רקע
אליעזר שטיינמן

 

מקורות השיר והניגון    🔗

אולי כל השירות והזמירות שבעולמנו הן בת־קול מרינת הספירות במרום.

אולי כל המנגינות הנשמעות באזנינו הן הד־בן־הד מן הפסנתרין של מעלה.

מן הזיעה של המלאכים המשבחים ומקלסים לבורא, אומרים חכמי הנסתר, נוצר ים של שירה.

ואולי צלצלי המנגינות הם קרנים משמש הנצח.


 

כל הזמנים לשירה    🔗

בשנת 1839, לאחר כמה שנות־בצורת שהיו לבת השיר שלו, כתב היינריך היינה: אף אני איני רוחש אימון לדברי הפיוט שלי, כוונתי לדברים הכתובים בחרוזים.

הוסיף ואמר:

– גילי, ואולי תקופה זו שאנו חיים בה, אינם הולמים עוד את השירה, והם תובעים לעצמם ביטוי בפרוזה.

הנחה זו לא נתאשרה הן לגבי היינה גופו והן לגבי התקופה בכללה והוא הדין לגבי כל התקופות שלאחריה. הטובים שבשירי היינה נכתבו לאחר אותה התקפת־יאוש מן השירה. ואף אחרי היינה קמו פייטנים גדולים בעולם, שארגו שירים מחורזים.

פסקי־הדין, שמקורם ביאוש מן הרוח היוצרת סופם להתבדות. כל הזמנים כשרים לכל אפני היצירה.


 

חכמת השירה והמליצה    🔗

חזות קשה רואה אני לאמנות הכתב ולחכמת הלשון: עתידות כל המגילות הלבושות במחלצות השירה והמליצה לירד לטמיון, אין זוכר ואין פוקד את אותיותיהן הפורחות באויר המרומים, שאין לדרי מטה ענין בו. הכתב כמיצרך לרבים בא לעולם לאחר עידנים של קיום מיננו האנושי ולאחרי אלפי שנות תרבות הנכללות בדברי ימינו הנודעים. ואילו אומנות הדפוס נתגלתה בדורות האחרונים ממש. מכלל שחכמת הכתב והיצירה הספרותית החתומה כתעודה לא היו בעבר האנושי הארוך צורך נפש ולחם חוק ממש. אין הן לאמתו של דבר גם בימינו אלא קנין המעטים.

המוני העמים אינם זקוקים למטעמי האמנות ולמנעמי הלשון הספרותית. לא לבד ההדיוטות, אפילו בקרב החכמים והמלומדים במקצועות השונים מצויים רבים, רבים למאד שזרה להם רוח השיר והנשגבות שבמליצות הן בעיניהם כדברים בטלים. רק יחידי־סגולה בדורות, שהספרות זכתה בהם למעלה של כבוד, באו בסודה של היצירה הספרותית הטובה. ודווקא לגבי השליטה בחכמת הלשון אין התפתחות כלפי מעלה. אדרבה, הכשרון הלשונים פוחת והולך מדור לדור.

לאחר התנ"ך לא קמו עוד חכמים בקיאים בצחות הלשון ושולטים במכמניהם כמחברי תהלים, איוב, משלי, רות ושיר השירים. לא קם עוד מליץ נשגב כאפלטון. במשך שנות מאות לא נמצא מי שיכול לעמוד במחיצתו של שקספיר מבחינת עוז הביטוי. כושר, המשרת רק את המעטים, אינו בחינת הכרח לכלל המין. מה שאינו מקויים על ידי הכלל ולמען הכלל אין קיומו מובטח לאורך ימים. יכול שבזמן הקרוב – באספקלריה של עידנים, שמונים עם פיהם את קיומו של כדור ארצנו, כמה אלפי שנים כמותן מבוטלת לגמרי – יעבור ויבטל מן העולם. לדיוקו של דבר אין לשירה בימינו עוד קיום של ממש. היא מעין תוספתן או קמיע, הרגל של כת קטנה, שכוחו תש והולך.

כלום יש חי מפי השיר או כלום יש חי למענו? כלום אוכלים עוד בימינו את המגילה הכתובה, כפי שנהג הנביא בדבר ה‘? הכי יש עוד דבר ה’?

בכל הזמנים היה החזון לא נפרץ. בזמננו מת החזון. המלה הכתובה יורדת, המגילות מוטלות באשפה, הדיבור נעשה מוזר, אין דורש עוד לאמנות הכתב. היצירה הספרותית היתה, כנראה, תקרית קצרת־זמן בדברי ימי העולם. מתחילתה הלכה ממקור הקדושה. בטלה הקדושה, פנה הודה, פנה זיוה של חכמת הלשון. ועדיין היתה ניזונה בדורות האחרונים משיירי קדושה, מתשמישי קדושה, מספיחיה ומספיחי־ספיחיה. שתתה ממעינות האומה, התעטפה באיצטלה של העממיות והמסורת. אולם מעינותיה כבר נידלדלו או מסתתמים והולכים. המסורת נעשתה אסימון. העממיות שם שנתרוקן כמעט מתכנו. בימינו יש מקצועות, גושים, כתות, מעמדות, ממשלות. העממיות כמאסף לכל המחנות איננה עוד. לכן שוב אין זיקה נפשית עמוקה לאמנות הביטוי. בני אדם בימינו מבטאים עצמם בכמה וכמה דרכים אחרים, שאינם קשורים כלל בביטוי המילולי בהגות ובהשתפכות הנפש. הנשמה יצאה מן האפנה. הלך הרוח נעשה שם נרדף לרעות־רוח. חוש אומר לנו, כי לשון חכמים, שהורתה ולידתה בהגיון הלב ובלהט הנפש, זו המכונה שפת חשאין, אין לה עוד מקום בזמנינו הקולניים. ענין אחר לשון הדיוטית ככלי שרת לתעמולה, זו, אדרבה, תגביר חילים; אבל המרחק בין זו לשפת הנפש גדול ממש כמרחק בין הגדי החי למזל גדי שבשמים. לא זו אף זו. כוחה של הלשון היה גדול כל זמן שהיתה בבחינת גן נעול וכל מליה ניתנו להידרש על פי פרדס והמסתורין שבה היו מרובים על הפשט ומכל דיבור שלה נוצר מלאך. אולם לשון, שהיא כולה פשט, בעולם חילוני לגמרי, על כרחה תיעשה הדיוטית ופרוצה. הפריצות היא ניוון, סף הכליון. אף המדע, המברר ומנתח כל מעשי המרכבה של הערכין האנושיים וחושף כביכול את המניעים הנסתרים של התופעות, קורע את מחלצות הנוי ומשחית כל תום וטוהר. פשיטא שהכמות אוכלת את האיכות. בזמן שמכונות הדפוס פולטות כל רגע ארבה של מלים, מרחישה הלשון מתוכה תולעים, האוכלים אותה.

אין יסוד להנחה, שאמנות הלשון תתקיים, ומה גם שתעלה כפורחת, כל עוד יהיה אדם על הארץ. יתכן שלא רחוקה התקופה, ממנה ואילך יהיה זרע אדם, אשר לא ידע את יוסף בן פורת בכור שיר הדר לו, ובני אדם יחיו ללא שירים וסיפורים, ללא אגדות יפות וללא דברי חכמה והגות. הפילוסופיה משכבר הלכה לעולמה. היא, לפנים גברת המדעים, ירדה לדרגת נמושה, שאין כמעט דורשים לה. ועכשיו צא וראה, ספרות יפה זו, שנועדו לה בסך הכל כמה אלפי שנים בים הנצח, נתנה מקום לרבים מן הדוגלים בה להכריז על עצמם בגאוה ובגאון שמפעלי־רוחם בה יעמדו לעד. יכול שהדורות הבאים לא יכתבו כלל ספרים ואף יצירותיהם הספרותיות של הראשונים תישכחנה. הדורות הבאים ימצאו להם בקעות אחרות להתגדר בהן.

דור דור ואשליותיו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!