היום כבר פנה לערוב, כשסַרנו לפונדק אחד, העומד ליד הדרך, לתת מספוא לסוסים ולנוח מעט. ופונדק קודר זה, עם תקרתו הנמוכה והנוטה לנפול, עם כתליו המפוחמים, המטויטים בטיט כֵּהֶה, עם חלונותיו הקטנים וקַרְקָעוֹ הנרפש ברפש־חוצות – נדמה לי כפנה ברוכה, כגן־עדן אלהים.
הפונדקי עצמו – יהודי ששמו רב יוסי, מכירי מקדם, שהיה אוהב להכנס בשיחה עם אדם, שראה “עולם ומלואו” – שמח מאד לקראתי. מיד צוהל להָחֵם את המיחם המוחלד, שמימיו לא היו לא ארובה ולא כַנָה לקומקום וששמר אותו רק בשביל אורחים חשובים ביותר.
רב יוסי היה טפוס נפלא במינו, שגסות כפרית וחריפות דקה ובינה יתירה יהודית היו משמשות אצלו בערבוביה. הוא ידע לדבר בלשון ההוֹחוֹלים1, כהוֹחוֹל מלֵידה, וכשהיה בא בשיחה עם האכרים, ידע לרדת לעמקם של כל עניניהם ולחדור לכל צפוני מושגיהם כל־כך, עד כי קשה היה להבחין בינו ובין אכר ממש. ויחד עם זה לא היה איש כמונו, אשר השכיל לדעת כל־כך את תכונת האכר עם קטנות־המח שלו, עם ערמתו וזדונו וקשיות־ערפו העִוֶרֶת. יש שיצייר לפניך אספת־אכרים עם כל שיחם והגיגם של הזקנים, עם הרצאותיהם של השוטרים ומסירת־מודעתו המוחלטת של זקן־הכפר, – אז תתפתל ותכרע לארץ מרוב צחוק. ואף־על־פי־כן אהב את הכפר, ועניניו היו קרובים ללבו באמת; ורק מפני שניתנה לו עין רוֹאָה ומסתכלת, היה מלגלג עליו בפני עצמו, וביחוד היה מלעיג על חייו הרוחניים של הכפר. כאן מצא מקום להתגדר בו ביותר. וכל זה לא היה עושה אלא במחיצתו של אדם “פקח”, שראהו כדאי והגון לכך; ואילו בפני אחרים, ואפילו בפני אחיו היהודים, היה מתחפש ומראה פנים כתָם – ודבר זה כאילו בִדַח את דעתו וגרם לו הנאה משונה. הוא לא היה עם־הארץ, ובארונו, שדלת־זכוכית לו, היו שמורים כמה ספרים עברים. נוסף לזה היה בעל גבורה בלתי־מצויה, ובכח אגרופו היה מכריע לארץ את האמיץ באכרים. ולכן היה עשוי למיד לבלי־חת ולא ידע פחד מימיו.
ובכן, אחרי שרב יוסי זה פקד להכין את המיחם, פרש לקרן־זוית ועמד להתפלל תפלת־ערבית, ואני גם אני מוכרח הייתי לעשות כמוהו.
כשגמר להתפלל, קרא רב יוסי לאשתו, שעסקה בחדר אחר, בחדר־המרזח, ולכל בני־ביתו, שמספרם, כמדומה לי, היה שמונה, ועמד להדליק נר אחרון של חנוכה. את כל שמונת הנרות, נרות־שעוה עבים למדי, מעשה ידיה של בעלת־הבית, הדביק לְסַף־החלון. עבודת־הקודש הזאת, נהדרה וחגיגית, שנערכה בפונדק בודד, העזוב במרחקי שדות שוממים, והניגון הנוּגה והחגיגי, המְלַוָה אותה בתוך המית הרוח, המיללת בחוץ בקול פרוע ונואש – נגעו עד עמקי נשמתי ועוררוה כל־כך, עד כי בעמל רב עצרתי בעד דמעותי, שעלו בגרוני. לא עמד לי אז אף חופש־דעותי. אכן רוח היא בנו, אשר כל חכמת אדם ובינתו היתירה לא יוכלו קום בפניה. בין כה וכה הוכן המיחם אשר בתולה כפרית, נקודת־פנים וסמוית־עין הציגה אותו על השלחן.
מתוך הנאה מיוחדת שתיתי את הטֵה הדלוח, שטעם מרירות הורגש במימיו, שותה ומספר עם רב יוסי הפקח, שהשתדל להוכיח לי, כי אין לך חכמה בעולם מכל שבע החכמות, שלא ידעוה חכמינו הַתָּנָאִים, זכרונם לברכה. ובשעה זו עמדו ילדיו מנגד, כולם יחפים, לבושי־קרעים וחשופי־שֵׁת, והביטו מתוך תמהון של תמימות ומתוך יראת־הכבוד על ארגזי וכלי־הטה ושאר המכשירים.
–אם אתה לו שמעני, – שִׁדְלַנִי בעל־הבית הטוב בלשון של בקשה, – לינה הלילה בביתי. הנה תקום חַנְצָה שלי ותלבב לנו לביבות טובות. לביבות של חלב כאלה על שַׁמְנוּנִית לא אכל אדם בעיר מעולם. ואשתי מומחית היא לאותו דבר. ולא עוד, אלא שנוסיף על זה גם דייסה מבושלת בחמאה. באמת, השאר פה. איך תצא לדרך במחשכים אלו? כמה ינעם לנו ליל־חנוכה זה, בשבתך עמנו פה: כי אימתי אנו רואים כאן אדם חַי בעינינו? ואתה – הלא אחת היא לך, אם תלין פה או במקום אחר. את משכבתך נציע לך ברוחה על שני ספסלים רחבים. כרים וכסתות יש לנו די והוֹתֵר.
שניהם, גם הוא וגם חַנְצָה, הביטו אלי בעינים מלאות תחנונים. ואולם אני לא יכולתי להעלות את זה על דעתי. חייב אני להודות כי מראה הבית הזה לא הניח את דעתי, וביותר היתה נפשי סולדת במשכבם, שלא יכולתי להרה בו בלא תיעוב.
ואף־על־פי־כן, כשנכנס גרישקא והודיע, כי הסוסים מוכנים, קמתי ממקומי בלי חמדה.
–אנא, לינה פה הלילה: – התחיל רב יוסי שוב לשדלני בדבריו כשעמדתי להתלבש. – רוח רעה מתרגשת בחוץ. השאר־נא, בבקשה ממך. הבט אל השמים וראה, או כי מטר סוחף ירד, או סופת־שלג תתחולל.
ואולם גם בפעם הזאת לא שמתי לב לדבריו ולא נעתרתי להפצרותיו, אף כי באמת הגה לבי אימה, כשראיתי את העלטה הכבדה והנוראה הזאת, שבלעה וכסתה את הכל. אך רצוני היה חזק להגיע עוד ביום הזה להעירה הסמוכה, ושם אנוח כל־צרי בבית אחד מרֵעַי הקרובים לי.
נכנסתי לכִילָה שלי ברגש כבדף כיורד לבור. כמה איומה ומעיקה חשכה זו, חשכת־קבר!
לבשתי את אדרתי הגדולה, העשויה עורות־דובים, הכנסתי את ידי לתוך השַׁרְוָלִים, דחקתי את עצמי לקרן־זוית, וכך הייתי יושב ומהרהר את הרהורי הקודרים, עד שלבסוף נרדמתי מתוך נענועי הקרון.
העירני קול נהימה סוערת ודפיקה עזה ותכופה בגג הקרון. ברגע הראשון לא ידעתי את נפשי ולא הבינותי, היכן אני, וקמתי ממקומי בפחד ונקפתי ראשי נקיפה עצומה בתקרת הקרון.
אז שבת אלי רוחי, ואני החילותי להציץ לתוך החשכה הזאת השחורה משחור. ואולם כלום לא ראיתי. ואפילו את דמותו של גרישקא לא יכולתי להבחין, ורק על־פי קולו המבוהל, שבו זרז את הסוסים, נוכחתי, כי פה הוא.
קראתי לו בשמו, מחפצי לשמוע קול־אדם – כל־כך גברו עלי האימה והפחד.
–גשם עז יורד. – נענה הוא.
–והיכן אנחנו?
–ביער־סלוֹבּוֹדה.
מתשובתו הבינותי את סבת הנהימה האיומה, היללה והשריקה, המחרישות אזנים. האילנות נדמו כמפלצות איומות, המזנקות בכל כח ומתאמצות להשָמט מתוך התופת השחור והאיום הזה ולברוח אל אשר יִשָׂאֵם הרוח. ורק בראותם, כי כל עמלם ללא־הועיל הוא, התנפלו לכל העברים בנהימה זועמת ומחרידה, כופפים ענפיהם לארץ מקצף וחמת־אין־אונים.
הקרון הרתיע והתנהל בכבדות; נשמע קול שטף־מים מעל האופנים ורשרוש ענפים, המתחככים בלי־הרף בצדי הקרון ובגגו.
הרוח הלכה הלוך וגבור, הלוך והתמרמר, וזרקה על־דרכה זרמי־גשם כבדים וצוננים לפנים הקרון, שמלבד זאת נתמלא מים דרך הפִּשְׁפְּשִׁים הצדדיים אשר לא היו אטומים כל־צרכם.
גרישקא העלוב רָטַב כולו והיה מתאמץ להתכוץ ולהתכנס לתוך עצמו. וגם אני רגלי וחלק אדרתי התחתון כבר עמדו במים, אשר הלכו ומלאו את קרקעיתו של הקרון.
מצבנו היה נורא וכבד מנשוא.
זה היה אחד מאותם גשמי־הסתר הנוראים המצויים אצלנו בוואהלין, שכיון שתחילו יורדים, שוב אינם פוסקים ימים רבים, אלא תוכפים והולכים וממלאים חללו של עולם יאוש וקדרות אין־קץ.
מצבי היה כבד מאד ורוחי קצרה מנשוא ויגון קודר לחץ את לבי כל־כך, עד כי התאויתי לקפוץ מתוך הקרון ולרוץ אל אשר ישאוני רגלי. וזרמי הגשם הכבדים הוסיפו לדפוק ולהצליף; הרוח סערה וטלטלה את הקרון, שנרתע בכל פעם לאחוריו או הוטה בחזקה פעם לצד זה ופעם לצד אחר.
לו יכולתי לעַשן את מקטרתי, כי־אז אולי נחה עלי דעתי קצת. ואולם אי־אפשר היה להצית אש כלל. בקש גרישקא המסכן להוציא אש מחַלַמִיש שלו – ולא עלתה בידו: הספג רטַב כולו בכיס מכנסיו.
כך היינו מרתיעים והולכים כשתי שעות, לפי השערתי.
פתאום נָקַף מוט הקרון בדבר־מה בחָזְקָה.
הסוסים נבהלו, נרתעו לאחוריהם – ועמדו מִלֶכֶת. גם הקרון נִדַח אחורנית, נתקל בדבר־מה והוטה הצדה.
גרישקא קפץ מבוהל מעל הקרון, ואחריו קפצתי גם אני.
ואולם כשאמרתי לפסוע פסיעה אחת, מיד נִגַפְתִּי בכל גופי בגזע־אילן עבה בכח רב כל־כך, עד כי חשכו עיני מגודל הכאב וכל בשרי נעשה חִדּוּדִים־חִדּוּדיִם.
נתגלה, כי הסוסים נטו מן הדרך ונתקעו בסבך היער. אַלוֹנִים גבוהים הקיפונו מכל העברים, ונדמה לנו, כי כל מוצא אָיִן.
עמדנו כנטועים במקומנו מגודל הפחד.
אך נפלא הדבר: בו ברגע נחה עלי דעתי ורגש נעים של מנוחה תְקָפַנִי.
המקום הזה היה לנו מקום־מחסה מן הגשם והרוח, שהתרגשה ונהמה רק מלמעלה, מעל צמרות הענקים והעצומים האלה, ואילו מִלְמַטָה היתה דממה ורְוָחָה.
מתחילה לא ראיתי כלום מסביב מגודל החושך המקיפני, ורק לאט־לאט, כשהצצתי פעם בפעם לתוך החשכה והסכנתי עמה, החילותי להבחין את השורות הקרובות של האילנות הגבוהים והעצומים, שמרחוק נתמזגו כולם יחד והיו לגוש אחד קודר ומדכא, איום ונשגב ומלא מסתורין.
וכל אשר הספתי להביט סביבי, כן הלך ונתעורר בי מין רגש של הערצה נלהבת וחרדת־קודש תקפתני. אני ידעתי היטב את העיר; כמה פעמים עברתי יערים גדולים ועבותים לארכם ולרחבם. ואולם מעולם לא ראיתי את היער בשִׂיא־חָסְנוֹ, נהדר ויפה כל־כך, כשם שראיתיו בשעה זו. לא יער הוא זה, אלא מקדש, מקדש גדול עד אין קץ, אשר רוח אֵל איום ונורא מרחפת עליו באין־רואים.
לבי לא נְתָנַנִי לזוז מן המקום הזה. עמדתי ומלאתי את מקטרתי. גרישקא הוציא אף הוא ממגפיו שרש “מַחוֹרְקָא” ומלא בהם את מקטרתו ואחרי שכמל והצית אש, עִשַׁנוּ שנינו.
וכך עמדתי כחצי שעה, תומך עצמי בגזע אילן חסין ועומד תחת כפה עבותה ונפלאה של סגך־ענפים, הנראים כחבוקים זה בזה, כולי נתון לרגש לבי, רגש מנוחה נעימה ועליצות־קודש.
–ובכן, אדון, עד־מתי נעמוד פה? –פתח גרישקא ואמר פתאום מתוך יאוש וכאילו מתוך תרעומת. – אך זו צרה! – הוסיף לדבר, בגרדו בחמתי־רוחו את ראשו השעיר, שרָטב כולו. ובהסירו את כובעו, התחיל מצטלב, מצטלב וממלמל: “האם הקדושה, הושיעי־נא!”
אז נתעוררתי גם אני ונתתי את לבי לבקש עצה, כדי לצאת מן המקום הזה.
גרישקא הציע, כי נלך לגשש באפלה, עד־אם נמצא את הדרך. לפי השערתו נטו הסוסים מן הדרך וסרו הצדה רק במשך רגעים אחדים, כשהיה מתנמנם. ולא עוד, אלא שמתוך נמנומו שמע את קול הסדן, בהִתְחַכְּכוֹ שעה קלה באילן, ורק מפני שישן – לא שם לב לזה.
ולכן סבור היה, כי לא הרחקנו מן הדרך.
כדי שלא נאבד בחשכה זה מפני זה, צריך הייתי לקרוא לו בשמו מדי פעם בפעם, והוא נענה לי.
קשה לי לתאר לפניכם, כמה נורא ומוזר נשמע קולי לאזני בתוך החשכה השחורה והכבדה הזאת, שכולה מלאה מסתורין. קולי כמעט נבלע כולו בתוך המית הרוח, ורק בת־קול אטומה, זועמת ומבשרת פחד, נפרדה ממנו והיתה הולכת ומנסרת באויר.
איום ונורא ממנו היה קולו של גרישקא, שהגיע לאזני פעם בפעם: “הוֹ־הוֹ־הוֹ־הוֹ… לכאן, לכאן”. דומה, כאילו על־פני היער הולכים ונִשָׂאִים קולות של רוחות רעים ומזיקים. אכן לא לחנם יצר דמיון־העם בכל הזמנים את הסַטִירִים ואת הגמדים ואת השעירים אשר ביערים.
לא היו רגעים מועטים עד שנשמע קול־צהלתו של גרישקא: “הִנֵה, הִנֵה; זאת הדרך!”
ובשובו התחיל להצטלב בהתלהבות.
כעשרים רגעים היינו עומדים וטורחים להוציא את הקרון מעבי היער אני שרטתי את יָדַי ולכלכתי את בגדי מכף רגלי ועד ראשי. לבסוף עלה בידינו להחלץ משם ולהוציא את הסוסים ברסנם אל הדרך, אשר הראה גרישקא. ואולם דרך זו היתה צרה כל־כך, עד כי לא היה בה מקום לשני הסוסים הנספחים, שהיו נרתעים בכל פעם לאחוריהם, כדי שלא תנָגפנה צלעותיהם בגזעי האילנות, ההולכים ונמשכים מזה ומזה כקיר גדול ועבה.
מיד נתברר לנו, כי אין זאת הדרך הנכונה, אלא משעול צר, העובר ביער, לפי שעל כל פסיעה ופסיעה נתקלנו בגזעים גדועים, והקרון היה מקפץ ועובר על־פני שרשים, הבולטים מן הקרקע. אבל כנגד זה היינו נוסעים ועוברים כל אותה השעה תחת כפה עבותה, עד כי לא הרגשנו כמעט לא ברוח ולא בגשם, ורק ממעל לראשינו שמענו קול נהימה פרועה ועגומה וצליפה תכופה של זרמי הגשם, הנתכים בלי־הרף.
נראה היה, כי תעינו מן הדרך לחלוטין.
לא ידענו כל־עיקר, לאן אנו נוסעים, לאיזה עבר; אפשר שנוסעים אנו לעבר זה, שממנו יצאנו. לבקש את הדרך הנכונה לא עלה אז על דעתנו כלל. ולא עוד, אלא שאותה שעה לא הקפדתי כל־עיקר על מטרת נסיעתי, ורק אחת בקשתי – להגיע למקום־מנוחה כל שהוא, ואפילו לשערי הגיהנם עצמו. ולכן הלכנו אל אשר ישאנו הרוח: מי יודע, אולי נגיע בדרך זו עד אחד המקומות.
כך היינו מרתיעים והולכים שעה ארוכה. ופתאום תם היער!
ואולם הדבר הזה לא שמח את לבי כלל. ראינו פתאום את עצמנו כמושלכים בלב ים סוער.
הרוח התחילה להשתער בחמתה על הגג ולטלטל את הקרון ואת הסוסים לכל העברים, מתנפלת ומנגחת בכל־כח, כאילו בכָרֵי־בַּרְזֶל, ונדמה כי עוד רגע תעקרנו ממקומנו ותפיל אותנו לתהום שחורה ועמוקה עד אין קץ.
ושום סימן לדרך אין! מסביב רק בצות ומי־מדמנה, המגיעים עד סדנות הקרון.
עמדנו כאובדי־עצות, מבלי דעת כלל, לאן נשים פנינו.
התחלנו להמָלך בנפשנו ולשער השערות. הדרך כבושה, היוצאת מן היער, עולה במעלה ההר. ומשום שעמדנו במדרון, לפי החלטנו לנסוע ולעבור את ההר, בתקותנו למצוא מעברו השני דרך ישרה, או להגיע בלא־דרך עד אחד המקומות.
וכך עשינו. התחלנו מטפסים ועולים במעלה ההר כנגד הרוח, שזרקה לתוך הקרון את כל זרמי הגשם והציפה את הכל.
הקרון היה מלא מים, ואף מקום אחד יבש לא נשאר בו.
לא ידעתי עוד, היכן אניח את הבַּטְנוּן שלי (את הבטנון הייתי לוקח אתי תמיד). עמדתי והעמסתיו על שכמי, כדי להצילו מן המים. והקור – מה גדול הוא! הולך הוא וחודר לגופי בעד אדרתי, מחריד את כל עצמותי ומקפיא את דמי.
והסוסים פוסעים פסיעות אחדות – ועומדים; ושוב פוסעים – ועומדים שוב.
“ומה נעשה, אם יעמדו פתאום ולא יזוזו עוד ממקומם?” –חלפה מחשבה בלבי ובשרי סמר מפחד. – “הלא אז אין לנו הלא לשכב פה עד־אם תמנו לנוע בתוך הבצות העזובות האלה!”
ויאוש רב תקף את לבי. חדלתי מהמין עוד, כי בוא נבוא למקום ישוב בני־אדם. ואני התחלתי להפרד במחשבה מעל בני ביתי. ואפילו אחד ממזמורי תהלים חלף אז בלבי. נזכרתי פתאום באבי המנוח, באמי העלובה, שעדיין חיה היתה אז, וזרם דמעות פרץ מעיני. ואין פלא בדבר: עשוי אדם לכך!
ופתאום עצר גרישקא בעד הסוסים ופתח ואמר:
–האין קול כלבים נובחים אנכי שומע?
קפצתי ממקומי והחילותי להאזין ולהקשיב. ואולם מלבד נהימת הרוח הפרועה לא שמעתי כלום.
–אדן אמת הדבר, כלבים נובחים, – הוסיף גרישקא לדבר. – ונראה, שקרובים הם מאד.
עשיתי שוב את אזני כאפרכסת, ואמנם הפעם נדמה לי, כי שומע אני קול נביחה אטומה של כלבים.
–האין זה כפר איבאנובקא? ואפשר זאמורדאיובקא? – התחיל גרישקא לשער השערותיו בקול. אני החילותי שוב להאזין ולהקשיב. כי, אין ספק בדבר, שנביחת כלבים היא זו.
פָנִינו ונסענו הלאה, לעבר קול הנביחה, שהלך לקראתנו ונתברר יותר ויותר.
–והנה גם אור מאיר! – בשר גרישקא בשמחה.
קפצתי אל הדוכן נרגש ונפעם והוצאתי את ראשי החוצה. אמנם כן, מרחוק ראיתי אור בהיר למדי, שנדמה לי כאילו תלוי הוא באויר, בתוך החשכה השחורה. הוי, מה גדלה שמחתי! מה רב האור, שהאיר פתאום את לבי: כמה חם ונעים הרגש שמלא את כל נפשי!
ובלבי הנרגש והנלהב החילותי לתת שבח והודיה להקדוש־ברוך־הוא על הנס, שעשה לי בלילה הזה.
פרק חמישי 🔗
גם הסוסים נתעורר לחיים חדשים ועשו את דרכם במהירות יתירה, גם הם הרגישו, כי מנוחה נכונה להם.
כעבור עשרה רגעים נתקלנו בגדר. גרישקא קפץ מעל הדוכן ואחרי שהתבונן מסביב, הודיע:
–אין זאת כי־אם אחוזה של אדונים.
גם אני ירדתי מעל הקרון ומיד נוכחתי לדעת, כי עומדים אנחנו לפני בית־אצילים, שהיה מוקף מכל העברים גדר־אבנים גבוהה.
מעל הגדר נשקפו צמרותיהם השחורות של האילנות החשופים, שנכפפו והתנועעו לכל רוח ונראו בחשכה כדמות מראות־בלהות.
בימים ההם הייתי מצוי אצל חברת הרוסים, מבקר בבתי שרי־הצבא מבלה יחד אתם את הערבים ולפעמים – גם את הלילות בקלובי האצילים אשר בערי־השדה. ובכל מקום היו מקבלים אותי בחבה ובסבר פנים יפות, והייתי כאחד משלהם. כמה פעמים אִנָה המקרה לידי ללון בבתי בעלי־אחוזות, שהייתי שם אורח רצוי ביותר. בני־אדם אלו נמקים מתוך שממון בפנותיהם הנדחות, והרי הם שמחים אלי־גיל לקראת כל פנים חדשות.
ואף־על־פי־כן עכשיו היה לבי מהסס בי קצת. לדפוק בלילה על שערי נכרים – לא דבר נעים הוא. ואולם לא טוב גם לעמוד בחוץ ולחשוב מחשבות במצב כזה, ולכן פָּנִינוּ אני וגרישקא לבקש ולמצוא את השער, אשר לזאת צריכים היינו לגשש באפלה שעה ארוכה. יגענו – ומצאנו. השער היה גבוה וחזק, וסככה רחבה ביותר עשויה לו מלמעלה.
גרישקא קרב עם הקרון, ואני עמדתי בתוך־כך לדפוק בשער מתחילה בחשאי, ואחר־כך בחזקה. דפקתי כעשרה רגעים, ואולי עוד יותר מזה. לבסוף נתגלתה מבפנים דמות אשה כפרית, שקראה אלינו בכעס: “מי שם?”
–פתחי את השער, זקנה: אדון הוא זה! – צעק אליה גרישקא. – עיניה הרואות כי מטר סוחף נתָּךְ, וזו: “מי שם!” מהרי ופתחי!
ואולם האשה לא מהרה לפתוח, אלא הלכה לה ונתעלמה מן העין.
גרישקא התחיל לדפוק שוב בחמת־רוח, ורק אני עכבתי בידו. עברו עוד חמשה־עשר רגעים, ואני כבר חדלתי מקוות, כי יכניסני הלילה. עצב מר לחץ את לבי ויגוני כבד מנשוא. נזכרתי פתאום באותו פונדק אשר בשדה ובשמונת נרות־החנוכה ובכל אותה הסביבה החגיגית והחמה, הנוגעת עד הנפש. למה לא נשארתי ללון שם? הלא שמחה רבה הייתי גורם לבעלי־הבית הטובים ואת עצמי הייתי מונע מכל הפורענויות הללו.
פתאום הגיע לאזנינו שאון רגלים בוססות בטיט וקול דברים שמענו, ותיכף לזה הבהבה קרן־אור מתחת השער.
נשמע קשקוש הבריח, שטפלו בו עת רבה, ולסוף נפתח השער לפנינו לאט־לאט, בקול חריקה וצלצול, כקול עגלה כבדה, המרתיעה וחורקת. האכר, שפתח לנו את השער, לבוש חמילה, יחף ופנס בידו, השתחוה לקראתי, בעמדו גלוי־ראש ובהראותו את הדרך, אשר בה נקרב בקרון.
על־פני משעול ארוך ביותר, המרובץ אבני־חצץ, שהלכו והתפזרו תחת אופני הקרון, בין שתי שדרות של צַפְצָפוֹת רמות, שרעשו וסערו, קרבנו אל המרפסת, העשויה כִּפַת־ברזל מלמעלה וּדְלָפוֹת משני צדדיה, שהמים זרמו מתוכן כמתוך מַזְרַקָה.
הסוסים עוד לא הספיקו לעמוד, והנה קפץ אלינו נער לבוש בגדי־קוֹזָקִים, פתח את פִּשְׁפַּשׁ הקרון ועזרני לרדת. על מפתן הבית, ליד דלתות־הזכוכית, הפתוחות לרוָחה, קדם את פני מתוך קידות והשתחויות משרת צעיר, לבוש לִבְרִיָה, עם פנים נקודים, שהוליכני למדור העליון על־פני כֶּבֶשׁ ממורק ורבוד מרבדי־סמט, המוּאָר אור בהיר ומפואר משני עבריו צמחים מלאכותיים, השתולים בעציצים ירוקים.
במדור העליון, על מרצפת רחבה, קבל את פני מתוך קידה וסבר פנים יפות אדם כבן ארבעים, בעל פנים מסורבלים וסרוחים, עם עינים אפורות, גדולות ובולטות, עם שפם מגודל וסומר ושערות גזוזות, הסומרות אף הן. כולו היה לבוש שחורים.
–ברוך הבא, – פנה אלי מתוך חבה יתרה, כשהוא מסביר לי פנים ומושיט לי את כפו. – אשמח מאד לקראת אורח יקר, שנזדמן לי בהיסח־הדעת. ודאי נענית בדרך מאד. התיבש נא והתחמם. עוד מעט ונסב לאכול את סעודת־הערב. בבקשה ממך, נהג־נא פה כאדם הנוהג בתוך ביתו. – והוא חבק שוב את ידי.
נפעמתי כולי מקבלת־פנים נלבבת זו, שנגעה עד עמקי נפשי והרעישה אותי כל־כך, עד כי דמעות נראו בעיני. – “הִנֵה הִנָהּ הנפש הרוסית היפה והרחבה, הִנֵה הִנָהּ הכנסת־האורחים המפורסמת לשבח!” – חלפה מחשבה במחי.
החילותי לְמַלְמֵל מיני דברים, מבקש סליחה מבעל־הבית על שאני מטרידו ומפריע מנוחתו, מודה לו ושוב מבקש סליחה ממנו, ואינו יודע בעצמי, מה אני מדבר מתוך התרגשות ומתוך הכרת תודה, הממלאת את כל נפשי.
–האח כלי־זמר! – קרא בעל־הבית בשמחה ומחא כף, בראותו את הַבַּטְנּון, אשר הביא הנער־הקוֹזַק למדור העליון. – משמע, שמנגן אתה. אם כן, תנגן לפניני דוּאֶט ביחד עם גאלינקא שלי. יודעת־נגן היא אצלנו; כל הימים אינה מטפלת אלא בבאַך ובמוצאַרט ודומיהם.
–לאושר גדול אחשוב לי לגרום הנאה לכם, – עניתי, בשמחי מאד, כי אוכל להשיב לבעל־הבית החביב הזה טובה כל־שהיא חֵלֶף נדיבות־לבו הָרַבָּה.
ריבה צעירה ויפה הביאתני לחדר מרווח ורם וחם מאד, בעל חלון וֵוינֵיציוֹנִי גדול, אשר אילנות גבוהים התנועעו לפניו בחוץ.
בקרן־זוית, לפני איקונין מפוארה, דלק לַמְפַּדָּס, שעכר קצת את רוחי.
ואולם מיד תקפני רגש נעים של נחת ועדנים אין קץ, והייתי נפעם כל־כך, עד כי דמעות עלו בגרוני. ושוב הרהרתי מתוך הכרת־תודה עמוקה על יפיה ונדיבות־רוחה של הנפש הרוסית, שרגש־הרחמנות היהודי שלנו נראה לי בפניהם קטן ודל וכהה כל־כך.
רחצתי ולבשתי בגדים אחרים והחילותי להתבונן אל הציורים אשר על הכתלים, שמקצתם היו עשויים מעשה ידי־אמן. ביחוד נחרת בזכרוני ציור אחד, המתאר בית־כפר קטן, העומד ליד טחנה, כולו טובע ונעלם תחת אילן גדול, שבצלו ישבו לנוח הטוחן הזקן ואשתו הזקנה.
–התכבד־נא ללכת אל השלחן, – הזמינני משרת זקן, לבוש פראַק שחום, שניטל צבעו היצנו, והוא עומד לפני מתוך קידה והשתחויה.
לבי פג פתאום, והלכתי אחריו כמעט ברגלים כושלות. הוא הכניסני לתוך טרקלין גדול ומוּאָר, שאורו הבהיר הִכַּנִי בסנורים. באמצע הטרקלין עמד שלחן ערוך, וחמשה־עשר איש ואשה לבושי־הדר מסובים אליו.
נתבלבלתי כולי ועמדתי על המפתן במבוכה רבה.
–אנא, קרב־נא הנה! – קרא בעל־הבית, קפץ מלפני השלחן ויצא לקראתי, ובאחזו בידי, הוליכני והראני את מקומי לידי אחת הנשים.
–ומה שמך, אשר תצוה לקרוא לך? הודיעני־נא ברצונך את שמך ושם־אביך, תואר־כבודך ומעמדך, – פנה אלי בטרם הספקתי עוד לשבת על מקומי.
אני מלמלתי מתוך מבוכה: “יעקב אַבְּרַמוֹבִיץ אָפָלְבּוֹים”.
–איך? איך? לא זכיתי לשמוע היטב, – שאלני שוב בעל־הבית בהרימו קצת את קולו, ופניו נתכרכמו פתאום.
עמדתי כנטוע במקומי וחזרתי שוב בקול רועד כמעט: “יעקב אברמוביץ אָפלבוים, ארדיכל”.
–ותואר־הכבוד? והמעמד? – הוסיף בעל־הבית לחקרני, כשעמד לנגדי עמידה גאותנית זו של פקיד קפדן, החוקר את פי משרתי, הנכנע לפניו.
–בן אני לעם זה, שאין לו ולא היו לו מעולם לא תארי־כבוד ולא מעמדות – עניתיו בקול נרגש, בראותי את עיני כל המסובים מכוונות אלי.
–בן איזה עם אתה איפוא, למשל? – שאלני שוב בעל־הבית בקול מלא לעג וחוצפה.
–עברי אנכי, –עניתי בחשאי, בקול נחנק, שדמעות נשמעו מתוכו.
–זשיד! זשיד: יאנקיל אַבְּרוּמוֹבִיץ –קרא בעל־הבית ורקע ברגלו, כשהסמיק כולו ועיניו מלאו דם. – ואתה ערבת את לבך לדפוק בלילה על דלתותי ולבוא לביתי, לבית אציל אוסי עתיק־יוחסין? צא. צא מפה! קוּזְמָא, סְטָיפְּקַא, אַנְדְריוּשַא, הוציאו החוצאה את היהודי המנוול הזה! מהר והוציאוהו, שלא יהא ריחו, ריח־יהודי, נוסף פה!
ובעוד לא הספקתי להתבונן סביבי ולדעת, מה זה היה פה, והנה שני נערים אמיצים אחזו בי מאחורי. הדקו את ידי כמו בצבת־ברזל, ובהדפם אותי בערפי בגסות־רוח סחבוני מעל הכבש ודחפוני החוצה…
לדברים האחרונים האלה נתעותו פניו של אָפלבוים וכל גופו המגודל והאמיץ נזדעזע.
הוא מהר וקם ממרומו. ובגשתו עד החלון, עמד וכבש את פניו בזגוגית הקרה.
ואנחנו הוספנו לשבת במקומנו אלמים ונדהמים, כולנו אחוזי איבה ומשטמה ומרגישים את כל עומק חרפתנו. דומים היינו, כאילו פראי־אדם אלה אחזו גם בנו והדפונו ודרכו גם עלינו ברגל גאוה.
ובחוץ הוסיף הרוח להסתער וליבב בקול פרוע, והגשם אף הוא נִתַּך בשטף־מים ארצה, ונראה היה, כאילו קם הטבע בחמתו להציף את מי המבול. להשמיד ולכלות ולמחות את הכל מעל פני האדמה…
גיניבה
-
אכרי רוסיה הקטנה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.