הכל מחנכים: הורים, מורים, עסקנים, דבָרי מפלגות, עתונאים, אפילו מחברי ספורי־מעשיות, ומכל שכן השלטונות. רק לעתים רחוקות, ביוצאים מן היוצאים מן הכלל, יזדמן לנו מין אדם משונה, מאותם המתמיהים, המפקפק בסמכותו לחנך את הזולת. אבל בדרך כלל אין בני אדם מסרבין לקבל עליהם עול הדרכה. ואף על פי כן מן הראוי לנו להודות, כי החנוך כשלעצמו הוא ברובי המקרים מעשה אלמות. לחנך זאת אומרת: לכוף את רצונו של האחד על הזולת, להדריך בדרך האחת ולחסום את השניה, להורות להלך באצבע: פנה ימינה, לאחר כך שמאלה, לאחר כך תעשה לך קפנדריה ותפנה שוב ימינה ותעקיף משהו שמאלה ותטה כל־שהוא הצדה ולסוף תיישיר את צעדיך ישר־ישר ותגיע למחוז חפצך. כזהו בקירוב תכנו של החנוך. האדם, שיש לו הרגל להקשיב לקול מצפונו, מתחייב להמציא את החניך שלו – ההלך – עד תכלית דרכו ולהבטיחו באחריות. ולא רק בן־לויה בלבד הנהו המחנך, כי אם הרבה יותר מזה. הוא הנהו קובע גורל. הוא דן דיני נפשות. הוא חורץ משפט. ואם שופט הרי מן הדין הוא שיהא על כל פנים נקי מכל פניה עצמית בה בשעה, שהוא מכהן בשרותו. ואולם מה נשתומם לראות, כי דווקא הוא המדריך מעונין יותר מכל האחרים בפעולתו החיובית או השלילית של חניכו. כל מפעל־הדרכה של ההורים, למשל, יסודו באיזו פניה עצמית: אם להתכבד ע“י הבן ואם להפיק ממנו נחת או גם תועלת מעשית. בגזרנו על הילד: דייך במשחקים! הגיעה שעת שינה! – הרי כוונתנו בולטת למדי: ברצוננו להפטר מעולו של זה ולהעלותו למִטה על מנת להפנות ע”י כך לשעשועי עצמנו. נודה נא: רובם של הצוויים והלאוין, שאנו משפיעים במרץ כזה על קטנינו־אפרוחינו, הם עשין לעצמנו, וחובות בנינו זכויות הן לנו. האם החנוך אינו בעצם מין כלי־זין למלחמת הקיום, שהגדולים והחזקים משתמשים בו לגבי הקטנים והחלשים וכל דאלים מחנך? ואם נעמיק קצת בענין ונדון לא רק בזכות שיש לנו לחנך, כי אם ב“מה” זה, הנותן לנו זכות על החנוך, יש כי נעמוד בפני סימן־שאלה חזק במאוד: מה ומה הם העיקרים, ודאיים לנו, שאנו רואים זכות, וגם חובה עלינו, למסרם לאחרים, אשר מטעם גילם או מעמדם נידונו להיות מקבלי הלקח שלנו ולשתות את מימינו? – התינח בתקופות, שקדמו לשלנו, שבהן היה הודאי מכריע בכל ההשגות האנושיות ומפקדי הדור – ראשי בתי־אבות, מורים וכהני הדתות – היו אדוקים בציוויים מוסריים ודאיים ומוצקים כנכסי צאן ברזל, עיקרי חיים, שאין לערער אחריהם, ממש כחוקות הטבע, בבחינת “ההרים ימושו והגבעות תמוטינה ודברי לא ישונה אמר ה'” – בתקופות ההן היתה גם הזכות על החנוך אחת האמתות המוצקות. ולא עוד אלא שזכות זו חובה היתה. “ושננתם!” – ואולם מה הצדקה לנו, דורות רפויי־אמונה, אנשי הפושרין באמונות ובדעות, הנקלעים בסחרחורת ה“הנין” וה“לאוין”, אנשי ה“חלקלקות”, שאינם יודעים לעמוד הכן על איזו אמת שהיא – מה הצדקה להם לקיים בדורנו זה מצות חנוך כהלכתה ולצוות לבנים ודאיות, אשר בסתרי לבנו הן לנו ספקות, ולגעור בבני הנעורים ולהטיף להם הלוך והטיף ולהעניק להם איסורים, שבחשאי־חשאין כבר נעשו לנו היתרים? – אומר אני “הצדקה”, ואולם גם מצד התועלתי עבודת החנוך שלנו היא, כמדומה, עבודה סיזיפית, כי הרי דברים, שרבי לא שנן אותם לעצמו, כיצד אפשר ל“הרעיל” בהם את התלמיד? כלום אפשר להשפיע על מי שהוא אף כל־שהוא בלי דבקות בתורה הנלמדת, בלי אדיקות בה כבסם־חיים. ואם ביחסים שבין ההורים ובין הבנים יכולים לפעמים האינסטינקט ורגש האהבה הטבעית לשמש לחשן יועץ, מקשר לבבות (אם כי אין להפליג הרבה על כוחה של ההרגשה הטבעית, שאף היא עלולה להיהפך, באין יושר והרמונית נפשות, למקור משטימה ותאות נקמה מצד הבנים בהוריהם!) הרי יחסי־הנמוס, החצוניים בלבד, השוררים בין המורים ובין תלמידיהם, בוודאי שאין כחם יפה אף כל שהוא לחבר לבבות ולהכשיר את כוח ההפראה. – מה דמות למורה, העומד מול תלמידו, הפסיכולוג הקטן, כשהוא עצמו קר, ריק, אם כי מנומס, אבל מטיל אימה בשממה המדברית שבנשמתו? אם לא כטל תזל אמרתו של המאלף, אם לא צרי ללב, הרי רק להג יהיו הדברים, מיץ המוח, איש הקרדום לחפור בשביל לקבל שכר, ושעור המורה הוא מלאכה לשעורין בין צלצול אחד אשר לפעמון ובין משנהו, מנת שעמום קצובה, הממררת את גיל הילדות. האם אין לנו לעתים הרושם, כי הילד נמסר לבית־ספר סמוך להולדו כלבית־עונשין בשביל לכפר בשנות הגזרה את החטא הקדמון של מין האדם: הולדו? –

והנה כל האמור למעלה חל לא רק על החנוך במובן המצומצם, שהיא הדרכה בעניני אמונות ודעות וחובות הלבבות, אלא הוא ניתן ענין גם להוראה בהיקפה הרחב, הואיל ואף הבנה בידיעות שמושיות וחדירה לתוך המדעים השונים אי אפשר בלי יחס נפשי, בלי קביעת יחס אל העולם החיצוני, בלי עמידה ישרה וגלויה, פנים אל פנים, עם סוד העולם וכל המערכה הגדולה. וקביעת יחס הרי זו סוד האופי, עיקר שבאמונה, קבלת תורה, שיסודה רק בהכשרת הנפש ובהסתכלות אתית־אסתטית בעולם. –

ובכן שאלה: עולם – לתכלית מה? חרושת – כלפי מה? – תעשיה לשם מי? – אם אני אומר: זה עולם עולמי הרי ואנוהו – אסדר לי עולם יפה, מקושט, מחושב ומפואר. אבל אם סתם ככה ערמה גדולה, עוורת – אם כן מה ולמה? – ואם ישאל הבן: מה כל זאת? ומה אני פה? ומה לי פה? ומה לי אסור ומה לי מותר? מה נענה לו? – אנו לא נענה לו. אנו מגמגמים. אנו דוחים אותו באמת הבנין. אנו ממלאים את אזניו בקש ובגבבא. אין אנו מנסים אפילו לפתור שאלה, כי אם לפטור אותה; יותר נכון, לפטור את עצמנו ממנה. הוא, הפעוט, מציץ לעינינו בבקשת רחמים: אבא, מה זה? ולמה זה? אבא, אומר הוא, פרנס את מוחי הקטן והסקרן ככלב, לפחות. ואנחנו נותנים לו כדור: הא לך! שחק ברגל! – ושוב שואל הילד: מה טוב, אבא, ומה רע? מה מותר ומה אסור? האם צריך אני לחלק מפתי ומצעצועי לחברי בני גילי? האם צריך אני לאהוב את כולם? ואנו אומרים לו מן השפה ולחוץ: בוודאי, בן, היה טוב! תן! נדב! חלק! – הננו מרתתים וחוששים שמא יקבל הפעוט את דברינו כפשוטם ויתן משלו ויחלק וינדב. – שמא חלילה. אנו מלהיבים את הנוער למפעלי הכלל ומטיפים לו ברגעי התרוממות הרוח לקדש אידיאלים בגבורה ובמסירת־נפש, ואולם מדי רגע, מדי יום, הננו מחנכים אותו בפועל על קדושתו של קנין הפרטי ושותלים בלבו את הכלל המחוכם, כי אדם קרוב לעצמו. –

ובכן? ובכן: מבוכה. גדולה המבוכה מאד־מאד. בשקר כל דבורינו, כזבים אנו מפיחים בכל פעולותינו, ואף על פי כן אנו נתעים להאמין, ואפשר שאין אנו אפילו נתעים להאמין, כי אנו מחנכים, כי יש לנו סמכות להדריך, כי מיופים אנו לכוון דור.

מה מאד נצטער להוכח, כי הספקנות, האוכלת את מיטב ישותו של בן זמננו, לא רק שהיא נוטלת ממנו את האפשרות ללמד לחניכינו תורת הדין וחובות הלבבות ולטעת בלבותיהם יחסי־קימא לעולם ומלואו, המוקף שאלות כקוצים, אלא שהיא גם מקפחת את יכלתנו לתת בלב הילד את העולם, את תכלת השמים, את השמש בזריחותיה ובשקיעותיה, את ריח הלילך ואת החלום. הן רק הנפש התמה והמאמינה רעננה היא; רק הנפש הרעננה טועמת את נועם התענוגות ביקום ועינים לה לראות מראות וחושים לה לשמוע קולות. רק למאמין ינעים הצפור את זמירותיו והחשמל יבריק כברק ומרומי האויר יבטיחו לו ש"י עולמות חדשים והמון השגות לא שערנום והמעין יפכה את מימיו החיים והעשת והפלדה יהיו רכים לבשרו כדשא הארץ. – השירה, התפלה, חן האמנות, דברי ימיהם של גבורים, ממציאים, מגלים, לוחמים על קדוש האמת, מתקני החברה, יוצרים ממריאים אל על – בכל רק האמונה בתכלית החיים ובקדושת האמת תפיח רוח חיים; בלי אמונה הכל נדף, הכל פגר, פזמון מייגע שרשרת של שעמום. הלומד, ומכל שכן, המלמד לאחרים דברי הימים או יצירות האמנות, רק למוד מן השפה ולחוץ, בלי אש דת קודש, בלי קשר חי עם הערכין, בלי מגע הדם, הריהו כסייר־תייר על פני דברי הימים, כאדם, הרואה את כל בניניה של עיר רק מאחוריהם – שם חצרות האשפה – מבלי שישקיף על החזית. – ובכן: מהו יחסנו לאישים הפועלים בהיסטוריה? מהו, למשל, נפוליון בעינינו? איש הגבורה הפלאית, אשר מקומו יכירנו בתלפיות דברי הימים, או איש אלים, רודף קרבות, אונטוריסטן בין־לאומי, רוצח נפשות ומחריב מדינות? – ומהו יחסנו לראשי העושים במהפכה הצרפתית? דנטון, רובספיר, מרט, מחזירי העטרה ליושנה – כולם, כולם, מה הם בעינינו?. האם מותר לשפוך דם אדם לטובת המין האנושי? – וזה האיש מנצרת מה טיבו? האם טוב עשה סוקרטס, שהתעלל בקדשי עמו? האם באמת צדקו רק הנביאים, התובעים את אשר לא ינתן ליכולת בשר ודם, המתקצפים, המקללים, הממררים חיי בני דורם? – האם צדק שפינוזה, שלא נהג את הכבוד הדרוש בערכין הדתיים של בני עמו פליטי האינקביזיצה? האם מותר היה לו לעולל בעפר את כל הקדוש לאומה, שאין לה שיור חוץ מקדשיה? או שמא נחזיק טובה לרבנים, שידעו להגן על אמת אומתנו גם נגד היחיד הגאון, הפוסק הלכות חריפות בפסוקים גיאומטריים? – הנה חבילת שאלות קטנה. אבל הרי יש המון… הרי יש… הרי פחד יתקפני לבטא אף שמץ מהבוער במוח… הה, כואב, כואב זה המוח… הה, מגור מסביב… כבחולות המדבר כן אצעד בערבות המחשבה… בכל הספק. הכל מתפורר.. אפילו המושגים השמושיים־טכניים־הנדסיים אינם ניתנים לתפיסתי בלי הרגשה הכוללת, מושג המושגים, בלי ההכרה הסוגרת, כחרוז הסוגר את הבית, אשר היא, רק היא תבנה את החלקים, תשמור על שווי־המשקל במחשבה, בהרגשה ובעשיה. –

והנה, והנה, על נהרות בבל הכפירה כיצד נדבר לא רק דברי שיר, כי אם אפילו כיצד נאמר את המלים הפשוטות ביותר? כיצד נבטא: לחם, מים, אדמה, אני, אתה? – ואילו אנחנו מוסיפים עוד על כל הטיח המתפורר גם את המלים הנשאות, החזקות, הנלושות בעסיס יין הרקח, יין השכרון; אנחנו הרי אומרים: אלהים. טוב, יפה, חכם, אמת, נפש! אנחנו הרי אומנים פדגוגים. אנחנו הרי מדריכים. הכל מחנכים: הורים, מורים, עסקנים, דברי מפלגות, עתונאים, אפילו מחברי ספורי מעשיות ומכל שכן השלטונות. – הנה לנו חבלי החנוך. הנה לנו נקודת הבושה. ואילו לפחות החלטנו כי רק זה, האב לבן, ניתנה לו הרשות להדריך גם את הזולת, גם את העם. רק זה. ואילו הרווקים וחשוכי הבנים, שלא טעמו אפילו את חבלי התינוק, שלא עמדו פנים אל פנים מול התינוק השואל, הם לפחות יתעסקו בכל מה שיתעסקו, ורק אל יחנכו את הרבים. – אילו אמרנו זאת!