתה ההכנסה למשפחה רק 400 פר' לשנה, סכום שאין להתפרנס ממנו אף בדוחק, זה היה כעסו של הברון! ויגונו היה עמוק מאד, אבל היגון לא בא בידי אדם כי אם בידי שמים: הקציר היה אז רע גם לרגל סבות טבעיות, כי באו גשמים ויהפכו חלקה אחת (מרדג') לבצה ולים! – הריוח היה מגידול הבקר, ממכירת חלב ומאורחים. כל אורח היה מניח במושבה לערך 500 פר‘. ממכירת חלב השתכרו עד 600 פר’. (הנהיגו אז גזעי דמשק מרובי החלב). התחילו גם לטעת שקדים; אבל בשביל טיוב הקרקע לנטיעת השקדים נזקקו להלואה של אי אלו עשיריות אלפים פר'. – וגולדשטיין שולח טלגרמות ומכתבי המלצה לאין קץ, ונשבע ומשביע: שזה הוא הדבר הכי נחוץ לו, הדבר שעליו כל העולם עומד – והברון כועס ודואב, והעממי מנוצח ע"י הלאומי, ולבסוף האופּטימיות: הוא נושא את נפשו אל גדול השקדים. ז’ן! ז’ן! הבא את האטלס! ברגע אחד מובא האטלס. כורעים על הרצפה, משתטחים שנינו על האטלס. "ראה! – הוא אומר – ראש פנה! העבודה היא גרועה, כלי העבודה אינם מתאימים. השמירה (הערבית) היא פחותה והיו מקרים מעציבים. אבל דונם אחד של שקדים מכניס לא פחות מחמשה דונמים של עדשה, כרשינה, חלבה, חומצה ודורה יחדו.

ואנו קמים מהכריעה הקשה שעל ידיה נתפקקו כל החוליות שבשדרתי, ושוב אנו יושבים על הספה והכסאות המכוסים במרבדים, והברון מחשב: שקדים כנגד עדשה, שקדים כנגד כרשינה, וכעבור רגע הוא שוב כורע על המפה, ואני אחריו, והוא רומז באצבעו על משמר הירדן: תשעים משפחה. זורעים חטה, שעורה, פול, עדשה, כרשינה, חלבה, חומצה. כל משפחה הרויחה 500 פר' לשנה: יותר ממה שהוא נחוץ כדי למות ברעב, פחות מהנחוץ בשביל לחיות, ועשרים איש עזבו את המושבה העלובה. הברון כועס! “האדמה דורשת עבוד טוב, חרישה עמוקה בכלים מתאימים, ידים אמונות – ידי הבעלים ונפשם, זבול טוב בזבל הבקר והצאן, עבודה מתאימה לתנאי האקלים, וחוץ מזה – שמירה מעולה, לא ע”י הגנבים בעצמם, ואסיף וקציר וגדיש ע“י ידים אמונות – ידי יעקב”.

“אלה הם הדברים, שאני מתקשה בהם” – מסיים הברון – “ואתה מדבר עלי דברים סתמיים על תחית הלאום”.

ובמשך הזמן הוא חוזר ורואה, שהאנשים מיטיבים לעבוד בשם הרעיון הציוני – והוא מתפייס. אבל מפקידה לפקידה הוא חוזר וכועס: עשו פוליטיקה, שהרי אין אתם מומחים למשק! אל תעשו את הפוליטיקה, שאתם עושים – אלא זו שלי! – ומדוע אין כלל ישראל מסייע במדה רחבה? – והוא כועס על הכי חביבים עליו – ומה גם על המפלגות השנואות לו – על המתבוללים והבוגדים!

הכעס הזה ניכר בקטעי שיחה וחצאי-מלין של הזקן, כשענין השיחה נוגע דרך אגב, ליהודי מומר. לשונו וסגנונו של הברון – צרפתית-שבצרפתית, צרפתית פריזית. הוא יודע אך מעט מן המעט את השפה הגרמנית, ולא ידע לדבר כן בשפה הזאת; ואת האידית איננו יודע כלל. ואולם תוך כדי דבור צרפתי, ברצותו להביע את המלה “מומר”, לעולם לא יגיד, כראוי בצרפתית baptize, אלא ישתמש בהמלה האידית-העברית “געשמדט”; וכדאי לשמוע, כמה מן המיאוס והגעול, השקוץ והתעוב, הוא מדגיש בביטויה של מלה זו! כל הפפד“מ של דורות הבינים, וכל הגיטאות היהודיות האחרות מהדורות ההם משמיעות את הד קולן, כשהברון בהיכלו מוציא מפיו קול-הברה זה. כל הנמוס והשלוה, כל הבושם והנועם של הארמונות הנהדרים – נמוגים ואינם; ומתנשא לפנינו ה”לא" היהודיי כעין מגדל זקוף עד לב השמים, כולו רטט וזעזוע – שלילת השמד, התרגשות נפשית שנתקרשה, שנקפאה בהברה אחת, בלי חזיזי קולות ורעמי רעמים. לא שום זריקת מרה, אבל גם לא שום סממני המלצה ומששנות נפשית-נתוחית, “געשמדט” – וחסל! הכעס היהודי, שנקלט ונבלע לתוך דמם של דורות, שנאצר והתכנש כלבה במעי הר-געש – המלה, שממנה מתפרץ מצב-רוח של תקופות, כמו ששרידי חמטים ושבלולים מציגים את תקופת השרטון והסחף בגיאולוגיה.

וזוכרני שפעם אחת נכשלתי, וכמעט הייתי נכון לצלע. כמעט שכוֹלתי ברגע אחד את כל ידידותו של הזקן, וזה הדבר: באה אלי גברת ציונית הגונה, ודברה על לבי לקבל הזמנת רוזנת יהודיה ברונית מהודרת ועשירה מופלגת שהיה לה ארמון וטרקלין-הוד בפאריז, ושכל גדולי העולם היו מצויין אצלה, וביחוד כל מלך ושר, שוע וקוע מחו“ל שבקרו בעיר כאורחים כי לפי תקותה של אותה ציונית, כדאי היה הדבר לטפל בהרוזנת ההיא, ולקנות את לבה לציון. הסכמתי לבקר את הרוזנת לזמן שתית חמין, אם אקבל הזמנה, ואמנם קבלתי את ההזמנה, והלכתי שמה, וכנהוג: קידות, ברכות, מחמאות, שיח-ושיג, ארץ-ישראל – וצרפת, אוניברסיטה, מוזיאום – הרוזנת היתה מתענינת ביחוד באסוף תמונות בעד א”י, אף הזכירה לי דרך אגב, שפרסמה כרוז בעתון מלוכני, ושעורך העתון ה' ארטור מאיא (בהברה צרפתית, ובמקורו: מאיר) היה אחד מבאי ביתה. הפרט האחרון הזה לא לקח את לבי מאד; אבל, אמרתי בלבי, אולי מעז יצא מתוק, דברים כאלה אינם נגמרים בבקור אחד. מלכים לא מצאתי שם, אך בעלת הבית היתה אשה מפוארת בלי ספק, וגם מצאתי שם אשה אחרת, נוצרית, רומינית, שהיא באמת גדולה ורבת-השפעה בארצה. אחרי תום ה“פיף-אוקלוק” נפרדתי בברכה והלכתי. מה שנחקק בזכרוני ביחוד, היה, שהגברת אמרה לי, שהבארון אדמונד הוא ידידה זה שנים רבות, וגם שכנה החביב, ובאמת היה ארמון האשה מון ארמון הברון בפרבר ס“ט הונוריי. לאחר ימים אחדים סעדתי בערב אצל הברון, והזכרתי את שם הרוזנת ההיא. רציתי לדעת, מה חושב הזקן ע”ד הרעיון ההוא של אסוף תמונות בפאריז תחת כנוס כסף. אבל תיכף הלכה חמורו של טרפון שכמותי, כאשר אך הוצאתי מפי את שם האשה, נזרקה מפיו של הברון מלתו “געשמדט”, וכלו כל הקצין. הרוזנת – בין כך וכך כבר הלכה לעולמה – היתה באמת מומרת, ואני לא ידעתי, ומני אז סלקתי ידי מכל הענין ההוא.

פעם אחת נזרקו מפיו מלים ע“א עתידות היהדות בחו”ל, והמלים היו נוגות ועמוקות. לבי חרד – אמר – לעתידות “אותו הדבר “, שבשבילו התענו כל כך דורות. חשבנו, שמשפחתנו היא מבצר חזק, אבל טעינו. האורב יושב בחדר. משפרץ הנגף של מקרי שמד גם במשפחתי הכי קרובה, נוכחתי לדעת, כי גם עופל-ובחן זה הוא בית-עכביש, שאין לבטוח בו. המולך עם זרועות-הברזל התופסות שלו. קנאי-אמונה (כוון אל חותנו המנוח) או קטני-אמנה (כוון אל אחיו) – אחת היא. השמד מתגנב וחודר בחורים ובסדקים ומאסף כל בחור וטוב. אין אדם עומד על דבר זה עד שיראה את הדבר בעיניו. הטרגדיות בבית חותני! אין בטחון. הננו הולכים הלוך וטפוף על הר געש. וכי אזכור ש”אותו הדבר” הוא שרוי בסכנה ללכת לאבדון – לא שקטתי. דומני, שמבטח לקיומו של “אותו הדבר” הוא אך בארץ ישראל!

אני הייתי אומר בלשון הכתוב: “תורתי – ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם”. הוא אמר ברמז “אותו דבר”. אבל המכוון אחד הוא. נפשו קשורה בישראל ותורתו בתור חטיבה אחת בעולם. מראות מתבוללים ומתערבים ערב הפכפך וזר מאד עוברים לנגד עיניו, חליפות ארצות ועמים, משפחה עתיקה קרובה למלכות, ואולם בודדת במועדיה, נושאת דגל ברמה, והמון גמדים קלים ומהירים שורצים ופורצים מנקיקי הסלעים לעוללו בעפר, לקרעו לקרעים, והוא נלחם ומגין ומציל, כי הקדיש את חייו ל“אותו הדבר”, וכבר בא האות והמופת, ש“אותו דבר” העלה נצה מעט בהמקום העתיק הנבחר, והוא שם את כל מעייניו במקום ההוא. ודגל-גאונו מוחה ומורד באלה מאחיו, שהם קצרי-ראות וישנים בהרוחה, וכעסו בוער כנגד הטומאה והחמס בעולם, גנבת הדעת והשקר והחלקלקות. ויש אשר אתה מבשר לו בשורה מארץ ישראל, והוא מקשיב בכל אזניו, כמו לאמירת אמן; ויש אשר רגע הוא שובכועס ומתמרמר: לא זו הדרך, לא כך הורה הנסיון, לא כך הייתי אני עושה; ובכל רגע היה רוצה להיות שם, במקום המעשה; ואמנם צריך היה להיות שם, ורק שם, על יד שורש נשמתו – אבל הוא סגור בתוך חומות גבוהות, חומות הזקנה, ורצון הברזל מתפוצץ, ולפעמים, כברוק ברק, ישמיע אי-אלו מלים גאוניות, והיו כמו הד של תפלות, שהחסידים הראשונים היו מתפללים מכבר, עם העוז של דברים עד גמירא, מוּחקים עמוק-עמוק על לוח הנצח לבלתי המחה עוד, יען כי חדרו לתוך הלבבות ע"י פרסות היסורין, ושישראל מתגדל בתוכם, כמו נהר בעלות מימיו.

והנני מנתק את שלשלת הדורות ופוסל את התאריכים ואומר: מקומו של זה הוא בין האבות. הוא האיש אשר בחייו זכה לאל-מות, כאחד מאבות האומה – אבות ארצנו המחודשת. קבוע יהיה הברון-דנן ברקיע דברי ימי עמנו – כגלגל-חמה שענני השכחה לא יעיבו את זוהר יפעתו והזמן לא יעממהו.

איזו מצבת זכרון נקים לאיש-המופת הזה? של זהב, של שוהם; של ספרים, של שמות רחובות, של שמות ערים? יודע אני אך מצבת זכרון אחת, שהוא ראוי לה, והיא ראויה לו, וזאת היא: יהודי שעובד בעצמו בכל עבודת השדה והנטיעות, דומם (קרקע), וצומח (מסביב) וחי ומדבר עברית בארץ ישראל, הוא ואשתו וילדיו – האשה והילדים הרכים עסוקים יותר בעבודת המשק – הפרות ברפת בריאות ודשנות, החלב שמן, החמאה טובה, הגבינה דשנה, העופות מטילים את הביצים היותר טובות; הגינה שלפני הבית יפה ונקיה מלאה פרחים, וערוגות הירקות בגינת הזרועים מאחורי הבית עומדות שורות שורות. יפות וברות, מעובדות בדיוק ובכשרון ניכר על כל צעד.

זאת היא מצבת הזכרון החיה להברון החי, כי על מזבח-אדמה זה של מקדש ארצנו הוא מקריב את חייו, שכבר היו לאגדה הכי נפלאה של דורנו זה.