רקע
אליעזר שטיינמן
העולם כתמונה או לחקר ז' שאלות בחנוך

 

מבוא קצר    🔗

כותב המאמר אינו נתעה, כמובן, לחשוב, כי יש חדוש־מה בעצם היצגן וניסוחן של השאלות הנ“ל, שכבר הוצגו ונתנסחו בנוסחאות מאליפות ע”י האדם החושב מיום שהתחיל לחנך. ואולם מאידך גיסא סבור הוא, כי שאלות, שכבר מצאו את פתרונן, אינן כלל במציאות. השאלות הן כפצע תמיד, המגלידות רק קרום־תשובה על גביהן, ואולם לעולם הן טעונות מזור ותחבושת – הכל לפי פסקי הרפואה של הדור, התקופה והסביבה. תהיינה נא השאלות תמיד בוערות בלבנו כפצעים, כסנה, ככוכבים הרחוקים. – ויש אשר פתאום יפול אחד הכוכבים ובאורו החוזר יגיה את כל מערכת התמיהות והאיבעיות בנוגה חדש, – הוא הפתרון יליד הזמן.


 

עיקרי הדברים    🔗

הכל מחנכים: הורים, מורים, עסקנים, דברי מפלגות עתונאים, מחברי ספורי־מעשיות, ומכל שכן השלטונות. רק לעתים רחוקות, ביוצאים מן היוצאים מן הכלל, יזדמן לנו מין אדם משונה, מאותם המתמיהים, המפקפק בסמכות עצמו לחנך את הזולת. אבל בדרך כלל אין בני אדם מסרבין לקבל עליהם עול הדרכה. ואף על פי כן מן הראוי לנו להודות, כי החנוך כשלעצמו הוא ברובי המקרים מעשה אלמות. לחנך זאת אומרת: לכוף את רצונו של האחד על הזולת, להדריך בדרך האחת ולחסום את השניה, להורות להלך באצבע: פנה ימינה, לאחר כך שמאלה, לאחר כך תעשה לך קפנדריה ותפנה שוב ימינה ותעקיף משהו שמאלה ותטה כל־שהוא הצדה ולסוף תיישיר את צעדיך ישר־ישר ותגיע למחוז חפצך. כזהו בקירוב תכנו של החנוך. האדם, שיש לו הרגל להקשיב לקול מצפונו, מתחייב להמציא את החניך שלו – ההלך – עד תכלית דרכו ולהבטיחו באחריות. ולא רק בן־לויה בלבד הנהו המחנך, כי אם הרבה יותר מזה. הוא הנהו קובע גורל. הוא דן דיני נפשות. הוא חורץ משפט. ואם שופט – הרי מן הדין הוא שיהא על כל פנים נקי מכל פניה עצמית בשעה, שהוא מכהן בשרותו. ואולם מה נשתומם לראות, כי דווקא הוא, המדריך, מעונין יותר מכל האחרים בפעולתו החיובית או השלילית של חניכו. כל מפעל הדרכה של ההורים, למשל, יסודו באיזו פניה עצמית: אם להתכבד ע“י הבן ואם להפיק ממנו נחת או גם תועלת מעשית. בגזרנו על הילד: דייך במשחקים! הגיעה שעת שינה! – הרי כוונתנו בולטת למדי: ברצוננו להפטר מעולו של זה ולהעלותו למטה בכדי להפנות ע”י כך לשעשועי עצמנו. נודה נא: רובם של הצוויים והלאוין, שאנו משפיעים במרץ כזה על קטנינו־אפרוחינו, הם עשין לעצמנו, וחובות בנינו זכויות הן לנו. האם החנוך אינו בעצם מין כלי־זין למלחמת הקיום, שהגדולים והחזקים משתמשים בו לגבי הקטנים והחלשים – וכל דאלים מחנך? ואם נעמיק קצת בענין ונדון לא רק בזכות שיש לנו לחנך, כי אם ב“מה” זה, הנותן לנו זכות על החנוך, יש כי נעמוד בפני סימן־שאלה חזק במאד: מה ומה הם העיקרים, ודאיים לנו, שאנו רואים זכות, וגם חובה לנו, למסרם לאחרים, אשר מטעם גילם או מעמדם נידונו להיות מקבלי הלקח שלנו ולשתות את מימינו? – התינח בתקופות, שקדמו לשלנו, שבהן היה הודאי מכריע בכל ההשגות האנושיות ומפקדי הדור – ראשי בתי־אבות, מורים וכהני הדתות – היו אדוקים בציוויים מוסריים ודאיים ומוצקים כנכסי צאן ברזל, עיקרי חיים, שאין לערער אחריהם, ממש כחוקות הטבע, בבחינת “ההרים ימושו והגבעות תמוטינה ודברי לא ישונה אמר ה'” – בתקופות ההן היתה גם הזכות על החנוך אחת האמתות המוצקות. ולא עוד אלא שזכות זו חובה היתה. “ושננתם!” – ואולם מה הצדקה לנו, דורות רפויי־אמונה, אנשי הפושרין באמונות ובדעות, הנקלעים בסחרחורת ה“הנין” וה“לאוין”, אנשי ה“חלקלקות”, שאינם יודעים לעמוד הכן על איזו אמת שהיא – מה הצדקה להם לקיים בדורנו זה מצות חנוך כהלכתה ולצוות לבנים ודאיות, אשר בסתרי לבנו הן לנו ספקות, ולגעור בבני הנעורים ולהטיף להם הלוך והטיף ולהעניק להם איסורים, שבחשאי־חשאין כבר נעשו לנו היתרים? – אומר אני “הצדקה”, ואולם גם מצד התועלתי עבודת החנוך שלנו היא, כמדומה, עבודה סיזיפית, כי הרי דברים, שרבי לא שנן אותם לעצמו, כיצד אפשר ל“הרעיל” בהם את התלמיד? כלום אפשר להשפיע על מי שהוא אף כל־שהוא בלי דבקות בתורה הנלמדת, בלי אדיקות בה כבסם־חיים. ואם ביחסים שבין ההורים ובין הבנים יכולים לפעמים האינסטינקט ורגש האהבה הטבעית לשמש לחשן יועץ, מקשר לבבות (אם כי אין להפליג הרבה על כחה של ההרגשה הטבעית, שאף היא עלולה ליהפך, באין יושר והרמוניה נפשית, למקור של משטימה ותאות נקמה מצד הבנים בהוריהם!) הרי יחסי־הנמוס, החצוניים בלבד, השוררים בין המורים ובין תלמידיהם, בוודאי שאין כחם יפה אף כל שהוא לחבר לבבות ולהכשיר את כח ההפראה. – מה דמות למורה, העומד מול תלמידו, הפסיכולוג הקטן, כשהוא עצמו קר, ריק, אם כי מנומס, אבל מטיל אימה בשממה המדברית שבנשמתו? אם לא כטל תזל אמרתו של המאלף, אם לא צרי ללב, הרי רק להג יהיו הדברים, מיץ המוח, איש הקרדום לחפור בשביל לקבל שכר, ושעור המורה הוא מלאכה לשעורין בין צלצול אחד אשר לפעמון ובין משנהו, מנת שעמום קצובה, הממררת את גיל הילדות. האם אין לנו לעתים הרושם, כי הילד נמסר לבית־ספר סמוך להולדו כלבית־עונשין על מנת לכפר בשנות הגזירה את החטא הקדמון של מין האדם: הולדו? –

והנה כל האמור למעלה חל לא רק על החנוך במובן המצומצם, שהיא הדרכה בעניני אמונות ודעות וחובות הלבבות, אלא הוא ניתן ענין גם להוראה בהיקפה הרחב, הואיל ואף הבנה בידיעות שמושיות וחדירה לתוך המדעים השונים בלתי אפשריות הן בלי יחס נפשי, בלי קביעת יחס אל העולם החיצוני, בלי עמידה ישרה וגלויה, פנים אל פנים, עם סוד העולם וכל המערכה הגדולה. וקביעת יחס הרי זו סוד האופי, עיקר שבאמונה, קבלת תורה, שיסודה רק בהכשרת הנפש ובהסתכלות אתית־אסתטית בעולם. –

ובכן שאלה: עולם – לתכלית מה? חרושת – כלפי מה? תעשיה – לשם מי?– אם אני אומר זה עולם עולמי הרי ואנוהו – אסדר לי עולם יפה, מקושט, מחושב ומפואר. אבל אם סתם ככה ערמה גדולה, עוורת – אם כן מה ולמה? – ואם ישאל הבן: מה כל זאת? ומה אני פה? ומה לי פה? ומה לי אסור ומה לי מותר? אז מה נענה לו? – אנו לא נענה לו. אנו מגמגמים. אנו דוחים אותו באמת הבנין. אנו ממלאים את אזניו בקש ובגבבא. אין אנו מנסים אפילו לפתור שאלה כי אם לפטור אותה, יותר נכון, לפטור את עצמנו ממנה. הוא, הפעוט, מציץ לעינינו בבקשת רחמים: אבא, מה זה? ולמה זה? אבא, אומר הוא, פרנס את מוחי הקטן והסקרן ככלב, לפחות. ואנחנו נותנים לו כדור: הא לך! שחק ברגל! – ושוב שואל הילד: מה טוב, אבא, ומה רע? מה מותר ומה אסור? האם צריך אני לחלק מפתי ומצעצועי לחברי בני גילי? האם צריך אני לאהוב את כולם, את כולם, או לא את כולם? ואנו אומרים לו מן השפה ולחוץ: בוודאי, בן, היה טוב! עשה טוב! תן! נדב! חלק! – הננו מרתתים וחוששים שמא יקבל הפעוט את דברנו כפשוטם ויתן משלו ויחלק וינדב. – שמא, חלילה. אנו מלהיבים את הנוער למפעלי הכלל ומטיפים לו ברגעי התרוממות הרוח לקדש אידיאלים בגבורה ובמסירות־נפש, ואולם מדי רגע, מדי יום, הננו מחנכים אותו בפועל על קדושתו של הקניין הפרטי ושותלים בלבו את הכלל המחוכם, כי אדם קרוב לעצמו. –

ובכן? ובכן: מבוכה. גדולה המבוכה מאד מאד. בשקר כל דבורנו, כזבים אנו מפיחים בכל פעולותינו, ואף על פי כן אנו נתעים להאמין, ואפשר שאין אנו אפילו נתעים להאמין, כי אנו מחנכים, כי יש לנו סמכות להדריך, כי מיופים אנו לכוון דור.

מה מאד נצטער להוכח, כי הספקנות, האוכלת את מיטב ישותו של בן זמננו, לא רק שהיא נוטלת ממנו את האפשרות ללמד לחניכינו תורת הדת וחובות הלבבות ולטעת בלבותיהם יחסי־קימא לעולם ומלואו, המוקף שאלות כקוצים, אלא שהיא גם מקפחת את יכלתנו לתת בלב הילד את העולם, את תכלת השמים, את השמש בזריחותיה ובשקיעותיה, את ריח הלילך ואת החלום. הן רק הנפש התמה והמאמינה רעננה היא; רק הנפש הרעננה טועמת את נועם התענוגות ביקום, ועינים לה לראות מראות, וחושים לה לשמוע קולות. רק למאמין תנעים הצפור את זמירותיה והחשמל יבריק כברק ומרומי האויר יבטיחו לו ש"י עולמות חדשים והמון השגות לא שערנום והמעין יפכה את מימיו החיים והעשת והפלדה יהיו רכים לבשרו כדשא הארץ – השירה, התפלה, חן האמנות, דברי ימיהם של גבורים, ממציאים, מגלים, לוחמים על קידוש האמת, מתקני החברה, יוצרים ממריאים אל על – בכל רק האמונה בתכלית החיים ובקדושת האמת תפיח רוח חיים; בלי אמונה הכל נדף, הכל פגר, פזמון מייגע, שרשרת של שעמום. הלומד, ומכל שכן המלמד לאחרים דברי הימים או יצירות האמנות, רק למוד מן השפה ולחוץ, בלי אש דת קודש, בלי קשר חי עם הערכין, בלי מגע הדם, הריהו כסייר־תייר על פני דברי הימים, כאדם, הרואה את כל בניניה של עיר רק מאחוריהם – שם חצרות האשפה – מבלי שישקיף על החזית.

– ובכן: מהו יחסנו לאישים הפועלים בהיסטוריה? מהו, למשל, נפוליון בעינינו? איש הגבורה המוסרית, אשר מקומו יכירנו בתלפיות דברי הימים, או איש אלים, רודף קרבות, אונטוריסטן בין־לאומי, רוצח נפשות ומחריב מדינות? – ומה יחסנו לראשי העושים במהפכה הצרפתית? דנטון, רובספיר, מרט, מחזירי העטרה ליושנה – כולם, כולם, מה הם בעינינו? האם מותר לשפוך דם אדם לטובת המין האנושי? וזה האיש מנצרת מהו? האם טוב עשה סוקרטס, שהתעלל בקדשי עמו? האם באמת צדקו רק הנביאים, התובעים את אשר לא ינתן ליכולת בשר ודם, המתקצפים, המקללים, הממררים חיי בני דורם? – האם צדק שפינוזה, שלא נהג את הכבוד הדרוש בערכין הדתיים של בני עמו פליטי האינקבזיציה? האם מותר היה לו לעולל בעפר את כל הקדוש לאומה, שאין לה שיור חוץ מקדשיה? או שמא נחזיק טובה לרבנים, שידעו להגן על אמת אומתנו גם נגד היחיד הגאון, הפוסק הלכות חריפות בפסוקים גיאומטריים? – הנה חבילת שאלות קטנה, אבל הרי יש המון… הרי יש… הרי פחד יתקפנו לבטא אף שמץ מהבוער במוח… הה, כואב, כואב זה המוח… הה, מגור מסביב… כבחולות המדבר כן אצעד בערבות המחשבה… בכל הספק. הכל מתפורר… אפילו המושגים השמושיים־טכניים־הנדסיים אינם ניתנים לתפיסתי בלי הרגשה הכוללת, מושג המושגים, בלי ההכרה הסוגרת, כחרוז הסוגר את הבית, אשר היא, רק היא תבנה את החלקים, תשמור על שווי־המשקל במחשבה, בהרגשה ובעשיה. –

והנה, והנה, על נהרות בבל הכפירה כיצד נדבר לא רק דברי שיר, כי אם אפילו כיצד נאמר את המלים הפשוטות ביותר? כיצד נבטא: לחם, מים, אדמה, אני, אתה? – ואילו אנחנו מוסיפים עוד על כל הטיח המתפורר גם את המלים הנשאות, החזקות, הנלושות בעסיס יין הרקח, יין השכרון; אנחנו הרי אומרים: אלהים, טוב, יפה, חכם, אמת, נפש! אנחנו הרי אומנים פדגוגים. אנחנו הרי מדריכים. הכל מחנכים: הורים, מורים, עסקנים, דברי מפלגות, עתונאים. אפילו מחברי את ספורי מעשיות, ומכל שכן השלטונות. – הנה לנו חבלי החנוך. הנה לנו נקודת הבושה. ואילו לפחות החלטנו כי רק זה, המחבק בן, ניתנה לו הרשות להדריך גם את הקהל, גם את העם, רק זה, ואילו הרווקים וחשוכי הבנים, שלא טעמו אפילו את חבלי התינוק, שלא עמדו פנים אל פנים מול התינוק השואל, הם לפחות יתעסקו בכל מה שיתעסקו, ורק אל יחנכו את הרבים. – אילו אמרנו זאת!

כדי להגדיר בקצור את הלקוי הראשי בבתי־ספרנו ומוסדות חנוכנו די יהיה אם נאמר, כי חסרים הם איזה יסוד שבקדושה, עיקר חשוב אחד; העיקר. מפני חשש טשטוש המושגים איני אומר: העיקר הדתי, או: הרגש הדתי. הואיל ומלים אלו עצמן כבר נעשו שיגרא, נוסחה שבלונית, פזמון־שעשועים. אף העיקר הדתי או הרגש הדתי כמוסכמות סתם, כמין נדוניא או אפותיקי, העוברים בירושה מדור לדור או כתכשיט לקשט בו את מערכת הרהיטים לשם שלום־בית, מעין לוית־חן של יראת־שמים לאדם המושלם – אף הם אם אין ביסודם אש דת קודש, אינם שוים כלום, הם רק סבל הקפאון. – ואולם אמת חיה אחת, מוצקה, שרשית, מפכה כדם בעורקים, היא הממש היחידי הראוי לשמש נושא למפעל חנוכי, מצע ליצירת־הגומלין בין הדורות. היא צריכה לזרום מהאבות לבנים כהון־השתיה, קרן־היסוד. ואף על פי כן, לשם הבלטת הרעיון היסודי, כדאי לנגוע בדרך אגב גם ביחסנו לדת המקובלת ולטקסים המקושרים עמה. כל הרפיפות של חנוכנו מובלטת ביחסנו לדת כנושא למודי או כסכום של דרישות מסוימות בבית־הספר ובבית־המשפחה. יחסנו לדת הוא מעשה צביעות ופחדנות גם יחד. לעולם אין אנו מעיזים לגרש אותה לגמרי ממערכת עניני־החובה ולמחקה מספר חיינו, אבל אין אנו מקבלים אפילו אחת ממצוותיה בהסכמה גמורה שלא על תנאי. את החוקים והמנהגים השונים הננו מגרשים דרך הדלת ומכניסים אותם דרך החלון; את המסורה הננו מבטלים בפינו ומכניסים אותה לסעיף העניינים שהגעגועים עליהם יפים הם; הננו שוללים את המצוות ומהפכים אותן סמלים ועיקרי החובות שלהן, מהם אפילו רבים שבעשרת הדברות, הננו מחייבים חובת גלות מהמציאות לגן־עדנן של השירה והרומנטיקה (רק אנשי הכיוון הקיצוני הם עקביים עד הכפירה הגמורה להלכה ולמעשה). וכזהו גם יחסנו בעל דו־הפרצופים לטקסים המסרתיים, לחגים ולמועדים, לתפלה ולזמרה הדתית. אנו הננו תמיד עדי־ראיה להתרפקותם של הילדים על נמוסין דתיים, המשמשים דפוסים מתאימים לצוויים חנוכיים, הנחרזים לאורך ימות השנה כחוטי־פז של צו לצו קו לקו על פני שטף של חיי־תהו־ובהו; אנו הננו עדים, שהתפלה והזמרה הדתית פועלות על לב הילד כשקוי־נוחם, מעדנות את הנפשות הרכות ושותלות בהן רוממות רגש, נועם האהבה וזוך הרעות והידידות, כל אותן המדות היפות, המשפרות את חיינו עלי אדמות, המחזקות את אשיותיה של האישיות, המקשרות אותה עם חוג ההויות הזולתיות ומרחיבות את החוג. – כולנו יודעים, שעדיין לא ניתן לאדם רגש־נועם אחר, נעלה מסוד שיח תפלתו לפני קונו, ביחידות, ומכל שכן בצבור – ואף על פי כן מה שוממים הם מקדשינו וכנסיותנו, מה דלים חגינו ומועדינו, הנערכים על ידינו בפני ילדינו בבת־צחוק של ספקנות, המחפה על פהוק השעמום. ואף המורים, המלמדים כתבי הקודש, מעינות מים חיים, אשר נחצבו מימות עולם לנצחים, בין שהם חובשים כובעים על ראשיהם למראית עין ובין שהם מגלים ראש, משכילים להסיר את הלוט מעל פני תעלומת הכתבים, אמנם בשפה־רפה ובמורך־לב בלי העזה לייבש מעין מים חיים, אבל בכוונה לדלוח אותם קמעא כדי לקרבם אל המושכלות האנושיים ולפלפלם בפלפלי המחקר עד שלא תצלחנה להשיב נפש.

וכי אין מבוכה זו משמשת ראיה חותכת, כי נשמט ממנו עיקר תכנו של החנוך, זהו הודאי, שרק הוא לבדו נותן לאדם כח־הרשאה לחנך אחרים? – זאת אומרת: אנחנו אבדנו את זכותנו המוסרית על החנוך ורק כח־הזרוע מסייע לנו להטיל מרותנו על הקטנים והחלשים ממנו ולחתוך להם צוויים כעונשין ולהלעיטם, עפ"י רוב בעל כרחם, ידיעות, שאינן מקנות להם את העיקר, והיא: הידיעה, הדעת את עצמם. – (שיטת הציונים הקיימת מכל מקום בבתי ספרנו נגד כל קריאות התגר והשמתות נגדה הנה בעצם הגיונית מאד בקשר עם כל הבניה הטכנית של היחסים החיצוניים והמלאכותיים השוררים בבתי הספר, ואין שום טעם לבטל את האפולטין מעל החיילים הקטנים, כל זמן שהמורים מסובים כגנרלים על קתדראותיהם ומפקחים על תלמידיהם אסיריהם הנענשים לישיבה זו בבית־הכלא).

– בכל אשר נפנה – הספק אוכל אותנו. אין לנו כמעט שום “הן” מוחלט, שאותו אנו מוכנים לקדש, שעליו אנו מוכנים להשבע, להלחם, לההרג. טעות תהא זו אם נכנה מבוכה נפשית זו, תחיחות שבתפיסה, בשם יחס אוביקטיבי לדברים. להיפך, כאן סוביקטיביות מוחלטה, היא בטולו הגמור של האוביקט, יותר נכון: חוסר כל יחס, נתיקת הקשר בין הסוביקט ובין עולם־האידיאות, המרחף מעכשיו ערטילאי, בלי נשוא. ולא עולם האידיאות בלבד, כי אם גם המושגים, השמושיים־טכניים־הנדסיים, אינם ניתנים לתפיסתנו בלי אותה ההרגשה הכוללת, מושג המושגים, בלי ההכרה הסוגרת, הבונה את החלקים, המשלימה את הפרטים, בלי יחס דתי זה אל העולם, הרואה את הבריאה כמנגנון בעל חי, שרוח ממללת בפרקיו הערוכים במשטר. בלי הרוח הזאת העולם נעשה דומם, אף המספרים ההנדסיים מתפוררים, אותיות הכתב מתות, כל הטיח נופל, ואף השטח והזמן מתמזמזים כקורים לשברירי ברירי, רירי, רי. – ובלי רגש השתוממות, (שיסודה התפעלות מיד אחת ממשטרת את הבריאה) המאציל גדלות גם למפעלי יצירה וגם לפרקי שירה שבכתב ובציור, מה חן ויופי בתבל? כתפוחי זהב במשכיות כסף כן משובץ החנוך באמתות ודאיות. אין אומן פדגוג שאין קרקע הודאי תחת רגליו, שאין בלבו אמת, שאותה הוא מוסר לתלמידיו במסירת הנפש.

פסקא אחרונה זו מקרבת אותי לתכלית רעיוני. החנוך אינה הדרכה, לא מערכת צוויים ופסקי־דין. חלילה וחלילה! הוא ההיפך הגמור מזה. הוא משא ומתן משותף. “ומתלמידי יותר מכולם”. הוא מסירת נפש, נפש תחת נפש. – המחנך פותח את לבו לתלמידו: הבט, התבונן, הנני, בני! – שנינו הננו בנים לההויה הגדולה. לא בודד אתה, בני, בתבל זו! – אין הרגשה יותר מרה לנער, לילד, לתינוק, מהכרת הבדידות. הפעוט גועה מאימה לחיות בתבל. אין הנפש יכולה לשכון לבדד. היא צמאה לרעות, להשען על מי יותר חזק, יותר ודאי. חנוך הוא פקוח, לא במובן השגחה, כי אם במובן הפתיחה. ומכאן גם התפתחות. הגדול, פתח לקטנים חלונות ללבך! גלה את עצמך. התגלה. יראה נא הבן, כי הוא אינו מונַדה בודדה בתבל. ואף אם זרוע ספקות אתה, האדם, אין בכך כלום. טוב שתראה לילד את הספק הישר שלך משתתן לו ודאי מכזב. מוטב שתענה לו “איני יודע” על כמה משאלותיו משתגמגם בלשונך. גם את הספקות אפשר לעשות מצע לשתוף־הנפשות. הספיקות דומים לנוצות, שאחת שורטת את הגוף, אבל מערמה שלהן נעשה כר למשכב. וזו היא תכליתו של החנוך: מסור את עצמך כמות שהנך, הורש את עצמך, הכנס כולך במלואך לתוך הזרע. ומתוך כך אתה מרחיב את אישיותו של הילד, המרגיש את עצמו תמיד פגום, פחות־ערך, קטן, דל לעומת החלל הגדול של הבריאה. מחנך, הילד מבקש ממך תמיד עזרה, שתצעידו מהחסור אל החבור, מהקל אל הכבד, מהפרט אל הכלל, מהיחידות אל האנסמבל, להפקיעו מתלישות הטבעת הבודדה ולרתקו בשלשלת הגדולה, לטפח בקרבו את ההחשבה העצמית ע"י זה, שתרחיב את אישיותו ותגדיל את כח־קליטתה, לספוג לתוכו את הזולת, סכום גדול יותר ויותר של הויות זולתיות: את החי והדומם, את הקרוב והרחוק, את העבר והעתיד. לחנך – זאת אומרת להעשיר את סולם־ההרגשות בנפש האדם, להעשיר בקרבו את מערכת הקולות והצבעים. והרי הדורות, האכולים ספקות, הנטולים מאמונה עוורת, מאיזה כח אדוק שהוא, חוננו בסגולה גנוזה אחת, שנעדרה בתקופות הקודמות, והיא, האישיות הרחבה, המקיפה, הענפה, המותנה, הייתי אומר: התיאטרלית, בת הסבלנות הגמורה, השואפת להתלבש בהמון צורות, זו המשמשת יסוד ראשי של הנפש המודרנית. יסוד זה הוא, כמדומה, הודאי היחיד בבני הדורות האחרונים, שאפשר להעמיד עליו את חנוכנו. האישיות הרחבה, המותנה, הענפה, התיאטרלית, צריכה לתפוס את מקומה של האישיות הנלהבה, האדוקה, העוורת. לא הגבור, חמוץ־הבגדים, הרוחץ את פעמיו בדם אויביו ומכפר אחר כן את פני אלהיו בקרבן – הטפוס של הזמן העתיק; לא האביר, הנזיר, השופך מלכתחילה דמים על קדושת אלהיו – הטפוס של ימי הביניים; כי אם אדם חדש, מחודש, מתחדש, מרחיב את שרשיו למרחקי ההויות הזולתיות ושולח את צמרתו אל על – ומחבק את הרבים, הרבים. – האישיות הרחבה תשמש גם קרקע לגידולה של האישיות הטובה, הנדיבה, העושה טוב לזולת לא מתוך הכרת אדנותה (הפטריארך בעולם העתיק) ולא מתוך אפיטרופסותה (האדונים לנפשות בימי הבינים), כי אם מתוך הרגשת הרחבות המתפתחת באדם, המקיף הרבה תופעות, מתוך הנדיבות השופעת, מהאמן עשיר־הצבעים, מהגנן המזלף את המון פרחיו, מהצייר, המחבב את צבעיו ומהבמאי, המוקיר כל פך קטן במערכת הרהיטים והכלים. התפיסה הרחבה נוטעת באדם אבהות רוחנית ואחריות מוסרית. הרואה את הכל כנוף ואת עצמו כפרט מהנוף, נזהר לגרום פגם לאיזו נקודה שהיא (פגם – היינו: כאב, היינו: עלבון, היינו: רבב), אם קרובה ואם רחוקה, שלא לעבור מתוך כך על “בל תשחית” של כל התמונה כולה. – יחס אסתטי זה, או גם תיאטרלי זה, משהוא מתפתח בתפיסת האדם, הריהו משתרע גם על קניני העבר והמורשה, על הדורות הקודמים, על עמלם וטפוחם, על סדריהם, מנהגיהם וטקסיהם. התפלות והזמירות הדתיות כהצגה תיאטרלית – הנה המוצא מיחס הצביעות ונתיב לאמת שביופי. הדת והזמרה שרשן בתיאטרליות, וכאפיקיהן כן צמרתן. – אנו מסדרים את הרנה ואת התפלה לכל פרטיהן בכובד־ראש, מבלי להתכחש לנפשנו, בלי שמץ צביעות, מבלי לשרוט שרטת בנפש ילדינו, בקפידה גמורה על פרטי הטקס כעל פרטי התמונה בהצגה תיאטרלית (אפילו כדי חבישת הראש בכובע, הואיל ובלי פרט חיצוני זה חסרה התמונה צבע יסודי אחד). וכך ניתנה לנו שוב האפשרות לסדר את העולם שנתפורר לנו, על מערכת כליו, עמודיו ויסודותיו, מעין מתן־משנה של ההויה. העולם כתמונה – זו תהא האמת של זמננו, האילוסיה כאמת, השקר שהוא אמת זהו מיטב השיר, השקר התיאטרלי, הנהפך למציאות האחת והיחידה.

ובכן: התיאטרליות כמסד חדש לחנוך, הנותן לילד את העולם כענין לענות בו, כחומר גלמי, הטעון סדור מחדש. והוא, הילד, העורך והמסדר. הוא הרג’יסור והמשחק. הוא ממלא תפקיד. הן סוד העצבנות הגדולה, העוטפת תמיד את הגיל הילדותי (נגד הדעה המקובלת, כי הילדות היא גן־עדן) היא: אי־ידיעת התפקיד. אי־בטחונו של הילד בתפקידו, אשר עליו למלא בחיים. הפקפוקים וההסוסים לגבי עצם האפשרות למלא בחיים איזה תפקיד שהוא, המדריכים תמיד את מנוחתנו בילדותנו, העושים ילדותנו לגיהנם של ענויים או את החיים לגן־עדן, שהשבילים אליו רצופים יסורי הספיקות וההסוסים. – תפקיד! למלא תפקיד! יהא איזה תפקיד שהוא, ובלבד לעורר ענין, להיות שותף למה! – בזה כלול עיקר צערם של ימי הילדות (רק הבגרות נותנת לאדם לאט־לאט את הבטחון בעצמו), ומכאן אותה הדמות של חיל פצוע, שהילד מתלבש בה כדי לעורר אליו ענין. מכאן כל התופעות של מזוכיסמוס השגור בילדים, אהבת העונשין, הרדיפה אחרי מלקיות. ואולם על הרגשה זו של הכרת הפחיתות אין צורך לבנות דווקא כאדלר את השיטה של תאוות השלטון – שהנה רק אחד מיסודות האדם, אבל לאו דווקא אבן השתיה שבו. (יסוד ההכנעות למנהיג ולמושל הנהו מפותח לא פחות, כי אם הרבה יותר, באדם. אדרבא: הרוב המכריע של המין האנושי בכל הזמנים נוהה כעדר אחרי מנהיגיו!) אלא מה? – הנהיה היסודית באדם היא ההפקעה העצמית מתוך הבדידות, השאיפה להתרחב, להתחבר עם נבראים בצלמו, השתוף עם הזולת. ואף תאות השלטון הנה ביסודה שאיפה להתחבר ע“י השלטון עם המון הויות זולתיות, ואולם ככל מעשה־כפיה סופו של השלטון לגרום לעצמו תוצאה הפוכה מהנכספת (אין בודדים כשליטים!). אף האיגואיסמוס הנפרז של הילד בא לו מאי־בטחונו, מתוך פחד הבדידות והתלישות, מתוך רצון להתחבר עם סכום גדול של עצמים, עם המון צעצועים, הנדמים לו כחברים. (מקל – סוס – בעל חי!) להרבות רעים לאדם הקטן, הרך, המהסס בעצמו – זוהי תכליתו של החנוך, אשר שומה עליו לטפח ביצור הרך את הרגש הדתי, זה שהיה ממילא מחבר את כל היצורים ביוצר האחד ומדבק את כל הבנים באב האחד ומרתק את הזמנים ע”י טבעות הדורות, המושיטים זה לזה אמתות־מורשה, מנהגי מסורה. “שאל אביך ויגדך זקנין ויאמרו לך” – אין בדידות תחת חופת הדת, כי העולם הוא בית אלהים, ואנחנו בני הבית. סביבה משפחתית.

ואף הכרה זו – הביתיות האבודה מאתנו בתקופות האחרונות – צריכה להנתן לילד (כל ילד מרגיש מחדש צער כל הדורות האחרונים אשר גלו מבית אלהים) חזרה ע"י התיאטרליות. אנו מרכיבים את הילד על במתי תבל. שוב העולם נפתח לנו למעננו. אין חסר ויתר. (מה כואב הילד מהרגשת היתריות!) כל פרט – הוא צבע: כל צו – הוא קו. כל “הן” הוא קול־נגינה. – הכל נחוץ במערכת הרהיטים, הכל נקח ככלי לבנין התפאורה הגדולה. ואף אני, הילד, הנני פרט בלהקה. אף אני ענין, אף לי עניין בכל, בערכין של כל הדורות. אין דבר מיותר. ואף האל האב אינו מגורש מהמערכת הזאת. האל האישי, לו גוף ודמות הגוף, חי וקים על בימת תבל. הן מושג אלהים זהו הקנין הנשגב ביותר שניתן לנו מורשה מכל הזמנים. זהו הקנין עליו שפכו כל הדורות את דמיהם. ה' היא נחלתנו, נחלת כל נענה, כל מוכה, כל סובל, כל מנוגע ביסורי הספקות, ההסוסים והרפיפות העצמית. כיצד נבנה בימת־ישחק זו, כיצד נצרף את הקרשים ונחברם לאחדים, כיצד נבנה בימת־ישחק זו, כיצד נעלה את המאורות, הנדלקים וכבים חליפות, לשם הבלטת כל פרט וקו, אם לא בעזרתו של יוצר המאורות ובורא החושך. – ובלי אורו של הפנס הגדול, של אלהות כמושג חי וקרוב ושוכן בקרבנו, רכושנו היחיד והמיוחד, האישיות המרכזית המנצחת על אחדות המשחק – בלעדיו מה דלה תבל, מה מסכנה התמונה!

העולם כתמונה – זו התפיסה היחידה, המפעמת את האדם בן זמננו – נותן לנו שוב את הזכות על החנוך, זה תפקיד הרג’יסורה בזעיר אנפין, המשיבה לב אבות על בנים ולב בנים אל אבותיהם, המשווה את התקופות ומגשרת בין עבר והווה ועושה גם את השקר הזמני ואת ספקותינו, הרוחשים בנו כתולעים, ואת כל חולשותינו, נובלות התקופה, אסקופה לבנין האחדות, הדום לכסא המלכות, אשר הודה שפוך בארץ ובשמים…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!