מסופקני, אם עלה בידי לנסח כראוי את נושאו של קטע זה. לא. מובטחני, שלא עלה בידי. השם “למוד התנ”ך" אינו ממלא את המושג המבוקש שלי, אינו מקיפו ובוודאי שאינו ממצו. אולי יותר ראוי לי לגרוס: היחס אל התנ“ך. עצם היחס ניתן כאן כשאלה לפני רבותי; כחידה כבדת פתרונים. כיצד צריך להיות יחסו של המורה אל התנ”ך, לפני ובשעת ולאחר הוראתו אותו לתלמידיו? – רצוני לומר, כיצד, מאיזה צד ולאיזה כוון ראויה שתהיה גישתו אל נושא מרומם זה – אל מרום נושאים זה? ומה הם כלי־השרת וכלי־השמוש וקרני המשוש, שבהם חייב להשתמש זה שמגיש את התנ"ך לשומעי לקחו? אף השכל נוהג להיות שַמָש להולכה, אפילו לשם הולכתם של חזון ושיר. בכל אופן, השכל ראוי תמיד להיות פנס ובן־לוי, ואף המוחין צנורות הם להמשיך דרכם שפע אורות, ואפילו אורות המסתורין. ואולם אף השַמָש זקוק לפקוחו של עומד על גבו. ואף הפנס הוא ברשותו של מדליקו, ויש שהוא דוקא מזיק, או שאינו מועיל בכל אופן, כגון במקום סכנות או לאור שמש חזק ממנו. בכל אופן, השכל כשלעצמו הוא מהות פגומה ולעולם אינו מספיק עד כדי זה, שיקיף הויות שלמות יותר ממנו.
ספר ספרנו איננו ספר סתם. הוא למעלה מזה. הוא הויה מובדלה לעצמה. כחבור הוא שונה לגמרי מכל החבורים, שנתחברו ע“י המין האנושי, שהרי גם הצירופים הנגלים שבו לוטים צעיף מסתורין, כלומר, סוד צירופם נשגב הוא מהשכל הפשוט ואפילו סוד השפעתם של ספורי המעשיות שבספר התורה קשה להיות מובן ומכש”כ להיות מוסבר לאחרים.
התנ“ך הכולל בתוכו ספורי־מאורעות עם חוקים ומשפטים, נשגבות השיר עם חזונים למועדים עד אחרית הימים, הנהו כעין קוסמוס בזעיר אנפין; הוא ספר הדורות. הוא ספר האומה. ספר אומה אחת, שתולדותיה הן בנין אב לאומה בכלל, למשפחה בכלל. ספר היחסים בין אבות הגזעים לצאצאיהם, בין אדם לעולם, בין העשיה והתוהו. צריך להעביר חריץ תהומי בין ספר התנ”ך ובין ספר סתם. צריך היה ליחד בשביל התנ“ך שם מיוחד, אם מושג הספר כבר הופקע לתכלית צרור גוילי ניר, שהכתוב עליהם הוא פרי מוח אנוש, סכום דברים של רצון אינדיבידואלי, שהובע בפרק זמן ידוע, רצון שאפשר לחייבו או לשללו, להתחבר אליו או לדחפו, יותר קרוב, לדחפו, שהרי כל מימרא שבחוברת סתם מעורר בקורא, שהגיע למדרגת אישיות עצמית, רצון של התנגדות, של “איפכא־מסתברא”, כוונה לערוך דו־קרב הגיוני עם מחברו, ז. א. עם דעותיו המובעות על ידו. לא כן ספר התנ”ך, שהשגתנו האלמנטרית לוחשת לנו, שלו אין כל זיקה שהיא למחבר. מושג התנ“ך אינו מתקשר לחלוטין עם שום אינדיבידיאום. התנ”ך הוא יצירה של איזו סטיכיה קדמונית. כאן לא דעות מובעות, אלא פסקי דינים לנצחים; לא אנשים מדברים אלינו, כי אם איתני הטבע גועשים. כל פסוק בתנ“ך נבלע בנו לא רק בהסכמה, כי אם בהכנעה גמורה, בהשלמת האישיות עם גזר דין עליון. אלו שאמרו, שהתורה קדמה לבריאות העולם אלפין שנין, נתכוונו ודאי ג”כ לציין בזה את שלילת ה“חבוריות” של חבור זה. נתכוונו לומר: כאן נפתח פה לאיתנים והם דברו. הדומם שר את עצמו. האזינו השמים והארץ. הטבע המשיך את עצמו. התנ"ך אינו פרי הגדל על אחד מאילנותיו של הטבע, כי אם הוא המשך הטבע. אף הוא אילן המגדל פירות. והם אחזו בסנסיניו.
כך בקרוב השיג את התנ“ך המון הדורות, שקשר כתרים לכל אות ותג שבתורה; כך התיחסו אל התנ”ך רבוא רבבות הנשמות שבכל הדורות, שהשקיעו בגוילי התורה את זעזועיהן, את אהבתן ויראתן, את פחדיהן ומוראיהן: – את עצמן.
וכאן אנו עומדים ושואלים: כיצד, באיזו צורה, ובאי־אילו מאזנים, בהם אנו אוחזים עכשיו, אנו נוטלים ספר ספרנו ומוסרים את תכנו, את הרוח החיה שבו, את עצמותו המיוחדה, אל שניה לה, לדור שומע לקחנו? כיצד עלינו להגיש מזון, כמעט לא־אנושי זה, כיצד עלינו לערוך את השולחן לחבר תלמידינו? ובאופן מאד פרטי: כיצד עומד אני הפרט לפני גוילי התורה הזאת בין חניכי ובין רבוא רבבות הנשמות שבכל הדורות, אשר האצילו לגוילים את כל הטוב והנאצל שבהם, כיצד אני מוסר את הכתוב בגוילים ואת כל החרדה האלהית של כל הדורות מסביב לגוילים? – האם מי שמסביר לתלמידו: ויאמר – והוא אמר. אדמה – ארץ; שמים – רקיע; משה – אדם ששמו משה – אמר מה שהוא לתלמידו? מי שמרצה בקשר עם התנ“ך על כמה מיני השתלשלויות כרונולוגיות ומנתח סדרי־זמנים וקורא שמותיהם של כמה מיני מחברים על כמה מיני פרשיות וקורע את הבשר האלהי החי של הספר הנשגב למגלות, וכי ע”י כך נתן לתלמידיו מושג־מה על התנ“ך, ההויה הרוחנית המיוחדה הזאת, שהיא רוחניות חזקה כ”כ, עד שהיא ממש כגשמיות, שאותיותיה פורחות ומלבלבות כנשמות חיות? – כלום מי שמלמד לתלמידיו את התנ“ך בתור ספר־קריאה יש לו הזכות המוסרית לאמר, שהוא מסר אותו כהויתו, שהוא מצה את ערכו, את תכנו? – יותר ראוי לומר את ההיפך הגמור מזה. בכל אופן, הוא נתן האצלה רחוקה, מין אבקה קלושה, בבואה דבבואה מן המקור האמתי, סבא יין משומר, המהול במים רבים. הרי לא די לאמר “ים” למי שלא ראה מימיו את הים, בשביל להקנות להלה מושג־מה על עוזו של לויתן הנחלים, אם אין אנו מוסרים לו גם את האתמוספירה המיוחדה של הים, את כל הצירוף הגדול של איתנים, המהוים ענק מימי זה, את הליכותיו הגליות, את סעריו ותהומותיו, את קצפו אשר על פני החלקה ואת תהום בטנו, החורשת נצח מזמות. – ואיך נלמד את התנ”ך מבלי למסור לשומעים את האקלים הסוב־טרופי של ספרנו הנעלה מעל כל לשון, את היחס החי אשר בגוילין לאלהים חיים, את הגמה האלהית הנשגבה המזמרת על כל עמודי הספר, את רום דרגת החיים אשר עמדו עליו אבותינו הראשונים, גבורי הספר, אם לא לחגור את כחותינו הדלים, כל כחות הרצון שבנו, בשביל להצטרף ולצרף את שומעינו אל הרגשת־חיים המרוממת ואל הכרת הנצח, המפעמות בדברי אלוה ובדברי האנשים בספר הזה? תאמרו: ניגע באצבעותינו בתנור צונן כדי לקנות לעצמנו מושג על תנור חם!? תאמרו: ניתן לשמעינו תנ“ך יבש, רציונלי, ספורי, לשוני, ספרותי וכו' – וזה הוא התנ”ך? הוא הוא זה? שמא לא נגלה לשומעינו, ששום ספר אנושי לא זכה מימות עולם להערצה כזאת כספר התנ“ך? שמא לא נאמר להם, שעל פי האמת, אין ספר בעולם אשר ידמה לו, אשר ישוה לו? – ואם נגלה להם – עלינו לחגור עוז גם להסביר להם במידת־מה את סבתו של חזיון זה. והרי צריכים אנו גם להקנות להם מושג־מה על כל רקמת הפלאים, שרקמו סביב התנ”ך, על גבי שוליו ובין השטין שלו כל המפרשים, כל אנשי הרזין, כל “חכמי חן”, המטיילים בפרדס. והרי חייבים אנו גם להנעים את אזני שומעינו בהפעמונים והרמונים אשר תלו בכל הדורות על עץ החיים שלנו. – וכלום ביכלתו של אדם היא הסברה זו אם לא קנה לעצמו מלכתחילה הכשרה נפשית לכך, אם לא קנה לעצמו התאקלמות והשתרשות בספירת־מחשבה־והרגשה מיוחדת זו. תאמרו לספר על תולדות מדינה אחת מבלי למסור עיקרי אקלימה, מזג אוירה, הרוחות המנשבות בה, טיב פרותיה, פרחיה, צמחיה וכיצד לוחשים שם הכוכבים בלילות? וכי תיירים ארעיים, שראו כמה מן המצוינות במדינה פלונית בעזרת בני־לויה שונים, פנסים מסבירים, רשאים להורות את תורת המדינה ההיא? חופש־דעות ושחרור מהיפנוזה אינם נותנים עדיין היתר לאדם להתיחס אל פרח כאל תפוח־אדמה ולחבל נימים של כנורות עתיקים ולגזור פורפוריה במספרים. חופש ושחרור אינם נותנים עדיין רשות לזייף גושפנקא או לשבור מנעול ולהתפרץ לגן נעול. אדם לקוי בשמיעה, משוחרר מההיפנוזה של הנגינה וחפשי בהחלט מהשפעתה, כלום רשאי הוא לשמש מורה לנגינה?!
אחגור עוז ואומר: הוראת התנ“ך ראויה להיות כהונה מיוחדה, שליחות לעצמה, הנמסרת רק למיוחדים לכך, לבני כת מובדלה, אשר קנו לעצמם את ההכשרה הראויה והסתגלו אל האקלים העצמיי אשר בספר הספרים ולמדו לחיות את חייו. רק מתוך כך נוכל להנחיל מה שנחלנו, למסור לדורות הבאים את אשר קבלנו מהקודמים, להטעים גם לתלמידינו ולבנינו את הטעם החריף של היין המשומר, את תענוגו המתוק והמזוקק ולצרפם אל ספירות עליונות, אל הרגשות קרבת הנצח, אל רעננות הבריאה, המחיה את דפי התנ”ך, למסבת דורות ענקים, אבות לגזעים, אמהות לשבטים, רועים, נפילים, יפים ממלאכים. נזכור נא את הספר אשר נתן לנו מתיקות עולם, כח ומעוף, הררי עד, עוז לחיות, לצעוד על במת ההיסטוריה בצעדים בטוחים, לשמור בארצות רחוקות על הצלם של שבט מעבר הירדן, לקיים אופי ולא ליפול אל בין הנמושות, נחותי־דרגא. נזכור נא את הספר.
נגעתי פה רק באפס קצה של שאלה זו הרחבה, ואין ספק, כי הדור הבא ירגיש וידגיש את השאלה הזאת בכל חריפותה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.