הבאת המשיח

מפני־מה קמו בעולם משיחי־שקר רבים כל כך? מפני שרבים מדאי נטלו על עצמם את הטורח להביא את המשיח. לא הלכו לחפש אחרי אתונות, אלא מלכתחילה יצאו בדרך לזכותנו במלכות המשיח. ההרגל מקרב הכל אל השכל, אבל באמת פליאה היא, שאין כלל ליישבה על הדעת, הכיצד מעז בשר ודם להשתמש בשם המפורש של המשיח ולפעול בשמו ולשמו? אין לבו נוקפו? אין מצפונו טורדו? שמץ פחד אין לו? ומה בדבר גאוה? הטורח על ביאת המשיח משער לו מסתמא, שהוא אחד מן הפמליה שלו, אחד מיודעי־חן, שיש לו הזכות להיות מבשרו. בינתיים הוא מוכן ומזומן לסבול ולהסביל אחרים חבלי המשיח, לגרום צרות־צרורות ולהמיט אסונות על כל הדור, ובלבד לקבל בשכר־טירחה את הגאולה השלימה ולשמש שושבין לה. אבל אילו הרבים, שטרחו בכל הדורות לבשר את פעמי המשיח ולהביאו במהרה בימינו, היו משקיעים את עמלם לא בשביל להביא את המשיח כולו, אלא לגרום כל אחד לפי יכלתו ישועות קטנות, פדות מעט מן הסבל, שהוא לאו דווקא בידי שמים, כי אם בידי אדם, להגדיל את מנת המזון ולהקטין את מנת השקרים והכזבים בעולם, לעקור קצת עשבים שוטים ולקצץ בנטיעות מנוּונות, לזרוע מעט שכל ישר במוחות ולנטוע חושים נכונים בלבבות, לקרוע את הרשתות של גניבת הדעת, שהכל מפרפרים בתוכן, ולנתק עבותות הכבוד המדומה, ותחת לשזור בשקידה חבלי המשיח, היו שוזרים חבלים בנעימים של תקוה ובטחון ומעוררים את מיתרי השמחה שבנשמות, היו בוודאי רואים ברכה יתירה בעמלם ומוחקים את סאת הצרות והפורעניות. אבל רבים מדאי מזלזלים בתיקונים הדרגתיים ורואים פחיתות הכבוד לעצמם בשאיפה למטרות קטנות. מה להם תיקון הפרט? הם מבטיחים תיקון הכלל. לא די להם בקישוט עצמם. הם באים לקשט את כל זולתם, להעביר את הרע מן העולם במחי־יד אחד, היינו במחי־חרב אחד, ללמדך שהחרב ושרביט הגואל באו כרוכים לעולם וחזקה על המשיח שהוא רוחץ את פעמיו בדם. המבשרים נתייגעו כל כך בחיפושיהם אחרי המשיח, מה תימה שלא מצאוהו?

הדופקים במשיח

ושמא אין זה מן היושר כלל להביא את המשיח, היינו, להטריחו ולהביאו אלינו, אלא מחובתנו להטריח את עצמנו וללכת אליו. אין זה מנומס לדפוק במשיח, ואילו בעצמנו רשאים אנו לדפוק ולדפוק. והרי הברירה בידינו לא להתמהמה עוד, כי אם ללכת, ללכת לקראת המשיח, לעשות הכנות כדבעי בדרכנו אליו, לחדש בקרבנו רוח נכונה, לטהר את לבנו ולתקן את מידותינו, לפחות שבלפחות לפשפש במעשינו, צמצום אחר צמצום, לברוא לנו לשון אנושית, ותחת לשון מדברת גדולות ומפיחה מליצות ככזבים או כזבים כמליצות לדבר בשפה נאמנה, שהיא קולמוס הלב. אילו שמרו בני־אדם שתי שבתות, היינו, שבת משקר, שבת מחנופה, היו גם כך נגאלים מרוב צרות. אבל הבריות בכל הדורות מוטרדים כל כך בהבאת המשיח, שלא הספיקה להם השעה להבאת עצמם.

בעלי ההזיה

ספק גדול הוא אם מחפשי המשיח נתכוונו באמת לחפש אחריו. חושבני שהם מצאוהו בטרם שחפשוהו. ראיה לדבר, לא היה ביניהם אף אחד, שלא נתפס להזיה כי הוא עצמו משיח, ורבים מהם גילו באמת בסוד וברמיזה, שיש בהם ניצוץ המשיח. אפשר לומר, כי מנין המבשרים הוא מנין המשיחים שקמו לעולם. בעלי ניצוצות משיחיים היו מרובים מאוד, אלא שלא כל ניצוץ יצא ללהב להצית שריפות, וכנגד זה יצאו ניצוצות רבים למדורות־אש לכופרים. כל אבוקה לכבוד איזה משיח נעשתה מוקד לגופים או לנשמות. רבים, שבתחילת דרכם היו מחפשים צנועים, נעשו לבסוף תובעים בפה לכתר על ראש עצמם.

דוחקי הקץ

קראו להם דוחקי הקץ. לדיוקו של דבר נאה להם השם דוחקי המשיח: כי הם דחקוהו והרחיקוהו במעשי־תעתועיהם מחוץ לתחומם של חיי־אדם, ותחת הברכה הצפונה בו הפכוהו לקללה. קראו להם הקופצים לעלות בחומה. לדיוקו של דבר נאה להם השם היורדים לתהום. ולא די שירדו לתהום, גלגלו לתוכו דורות אחרי דורות, אף טובי הדורות, רבי הכיסופים לגאולה וצמאי־חזון.

הזעזועים המשיחיים

יש גוזרים דמיון בין הזעזועים המשיחיים, המחרידים עמים וארצות, לרעידות־אדמה הממיטות שואה על נאות אדם ויושביהם. אין חכמה ואין עצה כביכול. חוק־עולם הוא, גזירה עליונה. אבל הדמיון צולע. אין אנו אדונים לכדור הארץ, אבל אנו מחוייבים להיות אדונים לעצמנו ושליטים על תאוותינו ועל יצרינו. אף על תאוות ההרס והחורבן. כדור הארץ הוא גלגל החוזר בידי כוחות עליונים ואינו מסור לרשותנו אלא כל כמה שאנו מטכסים עצות ותחבולות להחריבו. ‏ ואילו לב שלי, שלך, שלו, של כל אחד, אף לבם של המדינאים ושל נציגי האומות, אפילו של נציגי המעצמות, אינו גלגל ואינו בורג, אלא עצם האדם, חלק האני. ואם אין אני לי ליישר את עקמומיות לבי ולתקן את מידותיו ולהטותו לאורח האמת והיושר, לחיים ולא למות, לבנין ולא להרס, מי לי? אם אני לא ארים במו ידי את כוס הישועות, איש לא ישקני אף נטף מן היין המשומר. משיח יגאל רק את הגאולים בידי עצמם ויחלץ מן המיצר רק את אלה שמרחביה נטוע בנפשם.

אין דרך לעבור גאולים אלא דרך הלב הטוב. לב עקוב ועקום שום פודה ומציל לא יוכל לעבור בסימטאותיו הצרות והאפלות. קל להעביר גמל בקוף המחט מאשר קרן־אורה דרך לב צר וזועף.

אין תרופה בדוקה לרוב צרות ופורעניות, שנגזרו על קרוצי־חומר, אלא רגש הרחמנות. בכל דור ובכל סדר־עולם, לעולם, יהא בשר ודם טעון רחמים ויהא עומד ומצפה שאחד קרוב יגלגל עליו את רחמיו ויבין לרוחו ויסלח למשוגותיו.

הרחמנות היא יסוד החברה האנושית. מותר האדם מן החיות הטורפות רגש הרחמנות. מחקת את הרחמנות מן ה״סידור״, ערערת כל הסדרים והמשטרים.

עני ורוכב על החמור

משיח הוא עני ורוכב על החמור. עני, ענו ושפל־רוח, ממעט בהבטחות. רוכב על החמור לחפש אחר האתונות ולא אחרי המלוכה. תארי המלכות, שקשרו לגואל, אינם הולמים אותו. אל תאמרו מלך המשיח, כי אם אדם המשיח. לא יכנס הגואל דרך שער המלכים, לא יקום מתוך קהל הנשיאים והאדונים, הנגידים והרודים. חפשתי את מצמיח הישועות והנחמות בין תופשי השרביטים ולא מצאתיו. כל אשר כתר לו, עטרה לו, איצטלה לו, לא יושיענו. כתר זה במשמע אף כתר החכם, האמן, היוצר. הוא הדין עטרה, וכיוצא בזה איצטלה. הגואל, אשורנו ולא קרוב למלכות הוא, לא גובה ויראה לו, לא תואר והדר לו. הוא האדם הפשוט, לא ינופף בדגל הגאולה, הוא יטיב את דרכו ולרעהו ישמש מופת חי מה טוב.

הצעקה למי?

ר׳ שלמה מלאֶנטשנו, רבי של חסידים, היה מרעיש בתפילותיו את אבינו שבשמים, שירחם על עמו ישראל ויביא את המשיח, כי עמך ישראל, היה מצעק, צריכים את המשיח. אמר עליו ר׳ מנחם מנדיל מקוצק: מה לו שהוא צועק לרבונו של עולם שירחם על ישראל ויביא את המשיח, מוטב יצעק לישראל שירחמו על הרבונו של עולם וירצו במשיח.

אור חדש

אין להניח אושר לאחדים, היינו, אפשרות של חיים טובים ליחידים, או לחוגים מסוימים, בתוך משטר המיוסד על הגזל. משטר נפסד וסדר עולם פגום הם אבי אבות כל הנגעים והפגעים. אין טוב ליחיד אם אין נחת לכלל הצבור. כשם שאין איש אחד יכול להתבסם מצלוחית של פלייטין שבכיסו בתוך סביבה השופעת באשים, וכשם שאין טעם לנקות פאת־מדרכה ליד הבית, אם המדרכה כולה מלאה לכלוך ואשפה. השאיפה לתיקון הכלל חובה היא על כל פרט, אבל כל הפוסק מתוך כך הלכה, שהיחיד לעצמו פטור לגמרי מעול תיקון עולמו, מעול תיקון עצמו, ואינו מחוייב לקשט את עצמו ולפשפש במעשיו ולתקן את מידותיו, כי הענינים יסתדרו לאחר כך מאליהם, ומתוך המשטר החדש יזרח אור חדש על האדם, אינו אלא טועה, אם אינו משגה בזדון. אור חדש אינו זורח על האדם אלא אם כן הוא בוקע ועולה מתוך־תוכו. כשם שאין נסים מתרחשים בטבע היקום, כך אין נסים מתרחשים בטבע הנפש. יצר לב רע אינו נעקר בהשבעת הקולמוס של מחוקק אחד או של מנגנון מחוקקים. הרבה דרכים ליצר הרע לפעפע את זוהמתו. על פת לחם יפשע גבר, ובמשטר של לחם לכל יפשע גבר לא על פת לחם, כי אם על פס משי ושיראים, על טס כסף וגביע של זהב, על מס כבוד ופירוד כיבוד, על חס וחלילה פגיעה כחוט השערה בדרגה ובתואר. שום סדר־עולם, אפילו מושתת על אדני הצדק והשוויון הגמור, אין לו תרופת־קסמים, תרופה מונעת, כנגד מידות מקולקלות ונימוסים פסולים, כנגד מעשי־תרמית ואונאת־דברים, כנגד גניבת הדעת וציד הנשמות, כנגד שקר, חנופה והלבנת פנים ברבים, כנגד משיכת חלקים יתרים לעצמו, כנגד תפיסת כסאות שלא בדין והתעטפות באיצטלה שאינה שלו. אין אפיטרופוס ליושר, אלא כל אחד ליושרו. אם כל פרט לא יטור את כרמו לא יועילו לו כל הנוטרים והשוטרים של המלכות, ואפילו זו מלכות של חסד. צריך להכריז ולהודיע בכל ע׳ לשונות: תיקון הכלל ראשיתו בתיקון הפרט. מה בצע במשטר־צדק בחברה של רשעים? יהיו המושלים כולם צדיקים והתושבים רעים, החיים יהיו ממילא גיהנום.

משיח רוכב על המשטר אינו גואל.

בולמוס המשיחיות

יש אומרים, כי בולמוס המשיחיות היא מכת יחידים בעלי־הזיה רדופי־דמיונות, חולמים שלא מעלמא הדין, אנשי־מסתורין, הנוטים לכישוף ולמגיה. אחרים סבורים כי היא מכת הדור ואינה מצויה אלא בדורות, שנתפסו לאמונות תפלות ולאשליות. ורבים מניחים שאין מידת האמונה בגאולה נסית מהלכת אלא בעמים יוצאי־דופן, הרחוקים מדרך המלך של העולם המדיני, המעשנים נרגילה של בטלה ומתרשלים בבנין ובקנין, החומדים תנומה בתוך חיקו של המשיח. ואיני כן, הכל עלולים להיתפס לחזיון־בדים, כדרך שהכל עשויים להיכשל בצרת השכרות, אם הם מתרגלים ליתן עינם בכוס. אין פרט או צבור מבוטח כנגד הליכת־שולל אחרי מדוחי־לב ותעתועי־דמיון. אפשר על נקלה לעורר, להפיח שגעון הגדלות בלב כל יחיד, כל צבור וכל עם. בזמן העתיק נכנסו עמים רבים בזה אחר זה לתוך מעגל האשליה העצמית בגדלותם ובסגוליותם. עמים רבים בזמן החדש שרו הלל לעליונותם על כל האחרים. ראינו אנשים, שהיו כל ימיהם בשפל המדריגה, ענוים ומבוטלים לעצמם, כיוון שנזדמן לפניהם גל שנשאם על גבו או נתלווה להם רוח הולמת במפרשיהם, מיד נתנו כשופר קולם, קול נגיד ומצווה, להבטיח ישועות גדולות לעולם. קראו תיכף ומיד, אף פקדו על אחרים לקרוא לכבודם: ברקאי. המלך המשיח הנה בא! כל אחד, אפילו הדל באלפי הבריות, מוכן ומזומן להתפתות לדוברים, אם רק פתאי כזה יזדמן לו בדרכו, כי בחור הוא, גדול הוא, אדיר הוא, ובכוחו להביא את הישועה והפדות. מי שהיה תמול בן בלי שם נוטל היום שם הגואל.

עדיין לא היה מעשה, אמר רבי אחד, שיצטרכו לשכור סרדיוטים כדי לסחוב כל פלוני אל כסא הרביות, חלילה לו לגרום לבריות טירחה זו. הוא הולך אל הכסא ברצונו הטוב.

התהלוכות לקראת המשיח

מאז ומקדם מתקיימות תהלוכות אל המשיח, בזו אחר זו עוברות הן, והרכב כל אחת שונה משל חברתה. יש תהליכים יחידים משיחיים ויש תהלוכות עמים משיחיים, אף יש תהלוכות צבורים או מעמדות משיחיים. בין יחיד, בין עם, בין מעמד האומר: הניחו לי, אני אגאל את העולם מכל מרעין בישין, סופם להביא פורענות חדשה על העולם, גדולה אולי משל הקודמות. זכאי כל אחד לצעוק על עוול ולתבוע תיקון לעוול, אף חובה על כל פרט ליתן את ידו לתיקון החברה. אבל כל האומר, כי מאחר שתיקנתי את עצמי או את החברה הקטנה שלי, הכל נעשה מתוקן, או, להיפך, לאחר שהכל יהיה מתוקן אני והחברה שלי נהיה נגאלים ממילא, הרי אם נדון אותו לכף זכות נאמר, שאינו אלא טועה, ואם לכף־חובה דין לומר, שהוא מטעה במזיד.

תיקון הכלל ותיקון הפרט חד הוא.

תיקון הזולת

מסתבר שכל אחד רוצה לתקן את חברו לפי המום שיש בו, כי המום של עצמו נראה לו כסגולת החן או כגולת הכותרת, בחינת כזה ראה וחדש גם בך. אדם גדול – והגדול אף מומו גדול – רוצה לתקן לא רק את חברו, כי אם גם את כל קהל חסידיו ומעריציו המסתופפים בצלו, לפי המום שיש בו. העסקן, ולא רק בצרכי ציבור קטן, אלא בצרכי העולם, רואה את חזון אחרית הימים באספקלריה של מומו, היינו, הוא נוטל את המום שלו ועושה אותו אימום להתקין לפי תבניתו נעליים כדי ללכת בהן לקראת המשיח הגואל.

על המלאך מטטרון נאמר, שהוא יושב בשמים ותופר נעלים. כל ימי הייתי תוהה על מדרש אגדה זה. מה עובדה היא למלאך במרום לישב תמיד ולתפור נעלים? אבל בסמיכות למה שאמור לעיל הענין מסתבר, כמדומה. מטטרון תופר נעלים לרגליים הצועדות לקראת המשיח. ומאחר שבני אדם נבדלים זה מזה לא רק בפרצופיהם, כי אם גם ברגליהם, ואינה דומה רגל לרגל, הרי באמת ידיו של המלאך עסוקות תמיד להתקין נעלים משיחיות שונות לפי חילוקי הרגלים, ואף לפי חילוקי ההרגלים, ואף, משמע, לפי חילוקי הדעות, בענינים משיחיים.

מלאך ואדם

מטטרון המלאך היה אדם בימי קדם ושמו חנוך. עליו נאמר בפרשת בראשית ״ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים״. ורש״י אומר: כי לקח אותו לפני זמנו כמה שנאמר ביחזקאל כ״ד, ״הנני לוקח ממך את מחמד עיניך״. יכול המקשן לשאול: הכיצד מת חנוך קודם זמנו, לאחר שהיה חי ברוך־השם, כפי שמעיד עליו הכתוב קודם לכן, חמש וששים שנה ושלוש מאות שנה, ואף הוליד זרע של קימא, הוא מתושלח, שהצליח להאריך ימים הרבה? אבל מה שייך חיים הרבה או חיים מעט? הכל תלוי במושגים שיש לנו מה הם חיים ארוכים וחיים קצרים. יכול שאפילו אלף שנה הן כיום אתמול, כשחשק החיים גדול וגם יש שכל לחיות ולמלא את הימים והשנים תוכן ראוי לשמו. לפיכך לגבי איש כחנוך, שהתהלך עם האלהים, והיה מלא להט אהבה לבורא ולעולמו, שלוש מאות שנה בתוספת חמש וששים שנה הן כמר מדלי וכצל חולף. האגדה המתוקה, שלעולם אינה מניחה שום ענין באמצע, עמדה והוסיפה נופך שהוא בנותן־טעם: חנוך עלה חי השמימה. הוא נשרף, משמע, בלהט חשקו להביא תיקון. עלה למרום ונעשה מלאך לתפור נעליים.

שוב על תיקון הזולת

אסור להתעלם מן הדבר, שרש״י דווקא, הפשטן טוב־הלב ויפה־העין, הנוטה דרך כלל לקולא, מדקדק עם חנוך בחומרה יתירה, שלא כפי הרגלו, ואומר עליו דרך זלזול כל שהוא: ״צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקדוש־ברוך־הוא וסלקו קודם זמנו. וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו״. מכאן אנו למדים שאין דעתו של רש״י הטוב והמטיב נוחה ממעשי חנוך, שהיה קל להרשיע וביקש לתקן את האחרים לפי מידתו שלו. רש״י קורא לו קל־דעת. אמנם, צדיק, ובכל זאת קל־דעת, כיוון שהיה מפשפש תמיד במעשיהם של אחרים. אלא שרש״י פשטן, וחנוך לא היה, כנראה, מן הפשטנים. ואילו מפרשים קדמונים אחרים דורשים ענין זה לשבח ואומרים ויתהלך חנוך את האלהים התהלך בדרכיו להטיב לזולתו בצדקה ובתוכחה. רואים אנו שענין התיקון לזולת שנוי היה במחלוקת גם אצל קדמונים.

אין אנו צריכים לחטט בכתבי המפרשים הקדמונים, כדי לגלות מחלוקת הפוסקים בענין תיקון הזולת, אם יש לדרשו לשבח או לגנאי. הפלוגתא מונחת על השטח בספר־הספרים עצמו, וסמוך למעשה חנוך ממש. רצונכם לבדוק את הנביא, את הצדיק ומתקן העולם, אם ראוי הוא להיות נדון בטוב, אל תפליגו למרחוק, לכו אצל בני ביתו, אצל קרוביו במשפחה ואצל אנשי עירו ותשמעו מהם חוות דעתם עליו. או תשפטו לפי ההשפעה שקיבלו ממנו על טיב־אמתו ויושר־דרכו. חנוך הוליד את מתושלח. ואני מבקש את המעיין, שיש לו הרגל להיות מעיין, שיש לו פנאי להיות מעיין ושאינו מתבייש מפני המלעיגים להיות מעיין בספר ולא־כל־שכן בספר־הספרים, הראוי מאד לעיון – כי אין בו פסוק או אף חצי פסוק, צירוף־מלים כל־שהוא, שהוא סתם ללא רמז וכוונה– כן, אני מבקש את המעיין, שיקרא בכוונה ובהתבוננות בחיבור הפסוקים ובסמיכות המלים, שמדובר בהם בפרשת חנוך ומתושלח. כך נאמר שם בבראשית ה׳, כ״א־ב־ג־ד: ״ויחי חנוך חמש וששים שנה ויולד את מתושלח. ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלוש מאות שנה ויולד בנים ובנות. ויהיה כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלוש מאות שנה. ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים״. כמה חזרות כאן, כמה מיותרות, וכמה חסרות. פעמיים נאמר כאן שחנוך הוליד את מתושלח. פעמיים מסופר שחנוך התהלך את האלהים. חסרים כאן הבנים והבנות האחרים בשמותיהם של חנוך. הכתובים קושרים ואינם פוסקים את חנוך ומתושלח, האב והבן, כורכים אותם יחד. דבר בגו. ידים לדבר, שהכתובים כורכים אותם יחד כדי לרמוז, שהם, האב והבן, היו מפורדים ומחולקים. מתושלח היה בר־פלוגתא לחנוך אביו.

בן חולק על אביו

אין זה חידוש. כל בן חולק על אביו. ולא עוד אלא בן רוצה לתקן את אביו, או רוצה לתקן מה שפגם אביו. הבנים לכך בנים הם, שיהיו דומים במקצת להוריהם, ובמקצת או הרבה שונים מהם, שיוכיחו לעצמם ולאחרים שאינם סמוכים על שולחן אבותיהם. יש להם משלהם ואינם חיים מן המוכן. ואילולא אני חושש מפני הליצנים, הקוראים לכל אחד, המפרש סמלים, בשם דרשן, הייתי אומר, שהבנים שמם מעיד עליהם להיות בונים ומתקנים מה שהרסו וקלקלו לפניהם. רוב בנים מחולקים בדעותיהם עם הוריהם. אבל כלום זו בלבד היתה נקודת המחלוקת בין חנוך למתושלח? ולא היא. בין חנוך למתושלח לא היתה נקודת המחלוקת, כי אם סלע המחלוקת. האב והבן נחלקו לא רק בדעותיהם, אף במנהגיהם, בארחות־חייהם, בהתנהגותם, ביחסיהם עם הבריות, בדברים שבין אדם לעולם התיקון. הם היו מפולגים בעיקר, בשורש המעשים, בעצם ההגות. מתושלח מרדן היה לגבי אביו. חנוך היה אב מסכן, שאויבו, מכל מקום יריבו העז כאויב, קם עליו מביתו. בנו המתמרד עליו מכל הבחינות ומתוך כל נקודות ההשקפה.

משפחת חנוך

איני מגלה טמירין ואיני חודר לתוך גנזיה של רקמת היחסים במשפחת חנוך. הדברים גלויים לפי מה שמסופר בפרשת בראשית. המספרים מחכימים. חנוך חי בסך הכל חמש וששים שנה ושלוש מאות שנה. ואילו מתושלח בנו חי תשע וששים שנה ותשע מאות שנה. הבדל עצום. לגבי הבן שהאריך שנים נראה באמת האב קצר־ימים. השכל מחייב, שמתושלח הבן נשתנה מן האב מן הקצה אל הקצה בהליכותיו, בכל שיחו ושיגו, בעיקרי משאו ומתנו עם הבריות. הוא ראה מנהגיו המשונים של אביו, שהיה כל ימיו טוב לשמים וקודר לבריות, מטיף ומוכיח לזולת, מבקש לתקן את כל העולם, ומה שעלה לו לאביו, שנחטף מן העולם בדמי ימיו, למד הבן לשנות ממנהגו של אביו ולהיות אדם קרוב אצל עצמו, חי לעצמו, חי בשלוה ובנחת, לא איכפת לו, יהיה מה שיהיה, יבוא מבול לעולם – הוא בא בחיי נח הנכד – ובלבד שהוא יקיים את סדר־היום שלו וימשוך את חוט השני של תענוגותיו.

ללא מוסר השכל

האמת היא שמתושלח הבן לא למד כלל מוסר השכל ממעשי אביו, שלא להיות כמוהו סר וזועף, קפדן ונוקדן וטורחן. בדברים כאלה אין מקבלים תורה. צריך להיולד תלמיד־חכם כזה, שלא יהיה איכפת שום דבר. מסתבר שמתושלח נולד מהול וממוגז ביין הטוב של נחת־רוח. הוא לפי עצם טבעו מי שראוי להיות סבו של נח, כי הוא עצמו איש נח, ההיפך הגמור של אביו. הוא לפי עצם טבעו ומזגו שייך לשבט מאריכי־ימים. לא בכדי נעשה מתושלח שם־דבר לאורך־ימים. אלא שאותה תכונה של נחת־רוח, הטבועה במתושלח מלידה, עשתה, כנראה, חיל, פרחה ושגשגה והחריפה למראה סופו המר של אביו ביש־גדא, שהיה סוער ורוגז ומרעיש עולמות והמות בא עליו כחתף.

ואולי נחטף חנוך גם מכאב־לב ומרוגז־עצבים שקפצו עליו מפאת שלות ההליכות של מתושלח בנו, שכל העולם היה לו מעין שק של נחת־רוח.

המתקנים הקדמונים

ועדיין אומרים על חנוך שהיה קל־דעת. קלות הדעת של האבות, הרוגז של הראשונים, הקפדנות של המתקנים הקדמונים – אל יהיו קלים בעיניכם. ההם שביקשו לתקן את העולם, כלום רק את העולם ביקשו לתקן ואת עצמם לאו? גם את עצמם. הראשונים גרסו בכל את האני. הם אמרו: אני אני, אתה אני ואני העולם. הם פתחו את הדברות שלהם באנכי, והם אמרו אני מאמין. ואם אני כאן הכל כאן. האני הרחב כפתחו של עולם סכנה פחותה נשקפת ממנו מאשר מן האני המצומצם כגרוגרת של ר׳ צדוק. אפילו אני מצומצם זה עוסק כל עיקרו בצרכי העולם.

פרומיתיאוס

רבים קשרו קינות וזמירות על גורלו של פרומיתיאוס, או הפיסתוס דורש הטוב, שנגזר עליהם לעשות מלאכה לבטלה אחת לאורך דורות רבים, למלא מים בכברה, ללא כל סימן־ברכה וללא קבלת שבת. ותמה אני שלא נמצא אף מנחם אחד לאבל הגדול על המהפכה שנכשלה, הוא חנוך, שנגזר עליו לישב עד קץ הימין ולתפור נעלים לרגלים הצועדות לקראת הגאולה האמתית והשלימה. ומי יודע. מתי יבוא קץ הימין ואימתי תכלה רגל מן השוק. אין לדעת מה יהיה בסופו של חנוך. אבל עינינו ראו רבות את פרשת מעשיו של מתושלח. וזאת לדעת, מתושלח אינו אחד אלא רבים. יש מתושלח ויש מתושלח. יש מתושלח משורש נח, שאין לפניו אלא תכלית אחת והיא חיים נוחיים, אין הוא דואג אלא לכרסו, אינו מחבב אלא את סנדלי ההרגל שלו, אינו חרד אלא לעורו, ואין הוא שונא אלא כל שינוי ותיקון. אבל יש מתושלח, שהוא היפוכו הגמור של מתושלח איש נח. זה אינו בא כלל וכלל לתקן ֿֿ הוא בז לכל תיקון, הנתון בהכרח במנות קטנות – אלא מבקש להפוך ובבת־אחת ולשנות הכל מיסודו, לשנות בזולתו ובכלליות דווקא. האני אינו מענינו. אדרבה, סבור הוא שאני אינו ולא כלום וכלום אינו תלוי בו וכוחו לגאולה הוא כקליפת השום. האני מתחיל מן הלא־אני, מן התא, מן הארגון. ואם אין אני אין גם רגלים לאני. וכשאין רגלים, נעלים למה? את הנעל משליכים על כל ועל הכל. מתושלח השני הוא מין מהפכן משבט נח. מתושלח המשנה ומהפך, בניגוד לחנוך, אביו, אינו תופר נעלים לרגלים, הוא תופר כתרים לראשים; ולא כתרים רבים לראשים רבים, אלא כתר אחד לראש אחד, כתר הכולל לראש הכולל, שהוא חכם הכולל ואבי כל תופש חרב, אף אביו כל תופש כינור, בדומה לשני בניו של למך בן מתושלח. שם האחד יובל ושם השני תובל קין.

האני נמחק מן ה״סידור״

על מתושלח לא סיפרה התורה כלום. אין אנו יודעים מה היו מעשיו בעולם הזה, אם היה איש ציד או יודע נגן. אך ברור לנו, שלא עסק בתפירת נעלים ולא היה שוקד על תקנתן של הרגלים. הוא חי לו בנחת, ראה את עולמו בחייו. אף אין אנו יודעים מה ראה מתושלח בעולם, כיצד הביט לעולם, אם הרים ראשו להביט גם לשמים או לאו. אין זה מן הנמנע שאותו מתושלח איש הנחת התהלך לפעמים בקומה זקופה, ראשו לשמים. אך מה יחרד ויתחלחל הלב למראה מתושלח השני תופר הכתר.

ראשית מלאכתו בתפירת הכתר הגדול, השלם, המלא. אך בסופו מה עלה? קל יותר לתקן את הכלל מאשר את הפרט של עצמו, לתלות הכל בתנאים, בגורמים, בסדרים ובמשטרים, מאשר להתחיל מביקורת עצמו ממש. אף דבר זה מתחייב לפי טבע האדם, שבשר־ודם מסוגל אולי לעשות רק מהפכה אחת בחייו ולא שתי מהפכות בזו אחר זו, היינו, להרהר גם אחרי סדרי המהפכה, שהוא גופו היה שותף לעשייתה. אף־על־פי־כן מתמלאות העינים חושך מחמת שפל המדריגה שהגיעו אליה מי שהיו בשעתם מהפכנים ישרי־לב והיו חרדים לגורל האדם ולכבודו. כיצד חיים להם בנחת בני מתושלח השני לאחר כל הזוועות והבלהות שנעשו לעיניהם בידי חבריהם. השותפים לתפירת הכתר. כיצד בני מתושלח השני, שעדיין שוקדים על תיקון העולם, יורקים בפניהם והם נעלבים ואינם עולבים, רואים כל שוד וכל אוון וכל רצח וכל עלילה ועקירת עמם והרס תרבותו ושומעים דיבות רעות ומחרישים, בולעים ומחרישים, מחרישים מכאן וצועקים שם, לא, להיפך, מחרישים שם וצועקים כאן. כאן הם צועקים על כל קיסם ושם הם שותקים על כל קורת בית־הבד הסוחטת דם וכבוד. חיים וצדק וכל מידה נכונה. מתושלח השני, כשהוא כופף קומתו אין נמוך ופחדן ממנו.

איני רואה הסבר לצרה זו, שסופה להיות בכיה לדורות, אלא זה: האני נמחק מן הסידור של בני מתושלח השני. אם אני אין כאן שום תיקון לא יהיה כאן. אין מה לתקן, אם אין מי שאותו יש לתקן. האני הישר וזקוף הקומה ֿֿ הוא יסוד עולם התיקון. ואין תיקון לעולם בלי עולם התיקון.

מה ומי

על החפץ שואלים מה זה ועל האדם מי זה. המעבר מן ה״מה״ אל ה״מי״ הוא קפיצה מתחום הדומם לספירת המושכל ומן התוכן אל הצורה.

תוכן

התוכן נתון בעין. המוצק הוא תכנה של האבן, הצמיחה תכנו של העץ, התנועה תכנו של בעל־חיים; הדיבור תכנו של האדם. אולם התוכן מקנה לנו רק מושג קלוש על העצם שצורתו היא ממשותו וגם משמעותו.

היש הנראה

היש הנראה אינו אלא תוכן: עצים, אבנים, בעלי־חיים ואנשים, יבשת וים, רוחות ועננים. כל הבעין הוא בבחינת מה. אולם מן האני המוגדר, המשכיל עצמו ואת זולתו, מתחיל ה״מי״. האדם הנהו היצור הראשון התולה את עצמו על בלי־מה, כי הוא כל עיקרו מי. הוא אני ֿֿ ואם אני לו מי לו. לפיכך רק האדם הוא בעל ממשות חיה, המשיגה משמעותה.

צורה

צורה ענינה אחידות החלקים, יחידיות, כוונה וכיוון, בריה מודעת לעצמה.

התמונה היא בת־צורה מכיוון שכוח יוצרה בה. העולם מקבל צורה, כלומר, ממשות ומשמעות, לפי שכוח הפועל בנפעל. חן הכלי באומן שעשאו. אילו תמונות היו מצטיירות מעצמן, ללא כוונת מכוון לא היו ראויות לשמן. מה שהוא מעצמו ובלי משים, בלי שכל הפועל אותו, לא הגיע לידי מיהות ואינו בגדר ממשות חיה, מאחר שאין בו מיסוד המחשבה.

מנהיג לבירה

אם יש מנהיג לבירה הריהו נותן בה צורה, ואם לאו אינה אלא תוכן. גם התוכן הוא בנותן ענין. אפשר לחיות בעולם היאך שהוא, ואף הרבה יותר מהיאך שהוא: לבלות בו ולסחור אותו, לעשות בו כל קנין ובנין, אפילו הוא נתפס רק מצד התוכן שבו. עולם־גולם הוא גם כן עולם, אלא שהוא חסר־משמעות.

הנופים

הנופים מקסימים אותנו לא רק משום שמרהיבים את עינינו. הם גם משמחים את לבנו, בשמשם לנו הוכחה, שיש מי המשנה את הזמנים ומחליף את העתים, מגולל אור מפני חושך ושחור מפני לבן.

״והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה״. צבעי הקשת, שלל־גוונים, משחק הנופים. כל מלאכת מחשבת ודבר שבצורה, הם אות שיש חושב ויש יוצר.

עולם, שהוא רק ״מה״ ללא ״מי״ נהפך לערימת פרטים ללא הגיון הכולל, ללא חן וללא צורה.

סדר וחוק

מהי צורה? עשייה במתכונת, השלטת סדר, הודאה בחוקיות. בעולם של צורה אין מקרים. הצורה גואלת אותנו הן מן המקרים והן מן הנסים. הצורה מעידה על היוצר. בכוח היוצר כל הנוהג הוא דרך הטבע. טול את היוצר והכל נהפך לפלא ולנס. הצורה עושה את הנס למיותר. הנס חותר תחת הצורה.

גדולה צורה, שתוכה רצוף סדר. בקבלנו עלינו את עול הצורה, הננו משליטים על עצמנו את מרות הסדר.

המאמץ

החיפוש אחרי הנעלם הוא מאמץ להגיע אל יסוד האישיות שבבריאה, הערובה לממשות היקום ולודאות שבקיומנו האנושי. אם יש נעלם, אף אָנו בגדר יש בפועל ממש.

החיפוש אחרי הנעלם

בחפשנו אחרי הנעלם הננו מחפשים אחרי מיהות זכורה לנו במעומעם, שנשתקעה בתוכנו וירדה מסתמא לתוך מדור החשאין שבנפשנו. כלום איפה אנו מחפשים את הנעלם? לא בחוץ לנו, אלא בתוכנו. בבקשנו לפתור חידה או בעיה מסובכה הננו מעמיקים את מחשבתנו בנבכי־רוחנו. אחרי כל האבידות עלינו לחפש בקרבנו. הנעלם מאתנו הוא בנו.

משל למתרגם

המתרגם המתייגע להריק את המשפט הלועזי ללשונו עורך ציד במחשבתו לא על פסוק בלתי ידוע לו לגמרי, אלא על ידוע לו כמעט או על ידוע לו ממש, שנשמט מזכרונו. כדרך שהמטיל את חכתו לתוך הנהר בטוח כמעט או בהחלט במציאת הדגים, השוכנים במעמקים. פשיטא שבר־דעת לא ילך לדוג ביבשה. ככה אנחנו מחפשים את השכל הנעלם, מתוך שהוא שוכן בתוכנו ומסביבנו. חוש נכון לחש גם לאדם הקדמון, כי יוצר כל היש הוא יש בפועל, חי וקיים, ויכול שכוח־זכרונם של הקדמונים היה חזק משל האחרונים, לכן אמונתם בקיום הבורא היתה חזקה יותר. כל עובר במעי־אמו יודע את התורה כולה ובהיוולדו בא מלאך וסוטרו על חוטמו להשכיחו אותה. מלאך התרבות, הפועל בדורות האחרונים, סטירתו חזקה למדי. לכן שכחת הנעלם מצויה ביותר אצל בני־תרבות.

בחפשנו אחרי הנעלם אנו טורחים לדלותו מתוך הנשיה ולתרגם את מושגינו המעומעמים על אודותיו לשפה ברורה.

רמזים

כל סגנון שאין בו רמזים ומשחק־משובה אין בו חן. ובלי חן אין מדברים אל הלב ואין כובשים לב.

סגנון של רמזים הוא סגנון עשוי קמטים רבים, המשמשים מחבואים ומנהרות, הוא בנוי בתבנית בית־חומה, שיש בו דיורים הרבה; לדיורים פתחים וחלונות; לחלונות תריסים המוגפים, ומבפנים להם וילאות.

כל משפט יש בו מפורשות וסתומות. המפורשות הן המלים, הסתומות הן פסקי־הטעמים; המפורשות הוא השטח, הסתומות – התוך. המפורשות נותנים בנו קול נגוז ועובר; הסתומות גונזים בתוכנו איזה ריח דק, המשתמר לאורך זמן. ולכן כל ספר פתוח טעמו עומד בו רק במידה שהוא גם ספר החתום.

רבים אומרים: למה לנו סתרי־תורה?‏ ומה לנו לפלוני הטורף? יפתח את קלפיו. יפתח את האגרת ונקראנה עד תומה. אולם תום יש לו שני פירושים. תום של ראשית ותום של אחרית, תום בטרם נפתח ותום שהוא תם ונשלם. בתורה תמימה מובעים דברים בתום, ולא דווקא עד תום. בתוך החלקות החרושות מניחים קרקע בתולה. מה שלא נאמר משמר ומקיים את הנאמר ומרבה לו רעננות. שני תומים מתרוצצים בנו.

לשון וסגנון

הסגנון בא להבהיר, להרוס, עד כמה שיד הלשון מגעת, את החייץ שבין אדם לחברו. אולם הסגנון בעילויו ובליטושו מתקפל כביכול לתוך עצמו ונעשה מוקשה וסתום: סוגר יותר ממה שפותח. מופלא למדי, סגנון כולו נפש, שחותם יחודה של האישיות בו, שוב אינו שוה לכל נפש, ואם חן מיוחד לו יעמדו על טוב־טעמו רק יודעי־חן. הלשון היא ציר נאמן לשולחיה רק במידה שאינה נאמנה לחוקיה, הקובעים את תכונתה. מתחבבים המסירים כל רסן מעל לשונם ושולחים אותה לרחוב להתפטם מגידוליה וספיחיה, להשמין משיחות יושבי־קרנות, עד שהיא נעשית חיצונית וחוצנית. על רשות היחיד בלשון נענשים כעל חבלה ברשות הרבים. העבריין לוקה בידי עצמו: הוא נמצא משוכן במעגלו האישי הסגור. אפילו המבינים לשיחו מעמידים פנים כאילו אינם יודעים מהו סח.

עמוקות ורדודות

שחיינים טובים זקוקים למים עמוקים. ברדודים הם נכשלים. הפושט את ידיו בגדוד הסוגיות החמורות, יש שאינו מוצא את ידיו ואת רגליו בדיונים הקלים. אנשי לשון־למודים נעשים גמגמנים בפרשיות יומיומיות. וכלום אפשר לדבר על פכים קטנים בסגנון ״ברכי נפשי״ שבתהלים?

מילטון חיבר גם מגילות עפות. אבל איני יודע אם אבן גבירול לא היה מפגר בחיבור מסמכים יבשים.

החיקוי בסגנון

הוא חיקוי הוא ליקוי. הוא מזייף גושפנקה. ולא רק המחקה, אף המחוקה, הוא עבריין. חותמת צריכה שמירה מעולה, שלא תיפול בידי שאינם מהוגנים. בעל הכשרון אינו שומר חינם, אלא שומר שכר, החייב באבידה. ההשראה, שהאמן זוכה לה, היא שכר. סגנון היחיד, המשמש כלי שרת ביד הרבים, נעשה תחליף, ורוח הקודש מתחללת על ידו.

הזכרון גנב הוא, אולם מותר לו לגנוב רק רעיונות, שהם מעיקרם הפקר על ידי כל המביע אותם בפרהסיה, ועל מנת כך הם מוצאים לפומבי, שיהיו הכל זוכים בהם. אולם גם הזכרון הגנב חייב להיזהר מסחיבות בסגנון. אַל תגעו במשיחי. הסגנון הוא שמן המשחה לכשרון. למרבה הפליאה דווקא עולם הסגנון הוא הפקר. בתחומי לשוננו כל הכותב בסגנון המשנה או המדרש מתיימר לזקוף על חשבונו סגנון משלו.

אף מנדלי לא כתב בסגנון מנדלי ואין טעם לייחד לו סגנון הייחוד שכולו שלו.

הסגנון האישי הוא עיקרו לחן, ניגון, הלך־נפש, ואין שניים כותבים בלחן אחד. פשיטא שבסגנון מנדלי כתב רק מנדלי ולא כל אחר. אם כי רבים ניסו לעשות כמתכונתו. למרבה הפליאה הרבים שהלכו בעקבותיו התיימרו גם כן להיות מחדשי הסגנון.

לא כל הגמגמנים הם עמקנים

כתבתי פעם בעמוד בעתון, כי האיש שאנו מקבלים ממנו מפורשות ראוי לנו לבלי לשפוך לו על פניו בלעג את הסתומות שלו. בא חבר וקפּחני בדברים ותבע ממני להסביר לו כמה ״יצירות״, שלכל הדעות הן לא רק סתומות, אלא גם נבובות.

מכאן למדתי בפעם האלף שקוראים לפי האות ולא לפי הרוח. ואפילו לפי האות לא אמרתי, שכל חצץ טעמו כדבש וכי כל מלל ריק חייבים אנו לייחס לו סתרי־חכמה. בפירוש הדגשתי, שרק בזכות הפשט המובן לנו כדאי להטות אוזן גם לחלק הסוד הגנוז בו. אין לשער שיש נגלה בלי נסתר, ואין גם להניח, שקיים נסתר, שאין לו גם צד נגלה. מהרש״א מוקשה חייב אני להתייגע עליו. אבל צריך להיות מהרש״א. יש מקומות מוקשים והרבה ודוקין גם ברש״י. אבל לא כל מקום שכתוב ודוק כדאי לדייק משום שיש בו משהו ראוי להתחבט בו. אמר רב ירא־שמים: כל הכופר בגלוי בתורת הנסתר חזקה עליו שהוא כופר בסתר גם בתורת הנגלה. לא כל הגמגמים הם עמקנים, ואפילו בור עמוק אפשר שיהיה ריק.

עניות ועשירות בלשון

יש קובלים על עניות לשוננו. תמה אני אם הדין עמהם. עניות במה? בשמות־עצם? ראשית, אין זה נכון. הם מצויים בשפע במשנה ובמדרשים ואין הדבר חסר אלא לחפרם ממטמוניות ולהוציאם מן הגניזה. שנית, אף מן האין אפשר לעשות יש על ידי חידושי־מלים או לקיחה בהקפה מלשונות אחרות, שאף הן לוות זו מזו.

יתכן ששפתנו עניה בפעלים, בדיוקי־הגדרות של השגות ורגשות. אבל עוני זה לעתים אינו מזיק כלל, פעמים אף מועיל. מה חן בשפה, המדברת בעדה, המגישה מתוכה כל מושכל דק מן הדק ופוטרת את המשתמשים בה מלבטי־ביטוי? לא מה שמבטאים עיקר בכל שיח ושיג, אלא מה שמבליעים בנעימה וברמיזה. קוראים בין השטין ושומעים באתנחתות. שפה עשירה מצד עצמה מרוששת את דובריה, הנוטלים מתוכה הכל מן המוכן. אילו העברית היתה עשירה יותר, היינו אנו עניים יותר.

העברית חסרה מעות קטנות, אבל יש לה מטבעות גדולות, ניבים מלכותיים. סגולתה היתירה בשפע מליה, שכל אחת מהן היא ניב לעצמו. כשם שיש בה אלף רבתי, כך יש בה מלים רבתיות. אדם אומר תלפיות, מחלצות, חזיונות, הגיונות, צחצחות וכיוצא בהן, כל אחת פסיפס, שטיח צבעוני. מלה והיא עולם. והנה מלים, שהן ריבוי מלכתחילה: מים, שמים, מכמנים, נבכים, גנזים, אבניים, ריחיים, נעורים, זקונים, רחמים, מנעמים, מעדנים, מטעמים.

אין לשון עניה. אולי מצויים חלקי־לשון משומשים רב מדאי, ששוב אינם פורטים על מיתרי הלב. אולם נשדפים רק המותרות והצעצועים שבשפה. המלים המחודשות מתיישנות מהר. כיוון שלא היה בהן מלכתחילה לשד, כל שכן שנעשות מהר לעצמות יבשות. אין מתיישן אוצר הזהב של הלשון. לחם, מים, אש, שמש, אדמה, עננים, שמחה, עצבות, כל מה שיש בו מריח השדה ומריח תורה וחכמה ומהמיית נפשות של דורי־דורות, טעמם עומד בהם תמיד.

אוצר הזהב של שפתנו אינו עני כלל וכלל. שוחריו ימצאוהו.

בשל המחלצות

על חייל שבוי נגזר מטעם קצין שוביו להיהרג בשתי יריות, אחת מול ערפו ושניה מול חזהו. התחנן השבוי במררו בבכי, להפשיטו בטרם יירה מבגדיו, למען לא יבולע להם מן היריה, כי הוא בצאתו למלחמה ציוה אותם אחריו לאביו הזקן, העני המרוד, ללבשם בבוא העת תחת בלואותיו אשר לגופו. הקצין, אשר תחנוני השבוי נגעו עד לבו, נתן לו את משאלתו ויצו על שני היורים מזה ומזה להציגו ערום. אפס שני היורים, בהביטם אל האיש במערומיו ללא מדי המלחמה, נתעוררו רחמיהם על המסכן חסר האונים, אשר גם עדיי הקרב הוסרו מעליו. ידיהם רעדו בשיתם אותו על ההדק ולא עצרו עוד כוח להוציא אל הפועל את פקודת הירי. ואף הקצין בראותו את המעשה נחרד לגורל החלכה, אשר נשקו וגם מדיו פורקו מעליו ויתן צו לקרוא לו דרור.

שני הזמן כחצים שנונים יקלעו אל מרבית המגילות, אשר תיכתבנה בעט סופר. אף פסוקי־יושר תוכם רצוף מוסר השכל, אשר הרו והגו חכמים נאמני־רוח, נשכחים במרוצת הימים. העש, האוכל כל בגד עדיים, הוא גם המושל בכיפה בכל כתבי העתים. ואולי מחלצות המליצות הנשגבות אשר הסופרים יעטפו בהן את הגיגיהם כמדי־חן, הן אשר תמשוכנה אליהן את החצים השנונים, כל עש ותולע למיניהם, לעשות כלה גם בנשמת הדברים הכתובים.

מי יתננו ונחכם לחקוק בעט סופר דברים ומעשים במערומיהם ללא כסות הניבים הנאוים, או אז אולי יתעוררו רחמי המחבלים על פעלי המושכים בעט סופר.

מי יתננו ונשכיל אל לשון ללא מלים.

סגנון השווה לכל נפש

כן, זה סגנון השווה לכל נפש. אבל הוא עצמו מחוסר־נפש.

לנביאים אשאל

אני גם לנביאים אשאל ואף מלאכתם בקודש חידה־פליאה בעיני.

ממעמקים יקראו וניבם יעשה כנף. מעיהם יהמו ולשונם תדבר צחות. ראש דברם: לא ידעתי דבר, נער הנני, כבדה לשוני. וכאשר פתחו את פיהם, הלא יערכו לנו משתה שמנים בשגב המליצה. כבדי־פה וחצי־לעגם מה שנונים. צנועים וענוים, אך כאריות גברו וכצבאים קלו לישא את חזונם עלי במות כל הגויים. עניים ואביונים, איזור־עור למתניהם ונגידים ידברו, תוקף שלטון בפיהם. משוגע איש הרוח והגיונו מה מוצק!

המליצה

חכמת הלשון היא חכמת המליצה, היינו התיווך בין הזרים וחיבור הרחוקים. אם כך, לא רק חכם הלשון, אף כל חכם־חרשים, הוא מליץ ומתווך.

אמרות־כנף

היזהרו מאמרות־כנף. אף על פי שיש להן כנפיים הן בעלות קרנים לנגח. אף רגלים בעטניות יש להן. מימי לא ראיתי השפעה טובה יוצאת מאמרת־כנף אפילו תוכה רצוף כוונה של תיקון. חן האמירה ויפי הניסוח מעוורים את עיני השכל, ושוב אין הלבבות מתעוררים על התוכן הכלול בהן והתובע משהו מן הפרט או החברה. החן והיופי עומדים כביכול כמחיצה בין התוכן ובין האוזן השומעת. הכל תמהים ומשתוממים ומתמוגגים מהנאה: איזו פנינה של דיבור! ובמדובר עצמו אין משגיחים.

אחד־העם ויעקב קלצקין

בתחום ספרות ישראל מוצא אני שני חכמי־לב, זכים ובהירים, אף בעלי מזג מפוכח, מיטיבי־טעם ומשכילי־סגנון, שרישומיהם בהתפתחות הביטוי העברי אינם ניכרים כמעט. אחד־העם ויעקב קלצקין. אמנם, אחד־העם פעל הרבה בתורת מבקר לחזיונות חברותיים ולנימוסים ציבוריים, אבל לא אָצל על תלמידיו וחסידיו לא מטוהר רוחו ולא מזוך סגנונו. הוא לא הניח אף תלמיד אחד לטוב טעמו ולחן הסברתו. הוא הדין קלצקין. אלא שקלצקין שהיה לו סרח העודף בקישוטי־סגנון ובדבלולי־שפה, הקים דווקא הרבה תלמידים לחולשותיו ולחספוסיו. רק קצת קליפות טפלות קיבלו ממנו, סלסולים, הנסלחים לזמיר, ולא למחקיו.

כתבתי על הנפילה למעלה, הגורמת תקלות־רבות. הלכו הדברים להיכן שהלכו, כשם שכל הנחלים הולכים אל הים. וכאן הים משמעו ים הנשיה. אך לא נשתכחו, כנראה, לגמרי. בזמן האחרון היתה להם לידה שניה. הם נתגלגלו למעין מימרה שנונה, שנזרקה לתוך החלל: אצלנו נופלים למעלה. ההצלחה האירה להם את פניה בלידה השניה וכמה קולמסים נדבו דיו. הנפילה למעלה נעשתה אמרת־כנף, מעין שיגרא דלישנא. וכלום מהי שיגרא דלישנא, אם לא שיקרא דלישנא? ומעכשיו הנפילה למעלה עלולה להיעשות מעין אָפנה, ענין של מהדרים מן המהדרים. צאו וראו, כמה גדולה תקלתה של אמרת־כנף.

הנפילה למעלה אינה כלל דיבור של חידוש. בעצם היא כלולה בתוך מאמר החכמים הישן: כל המיצר לישראל נעשה ראש. כל היורד לשפל המדרגה ומציק לבריות עולה לגדולה.

אישיות דינאמית

– מה טיבו של פלוני?

– הוא גס־רוח, שקרן, מחוצף.

– איזו לשון־הדיוטות בפיך. בזמננו אין מדברים כך. אומרים: אישיות דינמית.

הספרות וקהל הקוראים

אוצר הספרות וקהל הקוראים הם שתי רשויות נפרדות לגמרי. היצירות המעולות של כל הדורות אינן נקראות אלא על־ידי מעטים שבמעטים, ויש מהן שאינן נקראות אלא על־ידי יחידי־סגולה ממש, שחקר הספרות הוא מקצועם. ואף על פי שהן מונחות על האיצטבאות ללא תנועה, כבודן במקומן ועמים רבים מתיימרים בכבודן. יתר על כן, ממקום־מחבואיהן יוצאת מהן השפעה על החיים ובבואותיהן משתקפות ב“פני” הדורות. אין צריך לומר שרישומיהן טבועים בלשון, בחינוך ובגילויים תרבותיים שונים. כנגד זה מצויות בכל תקופה יצירות ספרותיות קלושות, המתפשטות ברבבות טפסים במהדורות חוזרות ונשנות ואינן זוכות לשיכון באוצר הספרות. אפילו כותבי התולדות גומלים עמהן חסד של שקר ומייחסים להן ערך תולדתי, אין שר הספרות מעניק להם את חסותו.

מכאן שלא כל ספר נקרא הוא קיים ולא כל ספר בלתי־נקרא אינו קיים. אפילו יצירה ספרותית, שאין עליה קופצים, מפלסת לה פעמים נתיבות ללבות בעקיפי־עקיפין. לא ברעש השפעה. הרבה זרמים רעשניים נופלים בקולי־קולות לתוך ים הנשיה. בימינו נתחוור הדבר ביותר. רבי־מכר הם מעוטי־זכר. כפי מהירות התפשטותם מהירות התאפסותם.

הספרות היא מלכות בפני עצמה ללא כל תלות בשוחריה. השמש מאירה גם אם אין משתחוים לה. מראה הדשא מרענן, אם כי הוא נרמס ברגל גסה. היפה אינו זקוק למתפעלים ממנו. אין קוראים רבים לאיוב, שאלהים דיבר אתו מתוך הסערה, ולא לדנטה, שתיאר את הגיהנום אחרי שירד לתוכו. אין נופל צרור מכבודם של ספרי סיניקה ושל “חובות הלבבות”, של ספר “האהבה” ליהודה אברבנאל ושל שירי אבן גבירול, אם כי אין הם שווים לכל נפש. יש ספרים, שאין קוראים אותם, והם כביכול נקראים מאליהם, מפיצים זיום בצינורות סמויים. שר הדורות הוא קוראם הותיק. כרובים מדפדפים בהם. יש חיים חשאיים גם בקרית ספר.

שר הספרות הוא דן יחידי ופוסק אחרון. גם היוצר הוא בידו כחומר. רצונו הוא מזכה אותו בהשארת הנפש. רצונו הוא גוזר עליו שכחה עולמית.

שן הזמן

שן הזמן אוכלת. היא אוכלת הכל. ולאו דווקא את הקל והקלוקל, את הזיבורית והפסולת. את הנשורת והנעורת. אדרבה, גם היא אוהבת להינעץ לתוך כל נתח שמן. העדית היא מאכל־תאוה שלה. תאבונה גדול ביותר לגבי כל פרי הדר. ואילו הן היצירות המזומנות לחיי עולם הבא? הללו שהיסוד הנצחי שבהן הוא חזק למדי, שיש בו די מזון לשן הזמן והותר. הנצחי הוא המותר המשתייר לאחר ששן הזמן אוכלת מתוכו לשובע.

צאו וראו בכל ספרי המופת מצויים עמודים רבים, שאינם ראויים לקריאה, לא כל שכן לעיכול. יתר על כן, מי ומי הם ספרי המופת? אלו שאינם נקראים כל עיקר אלא ליחידי סגולה יודעי־חן ומומחים לתורת הספרות, אף־על־פי־כן הם חיים וקיימים, מאירים ומשפיעים, על הרוב הם מאירים מבעד לחגוים וסדקים ומשפיעים בצינורות סמויים מן העין. ההשפעות המחתרתיות חזקות ביותר. כל בר בי רב סבור, כמובן, שפרויד הוא חוקר גדול, אף על פי שהוא עצמו אינו מבין בו אפילו צורת אות. וכנגד זה בטוח הוא, שאין ערך לשום חכם שאין קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, כלומר, ששמעו לא הגיע לאזניו. כלום מי הוא סוף העולם? הוא, בר בי רב. ומי הוא הסוף השני של העולם? שוב הוא.

אבל אין מציאותו של אשד ניאגרה תלויה בפרסומו. לפלוני לא הגיעה השמועה שיש מין אשד כזה.

אבל האשד מאשד.

בשולי היריעה

של ספרנו הקדוש.

בחרדת־קודש הננו ניגשים אליו, כורעים ומשתחווים לפניו, צוללים למעמקיו. הוד נורא שפוך על פני חלקתו ומצולותיו איומות שבעתיים.

לא חרט אנוש, לא קול הדורות, כי אם אצבע האל, קול שדי. יד אנוש אשר ניחתה בו אף היא לא היתה יד כהה, כי־אם יד חכם־חרשים פלאי אין משלו. לא היה ולא נברא. ואולי גם לא יהיה ולא יברא, מי שיעשה במתכנתו. בכל משפט בו יצוק דבר סתר, סוד האל ליראיו, דבר העליון לחוזיו, אש ממרומים בעצמות נביאיו, סוד שיח שרפי קודש ונאום האדם, כל אדם, מיום היות אדם ועד אחרון אדם.

כזהו הספר. לא ספר כי אם יקום. לא דבר לדור, כי אם צו לעד. הוא ספר הפתוח – ומה חתום הנהו! הוא ספר כרקיע הניגול גם כן לפנינו כספר. ספר שמימי, ספר שהוא שמים. וככוכבי השמים אשר לא יספרו מרוב, כן לא יספרו הכוכבים הנוצצים בו. ספר לא ייספר, לא ייחקר, לא יבואר. ספר החתום בחותמה של האמת. וכמו מקדם לגן העדן, הכרובים ולהט החרב המתהפכת של האמת שהיא למעלה מן העולם, שומרים את הדרך אליו, מי יבוא בסוד זה הספר ומי יפענח את תעלומותיו, מי ישמע לקחו ומי יבין שמועותיו? זהו ספר לאדם, הנעלה מכושר הקליטה של בן־אדם.

לכן נצבים אנו לעתים נחרדים והמומים לפני פסוקים בו, המזעזעים את הגיונו ואת הגותו של בן דורותינו. לכל תתנכלי שן הזמן – הכי גם לנשגב מכל?

כל בגידה בעם היא בגידה משולשת

הנעלם העליון הוא כל־כך נעלם, שאדם יכול להתעלם ממנו. ולו, העליון, בוודאי לא איכפת מהי דעת הקהל האנושי עליו. פלוני אומר שזה שבשמים להד"ם – מה בכך? ממילא אין אנו מסוגלים לתפוס את העליון. אבל הוא תופס אותנו. אין ראובן ושמעון גורסים עין צופיה, אך יושב בשמים ישחק וצופה. רעה גדולה מזו הכפירה באדם. השולל את הערך המוחלט של חברו הנברא בצלמו בעצמו הוא מחבל, את דמותו הוא ממעט, את נר נשמתו הוא מכבה. בלי יראת־הכבוד לזולת את נפשנו לא נכבד. מי שאין עליו מורא רוממותו של בשר־ודם מניח מקום להשלטת מורא החיה בחברה האנושית. ורעה כפולה ומכופלת בפריקת עול מלכות העם מעלינו. מומר לעמו הוא ממילא מומר גם לעצמו ולאלהיו. כל בגידה בעם היא בגידה משולשת. עם־מחצבתנו הוא מקור כוחנו. העם הוא בית הגנזים של כל הערכין, העשׂין והלאוין. בן בלי עם הוא גם בן בלי אב ובן בלי אל. סופו להיות איש בליעל, כלומר, איש בלי עול ואיש בלי מועיל, איש חסר־ברכה וחשוך־תנובה. וזהו ענינה של כרת, כריתה מן השורש, תלישות גמורה, וכמה שנאמר: ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה. העם הוא צינור השפע וקנה־מדה כאחד, מורה־דרך ויוצר־ערך. בסתר כנפיו אנו באים לידי דביקות במקור החיים ויונקים במישרים מן הקדומים. העם מצילנו מרוב שגגות ומשמש בלם כנגד סטיות משונות ותחלואים שכליים ונפשיים האורבים לנו, כגון ענוה פסולה ורהב תפל, עצבות קשה ושמחה של הוללות, התחסדות נואלה וחמדנות חסרת־רסן, קטנות המוחין ושגעון הגדלות כאחד.

עם של כל הדורות

עם פירושו עם של כל הדורות, אשר ישנם פה היום ואשר אינם אתנו, עם שבעין ועם שבמופשט. אבות־אבותינו ובני־בנינו, ההמונים הנפוצים בשדות, בסדנאות, בשווקים וברחובות וכלל הנשמות הצרורות בצרור החיים של האומה. אין עם לשיעורין; אין עם מצטמצם בשטח של זמן ולא בכברת־מקום. עם הוא סך־הכל, סולם מוצב בעבר הקדום וראשו מגיע לעתיד הרחוק, סולם המעלות. נשמט שלב אחד נתערער כל הסולם. ואם תמצא לומר, הוא צינור של שפע, כיוון שנתהווה חלל כל שהוא אי־שם בצינור שוב אין הזרימה עשויה כהלכה. החיים זורמים מימי־קדם, העם נעוץ בראשיתו. יש ראשית אחת ולא שתי ראשיות. שוטים אומרים: הנה נתחיל ביצירת העם מבראשית. רצונם בעם־טירון, וזה יהיה חס ושלום עם־נפל. רצונם בעם מנותק משלשלת הדורות ומופקע מן המסורת, תלוש. וזו היא תמימות על סף הזדון. עם־דרדק הוא יצור־רוחם של דרדקאות. מי שנעקר לפני אלפי שנים מאדמת־מטעו, גדול ורם ונשא אף בשברונו, ארז בלבנון המיטלטל בגלות ועל פני ארצות, ישוב לכאן דל־קהה וזמרי הרחוב שלו ישירו לו שיר ערש ליבנטיני.

עם הוא מכלל כל האישים, כל הדורות, כל המעשים בעבר, כל הנדודים בגלויות, כל המסות, כל הנצחונות וכל הכשלונות. לעם אין חלונות; אין בו מקומות ריקים; אין בתולדותיו הפסקות; הוא נהר איתן, הזורם בעוז, אפילו משנה נופים ומחליף צבעים, טבעו אחד הוא. לעולם אותו הנהר. יושב בתוך העם רק מי שיושב בתוך העם לכל דורותיו. אין קונים עם במשיכה של חיי־שעה בתוכו, אף לא במשיכה של חיי דור או דורותיים, ואף לא במשיכה של קליטת שפתו ותרבותו, דיבורו והילוכו, לבושו והברתו הנכונה בהטעמה של מהדרין מן המהדרין. אין אדם רוכש לו עם כדרך שרוכשים מנית־ערך. הערך העליון אינו נקנה אלא טבוע בדם, אף בעמוק מן הדם, בנשמה היתירה, בזכרון השותה ממעינות קדומים. אפילו אדם מקדש לו אומה בדמו עדיין לא נתערה בתוכה. אפילו הוא אזרח בה ובתרבותה עדיין אינו אזרח לדורותיו ובמה שעמוק מן התרבות, היינו, בתורה, כלומר, בתורת־חיים, כי אין תורה אלא תורת־חיים.

יין־קידוש ויין־נסך

מיזוג סממנים של הכשרון היהודי בתוך יין־נסך של תרבות הגויים לא עלה יפה בשום תקופה. אפילו הוא נותן מזג חריף, אין הוא בגדר מזג טוב, שאין טוב אלא מן העם. ההרכבה היהודית על זמורת זר מגדלת פרי־הילולים, אבל לא פרי־מגדים, לא פרי מאכל טוב ומזין. יוצא מן הכלל היינריך היינה, שאף על פי שחטא, ישראל גמור היה, יהודי לכל דקדוקיו וקמטיו, אזרח בישראל לכל דורותיו ובן־בית בהיכל היהדות המגרד שחקים לכל קומותיו. המסורת היהודית החיה בכל תקופותיה היתה מפכה בעורקיו ומפעמת את קצב דמו. אף־על־פי שרגליו עמדו על מגדל־עופל של תרבות הגויים היה צופה לבית־ישראל ומתוך עומק חזונו של ישראל. דומה, יהודי זה לא יצא מכלל ישראל אלא על מנת לירד לעמק יהושפט ולעשות דין בגויים, להגיד להם פשעם ולהוקיע את הבליהם. כיחזקאל על נהר כבר עמד הוא על נהר הריין וראה מראות שדי ובכל גילה אצבע ה' אלהי צבאות.

הוא לא התכחש לשורש ישראל אפילו כיחש בפיו, והוא כמעט לא כיחש. אף־על־פי שהיה טעון צלב, מעשה־לצון, קשר על לבו עם־מחצבתו כקמיע וכסגולה כנגד משאות־שוא ומדוחים. והיא שעמדה לו להיות חושו נכון להבין דברים לאשורם ולהסביר חזיונות גוי ואדם באור החכמה ממקור החיים. אפילו פעמים חידודו קודם לליבונו לעולם הוא מתכוון לברר וללבן, חריפותו לא שיבשה את סברתו וכנפי־שירתו לא הסיעוהו הרחק מן השכל הישר ומבינת־חיים לאמיתה. אין בו כלום מסיטרא אחרא, אין בו ענבי־רוש, אין בו תרבות רעה. רוב תורותיו – אם ניתנה הרשות להניח תואר מרומם זה להגיונות ולחקירות, ואפילו הם בגדר שיחות נאות מתובלות בחכמה חריפה – יש בהן אור החיים, אור שקט, מבריק, ובכל זאת נאמן ובוטח. כהן הוא לאלהי ישראל ושפתי כהן זה ישמרו דעת. כמטר יערוף לקחו, כטל תזל אמרתו. אין בדבריו עיקש ופתלתול. הם מיישבים את הדעת ומשובבים את הנפש, זורעים אור מתוק, עוקצים, ובכל זאת מנחמים. טעמם עמד בהם עד היום. היה ביהודי זה שישב אל עקרבי הגויים מטעם זקני יהודה, טעם ישראל סבא, המשוחח עם עדת נערים במתק־הגיון ועתים במרי־שיח.

היינה יוצא־דופן

היינה היה יחיד בדורו ויוצא־דופן בדורות לאחריו, בעל שיעור־קומה שאין משלו הן בעניני דיומא והן בשיחו על חזיונות הנצח. הוא היה חכם טוב, המדבר על כל מרירי־יום ומרירי־יצרים בדי לחכימא ברמיזא. ידע שיעור ומידה והשכיל ליתן קצב לכוחות האופל, הפורצים לצאת אפילו משפתי חכמים. לא נכשל במעשה־חם, לא קרא לנחשים לתיאבון או להכעיס, לא הטיל רסיסי־זכוכית לתוך יערות הדבש של חכמתו, שהגיש לקהל קוראיו. הוא היה בר־לבב אשר לא נשא לתפארת־שוא נפשו ולא נתפתה לשום תורת־שקר, אפילו זו יוצאת מקושטת בעדי־עדיים ומקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכלי החריפות. אך על האגל, המולך יחיד בשעתו, הניף שוט לעגו על שום סתומות ועקומות שבו. גדולה מזו, הוא לא הלך שולל אף אחרי אמתות מבריקות שאינן מחממות. חושו הנבון, הנתון תמיד למרות העם, הורה לו, שלא כל האמתות המבריקות נותנות מזון לנשמות ותיקון לעולם. האמת לעצמה אינה דיה. אף התולעים והנחשים הם אמת. יש אמתות מרוששות. יש אמתות שהן בגדר מטפיסיקה שחורה אפילו נותנים להן צורה של הרצאה מדעית מפורטת. אך כמעט כל רבי הכשרון מבני ישראל, שפעלו בתרבות הגויים מאחרי היינה ואילך, הביאו משנה עקומה, סתומה, אפופה מסתורין שחורים, זרועה מלאכי־חבלה ושוקקת יצרים תהומיים, שאסור לפקח מעליהם את הגל.

כולם הקדיחו את התבשיל. ראה אוטו וויינינגר, פרויד, יעקב ווסרמן, קאפקה, כולם כאחד מגלים זבובי־מות בתוך יין הרקח של החיים, שואלים ודורשים בדברים שהצנעה יפה להם ומרבים שיחה על למה כלה נכנסת לחופה. עמקנים הם, אבל נוקדנים. אריות הם וטורפים. את בן פורת יוסף של החיים הם זורקים לתוך בור של נחשים ועקרבים, ובשכר זה הם מביאים לנו כתונת פסים של מחקרים נאים. יש להם דעות מרעישות עולם, אבל בהם אין דעה לשכך סערת הנפש. הם עוסקים בנשגבות, אך אין בנשמתם דעת השגב. הם מפטפטים את כל המסתורין. לא נתברכו בחסד של חרדת קודש בפני תעלומת החיים. לכן הם רואים רק את השד שבאדם, את שבת השחורה של הנשמה, ואפילו הילד הוא להם דיוקן של מפלצת. אין מורא העם על ראשם וחרדת־אהבתם אליו בלבם. לכן הם מעשירים אותנו בידיעות ומרוששים אותנו בדעת. רק השואבים מתוך המעיינות הקדומים של האומה מגיעים אל עצם הדעת.

אין דעת אלא באהבה ובאין אהבה לעם מצטמצם מקור ההשגה. מי שיוצא מן העם יוצא מן הדעת. אפילו גאונים, אם הם יתומים מעם, מולידים שדין, רוחות ולילין. כל חכמתם היא רקמת קוי־תוהו על אדני־בוהו. שמא תאמר: אם חכמתם החריפה עיקרה שוא, במה זכו להפיץ את תורותיהם ולהתפרסם בעולם? אין מביאים ראיה מפרסום בעולם. שאלו דברי ימי העולם ויגידו לכם כמה מרובים היו כיבושיו והצלחותיו של השוא בכל הזמנים. אף אנו בעינינו ראינו מעשים. על גבינו חרשו תורות שוא ושקר, שמלוא כל הארץ היה כבודן, כגון תורת האדם העליון ותורת הידע התחתון והחיה הצהובה והגזע המיוחס והחומר המושל בכיפה ואדם־אל, הדורש מעל ההר אהבה נאצלה. האפנה עושה כל איוולת לגולת־הכותרת של התבונה. איוולת קשורה ללבבות אינה נעקרת על נקלה, קל וחומר חכמה נואלה, ששוב אינה יוצאת מן המוחות אלא בכוח סופות חזקות של פורעניות, מלחמות ושמדות. לא כדאי להתפעל מאמתות חולות־נופלות, החוגגות נצחונן לשעה או לדורות.

נער חריף כתער

בספר “מין ואופי”, זה הספר שהוא כולו לשון הרע והלעזה על שר החיים, ועל צער החיים, כתוב בידי נער, חריף כתער, בפרק “כשרון וגאונות” כותב אוטו וויינינגר על קארל קראוס: “מצויים גברים, המוכנים לשאת אשה, שאינם מוצאים בה שום ענין, רק משום שהיא נושאת חן בעיני אחרים. “נישואים” כאלה נעשים לפרקים גם בין האנשים ומחשבותיהם. כוונתי לסופר החי אתנו, המצטיין בצורת־כתיבה קנטרנית, חצופה ומעליבה. כסבור הוא שיש לו שאגת־אריה, אבל הוא רק נובח”. ראויים הדברים האלה לאיש שנאמרו עליו, ויותר מכך לזה שאמרם. בין האריות הנובחים מזרע ישראל בתחומי תרבות הגויים, מחבר “מין ואופי” תופס מקום בראש. הוא הגדיל מבוכה וזרע חושך במוחות, חושך מובהק ומלוטש, חושך מבריק. פשיטא שהיה עילוי, סיני ועוקר הרים. אבל הוא היה עילוי לגריעותא, סיני של שנאה ועוקר הרים של השכל הישר. הוא ראוי לשמש מופת חותך כי באין עם יפרע חזון, כי חכמים ללא עם הם שוטים וסוטים מדרך הישר ומשכל הישר. בלי שרשים עמוקים בתוך העם שבעין ושבחזון, בתוך המסורת החיה, בתוך הזכרון הקיבוצי של העדה, אפשר להמריא למרומי המשחק ההגיוני, אבל אין יוצרים ערכי־חיים. חריפות, ברק, כשרון, כמעט גאוניות אבל לא תורת־אמת, מזון לנשמה, לא סם־חיים, כי אם סם־מות. זכות האומה עומדת אף לרואי־שחורות להצילם מלהסגיר שר החיים בידי מלאך־המות. המוזג רעל לעם סופו בא לידי שנאת־החיים, או להיפך, כל שונא העם סופו שונא חיים. כי מהי שנאת העם אם לא שנאת עצמו? העובר על “בל תשחית” לאחרים משחית עצמו. מחבר “מין ואופי” שילם בעד שנאתו לעמו את המחיר המלא. הניף גרזן הגיונו על עם־מחצבתו לרצחו נפש – עמד והורה שליהודים אין נפש – ונתחייב בנפשו. וויינינגר שנא עמו. קארל קראוס שנא. וארפל לא אהב. פרויד לא חמל. יעקב התחפש בבגדי עשו כדי לקבל ברכתו של יצחק, והלזה יצא בבגדים שאולים מתרבות הגויים לשלוח את קללתו ביעקב.

יש חכמים שלנו חריפים, תלושים לגמרי, כגון קאפקה שענביהם באושים ותורותיהם נוצצות בברק העץ הרקוב. הם אינם שועלים קטנים. הם אריות גדולים. סופם שכולם חיבלו בכרם החיים ופרי רוחם דראון לרוח. ומהם יצאה לפעמים תורה של שנאה לישראל, או שנאת מות למין־האדם.

ויש חכמים יהודים שהם לא רק שלנו, כי אם גם משלנו ובתוך עמם הם יושבים, אבל אין ישיבתם דרך קבע. הם טובלים בתוך ים העם הגדול, אבל רק בראשם וברובם ולא בכל הרמ“ח והשס”ה. לעולם יש בהם איזה טפח שאינו מתכסה במים החיים של האומה, כזית של תלישות. יש שהם אוהבים נאמנים לעם, אך הם אוהבים על הרוב את העם שבחזון ולא שבעין; פעמים הם אוהבים את מרום עם הארץ ולא את דלת העם; או להיפך, אוהבים הדיוטות שבאומה ושונאים תלמידי חכמים; גורסים פת־קיבר של העם ולא את סלתו ושמנו, מקבלים באהבה את ההווה על ממרוריו, אבל אינם רוצים חלק בנחלת־אבות ואינם מסכימים להיות שותפים למסורה. יש מהם אומרים: העם במלוא גשמיותו הוא טעם חיינו, ואילו העם המופשט, הקדום, הוא חזיון־בדים. וכך הם נותנים את העם לשעורים ואינם מניחים אותו בחינת מוחלט וכולל. אחד אומר רק עם של אצילות ואחד אומר רק עם של עשיה, אחד מחפש יהודי שבת־קודש בלבד ואחד להוט אחרי יהודי חול־חולין בלבד. זה וזה אומרים גזורו, עוברים בין בתרי העם, מרסקים את מסכתו השלימה. עם הוא טבעת הקידושין של הפרטים. טבעת שנחצתה לשתים שוב אינה טבעת.

מעשה בובר

צר לי לומר, מה שאומר להלן ומה שנובע מן לעיל, על החכם בובר, שאני הוגה לו כבוד ויקר, אבל חוששני ששעה זו אהיה ב“אם לא יגיד ונשא עוונו”. על כרחי אגיד. בובר דורש אל המוחלט שבמרום, והוא דורש נאה בפרשת אני ואתה ללמד לבריות את הערך המוחלט שבזולת. אבל דומה, הוא לא ירד לתוך העם המוחלט. לעולם יש בו חלקה שמוטה כלפי חוץ. טפח של תלישות מן העם החי הזה שבעין, ולפי נוסח שיחו על השלום גם מן העם הנהרג, התחרשות לגבי שרידי העם הבוכה למשפחותיו. הוא מבין בשארית ישראל ואינו קרוב כל צרכו לשאר ישראל, למכאוביו בהווה. לכן עלה על הבמה היכן שעלה ומזג יין־קידוש ליין נסך של גוי, שעליו חל מה שנאמר בסוף הפּסוק “האזינו” כ“א. לנו שרידי העם ההרוג, קשה להיכנס בויכוח עם תכנה של “השיחה האמתית ואפשרות השלום”. אין אנו מרגישים משק כנף האמת בשיחה זו ואיננו מבינים כלל מהו סח. פליאה היא, מי שאינו יכול לשוחח אתנו על הענין המקנן כפצע בוער בנפשותינו, מניין לו הכוח לישא עליו משא באזני אלה, שהיו צריכים לשמוע בשנות השואה את שוועות המעונים והמובלים לכבשנים, ולא שמעו אותן בחלחלת הנפש עד היום? מוקשה בעיני במיוחד עצם המעשה, שאיש־תרומות פושט ידו לקבל פרס, יהיה הנותן מי שיהיה, לא כל שכן כשהנותן הוא זה. פרס־כסף בעד־מה? בעד יראת שמים? בעד מתנת־אלהים? בעד שאר־רוח או רוח הקודש? בעד שיחה אמיתית? בעד הטפה לחיים ישרים? בעד הדרכה בהסתכלות בחזון הנצח? בעד הקריאה לעמוד פנים אל פנים עם המוחלט? בעד הוראת דרכים להזדככות הנפש ולתיקון המידות? סופרים ואמנים מחזרים על הגרנות לקבל מתנות־כהונה, פרסים בעד רגשות, להם נאה ולהם יאה, כי הם משחקים לפני הקהל. יש מהם יפי־קול ויפי־ניב, יפי־סגנון ויפי־נגן. סבורים הם שמגיעה להם תמורה. אבל מורים לחזון, מה להם ולפרסים? מלמדי־תורות אינם אמנים וחזנים, כי אם בעלי־תפילה. ומה טעם לקבל פרס בעד שפך־שיח באזני הרבונו של עולם? או שמא תורה אינה תפילה? שמא מועמדים לפרסים הם ירמיהו, הבעש”ט, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, השרף ממוגילניצה, פרנציסקוס מאסיסי?

נדמה לי שאימת העם צריכה להזהיר את החכמים, המשמשים בכהונת מחנכים לדור, מפשיטת היד אל הפרס. חושבני כי כמוני יצטערו רבים ממוקירי בובר הן על המעשה הזה והן על המדרש שנתלוה אליו. יכול שעמידתו על הדוכן ההוא לשיחת־שלום נראתה לדורש ולשומעיו מעין מעמד של שליחות. אבל האמת חובה היא להיאמר: זו היתה עמידת־פּלסתר, האיש לא נשלח. הוא היה שם שליח עצמו. העם לא דיבר מתוך גרונו, כי העם אינו יכול עדיין לדבר שלום על הקברים של ששים רבוא חלליו. שר האומה לא היה עם פיו בדברו, הוא עמד שם יהודי בודד, תלוש, ללא יראת העם על ראשו. בשעה שהושיט ידו לקבלת הפרס ובשעה שדיבר לא היתה ידו מונחת על דופק העם. ולפי שנסתלקה ממנו שכינת העם נסתלק ממנו גם החוש הנכון לדייק בשיעורים ובמידות בניסוח המעשים ובמתן קיצבה למנין העושים בהשמדה ובאחראים לה. הגיבור האגדי בעולם העתיק כל גופו לא היה בר־פגיעה, אך היתה בעקבו נקודת־תורפה, כזית של תלישות, והיא שהסגירה אותו בידי הכוחות המחבלים.

קשה החזות הזאת, קשה היא לכל מוקירי האיש ושיחו.

תנאי לעצמיות

היושר. הישר נאמן לעצמו. והנאמן, אם הוא אמן, מגיע ממילא לידי סגנון משלו. הסגנון הוא הסיגנוס, החותמת, של האישיות. הוא גם תעודת הזהות שלה. הזהה לעצמו הוא מקורי, שאין שני עצמיים זהים. הסגנון הוא אותו נופך אישי, שכל אחד מכניס משלו לתוך האוצר הכללי של דמויות וחזיונות – אף הרעיונות הם דמויות או חזיונות, הכל כבר נאמר, כבר סופר, כבר צוייר, כבר תואר. אבל הסגנון העצמי הוא החידוש. כל אדם נולד וסגנונו המיוחד בידו. אלא שרוב הבריות מתבטלים בפני הגדולים והמפורסמים ומבקשים לחקותם, על ידי כך הם מאבדים את צלמם וניגון היחוד שלהם. הישר אינו מתכופף ומתבטל, ממילא הוא שומר על עצמיותו. אינו מזייף את ניגונו.

מאין ולאין

דע מאין באת ולאן אתה הולך. באת מעצמך והולך אל עצמך. האחרית נעוצה בראשית. כל אחד ונקודת־שרשו, ממנה הוא יוצא ואליה הוא שב. החיים הם דרך. בעברנו ממקום למקום, הננו מעבירים עמנו גם את המקום הקודם. הילדות מקופלת בתוך הבחרות, הבחרות בתוך הבגרות והבגרות רצה אורח אל הזקנה. ויהי ילד ויהי נער ויהי זקן אדם אחד. סובב סובב הולך רוח האדם ועל סביבותיו שב הרוח. תכלית החיים להגיע לראיון השלם והמושלם עם עצמו. אשרי המגיע.

השלם והבוסר

נער שאין בו טעם זקנים אינו נער השלם. זקן, שרעננות־נעורים ניטלה ממנו לחלוטין, הוא זקן של בוסר. טוב להיות זקן חדש מצעיר ישן. מאידך גיסא גם הזקן הוא כל יום בחינת הרך הנולד. כל יום הוא נולד זקן יותר.

העצמאות והבדידות

הזקן הוא דרך הטבע פרוש או מופרש מן החברות, אם משום שאינו יכול עוד להיות מצוי הרבה בתוך התנועה והרעש, אם משום שהוא מסוגל להתחבר רק עם המעטים. דורו כבר נסע והשרידים אין בהם על הרוב כדי “מזומן” לשיחה לבבית. הוא נדון למידה יתירה של בדידות. אבל כלום הבדידות היא רק חומרה ולא גם קולא? הלא יש בה גם מן החירות, שהיא דרגה לעצמאות. אף עם קטן, המובלע בתוך עם גדול, כיוון שקנה לו חירות לאומית, מפסיד הרבה מן הברכה, הצפונה בטמיעה בתוך המעצמה הגדולה. בעד עצמאות חייבים אישים ועמים לשלם במידה מסויימת של פרישות מטובת־הנאה.

פלאי־דברים

תרנגול מנקר באשפה ובולע כל סחי והוא עולה למזבח קרבן־טהרה.

צאן אוכלות דשא ירוק וחלבן הלבן מחלים שותיו. אך המתפּנק בחלב לבן רב מדי בשרו משחיר. פעמים נכנסים אריות לבית המבשלים של תרבות עמים ויוצאים משם כבשים רכים, וכנגד זה יש שהגדיים עולים מתוך הקלחת הרותחת בדמות תיישים.

תנו דעתכם לדברים כמתלהמים, שנכתבו בימי קדם בגוילין, כמה הם מלבבים את הגיון־רוחנו ומשקיטים בנו את סערותינו. כשמן הם באים בעצמותינו.

ירמיהו שאג מעצמת מכאוביו ואנו הקוראים במגילותיו מתענגים על מנעמי שיחו. כל קול בכוח ופרץ־זעם מפיו נשמעים באזנינו כקול דממה דקה וכתפילה זכה.

רבים חרפו מערכות־אל בעצומותיהם ונהיו בתמורות העתים לקדושי־עליון. קהלת העוקר ואיוב החוקר מונחים על שולחננו כספרי־מוסר.

משוגע איש הרוח ואין כמוהו חכם.

בלעם הרשע אמר מה טובו אהליך יעקב ודורי־דורות מישראל, צדיקים בני צדיקים, עונים אחריו במבואי־תפלתם “מה טובו”.

יהודי סח פסוק מתהלים “מלך ביפיו תחזינה עיניך” ומעיניו ניגרים פלגי־דמעות.

פרקי הלל נאמרים על ידי קהילות ישורון בכל עת כזמר של נכאים. לא כי כקנים הגה והי.

ישעיהו סח נחמו נחמו עמי ואנו חשים מסגנון־מליצתו כמה רב שברנו.

דלו המלים בתפילת “כל נדרי” ומה עזות רשמן.

“שש אנכי על אמרתך כעל מוצא שלל רב” – ועל שום־מה ניגון הבכי הזה?

הפייטן שופך מרי־שיחו על מר־גורלו וענות־סבלו, ואנו מתמוגגים מנחת על חן־שפתו ונועם־הגיגו.

מעז יצא מתוק ומהמתוק יצא מרור. האור נולד מן האופל והאופל יוולד מן האור.

דור הולך ובא דור, דור לדור הוא שמן למאור.

פלוני שרשו במזל גדי ולו קרני־שור. מים רבים לא יוכלו לכבות את האש, אשר בקמת האבות ישלחו הבנים.

אראכם אחי בישראל פנים אל פנים. ילבינו חטאיכם כשלג גם אם יאדימו כשנים.

אפילו יערמו האחרונים לערימה את האיולת, לא תדעך הגחלת של הראשונים. ואם גם יהבילו מאה מונים, לא תדעך הגחלת.

פלאי־פלאים

אראה פלאים בכל, פלאי־פלאים מסביב. פלא יש־עולם; פלא יש־אני, בן תמול, הווה היום ומזומן אולי גם למחר; פלא דעת בי, כי עולמנו הוא משכן הפלא. היטב אדע, כי חי וקיים אחד פלאי הנעלם מכל נעלם. וזה דבר יום ביומו, אשר לא יפליא עוד כל לב, הוא חידה סתומה לי. נוראות נפלאתי מן היצורים השונים הנפרדים עד למאד, ועם זאת יתלכדו לאיתנה יחידה, אשר פנים רבות ונפש אך אחת לה. בלהות־משנה ישיגוני בזכרי תמיד, כי על אף זאת כל נבראה לבדד תשכון בקרב המקרעה אשר לה. פלא על כל פלא הן הפלגות לאין קצה בלב הנברא האחד, היושב במרבית חלקי־חמרו, ועם חמרו גם רוחו, אל עקרבי החשקים המפולגים, ורק באפס קצהו יגע בחלקת הקדושה, ממקורה חוצב. היא חלק אלוה ממעל בו. ואי צפנת פענח להגיד פשר לחזיון החרדות, אשר בקרב הנפש האחת ישבו לבטח יחדיו מצוקי שאול הפשעים וחזון הכיסופים לכל טהור ונעלה?

פלאים

פלאים בכל. פלא היש. פלא האני. פלא הדבר ופלא דבר יום ביומו. פלא הרגע ופלא התמיד. וראה פלא: מפלאה רבת־אנפין זו לא עוד תפליא לב. אומרים: בנוהג שבעולם. והרי גם הנוהג שבעולם הוא פלא לעולם.

קנאת חינם

קטנות המוחין – מילא; זקיפת הראש כלפי מעלה להגדיל שיעור־קומה – ניחא. אבל הנעליים המגודלות למה? שמא זכר למגף המסומר.

יכול אדם להתייהר בכל ענין וקנין. אמרו על פלוני שהוא מתגאה בקרחתו. נפוליון היה גאה על קוטן־קומתו וגער פעם באחד גבה־קומה: אין אתה גבוה, אלא ארוך ממני. את קטנו עשה מכשיר לדכא בו את הנתונים למרותו. אין זו דרך־ארץ לקצין להיות גבוה מהוד רוממותו הקיסר. פלוני מבין הקצינים שארוך הוא חייב להתכופף ככל האפשר למטה. ההתכופפות לקציני הוד־מלכותו היתה הכרח והרגל ונסתיימה בעמידה עד כדי התפקקות האברים. המתכופף מתקופף. נפוליון ניצל כראוי כל פגם ומום שבעצמו.

סטנדהל סח: נפוליון לא צחק מימיו בעיניו רק בשפתיו, ובעצם, בשיניו. צחוק בעיניים הוא סגולה, שלא הכל זוכים לה. אך לצחוק חסר־עיניים, כולו שיניים, יש כוח מכניע ומדכא. חלק מנצחונותיו אפשר לזקוף על חיוכו הקר, העיוור. נפוליון היה בקי בעל פה בכל תנועה והעוויה שלו. מאולף כשחקן על הבמה, הכיר את כוחו ואת חולשותיו, שאף אותן הפך למקור־כוח.

רגש הקנאה הוא הנואל ברגשות. אין הקנאה מרבה חכמה, אלא איוולת. שרשה איוולת, כי היא עקרה. אי אפשר לתקן בה כלום או לשנות משהו, להסיע דבר מרשות לרשות. הקנאה מרעיבה ואינה מזינה כלל. כמה חסרת־שחר, למשל, קנאה במי שהותקנה לו רגל מלאכותית שעלתה יפה. אבל צא וראה, שעיקרה של קנאה היא על דברים מלאכותיים. אין מקנאים בטוב, ביפה, בחכם ומלומד באמת, אלא מקנאים במי שנוחל כבוד מדומה ומגיע למעמד רם, שאין לו יסוד ושורש בסגולותיו האישיות, שסיגל לו בגזילה קנינים שאינם שלו.

קושיה על אין־קושיה

סח לי פלוני בהיתול מעושה, מתוך כובד־ראש מסותר:

– קושיה אחת טורדת אותי: מפני־מה יגעתי ולא מצאתי שום קושיה.

קולו היה עצוב, מבטו נוגה. הפטיר בנעימה מרה:

– קשה לחיות בלי קושיות.

לויתן הצחוק

רופאי־אליל וחכמי־אליל המציאו את לויתן הצחוק כתרופה למכות שונות ומשונות. צחק – והבראת! צחק ותשכח את רישך! צחק ותבלה בנעימים! צחק והשמחה תזרח כשמש צדקה על ראשך ותשתפך בכל בתי־נפשך. איזה עיקום האמת וסילוף המציאות! בדומה לכך אפשר לומר: הדבק ברז אל הקיר ויזרמו המים. המים זורמים דרך הברז ולא מן הברז. הם מפכים מתוך המעמקים, מנבכי האדמה, מובלים דרך צינורות. נמשכים מן המעיינות. השמחה היא אם הצחוק ולא הצחוק אביה.

החלפת הסיבה בתולדה היא בריחה מן המציאות. אילו היה גנוז בצחוק סם מרפא לא היו בני אדם מבזבזים אותו באופן פרוע כל כך ולא היו סוחבים אותו לתוך כל האשפתות. סוף־סוף אפילו פשוטי בני־אדם יודעים להוקיר כל דבר־סגולה. היהלום חביב על הכל ומשומר על ידי הכל. פרוסת־לחם, הנופלת על הקרקע, כל איכר ירא־שמים מרים אותה בדחילו ורחימו ויש מנשקים אותה כספר קדום. אילו היה אור גנוז בצחוק לעצמו, לא היה מצוי כל כך הרבה צחוק מופקר בעולם. אילו היה הצחוק מבריא באמת היו אורזים אותו במנות קטנות בקופסאות ונותנים אותו שי מאיש לאיש.

מכלל שיש שווקים לצחוק, סימן שהוא סממן מגרה ולא מחיה.

ענין אחר צחוק, שאין מיילדים אותו בתכסיסים מחושבים, אלא הוא נובע מאליו מעומקא דלבא, עליו אינה חלה שום הזמנה ואין קונים אותו בכרטיסים.

במיוחד מותמה ומופרך בעיני להשיא עצה למי שהוא שיצחק וישכח את רישו. את הריש אסור לשכוח. אותו צריך לזכור, כדי לעקרו מן השורש. כיוון שמצויים בדרנים רבים כל כך, המגרשים בצחוק מלאכותי ונבוב את רישם של עצמם ועושים אותו מקור לפרנסתם, מכלל שלא בא הצחוק, שמשווקים אותו בחריצות רבה, אלא לרושש את ההמונים.

ושוב על הצחוק

צחוק הולל ופרוע אינו משיב נפש כלל וכלל. אם להגיד אמת מלאה, רוב הצחוקים העוברים לסוחר מטילים שעמום וזורעים מרה שחורה. האנשים העצובים ביותר מצויים בקרב הבדחנים והבדרנים. גלוי וידוע לפניהם בסתר־לבם, שהם מקנים לקהל הצופים דבר חסר־ערך. חותכי היבלות רשאים להשתבח, שהנאה מהם לעולם. אבל תמה אני, אם בדרן ישר, בעל־מצפון, אין לבו נוקפו, שמא הסחורה שלו אין בה שום מועיל.

בין חול לקודש

החולין זורמים מן ההר אל הגי.

תמול יפה־נוף סוער וחי

והיום נופת צופים עד בלי די

או פשוט הואי, סתם הואי.

ומן ההואי רק פסיעה אל ההבאי.

הקדשים מדור אל דור ניתנים שי,

על החול נאמר ראה זה חדש וכבר היה לעולמים,

אך על הדברים אשר ממקור קדוש מחצבתם,

לא נאמר נשלם או תם.

כתמול כן היום הם אורים וגם תומים.

עליהם נסוך תמיד חן עלומים.

הקדושה אינה מתיישנת לעולמים.

בין קודש לחול

פליאה היא ואיני יכול להולמה:

מפני־מה רבים קובלים מרה על קשי העמל בששת ימות החול ואין קורא וי על מרי הסבל במנוחת השבת האחת? למה רגשו ידידי האדם לחפש למענו ישע והצלה מן העבודה המפרכת ואין טורח להמציא לו סם־תרופה כנגד הבטלה המדכאתו שבעתיים?

אשמע צעקת הכל חמס על הרמיה המהלכת בשווקים, אך אין קורא בגרון על השקר הנחבא במקדשים והנאחז בקרנות כל המזבחות.

הבן לא אוכל לבכי המעטים על החיים השקועים בטומאת החולין ומזוהרים בניצוצות נדירים של קדושה. הכי היינו נחלצים משפלותנו אילו ניתנו לנו החיים כטלית שכולה קדושה והטומאה בשוליה?

פיגול בשוליים, כלום יש נתעב ממנו?

מה בצע בתיקון החול אם לא נעלה ארוכה לשבת החולה?

לא השקר בעוכרינו, כי אם האמת ששתתה לשקרה.

לא על שום שאין בידינו מצוות ומעשים טובים נעשינו לנכאי־רוח, אלא על שום שאף הטוב שבידינו יצא לתרבות רעה.

לא גלה היופי מבתינו ומבתי־נפשנו, אך היופי נעשה נעווה הדמות. שבתנו נתחללה.

לא בכדי התפללו אבותינו תפילה על השבת תקנת שבת רצית קרבנותיה, צוית פירושיה עם סדורי נסכיה.

השבת החולנית רצוצה ודוויה וטעונה טיפול רפואי ותיקון.

ימות החול יש להם תכלית. הם רצים לקראת השבת. אך השבת שלנו רצה אל לא־דבר, אל אין־תכלית. שבת בת־בלי־תכלית קלקלתה גדולה מימות חול סתם. היא, התלויה על בלימה, נושרת לתוך התוהו ועושה שמות בנפשות.

וזאת לתרבות החול

תרבות החול, שמעי את הקול, שמעי קול: על במותיך חלל. ברקך מאבחת החרב שלל; רעמך מן התותח גלגל; ניגונך – צלצלי הירי; סיפורך – מעשה בארי ששסע גדי. שואבת את מבאר השעמום כל דלי ודלי. שר הכזבים טווה בך את הטוי. לכן רבו בך הי ונהי. אף העשיר בך עני. כל ראש בך לחלי. אוי לאדם אם את לחייו ראי. רוח באנוש, זכרי ואל תשכחי, עוד אחת מעט ויומך נוטה לערוב, כל מוסדיך מוט ימוטו ומכל עשרך מלפנים יוותר רק זכר ליפה־נוף. קומי נא, רוח באנוש, קומי, עורי, אורי והגידי ככה: אני חלק אלוה ממעל, בי מעלתי את המעל. אם אין אני לי מי לי, מבלעדי אין מושיע ומציל לי.

לא די…

לא די בבתי־ועד, הבו לנו בתי־מקדש לעם. לא די בכינוסי־נציגים ובאי־כוח, דרושים לנו קרואי מועד.

מקדשים ומועדים

ניצני הניווּן בעם חילול מקדשיו וזלזול במועדיו.

החול והשבת

חולנו חולה, אך השבת חולה שבעתיים. לא יתוקנו החולין כל צרכם בלי הקמת הריסות הקדושה. השבת הפגומה אוכלת כל חלקה טובה שבחול. לכן נאמר במוסף לשבת: תיקנת שבת, רצית קרבנותיה, צוית פירושיה עם סידורי נסכיה. השבת טעונה תיקון.

שוקדים על פריון העבודה ואין דואג לפריון המנוחה. הכל קובלים על קשי העמל ואין נותן את הדעת על סבל הפנאי.

ימות החול אומרים לקראת שבת לכו ונלכה, אך שבת ללא ניצוץ הקודש לקראת מי היא הולכת?

התחלות

התחלתי. עדיין לא גמרתי. אי יש גומר?

חיינו נדרשים כמין חומר, כלומר, כאילו הם מסכת או יריעה, ולאמיתם אינם אלא פרק, היינו, קריעה.

אנו סופרים ימים, שבועות, כמו מן הפסח עד ל"ג בעומר, יום ליום יביע אומר. אך יש יום מביע ליום חרש מלשמוע. בין כה וכה ימי חיינו תמו לגוע. הה, נוה, נוה. הנה יום פנה כצל תומר, אף המחצית ממכסת יומנו לא עשינו. אבינו מלכנו, בוראנו קוננו, למה כה קצרי־אונים עשיתנו? מה אנו ומה חיינו? תמיד נשגה בדמיונות לאמר עוד היום גדול, טרם עת היאסף המקנה. מחר, אנו אומרים, נירתם לעול, מחר יהיה האות הזה. מחר, מחר, האם גם מחר נהיה בזה?

יום פנה כצל תומר. הכי שומר מחר אנכי או המחר אותי שומר? כל מעשי־ידי רק פירורים, שברים. הוי כי שכנתי חררים. רחק תמולי ממחרי להיות חברים.

התחלתי. עדיין לא גמרתי. הכי יש גומר. יום פנה כצל תומר, אקרא לאל עלי גומר. יש רק אחד בשמים ובארץ אשר הנהו גומר, ככתוב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים. הוא הכל יכול גם הכל יכלה. לכן שבת וינפש. אך אדם־אביון מה לו כי ישבות? לשבות לא יכול, כי הוא לכלות לא יכול. לכן אך חול הנהו, חול. אקרא לאל עלי גומר, אמר שומר, אתא בקר וגם לילה.

אמור שומר־שומרי: מה מלילי?

אלה אזכרה

אלה אזכרה ואהמיה, דל ניבי מלאמר הללויה או למצער דומי נפשי דומי, ואני טרם השלמתי את מנת־יומי.

הכי אקרא פתח לי שער בעת נעילת שער, ומה רחקתי מן הנעילה. סוב אסוב מסביב לכרם האל וחוזר חלילה. קצרה ידי מלבצור בו ענבים. אף בעמדי מרחוק ריחם ישכרני. אפול על פני בתפלת המאיר לארץ ולדרים עליה, ואף אם אחיה עוד רוב שנים לא אבוא עד תפילת המעריב ערבים. איכה אומר היום פנה לערוב ואני טרם כוננתי לי עוגן בחוף? איכה אצעק שערי שמים פתח ואוצרך הטוב לי תפתח, אם ראשי תחת כובד משא־רוחי ישח?

לא שמחתי…

לא שמחתי באומרים לי, כי חן הוצק בשיחי ונאה ניבי, או כי ישרה דרכי ולב נבון לי.

היטב ידעתי, כי אך כפשע בשפת אנוש בין השבח הרם לגידוף המשפיל, ואשר ייקרא היום איש המידות הנעלות ייענק לו למחרת תואר חדל־אישים.

לכן תרגלתי נפשי לשתות בוז מכל כוס של ברכה ולהאזין לצלילי הקדיש משצף הגעש אשר ליין הקידוש.

מה בצע בקלס אשר תכליתו קלסה ולמה אחמוד עליה בשער בת רבים, אשר קוץ הירידה לשפל המדריגה בה?

ער אני…

ער אני, אך לא ערער.

ער אני, ער תמיד, כי ככה יצרני האל: רץ־אורח היות.

בצלמו נבראתי: רוח וברק. וכאשר לא ינום ולא יישן שומרנו, ככה נצטווה גם שבט הנוודים, ממקורו חוצבתי, לשוטט בעולם ללא מנוחה ושנת.

רבים האנשים אשר שנתם גלתה מעמם בלילה הזה ואשר כמוני ייחלו לילות לרוב לשיקוי התנומה המתוקה.

לא לי השנת, לא לי. הכי תדבקנה אשמורות הצפור במעופה במרומים? הכי יציע הסוס לו את מיטתו למנעמים? הכי ינום בהמות בעת יגמא לבדד מרחקים?

נפש כל חי תנוע ותנוד לאין־קצה ולמנוחה לא תערוג בלתי אם בערוב יומה ובכלות כוחה.

שדי, קרע קורי התנומה גם מעיני. מחה תמחה שנת מעל עפעפי. תן הכוח בידי והעוז ברוחי לקחת גרזן לשבור בו עול התרדימה מעל ראשי ולבל יוותר בי עוד אף רסיס־חשק לטל השינה.

לא בודד אני במערכה בעצם הלילה הזה, חוטר הנני מגזע הנוודים אשר בשבט גד. גד גדוד יגודנו. גד זה דרכו מאז ומקדם להיות נע ונד.

הכר נא את הכתנת

רבי אלעזר בן חרסום היה אישיות רבת זוהר ורבת־יגון. כל הסגולות הטובות, שבפנימיות ושבחיצוניות, שבתכונות־אדם ושבמסיבות־חיים, ניתנו לו במנה גדושה. הוא היה מעין מתושלח לאורך החיים הטובים ולשפע האושר. או נגיד כך: הוא היה מעין חנוך ומתושלח בנשימה אחת. לא זו בלבד שזכה לשני שולחנות, הרי כל שולחן שלו מלא וגדוש. הוא היה יפה מדאי, עשיר מדאי, חכם מדאי וצדיק מדאי. הכל ניתן לו בשפע. וגם עגמת־נפש בשפע. במקום זהרו שם יגונו. טוב מדאי הוא כמעט רע.

עשרות אלפי עיירות היו בהר המלך ולרבי אלעזר בן חרסום אלף מכולן, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר ללמוד תורה. ובכן, עשיר מופלג ותלמיד־חכם גדול. פעם אחת מצאוהו עבדיו, שלא הכירוהו וסבורים היו שהוא תושב של אחת העיירות, חייבוהו לשלם מס בעבודה, שהוטל מטעם אביו של ר' אלעזר, על כל תושבי העיירות, קנינו. לא גילה ר' אלעזר בן חרסום את זיהותו ושילם בעבודה. ברור, שלא הוא עשה את העושר הזה, כי אם קבלו מידי אביו. עליו נאמר: מימיו לא הלך לראות את נכסיו, אלא היה יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

מפונק מנוער היה ר' אלעזר בן חרסום ואיסתניס לפי טבעו. י"א שנה שימש כוהן גדול. ובכן עשיר, חכם וכוהן גדול. עד כאן זוהר. והרי נקודת היגון. אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת, ששויה היה שתי רבבות מנות. הון עצום שכזה הושקע בתוך כתונת אחת. אמנם, הכתונת היתה מיועדת לשמש בה בבית המקדש ולהקריב על גבי המזבח. האם התמימה! ביקשה להדר בקדושה, לתפור לבנה בגדי־כהונה משופרא־דשופרא. סבורה אם: יש לי בן של לעילא ולעילא, ראוי הוא, שאף בגד הכוהן שלו יהיה לעילא ולעילא. טעתה האם בשיקול הדעת – ועל כך נענש הבן. ומעשה שהיה כך היה.

רבי אלעזר בן חרסום לא זכה לשמש בקודש בכתנתו היפה מדאי. קבלה היא מפי המסורת, שחבריו הכהנים לא נתנוהו לשמש בקודש בפאר כתנתו. מוצאים אנו שתי גירסות למסורת־קבלה זו. האחת אומרת: ועלה והקריב על גבי המזבח והורידו אותו אחיו הכהנים, שהיה נראה מתוכה ערום. והשניה גורסת: ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללבשה מפני שנראה כערום. בין שהספיק לעלות והורידוהו ובין שלא הניחוהו כלל לעלות או שלא הניחוהו ללבשה כל עיקר, לא שפר חלקו.

יגון כבד נסוך בספור־מעשה זה, שהוא קל לכאורה. תנו דעתכם על מלים פשוטות אלו: שהיה נראה מתוכה ערום. מחמת שהכתונת זכה מדאי, לבנה מדאי, עדינת־תכונה מדאי, זוהרית ביותר, נראה מחוסר כל לבוש וכסות, ערום לגמרי ופסול לכהונה.

יש לך כתונת של בטוי מאירה כספירים, דקה ומעודנת ביותר, אתה נמצא פסול, כאילו הוצגת ערום מכל ניב וביטוי, זהו האופל שבאור, היגון שבערגון עד בלי די. בכתונת־אור אין מניחים להיכנס לבית המקדש. בגדי־פשתן תלבש, יהיה עורך גס, חצץ בלשונך – ויקחוך אחרי כבוד.

אמרתי בחפזי

אמרתי בחפזי:

לא אובה עוד להיות אסיר תקווה כאשר הסכנתי מעודי. הטוב כי אומר נואש לכל. מה בצע בבוא אלי הבשורה מפעם לפעם לדפוק על דלתי לבי והיא לא תצלח, בלתי אם להיות מקסם כזב. היא אך את לבי תפעם בחזקה לנענעו, כאשר ינוע הקנה ברוח, ולשית בו פצע נוסף, פצע התקווה הנכזבה. אושר הנואש ללא תיכלה, כי כמוהו כמת, אשר ירד אל קברו, שם יחדל רוגז, שם ינוח מיגיעו. הה, עייפתי עד בלי די. לא אוכל עוד כלכל כל בשורה, כל קרן אורה, אשר אחריתה להיעשות לאור מתעה ולמפח נפש. מי יתן ויאטם לבי או יקשח, לבל ינהה עוד אחרי הנצורות, אשר אם תבואנה ואם לא תבואנה לא אותי תפקודנה ואף לא ארצה כי לבי יצא לקראתן. צר לבי בין כה וכה מלהכיל מקרים, אשר לא בני תמול ושלשום המה, לא אעצור כוח להתבונן אל פנים חדשות. אהבתי כי אשמע פעמי כלות או כי אצלול לתרדימה עמוקה לאורך שנים ואהיה כלא הייתי. הכי יקום מצהריים חלד? ואני צהרי כבר נטו לערוב. קיפדתי כאורג חיי, מה שכל הוא כי אוסיף ואדדה כל שנותי על מר נפשי. לא נוצרו כל תענוגות בני אנוש, כי אם לעולי־ימים בעצם אביבם, בהיות כל עדנתם בם. אך הבלייה תהיה לחזיון־אימים ולבלהה גם לנפשה. אהה, אביבי נבל אף טרם היתה לו עדנה, ולזאת גם בליתו היא אך דבר־תעתועים. אוי לאיש אשר נחצה לשניים, כי מתחת לכיפת־חרפו, העוטה את ראשו, ישכון בקרבו לב אביבי, הלובן יצפהו מבחוץ ובפנימו תעמוד ירקותו במלואה. לא יאהבו לב, נבכים לא ישחרו. האדם. אשר למראה עיניים ישפּוט, בשער השחור יחשוק, את הלחיים החכליליות יחמוד, הגזרה הגמישה ילבב, אחרי הרגלים האמיצות והקלות ירוץ לבו, כליון נפשו אל השרירים החזקים ואל גלילי הידיים והזרועות, אשר כמוהן כמטילי ברזל. לצעירים יינתן שי האהבה, אך לזקנים נדבת הכבוד. הזקנים אף לא יכבדו בלתי אם בדבר שפתיים, כי כבוד אשר יבוא בגפו, ללא לוויית־אהבה, אין כטעמו לרוע. כמוהו כאגורה, אשר ישית הרחמן בין העני הניצב בפתח.

– אמרתי בחפזי:

– לא אצפה עוד לחליפות ודבר לא אבקש עוד לנפשי מאדם ומאל. מה לי כי אשא עיני אל ההרים ואני לא אדע את המוצא מן השפלות. העמקים בי הם ומסביבי. לא לבד המרומים לא ירהיבוני לעת הזאת, אף המעמקים יסלדוני. נאוו תלתלי הרעיונות, המסולאים בסלסלי המליצות הנשגבות, רק לראש גבר אמיץ, העולה בראש תאוות גבעות עולם. אך מה חן לסלסלות ולתלתלות אשר לעדרי הרעיונות, המשוטטים בראש שח הקומה לזקן? רק המחשבות השוכנות בלב, השוקק תשוקות עזות ונועזות, תהיינה למקור כוח, השופך קסמים גם על יתר האנשים. ולא כן חכמת התשושים, כי היא ללעג ולשנינה.

אמרתי בחפזי… והכי רק בחפזה אמרתי זאת? הלא טוב כי באמנה אגמור אומר, אחרוץ משפט ואדבר אל נפשי בקול נגיד ומצוה:

– לאט לך, נפש פתיה, מנעי עצמך מן החזיונות, אשר הם שגיונות, ולכי לך מן התקוות אשר גם בהתנהלן לתומן תתפתלנה כנחשים ערומים. הנה אפתח פי ואומר בקול נכון וחזק כה: מה לי פה ומי לי עוד פה? הלא כל פתח תקווה הוא לי עמק עכור. הטוב כי אזכור ואשמור: לי לא יהיה עוד אור. כבר נסע ממני הדור. לא אבקש עוד דבר מאדם ומאל. לא עוד אבכה ולא אתפלל. לא אוהב ולא אקלל, לא אשמח ולא אתאבל; לא אתור עוד אחרי האשה, למען לא אתן לה בי להתל. לא אחמוד ביפה נוף. איגמל מן הטוב ולא אתאונן על הרע. לא אני, כי אם האל, את העולם ברא. מי יתן לי אבר כעוף לעוף למרחקי אין סוף, ארחיק נדוד, הרחק־הרחק מכל חיק, אף מחיק האל. לא אובה אף בכנף האל להיות לי לצל. הה, מה עייפתי. אחת אבקש כי תבוא לי פדות אף מן הפודה ומצילנו תמיד, מה אדם כי אזכרנו ואחמדנו, אם אחת ביקשה נפשי להיות פדויה גם מאלוהים?

רפו ידי

רפו ידי. שתיתי מרירות כמים. שבעתי כעס. לא אוכל לראות עוד ברוע. קצתי גם בצלמיו המשוטטים בחובי. רוגזי הוא לא רק פצעי, כי אם גם חטאי. הנפש היודעת הרבה אף היא פושעת. השטן המרקד, אנה מפניך אברח? אף בי אין מתום, יען כי אין בי תום. מת יושר. לא עוד אורח לאמת על האדמה. גלה הצדק מן השווקים ומן המקדשות כאחד, ומעודו לא מצא את נתיבו להיכלי המדע והאמנות. כל הערכים ספו תמו. צרה היא שאין עוד כהנים גדולים. ומשנה צרה שההדיוטות נטלו לעצמם כתר הכהונה הגדולה. לא אפחד מפני ההיכל השומם, כי אם מפני השעירים המרקדים בו. כל כרם עלול לגדל ענבי־באושים. אך אימה בי מפני השועלים המחבלים. שורש פורה כל רוש הוא שהכל נדרש כמין משל. אין עוד נמשל, אלא משל, משל, משל. השוחר לנמשל הוא מן המתמיהין. תאמר: לבי אומר לי – הריך איש נבוב וחסר־דעה. השמעת דיבור שתוכו כברו, כבר הוחזקת צר־עין ודל־אופק. הבעת דעה שאינה לפי הסכמת הרבים או המעטים הכופים עצמם על הרבים, מיד פוסקים לך נקודה אחת לחיסור; הוספת הגיון שאינו עשוי לשמש מטבע מתהלכת, זוקפים על חשבונך נקודה שלילית נוספת. אחת ואחת הרי שתיים. מכאן ואילך די לך בפסוק שלישי, שאין דעת חכמי הרוב ופקחי הרחוב נוחה ממנו, וכבר נחרץ גורלך על ידי משפטך הנחרץ. סימן השאלה ננעץ בצד הגיונך ופעלך גם יחד.

רפו ידי. תמה אני לעתים: מניין הכוח להחזיק את הקולמוס ביד, לחבר אותיות לתיבות ואת התיבות למשפטים? כבדו האזנים לשמוע דיבור הנאמר בכובד־ראש. תאוות לב הקהל שעשועים; מוריו ומדריכיו חומדי־לצון. השקר ינעם בפיהם כיין הטוב. מורד ידידי, מורד. אנו צועדים במורד. רעד בי, רעד. אין אוזן שומעת. איכה ישבתי בדד, בדד, בדד. הבן לא אוכל: מי שם את נשמותינו בסד? ווי לי אם אשים קולי כשופר ואגיד בגת: אין איש מסביב אשר בנפשו לא בגד. אך נשבר המבוע על הכד. הכי כל אשר חלמנו וחזינו ואליו צפינו לא היה אלא מקסם־בד. בנפשי השאט.

שוב ושוב הנני תוהה ומשתומם: מה פשר להגות. ומה טעם לעמל? לפתוח מדי יום ביומו את הפנקס ולכתוב בו דף אחרי דף. לתכלית מה? שום פירצה אין לסתום וכל מעוות לא נוכל לתקון. העולם יהיה עולם לעולם; כזה יהיה ולא אחר. גליונות הנייר, למה נשחיר את לבנכם, למה? מה טעם לתאר את השחור־השחור? מה חן במתן ניב לאשר לא תואר ולא הדר לו? אף קוצו של יוד לא ישונה בהווית העולם הזה ומה בצע בכל טענה ומענה ובקריאת הושענא?

אין בפי תשובה על השאלה. אין בפי תשובה על כל שאלה. קל וחומר על שאלות העומדות במדרונו של אדם. אף על פי כן מושכת היד בקולמוס על גבי גליונות הנייר. פעולה שבאין־ברירה, פעולה מתוך אימה.

אמת היא ואין להעלימה: במקום שאין איש גליון הנייר הוא איש, ריע וחבר. הגליון אתה גואלי החי, אזני השומעת. לבן זמנתיך כדי להשחירך באותיות הכתב, יש רגע תקוותי תשעשעני, כי הירח הלבן עוד יעלה ויבוא, מבין העננים יגיח טהור ומרוחץ. יש רגע ואקרא תגר גם על נפשי: חלילה לומר, שכבר הקיץ הקץ על כל והכל. צער הולך וצער בא והתקוה זוהרת בנוגה חדש. האור יהל גם בליל.

ולמה רפו ידי וכבדה רוחי וכה מרה בי נפשי? מי השקני מרירות זו? מי זה השקני לרויה מן המר־המר הזה?

רפו ידי ולא רפו על אף זאת. אעידה לי עדים נאמנים זה גל המרי השוצף בי וזו מגילת האיבה. ידי, אל תרפינה; רוחי, חזק ואמץ; עיני, אורו, אורו, אל האורה פנינה ואל תפנינה לשחור; עלי באר־רוחי ואמרי כי טוב עוד היום לעמוד בזה הנוף ולתאר נוף, ושוב נוף. הנוף סוב יסוב. לא רחוק עוד החוף. אין זה סוף. החושך חלוף יחלוף, כי אנו בני האור. חכה מעט קט. היום יערוב. עוד אחת מעט, יערוב, יערב. אף את, רוחי הממרה, תאספי אל הערב־רב.

שנים אקוט בדור

…הנני בר פלוגתא הסולד מדברי ריב; שנים הרבה אקוט בדור והקטטה תועבת נפשי. אבטח באמיתי ולא אפחד, אך כלכל לא אוכל נושאי דגל לאמיתם.

אהבתי את הנקודה כמוצא אל מחוץ לה, למען מרחוק אתרפק עליה ואשתחווה לה. אהבתי כי אשמע גם את יריבי בדברם נגידים, למען אבוא בסוד שיחם ואבינם עד תכליתם. אם משגה הוא, אתי תלין משוגתי.

לזרא לי החזרה על האני מאמין. האמת החוזרת ונשנית נפלטת מן הפיות עתים כפזמון ועתים כרוק. קצר המצע לאמת להשתרע בהלכה פסוקה. הלא היא ניגרת כדם או מתלקחת כברק. רעיון בקתדרה טעמו כנשיקה מלומדת.

בוחן אני, אך לא שופט. מעודי לא הייתי בין הפוסחים על השעיפים, אולם כבר גונב לי הרז, כי לא ההגיון הישר יסוד העולם ולא הרעיון הנכון צורך לעולם. רבות האמיתות הממיטות אסונות. וכנגדם שקרים הצופנים בחובם סם חיים.

יש אשר יכני לבי על אשר נואלתי ואשר חטאתי לדבר בהתגלות־לב רבה מדאי. עולם לא לב יבנה. אף לא בחכמה אמרתי לאמת אחותי את. לא יהולל גבר עקב התהלכו תמיד בלווית בת־אמו.

חידה הייתי לרבים. לא החנפתי לאיש ולא סיגלתי לי לשון חלקות, אך גם לא תקעתי את דברי כמסמרות ללבבות ולא חצבתי משפטים קרים, אכזרים ויבשים כקלף פני הנזיר. לכן נחרו בי רבים. לא יאהבו את אנשי הביניים, המכלכלים גם את רגשם בתבונה; אשר לא ייחדו בקהל הנזירים הקנאים וחלקם לא יהיה גם עם אוכלי המשמנים; אשר לא יאמרו שקר החן והבל היופי, ועם זאת ישמרו את פיהם מכיווני־חן ומשפת רמיה; אשר ישמיעו חליפות דברים ברורים ומפורשים משולבים ברמזי־מלים.

אשרי היודעים לעות את דברם ולטכס שיחם עם שיגם של פני הדור וקרואי העדה; את הכזב יטיפו במסווה מיטב השיר ובהגידם דברי־בלע ישימו להם סתר פנים את שנאתם לתפארת המליצה.

אך אני אגיד ולא אכחד בקהל רב, תכלית שנאה שנאתי לשון הקלוקל גם בהיותה ציר שלוח לאמת פוריה. לבי לא יתנני להאמין ברעיון ערום ודל־ניב או עוטה בלואות. כל רעיון גדול בחר לו מאז ומעולם גם לשון מדברת גדולות כשפת הנביאים חוזי־יה. אדע נאמנה, כי האמת שרשה התפארת. אמת ללא כתונת פסים זרועה פרחי־חן עניה ואביונה גם בהגיונה.

וזאת התעודה לי

נוצרתי ורעמתי בקולי: הנני! בת־קולי לא תגווע.

גערתי בכוחות החדלון. מפני גערתי ינוסון.

זה דברי להם: אנוכי האדם אשר הוצאתי אתכם ממצרים האין להיות, להיות, להיות. צו הוא מעמי לאחרון דור.

בשגם אהבתי עד בלי די.

ויהי בדברי זאת ואראה אש מתלקחת ועשן מתמר ועולה ואדע, כי הר סיני אשר בלבי התלקח ועשן ממנו יוצא. ואראה ברקים ואשמע קול לאמור:

– שמע, אלוהים, אדם אנושך אחד. לא תרצח.

ותען נפשי בגעשה לאמור: כה לחי. אמן, כן יהי רצון.

הקוראים שלי

זה שנים שומע אני במפורש או במרומז, במישרים או בעקיפין, שאין לי קוראים מרובים; ויש אומרים, שאף קוראים מעטים אין לי. אמנם, כל אחד, המביא אלי בשורה זו, מפטיר ואומר: ואם יש לך קומץ קטן של קוראים, הרי אני אחד מהם. אחרים מתחילים מן ההפטרה וכך אומרים: רואה אתה אותי, הרי אני קורא ותיק שלך. הנני קורא אותך בענין. מה שאין כן אחרים. למה להסתיר? דבר זה ידוע בוודאי גם לך: אין הרבים נוהים אחרי דבריך. רק יחידי־סגולה הם קוראיך…

פזמון זה שומע אני זה שנים רבות ומפי אנשים שונים, זקנים וגם צעירים, רחוקים וקרובים, מכרים מקריים ואף אורחים לא קרואים הפוקדים אותי בביתי. (כדי להודיעני, כנראה, מה מעמדי בעולם). אך הדבר הוא פליאה בעיני ואיני יכול להולמו: אם רבים כל כך מודיעים לי, שאין קוראים אותי, להוציא אותם, הרי כבר זכיתי בעזרת מסבב כל הסיבות לידי מנין ראוי להתכבד של קוראים וחלקי לא נתקפח כלל. ולמה האנשים הטובים נוהגים בי, כאילו הנני זקוק לעידודם?

יחידי הסגולה, המודיעים לי מפעם לפעם את אהדתם ומכבדים אותי ב“יישר כוח” חטוף, שוב אינם עוד בגדר יחידים, כי אם מצטרפים למאות, ואם אוסיף על כך את האגרות, תוכן רצוף אישור והסכמה או ויכוח וקטרוג, שמריצים אלי לעתים תגובות קוראים, הרי מספר האנשים, שהתרשמו לחיוב או לשלילה מן הקריאה בפרקי, נעשה כפול ומכופל. קיימא לן, שלא כל הקוראים נוהגים להגיב בעל פה או בכתב, נמצא שיש להוסיף על מנין הקוראים הרברבניים גם מנין לא קטן של קוראים שתקנים. ואם כך, מה הרעש, או הלחש, הזה, שאין קוראים אותי? שאול הכה באלפיו ודוד ברבבותיו. וכלום כך הוא המצב בישובנו הקטן, שאני שאול ויתר בני אומנותי הם דוד, המכים גלים בלבבותיהם של רבבות קוראים? אין זה כך, אין לנו עדיין רבבות קוראים, ומה גם רבבות קוראים משכילים, המצויים אצל דברי עיון ומחשבה. ולמה בכל זאת נפוצה השמועה ש“אין קוראים אותי”, כאילו אני מהווה באמת בעיה מיוחדת מבחינה זו? לא שמעתי כלל מסיחים גם בסופרים אחרים, שאין קוראים אותם.

יתכן שהענין כך הוא. אף האחרים אינם נקראים, אלא שהם אינם נקראים בצנעה, ואילו אני איני נקרא בפרהסיה. ואולי כך: האחרים אינם נקראים דרך אגב, ואילו אני איני נקרא בכוונה תחילה. אף יתכן לומר: שתי מידות בדברים שבין הקוראים לסופרים. יש סופרים שקוראים אותם ואומרים שאין קוראים אותם, וכנגדם סופרים שאין קוראים אותם, אבל האפנה מחייבת לומר שקוראים אותם. אם כך, מה נפקא מינה? קריאה מחמת אפנה או משום כל נימוקים חיצוניים אחרים שהם, אינה עדיפה כלל מאי־קריאה, שגם היא אינה אלא אָפנה.

ותהא זו נחמה פורתא לסופרים בלתי נקראים שכמותי, שלכל הפחות אף הם באָפנה לבלי להקרא. ואולי משום כך רבים כל כך זוכרים להטעים לי היטב, שכל האחרים, להוציא הם, אינם קוראים אותי.

אבל חוששני, שאפילו אָפנה זו לבלי לקרוא אותי במחשבה תחילה, כבר עברה ובטלה, ושוב איני עוד בגדר בעיה.

לא טוב לצאת מכלל בעיה.

אבן השוטים

השטות היא מחלה מדבקת. מעשה בכסיל שזרק אבן לתוך גינה ולא יכלו תשעה חכמים להוציאה משם, לפי שכל חכם שירד לתוך הגינה לסקל את האבן נפגע על ידיה ברוח שטות, פתח לדבר שוטית והסיח דעתו מן המלאכה שלפניו.

אבן החכמים

“אבן שנזרקה לתוך הגן, אפילו עשרה חכמים אינם יכולים לסלקה משם”.

מה תקנתה? טופל חכם עליה לחקור את טיבה. חכם שני מסתתה. חכם שלישי דורש סמוכין בינה לבין אבן אחרת, שנזרקה על ידי שוטה אחר. חכם רביעי טורח לברר את המבדיל שבינה לבין האבן ההיא. חכם חמישי מפשר בין שני החכמים. ששי מוסיף נופך משלו להסברת האופי הטפשי של אותה אבן. חכם שביעי מפריך את הששי. השמיני טוען, שאבן זו, שהניעה חכם שני לסתתה, כבר יצאה ממילא מגדר הטפשות. חכם תשיעי מחזק את דעתו של השמיני וליתר תוקף נותן לה סיתות נוסף. חכם עשירי מסכם את כל השקלא וטריא על אבן השוטה ומחברה למסכת. כך נוצר המדע ידע־עם, שענינו אמונות טפלות, מנהגים חסרי־שחר, מחקרים של טקסים ריקים, תבשילים מסורתיים וכל מידי סדקית של ההואי.

כל אבן של שוטים מתגלגלת לאבן החכמים.

אספנים

תמוהה האהבה לאספנות על כל סוגיה, שרבים נתפסים לה, ואולי אין זו אהבה, אלא תאוה. האהבה אומרת דרשני, אך אין מקום לדרשנות בעסקי תאוה. צא וראה כמה מרובים הנושאים לאספנות: בולים, בקבוקים ריקים, כפתורים, פעמונים, מקלות, נורות, קופסות־גפרורים, תצלומי־נופים, חרקים, זבובים, אמרות־כנף של חכמים ואנשי־שם, בדיחות, עניבות, אוטוגרפים ומראי־מקומות ממחברים מהוללים. קוראים להם תחביבים. נאה להם יותר השם תאווניות. אומרים, שאין המקום מכבד את האדם, אבל מראה המקום בוודאי מכבד אותו וכל המוסיף מראה־מקומות הריהו מכובד יותר. ראיתי ארונות המלאים ספרים, המלאים מראה־מקומות ועיינין. וכי מי פסק, כי העיקר תורה שבלב? העיקר תורה שבעיין. עיין פה ועיין שם, תמימים תרים אחרי הלב. חכמים מלומדים תרים אחרי העיין. בדקתי ומצאתי, שחכמי האסופות הולכים וכובשים עולם המחקר.

השטות והשחיתות

גדול חלקה של השטות משל השחיתות כמקור צרות ופורענות לעולם. האפנה, למשל, הניזונה מן האופי העדריי של הבריות, הכופה עצמה על הרוב מטעם מיעוט קטן של אנשי־עסק רודפי רווחים דמיוניים, המושכים בחוטים, גורמת סבל ללא נשוא להמוני אנשים במידה לא פחותה מן העניות ומן המחלות וכל יתר אסונות הטבע. אולם הכל מקבלים עליהם באהבה את שלטונה הסוחט ממון, זיעה ודם ללא חמלה. עקבים גבוהים ודקים כחוט השערה מפילים חללים ואין פוצה פה כנגדם. לוקוס המותרות ותאוות הכבוד הריק והלהיטות אחרי בילויי סרק וראוות קלוקלות של כוכבים אביונים, גן־עדן זה של שוטים, מוציאים את האדם מן העולם והופכים את החיים לסיוט.

רוח שטות

“אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. אבל כלום רוח שטות נכנסת? היא טבועה בנו. יש יצר הדעת ויצר הבערות, יצר השכל ויצר האיולת.

הטפשות היא תאוה. מכאן שאף החכם טיפש בסתר, כשם שגם הצדיק אינו נקי מהרהורי־עבירה. החכם מהרהר שטות. השוטה מביע אותה.

הנבון הוא שוטה, שיש לו פנאי להתיישב בדעתו ולהתגבר על תאוותו להטפיש. והשוטה הוא אולי נבון, ששעתו דחוקה לו תמיד. החכם עומד בדו־קרב עם השוטה היושב בנסתר שבו, אך הכסיל נרפה להילחם. ואולי הטיפש הוא פשוט עצלן. מה שמוחו הוגה פיו פולט ללא יגיעה וברירה.

נמצא, לא נבדל החכם מן הכסיל אלא בדיעבד.

צא וראה, פלוני בביתו מיסב בראש שולחנו כמלך בגדוד ומלמד את צאצאיו בינה במוסר ובדרך ארץ. על הרוב הוא משמיע באזניהם דברי־טעם ונימוסים נאים. כל זמן שהוא שורר בביתו הנהו נמנע גם מדברים בטלים. אולם בחברה הוא שוכח את כל הדרכותיו הטובות לבני־ביתו ונעשה בהול על רוחו ומבולבל בשיחו, טוחן דברי הבאי, אומר מה שלא ביקש כלל לומר ואינו משמיע מה שהיה בדעתו להגיד. בביתו המצב מחייבו לשמור במעמד הנתונים למרותו על נימוס ושכל טוב. בחברה הוא מסיר מעל עצמו רסן. ולפי שהוא להוט להתבלט, יצרו דוחקו לדחוק את השעה ולדבר ככל העולה על רוחו ללא ביקורת עצמית.

הנואמים מרבים איוולת, אנוסים על פי שטף הדיבור להימנע מהשגחה על מחשבותיהם הנואלות. פיהם זורם ללא דעת כמעט. האדון המבקר שבקדקדם עזבם.

אהבת הרבים לאלתור נובעת מתוך החשק להימנע מפיקוח השכל. לכן ההצלחה בנאום בלתי מוכן נדירה כמו הזכיה בפיס. פליאה היא, שנואמים אינם יורדים מעל הבמות כשהם מסמיקים מבושה ומחוירים מחרטה.

השיחה והויכוח

חכמי הויכוח רבים הם, אך חכמי השיחה מעטים שבמעטים. אולי מתכוונים המתווכחים לקרב אל השכל, אבל בוודאי שהם מרחיקים מן הלב. ופשיטא שהפולמוס הוא הערמה על גילוי הלב.

השנינה בגודש היא סימן־היכר לבריחה מן השיחה. כל בדיחה מבליעה משהו בלתי נוח להבעה. אפילו היא מאירה כדרך איזו נקודה סתומה. כל שכן שבדיחות מצופפות אוכלות את הנושא. הומור ברשות עצמו משול לקופה של מלח.

בשיחה לבבית אין אף קורטוב נצחנות או עוקצנות וליצנות. היא כולה השתפכות הנפש, ליריקה, אך המהתלה וההומור שרשם פולמוס והתנצחות.

יש אומרים שהשיחה קרה והויכוח חם. אך הרוצים להתחמם על ידי הויכוח באים לרוות צמאונם במים מלוחים.

פותחים בויכוח מתוך אימת השתיקה, ואילו השיחה מכוונת להרוס את המחיצה בין השניים, כדי שיוכלו לשתוק בצוותא.

יש להבדיל בין שיחה הנשזרת מאליה ומחברת שני לבבות כדרך שענפי שני אילנות משתזרים יחד, לשיחה שקושרים אותה במתכוון, בדומה לסוס נוסף לעגלה, לחלצה בכוחות משותפים מבוץ השעמום. שיחה כתרופה נגד השעמום היא בבואה של הויכוח, ויש בה מגרעותיו של זה בלי מעלותיו. היא מלוחה וגם קרה. סופה שהיא נהפכת לעשן־מלים, ללא להט האהבה וללא חמת הזעם של הבקורת. כל אחד מסתתר מתחת למסך המלים כדי להסתיר את עצמו.

בשיחה לאמתה אין תוקפנות ולא חמקנות.

תנור הויכוחים

תנור הויכוחים מוסק בקש ובקשקוש.

ביד הויכוח

מוכר, הגונב במשקל, מטיל בסתר את כף־ידו על כף המאזנים להכביד את משקל הסחורה. בריתחת הויכוח מוסיף כל טוען למשקל־נימוקיו גם את בוהן היד, כדי להכריע את כף ההגיון לטובתו, אלא שגם חברו בא עליו בבוהן. יד ליד לא תינקה רע. בוהן היד הוא רמז לחשק הכפיה, הפועל בכל ויכוח.

מקורות השיר והניגון

אולי כל השירות והזמירות שבעולמנו הן בת־קול מרינת הספירות במרום.

אולי כל המנגינות הנשמעות באזנינו הן הד־בן־הד מן הפסנתרין של מעלה.

מן הזיעה של המלאכים המשבחים ומקלסים לבורא, אומרים חכמי הנסתר, נוצר ים של שירה.

ואולי צלצלי המנגינות הם קרנים משמש הנצח.

כל הזמנים לשירה

בשנת 1839, לאחר כמה שנות־בצורת שהיו לבת השיר שלו, כתב היינריך היינה: אף אני איני רוחש אימון לדברי הפיוט שלי, כוונתי לדברים הכתובים בחרוזים.

הוסיף ואמר:

– גילי, ואולי תקופה זו שאנו חיים בה, אינם הולמים עוד את השירה, והם תובעים לעצמם ביטוי בפרוזה.

הנחה זו לא נתאשרה הן לגבי היינה גופו והן לגבי התקופה בכללה והוא הדין לגבי כל התקופות שלאחריה. הטובים שבשירי היינה נכתבו לאחר אותה התקפת־יאוש מן השירה. ואף אחרי היינה קמו פייטנים גדולים בעולם, שארגו שירים מחורזים.

פסקי־הדין, שמקורם ביאוש מן הרוח היוצרת סופם להתבדות. כל הזמנים כשרים לכל אפני היצירה.

חכמת השירה והמליצה

חזות קשה רואה אני לאמנות הכתב ולחכמת הלשון: עתידות כל המגילות הלבושות במחלצות השירה והמליצה לירד לטמיון, אין זוכר ואין פוקד את אותיותיהן הפורחות באויר המרומים, שאין לדרי מטה ענין בו. הכתב כמיצרך לרבים בא לעולם לאחר עידנים של קיום מיננו האנושי ולאחרי אלפי שנות תרבות הנכללות בדברי ימינו הנודעים. ואילו אומנות הדפוס נתגלתה בדורות האחרונים ממש. מכלל שחכמת הכתב והיצירה הספרותית החתומה כתעודה לא היו בעבר האנושי הארוך צורך נפש ולחם חוק ממש. אין הן לאמתו של דבר גם בימינו אלא קנין המעטים.

המוני העמים אינם זקוקים למטעמי האמנות ולמנעמי הלשון הספרותית. לא לבד ההדיוטות, אפילו בקרב החכמים והמלומדים במקצועות השונים מצויים רבים, רבים למאד שזרה להם רוח השיר והנשגבות שבמליצות הן בעיניהם כדברים בטלים. רק יחידי־סגולה בדורות, שהספרות זכתה בהם למעלה של כבוד, באו בסודה של היצירה הספרותית הטובה. ודווקא לגבי השליטה בחכמת הלשון אין התפתחות כלפי מעלה. אדרבה, הכשרון הלשונים פוחת והולך מדור לדור.

לאחר התנ"ך לא קמו עוד חכמים בקיאים בצחות הלשון ושולטים במכמניהם כמחברי תהלים, איוב, משלי, רות ושיר השירים. לא קם עוד מליץ נשגב כאפלטון. במשך שנות מאות לא נמצא מי שיכול לעמוד במחיצתו של שקספיר מבחינת עוז הביטוי. כושר, המשרת רק את המעטים, אינו בחינת הכרח לכלל המין. מה שאינו מקויים על ידי הכלל ולמען הכלל אין קיומו מובטח לאורך ימים. יכול שבזמן הקרוב – באספקלריה של עידנים, שמונים עם פיהם את קיומו של כדור ארצנו, כמה אלפי שנים כמותן מבוטלת לגמרי – יעבור ויבטל מן העולם. לדיוקו של דבר אין לשירה בימינו עוד קיום של ממש. היא מעין תוספתן או קמיע, הרגל של כת קטנה, שכוחו תש והולך.

כלום יש חי מפי השיר או כלום יש חי למענו? כלום אוכלים עוד בימינו את המגילה הכתובה, כפי שנהג הנביא בדבר ה‘? הכי יש עוד דבר ה’?

בכל הזמנים היה החזון לא נפרץ. בזמננו מת החזון. המלה הכתובה יורדת, המגילות מוטלות באשפה, הדיבור נעשה מוזר, אין דורש עוד לאמנות הכתב. היצירה הספרותית היתה, כנראה, תקרית קצרת־זמן בדברי ימי העולם. מתחילתה הלכה ממקור הקדושה. בטלה הקדושה, פנה הודה, פנה זיוה של חכמת הלשון. ועדיין היתה ניזונה בדורות האחרונים משיירי קדושה, מתשמישי קדושה, מספיחיה ומספיחי־ספיחיה. שתתה ממעינות האומה, התעטפה באיצטלה של העממיות והמסורת. אולם מעינותיה כבר נידלדלו או מסתתמים והולכים. המסורת נעשתה אסימון. העממיות שם שנתרוקן כמעט מתכנו. בימינו יש מקצועות, גושים, כתות, מעמדות, ממשלות. העממיות כמאסף לכל המחנות איננה עוד. לכן שוב אין זיקה נפשית עמוקה לאמנות הביטוי. בני אדם בימינו מבטאים עצמם בכמה וכמה דרכים אחרים, שאינם קשורים כלל בביטוי המילולי בהגות ובהשתפכות הנפש. הנשמה יצאה מן האפנה. הלך הרוח נעשה שם נרדף לרעות־רוח. חוש אומר לנו, כי לשון חכמים, שהורתה ולידתה בהגיון הלב ובלהט הנפש, זו המכונה שפת חשאין, אין לה עוד מקום בזמנינו הקולניים. ענין אחר לשון הדיוטית ככלי שרת לתעמולה, זו, אדרבה, תגביר חילים; אבל המרחק בין זו לשפת הנפש גדול ממש כמרחק בין הגדי החי למזל גדי שבשמים. לא זו אף זו. כוחה של הלשון היה גדול כל זמן שהיתה בבחינת גן נעול וכל מליה ניתנו להידרש על פי פרדס והמסתורין שבה היו מרובים על הפשט ומכל דיבור שלה נוצר מלאך. אולם לשון, שהיא כולה פשט, בעולם חילוני לגמרי, על כרחה תיעשה הדיוטית ופרוצה. הפריצות היא ניוון, סף הכליון. אף המדע, המברר ומנתח כל מעשי המרכבה של הערכין האנושיים וחושף כביכול את המניעים הנסתרים של התופעות, קורע את מחלצות הנוי ומשחית כל תום וטוהר. פשיטא שהכמות אוכלת את האיכות. בזמן שמכונות הדפוס פולטות כל רגע ארבה של מלים, מרחישה הלשון מתוכה תולעים, האוכלים אותה.

אין יסוד להנחה, שאמנות הלשון תתקיים, ומה גם שתעלה כפורחת, כל עוד יהיה אדם על הארץ. יתכן שלא רחוקה התקופה, ממנה ואילך יהיה זרע אדם, אשר לא ידע את יוסף בן פורת בכור שיר הדר לו, ובני אדם יחיו ללא שירים וסיפורים, ללא אגדות יפות וללא דברי חכמה והגות. הפילוסופיה משכבר הלכה לעולמה. היא, לפנים גברת המדעים, ירדה לדרגת נמושה, שאין כמעט דורשים לה. ועכשיו צא וראה, ספרות יפה זו, שנועדו לה בסך הכל כמה אלפי שנים בים הנצח, נתנה מקום לרבים מן הדוגלים בה להכריז על עצמם בגאוה ובגאון שמפעלי־רוחם בה יעמדו לעד. יכול שהדורות הבאים לא יכתבו כלל ספרים ואף יצירותיהם הספרותיות של הראשונים תישכחנה. הדורות הבאים ימצאו להם בקעות אחרות להתגדר בהן.

דור דור ואשליותיו.

על חטא שחטאנו לשכל

כמה גורמים, מדיניים, כלכליים ותרבותיים, נצטרפו יחד להמיט על העולם את השואה, שהננו נתונים בה ואיננו יכולים להיחלץ ממנה. לא נחטא לאמת אם נייחד בתוך כלל הגורמים מקום, ואף מכובד, גם לאותה מידה של השמצה שנהגו לגבי השכל בתקופה שבין שתי המלחמות האחרונות. כלום מי לא חירף וגידף את התבונה ולא התקלס בכושר המחשבה ובברכתה? חסידי הקולקטיביות הרעיונית גזרו על העיון מטעמי משמעת; אנשי מעשה בטלו בתכלית הביטול את שיקול הדעת, הכובל את היזמה למפעלים נועזים; המשמשים בקודש בהיכל האמנות, היוצרים בכבודם ובעצמם והמבקרים שמשיהם ושמשי־שמשיהם, המעיטו את דמות ההגיון בשביל להגדיל ולהאדיר על חשבונו את כבודה והדרה של רוח הקודש או האינטואיציה. אף אנשי המדע וחכמי ההגיון שיתפו פעולה לקצץ את הענף שהם עצמם יושבים עליו. הכל היו ששים ושמחים להבזות את ההגיון, לשבר ולמגר את שלטון השכל. הגיעו הדברים לידי כך שכל מי שנענש מטעם ההשגחה העליונה במעט מוח בקדקודו מתבייש בו כבושת גנב ומשקיע הרבה מאמצים שלא לעשות בו חלילה שום שימוש שמא יתגלה קלונו ברבים, שאיש השכל הוא ותתקפח זכותו לכל התמנות שהיא, כגון שלא יעשוהו מדריך המונים. אם חכם־כלכלה הוא יזלזלו בעצותיו ובהנחותיו הבנויות על אדני ההגיון ואם פייטן או סופר הרי בוודאי חזקה עליו, שאין לזה כל השגה ביצירה האמנותית, שכל עיקרה היא כידוע ענין של מסתורין, רזין דרזין. כל שוללי השכל הישר, שרבים ביניהם היו לאו דווקא מזידים, התעלמו מפרט חשוב אחד, שהשכל מחייבו והנסיון מאשרו, והוא, שאין הטבע סובל חלל ריק, אף הטבע הפסיכולוגי במשמע, ואם מורידים את השכל מעל כסאו הכרח להושיב במקומו אי־שכל או את הטירוף. אף נשתכחה סברה זו, שאף היא מחויבת ההגיון והנסיון, צד הכנגד של השכל הוא לא רוח הקודש, כי אם רוח הטומאה. מי שאינו סומך על ההגיון האנושי על כרחו נעשה כפות לסיטרא אחרא או למגיה שחורה.

הלהקה הגדולה של מגני השכל ומחריבי ההגיון, שבשורותיה עמדו צפופים חכמים והדיוטות, תמימים ודמגוגים, חסידים שוטים ומבקרי־אמנות תועי־לבב, לא חלו ולא הרגישו, שכולם יחד עשו את שליחותו של רב־מג שחור אחד, מחלל הקדשים, מחבל ומשחית לכל הערכין האנושיים. ברור ומנוסה: השכל הוא המאור הגדול והערך העליון באדם. כשמכבים את המאור הזה נעשה חושך מצריים בכל וכל יתר הערכין האנושיים מידרדרים ויורדים לטמיון. לא שהשכל מעכב את רוח הקודש ופוגם ביצירה, אלא להיפך: באין שכל אין רוח הקודש, אין רוח, אין יצירה. באין שלטון השכל קם שלטונו של השטן.

סתירות

איש השכל המתפעל נמצא חשוד על חוסר נאמנות לעצמו. הכיצד? כלום מי שהוא בהגיון אסור ברגש? הבריאה כולה מעשה מרכבה והאדם מצווה להיות מיקשה אחת? התפוח, שטעמו ערב וגם ריחו נעים, חוטא בסתירה כלפי עצמו? עץ הדעת היה טוב למאכל וגם תאוה לעיניים. שכל והתפעלות הכרוכים יחד – אין מזיגה נאה מזו. מן הסתירות נוצרות המזיגה.

בנדודי־שינה אדם מתהפך מצד אל צד, כי רק השקוע בשינה עמוקה אינו חש בצלעותיו. לא הפכפך הוא האיש הנע ונד אנה ואנה בשנתו הטרופה. מן הכאב הוא בורח. הבריחה מן הכאב אינה סתירה.

לעולם יש להבדיל בין הנתפס לסתירות למתרפק עליהן, קל וחומר למתגנדר ומתייהר בהן.

בתי־נכות לאיולת

הרבה שקדו לאסוף חכמת ראשונים, אבל מן הדין הוא שיחברו גם אסופות לאיולת ראשונים. לא רק חכם הולך וחכם בא, אף שוטה הולך ושוטה בא. וכשם שמאמר החכם משפיע, אף מאמר השוטה מפעפע לתוך המוחות ומניח שם רישומים.

אין זה נכון שעם השוטה תמות טפשותו. אף דברי השוטים, הקדמונים והאחרונים, מהווים כוח הפועל בעולם המחשבה ובחיי המעשה. אין הבלותא שלא עשתה את שליחותה. ואף השטות חוזרת על האכסניה שלה בתמורת העתים ומטעה שוב את הרבים. ואילו היו מחברים ילקוטים לכל מיני דיבורי הבאי בתבנית הספרים, המשמשים מאגרים לפתגמי־חכמה, היינו זוכים לספרי־לימוד המזהירים על ידי דברי שטות למופת את הדורות הבאים מליפול שוב ברשת אותן השטויות. אין, כמובן, שום סיכוי להציל מן השטות בכללה, כי גם זו, כמו החכמה, היא ים הגדול. כמה שנדלה מתוכה היא מקרה והולכת. ואף על פי שהיא אין־סופית מן הראוי בכל זאת לחתום אותה, כמו את החכמה יריבתה, בתעודות ולצררה במגילות מיוחדות, למען ידעו את כתבתה המפורשת ואת כל סדר היוחסין שלה.

גננים רבים מטפחים את גני החכמה וממיינים את הפירות למיניהם לתכלית שיווקם. אף העשבים השוטים עומדים ומצפים לסידורם בחלוקה נכונה לפי סוגיהם וסימני־היכרם, כל אחד על מחנהו ועל דגלו. ואם לא תדעו לכם היכן מקומם של גני האיולת, צאו לכם בעקבי עדרי הצאן הנפוצים בגני השעשועים ובאולמות הבידור, בקרקסים ובתיאטראות למחזה הקל והקלוקל, בכינוסים רבי־עם, שבהם בעלי הפולמוסין מתנצחים בפולסין וכל אחד מהם משיב על טענות שלא נאמרו כלל בפי חבריו.

אין הכתוב עוסק רק בדיבורים חסרי השחר של השוטים. אין השטות מונופולין של השוטים בלבד. אף חכמי כל הזמנים תרמו כמות לא מבוטלת לערימת השטות שנצטברה בדורות. שני סוגי איולת יצאו מבית היוצר של החכמים. א. דברי־הבל שנמלטו מפי החכמים כשגגה, שיצאה מפי השליט. ב. הבלותות שנאמרו על ידי השליטים על דרך פליטת־פה של החכם. אלו ואלו זקוקים לבית־נכות לגנזם בהם למשמרת לכל הזמנים. ואין שום יסוד להניח שבתי תחכמוני עדיפים מצד השמירה על בריאות השכל מבתי תטפשוני. שני סוגי הבתים האלה הם חלק מתברואתנו השכלית.

אם נבקש להביא דוגמאות של חכמת כסילים או כסילות חכמים מסולפת, שלא הופרכו על ידי בעלי השכל הישר ונעשו אמרות־כנף ואף שוקעו כלבנים בתוך מסכתות של מדע והגות, אין אנו מספיקים. די לציין שמימי פרעה ונבוכדנאצר, ובוודאי גם מזמנים קודמים להם, נמצאו אנשים שהכריזו על עצמם, שהם אלים ונמצאו עמים שלמים, שקיבלו על עצמם את אלהותם. מי ימנה ומי יספור את מנין המשיחים שפרסמו את עצמם כגואלים מעתה ועד עולם? מי שליט לא אמר המדינה היא אני? ומי חכם למחצה לא קרא אני שלמה? אין דור שאין מתהלכים בו אישים המכריזים על עצמם, שהם נציגי המוחלט עלי אדמות או שבידיהם ניתן המפתח לאמת המוחלטת, ורבים, הה, מה רבים, קוראים אמן אחרי הצהרותיהם הנואלות. בא אחד פילוסוף והפריח סיסמה של תיזה אנטיתיזה וסינתיזה לכונן עליה שיטה שיש בה, לפי דעתו, לפרש את כל התהליכים הטבעיים והחברתיים. אך מי בעל שיטה לא התיימר שנמצאה לו אבן החכמים להשחיז בה את כל החלפים לשחיטה לפי כללי האיסור וההיתר?

הנה פּיתגורס עומד ומכריז, שהמספּר הוא ישות כל הנמצאים, ואחריו עונה אריסטו: המציאות היא חיקוי המספרים. דיקרט מצהיר “אני חושב מכלל שאני חי”. יכול הנה לנסח גם כך: אני חש בראשי מכלל שאני חי.

ברצינות גמורה התיחסו הבריות לאינדולגנציות – אגרות הכפרות – בשעתן. יכול שפרשת הכפרות היא גולת הכותרת של השטות המורשתית. הללו אומרים “זה חליפתי” והללו אומרים אין חליפין לי, כי אני מבני הגזע העליון, או אני האדם העליון. וכמה מרובים היו החכמים, שישבו בקתדרות ודרשו כמין חומר את האיולת המדעית או הפיוטית של האדם העליון, שיצאה כמין לבה מהר־געש של השגעון. תסולח לי פגיעתי בכבוד החכמים – איני יודע אם מנינם היה רב – שגדרו לעצמם את כל העולם הבא ולא נתנו דריסת הרגל בגן העדן לפשוטי־אדם, שלא לנו בסוגית השכל הנאצל. אף הם דברו לא בחכמה. יוליוס קיסר אמר על עצמו שהוא למעלה מחכמת הדיקדוק והיה אפיפיור שאמר, שעל האמן אינם חלים חוקי המוסר. מילא, עולם הבא. אבל סנטיאנה, חכם ספרדי ותושב אמריקה, הצהיר זה לא כבר, שאלהים ברא את העולם מעיקרו בשביל שביטהובן יחבר את הסימפוניה התשיעית. כנגד זה יצא כרוז מפי הפייטן ורגיליוס אל רומא מולדתו: “לא לך לחבר שירים. את נוצרת לשלטון על העולם!” איני סבור שחכמה רבה צפונה בדברי וולטר, ש“כל סוגי האמנות טובים, להוציא הסוג המשעמם”, מאחר שכל סוגי האמנות משעממים, לפי דעת רבים, הרבה יותר מאולמי הריקודים.

חוששני לומר, שבתוך פסיפס הצבעונין של הדברים שאינם מתקבלים על הדעת אפשר לשבץ גם הרבה סעיפים ממסכת שפינוזה ב“תורת המידות”, כגון דבריו בפרק “על שעבוד האדם” משפט ג', ש“חמלתו של האדם החי על פי תבונה רעה היא כשהיא בפני עצמה ואין בה תועלת”, שכן אילולא אותו זיק של חמלה לא היה קיומנו האנושי אפשרי כלל. לילקוט התמוהות שייך גם פתגמו המפורסם “לא לבכות, לא לצחוק כי אם להבין”. ואולי מופרך ביסודו כל עקרון התבונה כבסיס לקיום. מתמיהה גם המגמה לתת לאלהים תארים וקוי־זהות, ויהיו הנאצלים ביותר. ובכלל הטיפול המפורט בעצם וההגדרות השונות המוסקות אחת מתוך חברתה. מוזר זה הרצון לתפוס את האל בזקנו או בסגולותיו. כל העיסוק האלגבראי בכבשונם של אלהים, אדם ועולם, מתמיהים לאין שיעור. אילולא חסותו של שפּינוזה החכם על המסכת הזאת היו בוודאי רבים סולדים ממנה. אבל קרה ההיפך מכך, שהיא נעשתה אבוקה למוחות נאורים רבים ושיא ההישג ההגיוני של הרוח באנוש.

רבים חיברו אוטופיות. אך מי לא נעשה שליח להפצת סיסמאות פורחות באויר הדמיון, שהשכל והעובדות מטפחים על פניהן, כגון שזהו הקרב האחרון או המהפכה הגורלית שאחריה לא ישונה עוד שום דבר; שזוהי המלחמה למען השלום ולאחריה לא ישא עוד גוי אל גוי חרב. דורות רבים התיימרו בעצמם, שהם לבדם דורות דעה וכל הדורות שקדמו להם היו דורות המדבר.

מרבית דברי השטות, המזינה את בני העליה דווקא, מצויה בספרות הפרשנית והפולמוסית בתחומי המדע החברתי ותורת הנוי. על סטיה קלה כדי קוצו של יוד מסעיף הכתוב ב“שולחן ערוך” של חוק פלוני הוצאו להורג רבבות בני־אדם ועל השמטת מלה או תוספת חצי פסוק בתפילה נהרסו ערים וישובים ירדו לטמיון. עמים הביאו את בניהם למולך מטעם איזה מאמר החכם הקדמון. ידעונים וחרטומים היו רוח החיה של תקופות רבות בתולדות האנושות. במו עינינו ראינו ובמו אזנינו שמענו פולחן האישיות ההדיוטית, שחיברו לכבודה שירים ונאומים והפליאו בה את “שמש העמים”. בטפסים למיליונים הופצו דברי שבח והלל לאבי כל המדעים, שאין לפניו טעות ומשגה. וחבל מאד שאין לנו בית עקד מיוחד לזמירות שהנעימו ולשירים שנארגו לכבוד האפיפיורים החסרים רק מעט מאלהים. ואילו נתחבר דין וחשבון מפורט מדברי הוידוי של אותו מלך שהלך לקנוסה ושפך שיחו באזני האפיפיור, כלום לא היה בית המשכית של השטות מתעשר בחומר מאלף?

פשיטא ששום ילקוט אינו יכול להכיל אפילו חלק מן השישים שבשישים של דברי־שטות, שהובעו מאז ומעולם על ידי שוטים מטופשים ואף על ידי חכמים שוטים. ומה טעם להקים בתי־נכות למוצגיה של האיולת? הלא מלוא כל התרבות האנושית כבודה.

ועדיין לא נגענו אפילו בקצה הקולמוס בספרות השבחים והחנופה, הרחבה מני ים, שנכתבו מקדמות העולם האנושי ועד ימינו לכבודם של שרים ונגידים, עשירים ונדיבים, אישים מפורסמים וכל אלו שהשעה משחקת להם. ראה ענף קטן אחד מאילן־עבות זה, והוא שירת ישראל בימי הבינים. דוגמה אחת מני אלף ב“שירה יתומה” מאת יוסף אבן חסדאי על ר' שמואל הנגיד: “כשם נגיד ויחיד רב שמואל, אשר מלא כל פני האדמה, אשר גדל בישראל כמגדל… ובו חודש לשבטו המקדש מכון כבוד עלי ראש עש וכימה… וכל שרים לפניו כשורים”…

ואילו כונסו לפונדק אחד כל האפנות בלבוש, בתסרוקת ובנימוסים, האביריים והבריוניים, הבאים בזה אחר זה לסירוגין או משמשים עתים בערבוביה, היתה זאת בוודאי תצוגה רבת אנפין של השטות להלכה ולמעשה, למראה עינים ולהלך הרוח, של השטות המקננת במוחות ובלבבות של הבריות והמקיפה את האדם מכף רגלו ועד ראשו. צרור של פיאות נכריות מכאן וערימה של נעלי־נשים הנשענות על עקבים דקים כמסמרות מכאן ובאמצע המחוך הסוחט את הלשד – איזו תצוגה מרהיבה של איולת.

אבן השוטים

השטות היא מחלה מדבקת. מעשה בכסיל שזרק אבן לתוך גינה ולא יכלו תשעה חכמים להוציאה משם, לפי שכל חכם שירד לתוך הגינה לסקל את האבן נפגע על ידיה ברוח שטות, פתח לדבר שוטית והסיח דעתו מן המלאכה שלפניו.

ומלאה כל הארץ חוסר־דעה

כשם שדברי הימים מהווים מערכה בלתי פוסקת של מלחמות גדולות וקטנות, ורק בהפסקות הקצרות בין המערכות של מחזה הדמים, המוצג על הבמה, שורר שלום מעט, כך תולדות הרוח הן יום מעונן ארוך שהשמים מכוסים בערפלי אמונות תפלות, ורק לרגעים נדירים תזרח מבין המפלשים קרן אורה של התבונה. היו שחששו שמא חס ושלום יבוא שלטון השכל לעולם ותכבה חלילה גחלת ההתלהבות ותתקעקע ביצתו של יצר הרע רחמנא ליצלן וישתרר לא עלינו קפאון של פכחון בכל מעשי אנוש ותחבולותיו. אך דומה שאין סכנה מעין זו צפויה לנו לעת עתה. אפשר לנחם את המפחדים מפני אור היום של השכל: עוד החושך יכסה ארץ וערפל לאומים. ואין לנו אלא לתמוה על כך, שעד היום לא קם ישעיה מאידך גיסא לבוא ולבשר לבריות חזון אחרית הימים בלשון ומלאה כל הארץ חוסר־דעה כמים לים מכסים. או שמא אין טעם לנבא עתידות, שנעשו משכבר הוות.

החולים משפיעים

החולים מדביקים; הבריאים – לאו. צאו וראו, רוב השפעות גדולות, מזעזעות מוסדי אדם וחברה, באו מאישים מזועזעים ומבוהלים, חסרי־דעה או טרופי־שכל. מייסדי דתות ומקרקרי משטרים, מארגני תנועות ומחברי שיטות, אף מבשרי זרמים וכיוונים בחזיון ובתמונה ובכל מלאכת־מחשבת היו ברוב מנינם לקויים ברוחם או מבולבלים במוחם. מכל מקום מוכי־תעתועים ויוצאי־דופן מצד השכל הישר. איני בא לציין דבר זה לשם חידוש. הרבה דשו כבר בסמיכות שבגאון והשגעון. אלא שיש כאן לחדש משהו בתביעה להסיק אולי מאמת נושנה זו זיקה חדשה לתפקיד הרוח או הכשרון ככוח הפועל בעולם.

אם נקבל את הלקח מדברי הימים, שהעגלה שלנו, הרתומה לסוסים אדירים, מידרדרת תהומה, שמא אין צריך למסור את העגלה בידי סוסים שוטפים המגמאים ארץ, אף מטביעים את הארץ במבול של דמים, ומוטב שהסוסים יהיו עצלים קצת, לא דוהרים, כי אם צועדים לאט ובמתינות. שמא טובה כזית שכל הישר מתרפ"ט לפידים של דמיון. אפילו לכלב החי טוב מלאריה המת. קל וחומר טוב שתהיה אנושות חיה, צועדת לאט, מתנהלת לרגל הטף, מאשר אנושות כולה קפיצים. – אם נדמה לנו סוס ענקמון, שרגליו גמלוניות וצעד אחד שלו תופס מהלך תריסר קילומטרים, הרי אי אפשר לעבור בו מרחק של קילומטר אחד או שנים. לא כן?

טולסטוי ודוסטויבסקי

אותה בחינה מתפרשת לפנינו כשהננו מתייחדים בתוך דלת־אמות של איזה מקצוע, של חכמת הלשון ותורת הספרות, או עיון־מחשבה. בעלי השכל הישר השפיעו פחות מן הבלבלנים; רישומיהם של חכמי המזג הטוב ניכרים פחות מאשר הזיקוקין די נור של החושך, שנזרקו לתוך המוחות על ידי הוגי דעות גדולי־שכל, אך תועי־לבב שהפיצו אמתות אפלות. ניצשה המוח הקרוע ומורתח, אף מרותח, חולל סערה, שכל פילוסופי מזרח ומערב בשעתו לא חוללו כמותה. והרי בסופו של דבר בדין אמר עליו מי שהיה ידידו וחברו, ואף מורו ורבו מבחינת־מה, שניצשה היה, לאמיתו של דבר, עשיר הרוח, אך דל המחשבה. לא טולסטוי, כי אם דוסטויבסקי, הדומה לחברו הגדול ממנו כדמיון החתול אל הנמר, היה שר הרוחות, ומכל מקום סער הרוחות. טולסטוי מוכה־תמהון, אך אינו מוכה־שגיון, ואילו דוסטובסקי הוא בחזקת זה וזה כאחד. דוסטויבסקי הציץ לתהום. וטולסטוי ירד לתוכה, ולא עוד אלא כיוון שעלה עמד ופרש עליה חופת שלוה וטוהר.

ההשפעה וההגיון

קשה להשפיע בדברים של טעם. כל אחד מכווץ בתוך הגיונו כצב בקליפתו. מה שהשוטה אינו משיג מפאת צמצומו, אינו נקלט במוח החכם עקב חריפותו, החותך ומפורר כל נימוק ומפריכו בכמה וכמה נימוקים שכנגד. נס הוא שמזדמנים לפעמים שנים תמימי־דעים. אולם הללו אינם צריכים כלל להטריח את ההגיון לשכנע זה את זה. הם משוכנעים מעיקרם. הרצון לבוא עם מי שהוא לידי עמק השווה, סופו אכזבה מרה. אי אפשר לבוא לידי עמק השווה. העמק השווה הוא נקודת־מוצא ולא מחוז־חפץ. מי שלא היה שם מברייתו, לא יגיע לשם.

לעולם קודם ה“לא” ל“הן”. מושכל ראשון לשומע רעיון: לא, איני מסכים. איפכא מסתברא. נואם המבקש להסביר, לברר, לעורר את המחשבה, כשלונו בטוח. נאום רעיוני הוא שעטנז. הכיצד אפשר לחמם את השומעים בכוח השכל שכל עיקרו קור?

הרוצה להשפיע חייב לוותר על המטען הרעיוני, לצחצח את כלי ההבעה, תחת ללטוש את ההבעה. העמידה והעמדת הפנים, הקול והתנועה, כוחם יפה לאין שיעור מן ההסברה ההגיונית.

שכל וחושים

השכל כשהוא רוצה מסוגל להיות חכם טוב; מכל מקום לעשות את הטוב מתוך חשבון. החושים אפילו רוצים עלולים להסתכסך ולהסתבך. בשכל יש חלקי הסותר והבונה, ובשום זמן אינו כולו סתירה. ואילו החושים, כשאינם בונים, הם הורסים. פעמים אפילו סתירת השכל בנין ואילו בנין החושים הוא סתירה. השכל מכל מקום מבין, שראוי לו להימלך בחושים; ואילו החושים, כשבאים לנקודת הרתיחה שוכחים לגמרי מציאות השכל, זוכרים אותו רק על מנת לעשות בו נקמות, כי הוא נראה להם שונאם בנפש, ומכל מקום פועל בטל, היינו, חקרן, חששן, הרסן, בעל חשבונות. ואולי עיקרו של מוסר חשבון. ובלי חשבון אין טיפת יושר.

אין זאת אומרת, שהשכל כדאי והגון להיות בעל־הבית של הכל, דן יחידי ועושה בתוך הכל כבתוך שלו. אין הכל שלו. ואולי שום דבר אינו שלו. אפילו החכמה אם אינה חכמת הלב שום מוח חריף לא יחכימנו. אבל יכול השכל להיות שמש טוב ומורה־דרך. זכות יתירה לו, וזכות זו היא חובתו החמורה, לשמש בלם לחושים. לא זו אף זו: חייב השכל לפקוח עיני תמימים. טובה תמימות עם שכל. בלי שכל היא עשויה להיות גסות־רוח וטמטום המוח. כשם שיש שכל מזיק, כך מצויה תמימות, שדרכה לילך ולהזיק, מציקה ומחבלת, ותירוץ מזומן לה בפיה: אני בתמימות עשיתי זאת! שאלה היא עד איזו מידה וגבול מותר לו לאדם להיות תמים ולא יהא בגדר עבריין?

השם כעיקר

יש אומרים שהשם הוא אדם ומלואו או תואר־כבודו; אחרים אומרים שהשם הוא צלם האדם או עטרה לראשו. אך לי נדמה, שהשם הוא היקום שתחת רגליו או גושפנקה שלו, מכל מקום הוא חלק מנשמתו. מלבד כמה ראיות לדבר יש גם זכר לו. כי שם תופס בדיוק שתי האותיות האמצעיות של נשמה. ופשיטא שאין השם בגד שאפשר לפשטו. קרוב יותר שהוא עור, שאין פושטים אלא אם כן מפשיטים אותו ואינו מופרש כלל לבדו, אלא גורר אחריו חתיכות בשר וגלידי דם. פושטי־רגל משנים בנוהג את שמם, וכל שינוי־שם מחולל איזו פשיטת־רגל בנשמה, מכל מקום הוא מביא לידי שינוי בהתנהגות, ואולי גם בזיקה לכמה ערכין. השם, בין שמקבלים אותו בירושה בין שמרויחים בזיעת אפיים ובעמל־שנים, הוא עצמו ערך. ביטלת אותו כבר חיסלת מה שהוא בר־ערך.

השם הוא חיות

כל הנושאים־ונותנים בפרשת ערכין, הפועלים בתחום הרוח ומפיצים את מעיינותיהם חוצה, היוצקים מטבעות להפיצם ברבים, כגון פייטנים, הוגי־דעות, עסקנים, פרנסים, מנהיגים, מייצרי דעת הקהל, הטורחים בלשון־לימודים שבפיהם או בעט־סופרים שבידם לשמש את הקהל, מחוייבים על אחת כמה וכמה לצרף לכל מנת־מזון, המוגשת על ידיהם, את חתימת שמם המלא והמפורש. שמם של אנשי־ציבור, המשתוקקים, ועל הרוב גם מתיימרים, להשתייך אל הקהל, משמש לכל אחד בשני תפקידים: א. אישור אישיותו, סימן־היכר לה. ב. אישור דעתו או פעלו ואות־ברית בין האומר והאמור או בין העושה והעשוי, חותם האחריות האישית של כוח הפועל בנפעל, צלם־דמות הקשר־בל־יינתק בין האומן לכלי מעשה־ידו. אפילו כלי מגושם, היוצא מבית־החרושת, שם המכון, אם ההוא מכבד את עצמו, מלווהו תמיד ונותן לו מהלכים בין הבריות ומעיד עליו. לא־כל־שכן תוצר רוחני, הנאצל יותר ואף מפוקפק יותר וזיופו שכיח יותר, שאין לו קיום כמעט בלי חסותו של השם, המפלס לפניו את הנתיב אל לבבות. השם הוא חיות.

השם הוא שומר

דברים שבעל־פה אינם מצטמצמים לפי טבעם בהלך־נפש בלבד. הם מקבלים תוקף במראה־עיניים, בפני הדובר, בתנועות־גופו, בצלילי־קולו, בחיוך או בסבר של רוגז, המתלווים לכל דיבור שלו. יכול אדם לשקר – לא הומצאה לפי שעה שום תחבולה למנוע הפחת כזבים – אבל לא לגמרי. אם שפתיו תטופנה נופת פעמים מבטו מלשין על המרירות שבלבו, כל תנועה או העויה עשויה לעשות את מליו פלסתר. אמנם, עדיין לא ננעלה דלת בפני השקרנים, אבל עדיין לא נסתמו גם כל הסדקים להציץ בהם לתוך מסתרי הלב. ואילו בדברים שבכתב מה ערובה יש כנגד השקר והזיוף? שמו של החתום מטה, אם אינו משכון גמור, ערב כלשהו הנהו בכל זאת. חתמת מתחת לאמור, כאילו מסרת בידי הזולת שטר־חוב, אלא אם כן הנך מועד לעבור על מי “שפרע”. אותיות השם, שהוא צלם־דמותך, מרקדות לפניך כזכרון וכאזהרה. זכור ושמור. זכור ושמור בדיבור אחד מתקיים רק על ידי השם. השם מזכיר לך תמיד את חובתך לשמור על דיבורך. השם הוא שומרך, הוא צלך לימינך. וכשם שהוא רוקד כנגדך כך הוא דופק בלבך, נוקף כמצפון. השם הוא הדיין שבלב.

השם אני השני

מותר לומר לגבי חכמי הדיבור ואנשי הצורה והיצירה, שאצלם השם הוא האני השני, מעין פלג־נפש, בדומה לפלג־גוף, העזר כנגדו לאמן או להוגה הדעות. השם מחייב, מפרש, גובל, משמש סייג, ופעמים גוזר גם סייג לסייג. דיבור היוצא מן הפה אפשר אינו אלא מן השפה ולחוץ; רעיון שהובע אפשר שאול הוא מאדם אחר או מתוך ספר. וכך יכול אדם כל חייו להשמיע דיבורים ולהביע דעות שאינם שלו. אבל אם שלו הם, רוחו הרה והגה אותם וממקורו נתברכו, הריהם מתפתחים והולכים, מן השרשים שבלב צומח במרוצת הימים שתיל. השתיל משגשג ועושה ענפים ועד לצמרת. להיכן נכנסת כל הפריה והרביה הרוחנית הזאת? היא נכנסת לתוך השם. השם הוא בית־היוצר ובית־האוצר, הגורן, האסם, הממגורה. הוא אות הקיצור והתמצית. הוא, היסוד, הנהו גם השיא, השורש וגולת הכותרת. אמרנו רמב"ם ואמרנו הכל. השם שפינוזה כולל כל עולמו. זכה אדם ושמו נעשה למשנה. שוב אותיות השם בתוך המשנה. דארוויניזם הוא דארווין, ואף למעלה מזה, רחוק ועמוק מזה. אמרנו שהשם הוא שומר לאדם, אבל זהו שומר שלא ינום ולא יישן. ושוב אפשר לומר, שהאדם הוא שבוי בידי שמו.

תחילה האדם עושה את שמו, ולאחר כך השם עושה את האדם ומשתלט עליו. לימים, כשאדם רוצה להתכחש למשנתו, המשנה אפשר זזה ממקומה, אבל השם אינו זז. השם עומד פנים אל פנים עם בעליו כבעל־חוב נוגש.

למומר אין שם

כשאחד־העם היה בן מ"ה או בן נ' כבר הביא אחד־העמיות לעולם. והיתה זו חטיבה לעצמה, תלויה במידה מרובה בבעליו ונפרדה ממנו. יכול אחד־העם לשנות את דעתו, אבל אינו יכול עוד לשנות את אחד־העמיות, שהיא שמו. השם הוא בית־הסוהר של האדם. ומה בכך? אבל השם הוא גם היכל הקודש. כל היכל הוא מצד־מה כלא. ללמדך שאין העולם הפקר ואין האדם מופקר, ומכל מקום אינו אדון גמור לעצמו. אין הוא יכול לומר היום כך ולמחרת אחרת. באמת כך הוא, ומן הדין שיהיה כך: כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. מה משמע? מורה היית לרבים, הטפת להם אמונות ודעות, הדרכת, הלהבת, הדלקת לבבות, ולאחר שעשית שריפות בנשמות אתה משנה פתאום את דעתך, את טעמך, את אמונתך? מומר נעשית. אך שם של ממש, שם ראוי לשמו, אינו רוצה להיות מומר.

השם הוא תוכן

יכול שיגלו פנים בדברי, שאני גוזר, חלילה, על הגידול האישי, על ההתפתחות הרוחנית, על עליה במדרגות ועל הרחבת האופק והדעת, העשויים דרך הטבע לחולל תמורה בהשקפת העולם. ואם כך הריני נותן ידי ליוצקי אזיקים ומחשלי כבלים לרוח האדם והנני עושה עצמי שותף למטיפי הקיפאון, ומי יודע אם לא נתחברתי לכת שומרי החומות, הלהוטים אחרי מצלצלים של ודאות וסולדים מכל שמץ פסק, שהוא טריף־פסול. יכול שיגלו פנים כאלה. אבל אין אלה הפנים שלי. הספק הוא חוקי, כשם שהתפתחות היא חובה, אדרבה, רואה אני קורטוב ספקנות בחינת סם־חיים בכל משנה. הספקנים הגדולים מאז ומעולם היו הגדולים שבאוהבי האמת, והם־הם דורשי הטוב למין האדם. אבל תנאי לספק גם כן מתן השם עליו. מוטב להביע ספיקות דרך ודאי מאשר להביע ודאות דרך ספק ומתוך חמקמקות של ערמה בכיסוי השם או בכיסוי טפח מן האמת. אבל מה דינם של שאינם כלל ספקנים, אלא פוסקי הלכות דוקא, אך מפעם לפעם משנים פסקי־דיניהם מתוך איזו התפתחות משונה, העוקרת מלבם שרשים קודמים ונוטעת בלבם אמתות חדשות שונות מן הקודמות מעיקרן, שיש עמהן שינוי שם ותוכן, כיוון והשקפה?

קו ישר

התפתחות – בבקשה. אדרבה, יפה ונאה היא, צורך התקדמות היא. אבל להתפתח צריך בכוון מסויים ובקו הישר, ואם מעוקל כלשהו, מכל מקום לא עקלקל ונפתל. ואם נפתל הרי די לו שיהא מפותל פעם אחת ולא מתפתל לאין שיעור. קפיצות רב מדאי אין בהם כלל משום הילוך; פיתולים לאין שיעור היכן כאן קו היושר? אף נקודת־יושר אין כאן. תמורה ברוח האדם מן הקצה אל הקצה, נניח מדתי קיצוני עד אפיקורס קנאי, אינה כלל בגדר התפתחות אלא בחזקת התפקרות והתפרקות. אפשר להחליף דעות ולא אמונות; אפשר לקצץ קצת ענפים ולא שרשים. ומה דינו של אדם המחליף במשך חייו כמה פעמים את דינר הדת שלו, כלום יכול הוא להיות מוחזק כאיש דתי? בכל חליפין של הדינר כרוך חליפין של השם, וכך להיפך.

השם הוא שורש

צער להודות על אמת זו, אבל אסור להתכחש לה: פעמים יש שאדם מטיף במשך הרבה שנים לרעיון, ואינו חש אף אינו מרגיש, או שפתאום לפתע הוא חש ומרגיש, שהאמונה ברעיון־שעשועיו נשמטה ממנו, עוד שפתיו מרחישות עיקרי־אמונתו, אך לבו כבר נעשה חלל בקרבו. יש חורבן של השקפת עולם, כשם שיש חורבן בתים ומשפּחות; מצויות שריפות בנשמות, כפי שמצויות שריפות בטבע. אף־על־פי־כן אין להניח לשום אדם את הזכות להיות נשרף לפי טבעו, להרוס בזה אחר זה את עולמותיו הפנימיים, להחליף פעמים רבות את השקפותיו, להטיל דופי בשנות העמידה בשאיפותיו בימי נעוריו, ולהשמיץ לעת זקנה את החזונות שהפיץ ברבים בגיל הבינה. אדם משנה גילים, אבל את שמו אינו דין שישנה. השם הוא שורש הנשמה. אין שני שרשי־נשמה, כשם שאין שתי נשמות בגוף אחד.

השם גנזך העבר

אנשים רבים טורחים הרבה, במיוחד בשנות שיבה וזקנה, להכין לעצמם לוויות יפות או לוויות־פאר, איש כפי דרגתו. ורבים מהם טורחים בסוף ימיהם, ואף בכל ימות חייהם, לבצר לעצמם שם ראוי להתכבד ולהניח אחריהם שם טוב. כי שם אינו טפל, אלא עיקר. הוא התוך. הוא נר נשמת האדם. ואפילו הכופרים בנשמה ואומרים על כל מידה נאצלה שאינה מן השם, שוקדים הרבה לתת לשמם הידור, תוקף. ולא עוד אלא שסומכים לו רמקול להשאיגו לתוך רחובה של עירם או לתוך רחובו של עולם בעוז ובתעצומות ובגודל הפרסום. תאוות הפרסום לעצמה, החשק הזה לשם לדור ולדורי־דורות. מעידים כמה תוקף־קיום נודע מן האדם לשם. יש הורסים את חייהם ומפקירים שלום כל קרוביהם למען שמם. יש מוכנים להחריב ישוב ובלבד להגדיל שמם ולהאדירו. הרדוסטרטס שרף היכל. אחרים שרפו את עצמם, הרסו קיני־משפּחה למען שמם. השם הוא יסוד לקיום העולם ועולה לרוב חורבנות שנעשו בעולם. הללו מקדשים את השם והללו מחללים את השם. אלו ואלו העלו קרבנות לאין שיעור על מזבח הקידוש או החילול. אפשר לומר, שהמקדשים מאמינים והמחללים כופרים, אבל בדוק ותמצא, שהכופרים הגדולים, הכופרים בעיקר, אינם כופרים כלל בשם כעיקר. רבים שאין להם כל זיקה לאמונה במציאות השם נושאים בחובם אמונה עיוורת ביעודם להגדיל שם עצמם בעולם. וכלום מן היושר הוא להתעלם מכך ולהעמיד פנים כאילו עשיית שם לעצמו היא דבר של מה־בכך. אבל אם השם דבר הוא, מן הדין להודות בכל המסקנות הנובעות מהנחה זו. אין אדם רשאי להתכחש לעברו, שהוא תמצית שמו, כשם ששמו הוא בית הגנזים של עברו.

אמונות טפלות

הרוצה להרחיב את השגתו בטיבה של אמונה יתן דעתו על האמונות הטפלות. הללו אינן כלל תפלות כל כך. הן סתומות ומופלאות יותר. הן משקפות תמיד אמונות, שהיו לשעבר עיקרים ובתמורות העתים יצאו לכלל טפלות. ואף־על־פי שנראות הן לרבים בימינו נחותות־דרגה הריהן גונזות בחובן גרעיני־אמת, פרקי־נסיונות, ניחושים ופילולים, חזונות והצצות חטופות לתוך המסתורין. עיקרי־אמונה שנזדקקו מוציאים עליהם שם שהיו טפלים, עוברים ובטלים מעיקרם. כך נוהגים פּרחחים קלי־ראש בזקנים, שמעלילים עליהם כאילו הללו, שבעי הימים, הם מין אדם אחר, זקן מטבע ברייתו. לימים הגדיים של היום יהיו תיישים. אהה, אף תיישים מגוחכים במקצת. תיישי הקהל לכפרה על דור שיבוא אחריהם. ולואי ולא אחטא בשפתי, יתכן שאמונות רבות, שהן במיטב עלומיהן בימינו, בריאות־אולם, יתגלגלו בערוב יומן, ובמהרה בקרוב, לאמונות רופפות, חסרות־שחר, טפלות. כך עלה לעינינו לרעיון השויון הדאֶמוקראטי בימינו, שפתאום לפתע קפצה עליו זקנה וכל בעל־לשון שולח בו את לשונו ועושה אותו ללעג ולקלס, ומי שאין שפתו אתו משליך עליו את נעלו. אך המאמין לא יחיש ויקוה שאחרי בלותו של רעיון זה תהיה לו עדנה.

השם הוא מורשה

אני לא בפרשת אמונות טפלות עומד כאן, כי אם בפרשת שם כעיקר. רציתי לומר שאין כלל אמונות טפלות ולהסתייע מן האמונות ההן לכוח הפועל בשם. לא רק כוח הפועל, כי אם גם כוח הקוסם יש בשם, לפי מיטב האמונות הטפלות, ולפי חכמת הכשפים לא־כל־שכן. שינוי השם נחשב סגולה בדוקה כנגד המחלות הנואשות. עיקר בפדיון הנפש הוא השם. השם עובר בירושה. השם הוא שלשלת הדורות ושלשלת היוחסין. השם מדובב את שפתי המת בקבר. השם מקים את המתים על נחלתם. בשם חקוק המזל. השם מביא חיים, השם עלול להמית. בעלי־שמות מחוללים נסים ונפלאות בכוח השם. משביעים שמות. ולהבדיל בין מכשפים לחוזי עליון, שאף האחרונים מייחדים יחודים ומצרפים צירופים בשמות, והם שאמרו, שכל העולם הוא שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

ריסון הוא מן השם

השם הוא מותר האדם מן הבהמה ומן החיה. לבעלי החיים יש שמות מיניים וסוגיים ולא פרטיים, ואם תמצא לומר יש להם שמות פרטיים, לא שמות הם, כי אם כינויים. לא הם עצמם קראו בשמות הללו. האדם נותן להם את השמות, כי הוא לבדו חונן במתת הדיבור ובכוח המתת, בזכות לנתינה, בחמדת הענקה. אדם הראשון על ידי שנתן שמות לכל, נעשה אדון על הכל. השם הוא לא רק כבל וכלא ובלם, אלא גם אַדנות, כשרון הבחירה ויסוד החירות. לא בכך שהאדם מופקר ומשולל כל רסן הוא אדון לעצמו, כי אם בכך שהוא בוחר ריסון־עצמו מרצון הוא בן־חורין.

השד והשם

אומרים שכל שד יש לו שם פרטי, אלא שאין השד מסוגל לעמוד בהזכרת שמו. כיוון שפורשים בשמו מיד פּורחת נשמתו. ואף זו היא הוכחה מסייעת, שהשם הוא נשמה. שדים מפחדים מפני נשמה, הם מואסים בה, וכשמזכירים אותה הם מתים.

אם יש כתיבה שבלחש הרי פרק זה נכתב בלחש. לי כוונות בדבר. צאו וראו במהפכה עולמית אחת גדולה, שכל האישים הפועלים בה, כמעט כולם, נרצחו וחוסלו על ידי חבריהם לרעיון המהפכה. ואלה שלא נרצחו, רצחו. מכל מקום כל אלו שלא מתו, נרצחו. וצאו וראו, כמעט כל נושאי המהפכה ההיא לא נקראו בשמותיהם אלא בכינוייהם. אנשים ללא שמות, אלא בעלי־כינויים, עשו את המהפכה. יתכן שאילו היו כל האישים הנועזים והחזקים ההם מופיעים לעולם מתחילתם ועד סופם בשמותיהם מבתי־אבותיהם, היתה המהפכה ההיא הולכת בכיוון אחר. בכיוון החיים והרחמים. השם הוא מקור הרחמים. המחליפים שמות לובשים מסכות על הפנים ויוצקים לתוך הנשמות ברזל.

הדמוקרטיה היא בית־חולים; הדיקטטורה – בית הקברות. הדאֶמוקרטיה פעמים מתשת כוחה של המקוריות, הדיקטטורה לעולם סותמת את המקורות.

בטרקלין השמאל

הם לא פצו פה ולא קראו אף נידנוד־תגר כשהוציאו להורג כל אבות המהפכה וחבשו אלפים ורבבות בבתי־כלא וגזרו גלות על מיליונים וחיסלו המוני־אדם ללא משפט. ועדיין יכול היה מליץ־יושר אחד מני אלף, מין צדיק יסוד עולם כר' לוי יצחק, לצדד בזכותם ולומר, כי רק פיהם שתק, אבל לבם בכה במסתרים, אלא שלא יכלו לגלות מן הלב אל הפה כי לשונם בגלות ומוחם משועבד ולבם נתאבן מגודל הצער ומחמת רוב המהום אין להם שליטה על מכשיר האזעקה שבנפשם. אבל הנה נגזר דין־מות על שתי נפשות במחנה שכנגדם – דין צודק או לא צודק לעצמו, אבל דין רע וזדוני, כי כל רצח אפילו יושבים עליו בדין הוא מעשה־זדון – ואיזה פתחון־פה ניתן להם! לפתע נתעוררו בהם כל הרגשות האנושיים, שנשתתקו משכבר, ותקפם זעם צודק, לבם נעשה מעין המתגבר של רחמים ופיהם שופר של אזעקות ומחאות. מכלל שאין הם מאובנים כלל ולא בכו במסתרים על ההרג הרב, אלא שהם שותקים וצועקים לפי הצו. לא נתרגשו לשעבר, ושמא אין הם נרגשים גם עכשיו. סופם מטפח על תחילתם ותחילתם מעידה על סופם.

כיפות אדומות

חרדים נוסח ידוע חובשים לראשם כיפות לבנות או שחורות, קטנות פחות מכזית, שעין בלתי מזוינת אינה מרגישה בהם כמעט, סמל ליהדות זוטא וליראת שמים של פורתא. כיוצא בכך מוצא אתה אנשי־שמאל־של־טרקלין, החובשים לראשם כיפות אדומות פחות מכזית, סמל לקידמה של זעיר אנפין, גרורים כדי פסיעה קטנה, ללא מסירות־נפש חס ושלום.

בעמוד אור ובעמוד ענן

יש מנהיג את הבריות בעמוד־אור ויש מנהיג בעמוד ענן. וסימנם: הראשון צועד לאט בקו הישר, שוקל כל דיבור וזהיר בכל מעשה, מעורר במאור־פנים ומשפיע בסבר־הגיון; השני דוהר קדימה ונסוג במרוצה לאחור וחוזר לגמא מרחקים, עושה בלהטיו ומתהפך בתחבולותיו, ומדבר בשפת־עלגים, תחת לסבר את ההגיון, מלבה את היצרים ופועל כרב־מג. צועדים באור ורצים בחושך.

הזהירים ונזהרים

ימים ושנים עבד פלוני לשטן הרודנות והיה שופך קיתוני־לעג על הבטלנים המטיפים לחירות המחשבה ולחופש הדיבור והיה משמיע דברים כדרבנות על יפי הרוח, המסורים לרשותם של אילי הכסף ועושים את שליחותו של משטר האדונים בין ביודעים ובין שלא ביודעים. כל שכן שהיה שורף בהבל־פיו כל מי שהיה מעז להטיל פקפוק בסמכותו הריבונית של הרודן להוציא להורג אלפים ורבבות ללא משפט, על ידי סחיטת וידויים ובערמת בלשים, והיה מכנה אותם משרתי האימפריאליזם, בוגדי המעמד וחלאת מין האדם, הכל כיד הלשון הקטלנית, שעולה מתוכה שריקת מגלבו של התלין. אך הנה שרתה על פלוני רוח אחרת והתחיל להרהר אחרי זכותו של הרודן להיות דן־יחידי על גורלות של אישים ועמים. מפעם לפעם הוא מתגבר להביע מקצת מפקפוקיו בקול. אבל כמה זהיר הוא בלשונו וכמה מסוייג הוא בכל דיבור היוצא מפיו. אמנם, בזמן האחרון ירד השער על אומנות הרודנים וכסאותיהם אינם עומדים עוד באיתן כלשעבר. רוחות בנות־חורין מטיילות בעולם. ריח אביב מורגש באויר. גזע מצילי־עולם נמאס על הבריות עד כדי גועל־נפש. וכלום מי שועל אינו תקיף לשעה במקומו שלו, במדינה שלו, בפלך שלו או בחוג שלו? ענין הרודנות ירד לשוק ופשה כנגע בכל גוף כיתתי. אבל החוש אומר לנו, כי יומם קרוב. נגלו קלונם וזוהמתם ורשעותם אף לטפשים שבבריות. פלוני בעל־חוש הוא. ובכן, הוא מעז בזמן האחרון להביע פקפוקים קלים לגבי מעלתו וחכמתו של הרודן. אף מניח הוא שייתכן ואין העריץ מחונן ברוח־הקודש, אין בידו מונופולין על האמת המוחלטת ולא כל דיבור שלו יוצא מפי הגבורה של הקידמה ומלכות המחר. אבל צאו וראו, באיזו זהירות ומתינות מביע פלוני את הרהוריו האפיקורסיים הקלים. סוף־סוף הרודן אינו יפה־רוח, אף לא סתם משרת של מי שהוא. הוא אדון, ואולי השטן בכבודו ובעצמו. ובשטן אין להקל ראש. שטן אף בשעת ירידתו שטן הוא. פלוני בכפירתו בשטן אינו עז כאריה וקל כנשר, כפי שהיה בהגנתו על תעתועיו ומדוחיו. הוא מדבר בשפה רפה. נוקט לשון “סבורני” ו“כמדומני” ו“אם איני טועה”. לפי שעה הוא עושה גיחה כל שהיא. פעמים, כשהוא מסתכל בשמות שנעשו בגופים ובנשמות ואף בהגיון הפשוט, הוא מוציא גניחה מפיו. עד לידי נגיחה כלשהיא בשטן עוד רב המהלך.

יין וחומץ

איזהו חכם, הרואה את הנולד לא רק בתחום המעשה, אלא גם בתחום המדרש. כל המחדש הלכה בתורת האדם או בסוגית החברה חייב לדקדק עם עצמו, שמא טומאה גנוזה בשולי חידושו ושמא נותן הוא מקום לתלמידים שיבואו אחריו לפרשו שלא כהלכה ולעשותו סם־מות לרבים. הנכנס לכרם החכמה לבצור ענבים ולעשות יין עליו להיות ערב גם לחומץ שיצא מיינו.

דרך כלל מיישבים כל קושיה על רעיון טוב שנתגשם בחיים וגרם רעה לעולם, שאין הוגי הדעות אחראים לרעיונותיהם, שמוציאים אותם במהדורות עממיות. וכך דוחים אותך בקש ואומרים, שאין מביאים ראיה מתורה חמרנית הדיוטית או מפסיכואנליזה שלבשה צורה גסה־שוקית. אבל האמת היא, שהרעיון עומד במבחן דווקא במהדורתו העממית, ואם השוק מסאב אותו, טעון הוא בדיקה, שמא סורו רע מעיקרו או ניסוחו, אפילו העיוני־הדק, אינו כשורה. כל העלול להסתאב, הריהו מסואב ועומד.

היסוסים

ושוב איני יודע על מה עלי להתפלל: אם שאהיה נשוא־פנים בעולם ויבואו אחרים ויגלו בי פנים שלא כהלכה ויעשו כל דיבור שיצא מפי פלסתר, ועל כל פן ופן שלי יהיו צרים צורה שאינה שלי, כל עיקרה עבודה זרה, או שאצא מן העולם זר ושכוח ולא יהיו לי כל שם וזכר, ולא יבואו בעלי המקלות והתרמילים אל גני ללקוט שושנים ולרמוס את מיטב צמחי וגידולי.

מבחנים

ייתכן שאין לעמוד על טיבו של שיר, אלא אם כן מרצים את תכנו בשפת הפרוזה, שהרי המשוררים הגדולים, בני כל הזמנים כל שיר שלהם אפשר לעשות ממנו תמצית של סיפור המעשה. הוא הדין חייבת כל יצירה הן בסיפור והן בהגות להיבחן אם אפשר להריקה ללשון־תרגום מבלי לאבד את עיקר חנה וטעמה. הרי הטוב פורץ כל גדרי לשון והווי מצומצם. כיוצא בכך אתה מכיר את הרעיון לפי מה שהוא ניתן להיתרגם לשפת המעשים. במעשה ייבחן כל מדרש.

שתי ראיות

בבתי־עניים תופרים בגד לבן הבכור בתכנית מחושבת מראש, שבבוא היום יהיה הולם גם את גזרתו של הבן הצעיר. אין משפחה עניה יכולה להתיר לעצמה תפירת בגד לפי מידתו של בן אחד בלבד. מין האדם הוא עני ואביון ואינו רשאי לשחר רעיונות, שאינם צורך־חיים. רעיון המתפגם לאלתר בשימושו המעשי, מן הסתם נפסד מעיקרו. במדרש “שמות” כתוב: אמר הקדוש ברוך הוא למשה, ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים. אתה ראית ראיה אחת, באים לסיני ומקבלים תורתי, ואני רואה שתי ראיות, קבלת התורה ומעשה עגל. כל ענין טעון שתי ראיות. כלום עין אחת לאדם? שתי עינים לו. אף שתי עיני־רוח. ראיה אחת אינה מספיקה. המביע רעיון מצווה להסתכל לא בו בלבדו, כי אם גם בכל תולדותיו וצירופיו ובבואותיו המקופלים בתוכו, אף כל פירוש וכוונה שאפשר לתלות בו.

הללו הצפים תמיד למעלה

זה כמחצית היובל עומד סגל אנשים ברומה של הפומביות. תחילה הם מתבלבלים ומבלבלים, טועים ומטעים ומושכים אחריהם המונים במשאות־שוא. אולם ראה פלא, כיוון שבא שפל לפולחן השקר הם המרמים המרומים או המרומים המרמים, שוב מרעישים את הציבוריות בוידוייהם הפומביים על שגגותיהם לשעבר, מושכי העבותות בחבלי השוא מושכים גם בשופרות החרטה. הם המדיחים והם המאוכזבים. הם המתעים והם הקוראים השיבנו. הם. תמיד הם. לעולם הם צפים ועולים למעלה. תחלה סכסכו את הדעות וגנבו את הלבבות ולאחר כך הם גונבים שוב את ההצגה.

האסקופה הנדרסת

השטיחים המעודנים משביחים כשדורכים עליהם. אולי משום כך יש הרבה תמימים, העושים את עצמם כאסקופה הנדרסת, שמים את נפשם לעפר, כדי שיזדככו וישביחו ויעלו במדריגות. אבל תמימות, המבקשת לעלות בדרגה שוב אינה בגדר תמימות. אין לנהוג אימון מרובה בתמימים הנמוכים כעשב וחרישים כמים. יכול אדם להיות תמים וענוותן, ובלבד שתהא קומתו זקופה. אילולא אני חושש הייתי אומר, שכשם שכל אחד ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו, כך התמים ניכר בראשו הזקוף. מי שאין בו תחבולות ונכלים, על שום מה אין הוא צועד בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא בקומה זקופה, מה פשעו ומה חטאתו שהוא מנמיך את קומתו וממעט את דמותו, נותן כאוב מארץ קולו ועומד בדחילו ורחימו בפני כל הגדול ממנו בתפקיד? הכזהו תמים? התמים בדין שיהיה ישר, קומתו זקופה, דיבורו נועז, מבטו נוהר למישרים וחיוכו גלוי, ללא אימה, ללא כריעה והשתחויה, דומה, רבים המחבבים תמימים מתכוונים לנכנעים.

תרמית התמימות

פקחים בוודאי קלקלו הרבה, אבל כלום שוטים קלקלו פחות? יש שכל, הגורם לבלבול־מוח ומעקם את הישרה, אבל מצויים הרבה יותר חושים מנוונים ומפותלים, המכניסים מהומה בלב וגורמים לבלבול־רגשות. רבים פוסלים, ובדין, שלטון השכל. שמא תאמר ששלטון החושים טוב? כל שלטון אינו טוב. שלטון היצרים על אחת כמה וכמה. כשאנו מצדדים בזכותו של השכל לא אמרנו עדיין, שמצוה היא להושיבו על כסא השלטון. אין לנו צורך בשליטים, לא ברבים ולא באחד. אנו זקוקים לשליחי־ציבור, למשרתים נאמנים, לשמשים, שאינם עושים את מלאכתם רמיה. תמימות שאינה נושאת רק את עצמה, אלא מתיימרת לישא על גבה גם הרבה דברים, אף יישוב העולם ותיקון העולם, מן הסתם סורה רע. יש בתמימות זו יותר מאחד בששים תרמית. על מי שיש בו תמימות מעין זו אומרים שהוא תם הנוגח כמועד.

להבדיל בין גאוה לרהב

אפילו חסידים שהזהירו הרבה על הענווה וההכנעה חוזרים על הכתוב “ויגבה לבו בדרכי ה'”. שמינית של גיאות נחוצה מכל מקום כדי להיות עובד ה'. בלי קצת גיאות אי־אפשר לעשות שום עבודה ולתקן דבר. מי שהוא כולו ביטול היש, אינו מסוגל עוד ליצור שום יש. גיאות מעט היא הכרחית ממש כמו סכלות מעט. אין צריך לומר, שחובה היא להגיד תמיד “להבדיל” בין גאוה לרהב. בדקתי ומצאתי, פעמים יש תמימים שאינם גאים כלל, אבל לעולם אין תמים, שאינו נתפס לרהב ולראוותנות. מבחינה זו אפשר לומר, שהשכל דרך כלל בולם את הרהב. אם אין ביכלתו לעקרו לגמרי – מידות אינן נעקרות, אלא משביחות, מתאצלות, מזדקקות – הריהו מרסנו, מצמצמו, מעמיד כנגדו ראי לראות עצמו בגיחוכו.

יחסי הגומלין

תמה אני, שבעלי־הלכה אחרונים בתורת הנפש מגלגלים כל כך הרבה ביחסי הגומלין שבין השכל והחושים, משל אין באדם אלא כוח החושב וכוח החש. ואינם נותנים כלל את דעתם על מכשיר אחר, שאף הוא בכלל האדם, והוא הלב, הכוח המרגיש. מדברים על האדם, כאילו יש בו רק בשר ודם ומוח, יצור חסר־לב מעיקרו, ושמא היה לו לשעבר מין דבר כזה, אלא שאבד לו בענין רע, נתבלה או נלקח לבית העבוט. לאמתו של דבר יש לב. למי נתנו את הלב למשכון? אימתי הוא עבר ובטל? יש גם יש. גדול או קטן, טוב או רע, רך או קשה ואכזרי. אבל יש לב. קיימא לן שיש. על כרחך אתה אומר שיש. עוברים עליו בשתיקה ולמה אין מביאים אותו כלל בחשבון הכוחות? אפילו הלב הרע ביותר טוב מן החושים דורשי הטוב. הצד שכנגד לשכל הוא, כמדומה, לא החושים. הלב הוא הצד שכנגד הראשי. מה בצע במוח גדול וחזק כשור־הבר, הפועל בצוותא עם לב שפן? ומה ממש בכל החושים הערים, כשהלב ישן ורגש הרחמנות מתבטל? בלב נעוץ גם חוש האמת. וכלום חוש האמת הוא נחות־דרגה?

תמימי דרך

עדיין אנו תוהים ושואלים: “אשרי תמימי דרך” מה פירושו? מי כאן תמים: האדם או הדרך? יש הולך בדרך הישר ועושה בה תעתועים ולהטים; ויש צועד ביושר ובאמת בדרך תעתועים ולהטים. ואי אתה יודע קלקולו של מי גדול יותר. הלב מתחמץ למראה הצבועים שבכל דור, אשר רוממות היושר בפיהם ואין תוכם כברם. אבל מה נחת לנו מן הפשטנים, ההולכים בתום־לבם אחרי מאשריהם המתעים ועונים באמת וביושר אמן אחרי כל דברי ההשמצה שבפי מנהיגיהם. תועי־לבב ותועי־דרך – איזו צרה קשה יותר? טוב התמים, שגם דרכו תמימה, וטובה דרך תמימה, שמהלך בה תמים. אך צירוף זה הוא יקר המציאות.

המזיק לפי תומו

חושבני שלא ייחדו עדיין את הדיבור על סוג מיוחד של תמים, המזיק לפי תומו. והוא גם מסיח לפי תומו, היינו, מסיח לפי תומו את דעתו מהזולת וקרוב רק אצל עצמו, דורש תמיד רק טובת עצמו. ההתקרבות אצל עצמו נעשית אצלו בתכלית התמימות. הוא באמת סבור לפי תומו: אני ואפסי עוד. ובטוח הוא לפי תומו, שכל אחר גם כן אין לו בעולמו אלא טובת עצמו. והוא בתמימות רואה את כל זולתו כקליפת השום. ייחרב ויישרף הכל, ובלבד שלא תחסר מנת הכרוב והחזרת על שולחנו. התמים הזה בטוח, שמנהגו של כל העולם בכך הוא. הוא בטוח לפי תומו, שהכל משקרים ומכזבים, ולמה לו להיות הטיפש היחידי ולדבר אמת ונמצא הוא מזיק לעצמו? הכל מדברים אחד בפה ואחד בלב. ומפני מה הוא מחוייב לדבר בהתגלות־לבו? התמים הזה טעון רחמים. מה יעשה והכל אומרים שהאמת נעדרת ואין רוצים בסחורה זו שהיא אמת, וכלום יחזר הוא דווקא על הפתחים בסחורה שאין לה ביקוש? צריך להיות אדם מן הישוב ולא יוצא־דופן. הוא הולך תמים, ואינו מסכים להיות יוצא־דופן. אילו היו אחרים מבקשים צדק, יושר, אמת – מהיכי תיתי, אף הוא עמהם. אבל כשאין רוצים בדברים הללו – למה לו לילך ולהתחכם ולעשות חשבונות ולהערים עליהם? לא, הוא הולך תמים. ושמא אין לכעוס כלל על סוג תמים זה או גם צריך לרחם עליו. אבל לעשות אותו אדם־דוגמה, אדם־מופת – לא. פעמים חושב אני: גורו לכם מפני התמימים.

מעלת התם

חכמי כל הדורות שיבחו את מעלת התם; שלומי האמונה ויראי־שמים כל־שכן שדרשו כמין חומר את הכתוב “תמים תהיה”; חובבי הבריאות והפשטות על אחת כמה וכמה שגמרו את ההלל על הולך תמים, המסיח לפי תומו והפועל לפי חושו, ולפי שאינו מבקש חשבונות רבים הריהו עשוי ישר. כלל כל התשבחות שקשרו למי שאינו מתחכם הרבה כלול בכתוב הנודע בשערים, הן בשערי החכמה והן בשערי המוסר, והוא: “אשרי תמימי דרך”. מסתבר שלאחר שכולם בפה אחד מסלסלים ומרוממים את התמים, ומתוך שבחו של זה משתמעת ממילא גנותו של החקרן, שוב אין רבים מעיזים להיכנס לתוך החקירה ולהרהר אחרי שבחי התם, שמא לא “כצעקתם” והתם אינו כלל יצור נחמד כל כך, ומי שהולך אחרי חושו הוא לאו דווקא עשוי ישר. אין מעיזים. ואולי כדאי להעז. כדאי וכדאי. תמצא לומר: מתוך העזה זו סופו של אדם לבוא על ענשו ויאמרו עליו שהוא מתחכם וחקרן ושכלתני, וייתכן שיענדו לראשו כובע של לעג בלעז ויקראוהו בשם אינטלקטואליסטן – ואין, כידוע, חרפה גדולה מזו. מילא!

אילו אפשר היה לקנות תורה ודעת על ידי צירופי־מספרים וחישובים של כמויות – כפי שרבים באמת נוהגים ומחברים השקפות־עולם על יסוד ספרות – היה כדאי לברר על ידי איזו סגולה של חשבון, אם בהיקף עולמי ואם בתחום מצומצם יותר, כגון במדינה או בעיר אחת, כמה, למשל, חכמים ובעלי־מוחין, אינטלקטואלים בלעז, יש במקום זה או פלוני וכמה תמימים. אין אף צל ספק בתוצאותיו של מחקר משונה זה. פשיטא שמנין האחרונים גדול הרבה משל הראשונים. חושבני שהיחס המספרי הוא בערך כזה: על כל עשרה תמימים פיקח אחד, ואולי אף אחד לאו. ואם כך יכול איזה מקשן לשאול: כיוון שרוב מניינו של העולם תמימים הם, מפני־מה אין עולמנו עולם שכולו טוב וכולו יושר? או שמא אף התמימים, שמרובים הם, אינם כל כך בסדר! אין בדברי משום החלטה כל עיקר. איני דיין. אני דן. ובוודאי שאיני פוסק. אני רק מהרהר אחרי רוב פסוקים, המספרים במעלתה של התמימות. אילו רק פסוק אחד או שניים החרשתי. אבל הפסוקים הם בשפע. וזהו שפע חשוד.

ספר התנ"ך

כל פעם שעולה בזכרוני ספר התנ"ך נמחקת מהגיוני אפשרות המות.

אין מות בספר זה. ראיה לדבר, כל אישיו חיים וקיימים, ניצבים חיים לפנינו, משל באמת חיים ומתהלכים עלי אדמות בזמן הזה.

אברהם יצחק ויעקב, י"ב שבטי ישראל, אף האמהות והשפחות, כל שכן יוסף בן פורת, ואין צריך לומר משה ואהרן, שמואל הנביא, שאול, דוד ושלמה, בועז ורות המואביה, כולם עד אחד הם עמנו בכל ששון ושמחה ועמנו בכל צרה ויגון. אנו מכירים את תכונותיהם, סגולותיהם והליכותיהם, כל המיוחד והמופלא באורח־חייהם ובנפתולי־גורלותיהם, יותר ממה שאנו מכירים את המזג והאופי של ידידינו וחברינו הקרובים.

כל הפרקים בדברי הימים הם שדרות בבית־עלמין ארוך, אך בנתיבות התנ“ך שוקקים החיים כמו בגבהם של הכרכים הגדולים, אדם בהמון ובהמה רבה, כל חיה ועוף למיניהם, אף שרפים ומלאכים ממעל להם. ספר התנ”ך חיי־עולם נוטע בתוכנו.

כל פעם שרעיון המות פוקד את האיש היושב לעתים בצל הספר הזה, יש שנפשו שואלת: האני אמות? אמות ולא אוסיף לקרוא בספר? הכיצד אפשר למות כשאוצר יקר זה, ספר התנ"ך, נתון לי, שמור לי? האיך אמות ואני יושב בצל אילן החיים?

גם התקופה התנ“כית לא היתה תנ”כית לחלוטין

תמה אני, שמעמידים את התנ“ך והגלות בחינת זה לעומת זה, כאילו הגלות מתחילה במקום שהתנ”ך מסתיים. והרי אמת היא שהם ירדו כרוכים זה בזה. ולא עוד אלא שהגלות קדמה לתנ“ך. היהדות מתחילה מפרשת לך לך. בברית בין הבתרים כבר נתבשר אבי האומה “ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה”. התורה ניתנה לפני שהיהודים נכנסו לארץ – והרי אין היהודים יהודים אלא בתורתם. מכל מקום דעה זו היתה שלטת בעמנו במשך רוב הדורות. אין כלל להכחיש, שהתודעה היהודית משמרת בתוכה גם את הבחינה הגלותית. תקופת התנ”ך עמדה גם כן בסימן הגלותי – הגלות מרחפת מעל דפי התנ"ך. היא עולה כבת־קול מן השיטין ומבין השיטין. רוב סיפורי המקרא סובבים על ציר הגלות. יעקב בבית לבן. יוסף במצרים. משה ובת פרעה. בני ישראל אומרים ניתנה ראש ונשובה למצרים. זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים. אין ספר הספרים מסתיר כלל את מרצע הגלות בתוך שק התקומה. הגלות נגזרה על אפרים ושומרון, על כל שבטי ישראל, על דוד ועל ירמיהו, על רוב מלכי ישראל. הגלות התחילה בארץ ישראל. בתוכחה ניתנה הגלות בתיאור פרטיה. הגלות תפסה חלקה נרחבה על פני המפה של הנשמה הישראלית. דורנו, ובעצם רק מיעוט קטן מדורנו, מרד בגלות וטורח להתערות בארץ. וכי משום כך נקום ונמחוק את הגלות מעיקרה? מניין העיוורון הזה או התמימות הזאת? האומנם שינוי השם מיהדות לישראליות משנה הרבה? הביטו נא ברבים מן השמיים – עדיין לא ניערו אבק הנכרים מלשונם וכבר נעשו שמיים! – איזה חפזון ואיזו פחזות! אלפי שנים היינו יהודים – ובשל עשור אחד של ישראליות יוהרה שכזו.

תפילה

הכל מתפללים לאיזה כוח נעלם שימלא משאלות־לב, בין הוא שוכן במרומים בין הוא מקנן אי־שם או אי־פה בקרבנו. התפילה היא ריכוז כל כוחות הנפש, והרצון בכללם, על החפץ המבוקש. ריכוז ענינו התפשטות מהכל לשם ההתלבשות בנקודה האחת. משל המתפלל מוכן ומזומן לתת עולם ומלואו תמורתה. האומר בלב ונפש אחת שאלתי אותה אבקש לחזות בנועם ה', כבר נכנס בלב ונפש לתוך מעגל הנועם. הרצון הכביר, שנצטבר בתוך נקודה זוטא, פועל כחומר־נפץ, לפורר מבפנים את המעצורים הצפונים בכל נפעל לגבי הפועל. מכאן שהתפילה כרוכה בויתור גדול, בקרבן. לא בכדי ניתקנה התפילה במקום קרבן. היא גופה קרבן.

שאינם מתפללים ליושב בסתר עליון מתפללים ליושב בסתר אחר: למזל, לגורל, למקרה, להכרח ההיסטורי, לקול המון, להצלחה בבחירות, לכל נעלם. אדם מתפלל גם לנפשו, שובי נפשי למנוחיכי. החולה מתחנן לכאבו: הרף נא, הרף! המתייסר בנדודי־שינה שופך צקון תפילתו באזני עצמו: נומה, אנא, נומה. כל הוכחה והסברה הן תחן. אף הפונה אל השכל הישר כורע ומשתחוה לפניו, כביכול מקבל עליו את עולו כעול מלכות שמים. שיר, זמר, נאום, פרק־הגיון, כל שכן ברכה, יש בהם מיסוד התפילה. רבים מדברים שירה ואינם יודעים. הכל מתפללים ואינם יודעים.

אף התקוה היא השלטת הרצון על העתיד לבוא. לכן יש בה כוח הפועל. כל תפילה היא מעין פעולה. במובן זה נאמר, שהתפילה עושה מחצה. כלום יש מניח אבן הפינה לביתו, שאינו מייחל ומצפה ומפלל לבנות גם את גגו ולהציב את חלונותיו?

התפילה היא אשנב, או שער מן ההווה לעתיד, מן הזה אל הבא, מן היש אל הנכסף, מן היום למחר. המתפללים הם אנשי המחר.

אם כך, הרי זה כך. בקהל המתפללים יבואו הזורע והנוטע; השולח לחמו על פני המים והמשגר מברק עסקי או אגרת לאהוב־ידידו; הנושא אשה בצפיה, לראות עמה חיים טובים, הקובע לעצמו מטרה; הכותב דף ראשון בחיבורו על מנת להביאו לידי סיומו; העולה על שולחן הניתוחים והגומע טיפות של סמי־מרפא; היוצא למלחמה והעולה על הדוכן לנאום מתוך אימת הציבור; המהפכן ואיש המחתרת; כל החוגר עכשיו לפתח לאחר זמן. חי הנושא את עצמו נושא תפילה בכל עת.

שמרני אל

שמרני, הנורא, מלישא עיני אליך;

מלבקש את קרבתך;

מלפחד מפניך;

מלאהוב אותך;

מלשאול לנתיבותיך;

מלהשתוקק דעת אותך והשג דרכיך;

מלהגות כאש בעצמותי את הכתוב “שויתיך לנגדי תמיד”.

שמרני מלשמור בקרבי את זכרך.

דבר ההלך

למדתי תפילה בלילות ללא שנת וענוה בצוקי ההרים. מבתי־כלא שאבתי בינה בסגולת היקר אשר למרחביה ומיוצאי־חלצי השכלתי דעת, כי טוב לגבר אשר ישא עול בנעוריו. מפי עוללים ויונקים יסדתי עוז לבכות סבל ובסוד אורך הרוח וקבלת עול המשמעת הביאוני הדרדקאות, אשר מדי שחרית בשחרית יצאו אל סבלותיהם לקבל תורה מפי מוריהם, לקח אשר לא טוב רב צפון בו.

ילקוטיהם בזרועותיהם וסבל תורה־מורשה על שכמיהם – ככה יצעדו תמיד, יצעדו ביום חורף קר חודר לעצמות ובשרב הקיץ, בגשם השוטף, בסופה המשתוללת, בבוץ יבוססו, צמודים לנטלם, כמו על פי צו קדמון, יצעדו ולא יסוגו. יסחבו על גבם מוסר אבות וחכמת קדמונים.

ככה אעשה גם אני את דרכי־לא־דרך. אשא ואסבול, באין דעת לאן ובלא שאול על מה. הנני ההלך, בי המהלכים, ממני אלך. הולך אני ועל סביבותי שב, בן־לכת. מלבי הדופק למדתי לכת. כל עוד לא יחדל, לא אחדל גם אני.

ממה נפשך

אם כל התפילות “וטהר לבנו” וההטפות לתקן עולם במלכות שדי הן צביעות, הרי גם הוקעתן כשקר היא מין וידוי, שאף הוא שקר. האמת תורה דרכה. שהיא דרכנו, אל הטהרה והתיקון.

היכל התרבות

…עיקרה של תרבות פריקת עול מלכות שמים. אלפי שנים היתה האנושות תולה עיניה לשמים, מקריבה לאלוהים, משתחווה אליו, עובדת אותו, מתפללת לפניו על המחיה והכלכלה, מצפה תמיד לחסדיו. באה התרבות ואמרה אל האדם: הנח לאל בשמים, עבוד לעצמך, הישען על עצמך, אתה תהיה הזן ומפרנס את נפשך בחומר וברוח. לא הוא העליון יהיה עוד משיב הרוח ומוריד הגשם, כי אם אתה תצווה הרוחות ותמטיר את העננים לרצונך ולצרכך. בן התרבות אינו רוצה להיות עוד סמוך על שולחן גבוה. הוא עורך שולחן לעצמו.

ולא זו היא הצרה, שהבשר ודם עורך שולחן לעצמו בכל מיני מעדנים ומטעמים של בשר ויין. אך זו הצרה, שהוא עורך לעצמו גם “שולחן ערוך” של חוקי מוסר וערכי יופי, שאינם כתובים בתורת האל ואינם לרצון לו. בן־תרבות נעשה בן סורר ומורה לאביו שבשמים ובחוקותיו לא ילך. התחת אלוהים הוא האדם לעשות לו חוקים ומשפטים, אשר יבדה מלבו? האם ניתנה לו הרשות והאם יש לו הכוח לחיות ולפעול לא על דעת המקום, כי אם על דעת עצמו? תרבות! איזה צליל חסר־טעם וחסר־שחר. תרבות! דרך ארץ! כל תרבות, שאין הוא המוחלט ומורא שמים עליה, על כרחה יוצאת לתרבות רעה. אין תרבות מסוגלת להיות נושאת עצמה. האמנם לאחר שמין האדם הקים בשנות אלפים מזבחות לאל שבשמים, נגזרו עליו גם אלפי שנות מזבחות לאלוהי התרבות? עובדי אלילים היו אבותינו ואנחנו נהיה עובדי התרבות? אי אפשר להיכל התרבות בלי צלם משוקץ בתוכו. יושב בשמים ישחק לבני אדם, אשר נטלו לידיהם את ההגה והם מהגים ומצפצפים תמיד: תרבות, תרבות. בלי ערך עליון שוא שקדו שומרי התרבות.

המחשבה והחיים

אומרים שהתורה מתישה את הכוח. אבל גם אמירה זו היא תורה. נמצא שהתורה מטילה דופי בעצמה. כשם שאין אדם מהימן לעשות את עצמו שקרן, כך אין התורה מוסמכת לעשות את עצמה פּלסתר.

תאמר כך, הרי בה במידה אפשר לומר, שהחיים מתישים את הכוח. כל מכשלה ותקלה באות מן החיים: הבזיונות, המחלות, הזקנה והמות, כל החבלות מהם. אולם החיים אינם מתישים את הכוח. אדרבה, כל כוח הפועל מעורר כוחות גנוזים, כלומר, חיים נוספים. אף כוח הפועל של המחשבה מגביר חיים ומוסיף להם ממד של עומק. תשוקת הדעת ותשוקת החיים מסייעות זו לזו.

התורה אינה מתישה את כוח החיים. היא עץ־החיים.

אומרת המחשבה: שחורה אני ונאוה.

אני מעייפת וגם מרעננת.

זה וגם זה

אנו מרבים ידע וממעטים דעת.

החכמות בעליה והחכמה בירידה.

מחקר הנפש מתרחב, אך הנפש עצמה מתכווצת.

התחבורה משתכללת והחברה נפגמת.

הארצות מתקרבות והאנשים מתרחקים.

החינגות תוכפות וגוברות והשמחות נחלשות ופוחתות.

המלים המחודשות פרות ורבות, אך הלשון מידלדלת.

ניב־שפתיים ברור וצלול והלבבות מגמגמים.

ארגונים מתעצמים, בריתות מתהדקות, עדות מתלכדות, אך לולאות הנשמות מתרופפות.

כינוס רודף כינוס ופיזור הדעת גובר והולך.

כל אדם קרוב אצל עצמו וכל עם מתרחק מעצמו: מדתו ומלאומיותו, מחוקותיו וממנהגותיו, ממלבושיו ומזמירותיו.

תחת יחסי־אנוש צמח דחליל יחסי־ציבור.

תחת אופל המסתורין, שנתגנה כבית היוצר לבערות ולכל אמונה טפלה, נפתח לפנינו לוע הבהירות, הבהירות המחוצפה והאכזרית, המציגה לראוה את עשרנו הדל והמפרנסת את הבערות החדשה, מולדה בערב־רב הידיעות ובמהומת התגליות.

הננו מגלים מרחבים ומרומים, האופפים אותנו, אך סותמים את מקורות היניקה שבתוכנו.

הגופים טסים אל על והרוחות יורדות מטה־מטה.

מה גדלו ההישגים ומה קטנו ההשגות.

הנאנחים והקובלים

ילד נשלח לקנות דבר־מאכל בחנות בשביל כל בני־הבית. בדרכו חזרה הוא מהלך אט־אט, פורס מפעם לפעם פרוסה ואוכלה. מלכתחילה נתכוון לטעימה קלה. לבסוף כילה את כל המאכל. פרץ בבכי מר והוא מהלך ובוכה. אף בבית לא פסקו יבבותיו.

כל אחד בא לעולם ושליחות בידו. אין תיקון שאינו לטובת הכלל. אולם רבים מבזבזים קמעה־קמעה את התיקון על דברים של מה בכך וכשמגיעים לפיסגת־חייהם, שעת הביכורים וההשלמה, נפשם ריקה מכל מעשה. רואים הם שאין בהם מעשים ואין רישומם ניכר במסכת החיים. הריהם מתעטפים בצער, נאנחים וקובלים על רוע־מזלם או על קשיחות־לבם של הבריות, שהעמידו להם מכשולים וגזרו עליהם אפס־פעולה. אחרים סותמים ואומרים, שכל הרעה באה להם מן הזמן הבוגד. הכל בגדו בהם ולא הם בעצמם. אין תולה קלקלה בעצמו.

בית וקורת גג

כמה מעטים האנשים שיש להם בתים. רבים אין להם אלא ארבעה קירות ותקרה.

והיה באחרית הימים

יבוא השטן בטענה ניצחת וככה יאמר:

– מין האדם שלי הוא. יש לי חזקה עליו מאז היבראו. מימי אדם וחוה והנחש; מימי קין והבל ודור המבול וההפלגה; מימי עגל הזהב; מימי כל עובדי האלילים והמקריבים למולך; מימי המקדשות והמזבחות; מימי עמלק והמלחמה עם עמלק; מימי כל המלחמות והרציחות על קידוש השם וקנאת ה' צבאות; מימי כל המהפכות אשר ראשיתן רחמים וסופן דין; ראשיתן צדקה וסופן שפיכות דמים ורצח; ראשיתו שויון ואחוה וסופן מעמד עריצים אכזר ממי שקדם לו. אף יאמר השטן: אדרבה, צאו וראו מה נאמר בכתבי הקודש: כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין כל חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה. לא בודד יהיה השטן במערכה. הוא יביא עמו תרפ"ט קרונות של מסמכים ומראי מקומות מספרי החכמים בני כל הדורות. ולעומתו יעמוד אחד נביא, חוזה, הוזה, רוכב בערבות הדמיון, לא ידיד לו ולא תומך, לא עזר כנגדו.

היבלת והיצירה

רבים סבורים לפי תומם, שכל המתאר בחרוזים קצובים כאב היבלת שברגלו חיבר שיר, וכל המתאר בשפה בלתי מחורזת כאב היבלת שברגל זולתו הגיע למעלת מספר; ואילו מי שטרח לתנות את צער היבלת, שהטריד את נפוליון־קיסר או את אהובתו של ויקטור הוגו, תרם לעולם מחקר מדעי.

ספירות נושקות

כל פעם שיד לוחצת יד, שתי ספירות נושקות זו את זו.

כל פעם ששניים מביטים זה אל זה בעין יפה, עין ממרום צופיה עליהם.

כל פעם ששניים מביטים זה אל זה בעין יפה, עין ממרום וארץ נושקים שם זה את זה, היא חובקת בזרועותיה עולם ומלואו.

כל פעם שהננו קוראים בשיר־השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, הננו חשים בנפשותינו את נשיקות פיו של הדור הנאצל וכל עצמותינו תאמרנה את הטעם הטוב של היין המשומר.

כל פעם שהננו צועקים חמס על איזה ענין רע שתחת השמש עולה בלבנו פעייתו של שה הטוב.

אף אלו הם מעמדות

פליאה היא שאין מדגישים כראוי את הבדלי הדעות וחילוקי ההרגשות, המקיימים מחיצות בין האנשים המציאותיים ושאינם־מציאותיים. המציאותיים מעורים בכל ישותם בזמניות, ללא כל תודעה של נצחיות. הבלתי־מציאותיים מעורים בתוך חזיון אין־סוף ובאספקלריה זו הם משקיפים אפילו על הפכים הקטנים של היומיומיות. שונים אלו מאלו הרבה יותר ממה שהעשירים שונים מן העניים או החכמים מן ההדיוטות. אין כל שפה משותפת בין אנשי חיי־שעה לאנשי חיי־עולם. הקרב האחרון יתחולל בוודאי בין שני המעמדות האלו. אמנם, קרב־לא־דמים.

אל תשליכני

אל תשליכני לעת זקנה כהושענא חבוטה, אף אל תעשני הושענא שאינה חבוטה, שאין בה אלא דבר שבקדושה.

אל תשליכני מחוץ למחנה ואף אל תשליכני מתוך מחנה החלוץ אל המאסף.

אל תשליכני כגרוטה לגל האשפה ואל תשליכני לבית הנכות כסמל וכדגל.

כל זמן שהנשמה בקרבי רצוני להיות כוח הפועל ולא מוצג בשכיות החמדה.

שיחת־ילדים

אומר גדי בן השש אל עמוס בן השמונה:

– אני ילד רע ומפחד שאלהים יענוש אותי.

שואל גד:

– מפני מה?

– מפני שאני כל רגע חושב שאלוהים הוא טיפש ואני לא רוצה לחשוב כך. לא רוצה וחושב.

אומר עמוס:

– ואני כשבלילה לא ישן ומפחד חזק אז אני חושב: שמע בני מוסר אביך, כבד את אביך ואת אמך, טובים השנים מן האחד, וזהו כמו מוחק שלי. אני מוחק את הפחד ולא עוד מפחד.

אומר גדי:

– ואני כלל לא רוצה לחשוב וחושב: אלהים הוא ילד רע, רע, תמיד רע, בעד שלמה נולדתי ילד ולא תיכף גדול וחזק.

מדוע?

אבשלום הנגר היה איש תם וישר, מצניע לכת, המצניע גם את צניעותו, שמח בחלקו ואין יודעים בו שהוא מן השמחים. אף על פי שהטיב לרבים, לא יצא לו שם איש טוב. היו שניהנו ממנו עצה בזכות שכלו הישר. אבל מעולם לא הביע דעה אלא אם כן נשאל. ואילו הוא לא שאל דבר מאיש, לא חקר ולא דרש. מעשה, ואולי לא מעשה, אלא אגדה היא, אבל גם האגדה כוחה יפה כמעשה, ובכן, מעשה בפלוני בעיר שסטר לו על לחיו בשגגה או בזדון, ואבשלום לא רגז ולא התמרמר ואף לא שאל על מה ולמה. אמרו עליו, שמימיו לא הוציא מפיו דיבור בנוסח של שאלה. הפיקח שבעיר הסביר טעמו של דבר: כל שאלה היא בעצם קושיה, וכל קושיה יש בה שמינית של חוצפה. מכל מקום היא טענה, ריטון ואפילו רוגז. אבשלום הנגר לא היה טוען, לא רוטן, קל וחומר לא רוגז.

מכאן שאבשלום הנגר היה באמת מופלא בדרכיו, חסיד גמור, שלא נתפס אף להרהור קל אחרי דרכי ההשגחה. ולא שאמר גם זו לטובה. רבים אמרו כך – ואין בדיבור זה משום רבותא. גם זו לטובה משמעו: גם רעה זו טובה היא. מכלל שיש רעה. אולם אבשלום לא ראה כל רעה, שצריך לדונה דין טובה, מכל מקום לא העלה את המלה רעה על לשונו, משל אין לזו כל מציאות. ממילא לא נתעורר לשום פליאה ותמיהה.

בידוע שאין זו ממידתם של יתר הבריות. דרך כלל אפילו המהוגנים שבבני־אדם, כיוון שרואים דבר של תמיהה, מיד תוקעים בצדו סימן־שאלה. הנכנס לבית הכנסת, בזמן התפילה, להתפלל בציבור, והוא ריק, מתמלטת מפיו קריאה: מדוע באתי ואין איש? הוא הדין מי שהוזמן לבית הועד לאסיפת טובי הקהל ומכל הקרואים לא באו עדיין אלא מעטים שבמעטים, כלום יעצור את לשונו מלהביע את השתוממותו? ראה אדם בפלוני, המוחזק עליו כמתנכר ואף עויין לו, מסביר פנים שוחקות, הלא ישאלהו לתומו: מה יום מיומים?

כך בדיוק פעל יצחק אבינו כששאל את אבימלך מגרר ואחוזת מרעהו: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי? וכלום אף אחד מני אלף בפרוץ שריפה בעירו לא יחקור ולא ידרוש לגורמי השריפה ולנסיבותיה ולא יתאמץ לברר על שום מה נתמהמהו המכבים לבוא? אף משה רבנו, בנהגו את הצאן אחר המדבר, כיוון שראה לבת־אש מתוך הסנה והסנה אינו אוכל, נתעוררה בו סקרנות לגשת ולראות את המראה הגדול הזה ואף שאל: מדוע לא יבער הסנה? אבשלום הנגר, כשם שלא היתה בו אף בבואה דבבואה ממידת הרגזנות, כך לא נתפס אף לקורטוב של סקרנות. שריפה בעיר, מריבה, דין ודברים בקהל, המולה רבה, כל התקהלות שהיא, תהיה העיר כמרקחה, שום מאורע כגון זה אינו מושך אליו את תשומת־לבו. הוא לו לדרכו, ללא עפעוף־עין מסביבו. ולא שהוא מתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, אלא שלפי טבעו שלו אינו רואה כל כיעור. הו הולך תמים, אוון לא יראה. אמרו עליו, שמימיו לא שאל איש מה לו שהוא שמח או למה נפלו פניו, כגון המלך ארתחשסתא ששאל את נחמיה: מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה? כיוצא בכך לא שאל מימיו בביתו מדוע לא הדליקו עדיין את הנר ומדוע לא שפתה היום זוגתו קדירה על האש ומדוע פלוני לא סילק את התמורה בעד שולחן או כסא, שהותקן על ידו למענו. אין צריך לומר, שכשם שלא חקר לעסקי הפרטים לא שמעוהו מעודו תוהה על עסקי הכלל ועל הנוהג שבעולם לקרוא בהתחמץ עליו לבו “מדוע דרך רשעים צלחה”. אף על פי שאבשלום הנגר היה מפשוטי־אדם, שאין הבריות מסיחים בהם ואין מפרסמים ברבים את פלאי־מעשיהם ותרומיות מידותיהם, נמצא בכל זאת מי שסיפר פעם בשבחו ואמר עליו שיש לו פה טהור.

לימים נתבקש אבשלום הנגר לישיבה של מעלה. השכל מחייב: לגן־עדן. הולך־תמים שכמותו דרכו בוודאי סלולה לגן־עדן. זו היתה גם דעת כל הבריות, שאינם מקמצים בשבחים למתים. אפילו מלאך דומה פעל בכיוון זה והביאו ישר לשער גן העדן. השער נמצא נעול, אבשלום תם וישר עמד ללא הגה ימים ולילות רבים, שבועות, חדשים, ואולי שנים. הזמן על סף גן־העדן נבדל מן הסתם בכבדו, גבהו ועמקו, מן הזמן הרודה בנו בעמק הבכא. זמננו כאן הוא איתן מפלצתי. הזמן שם ציפור נעלסה. אף על פי כן זמן הוא זמן, יפה במיעוטו ומציק בריבויו. ואפילו אבשלום הטוב והענו, כשהציץ באורלוגין ובמחוגיו הזחלניים, התלויים על גפי מרומי גן־העדן, נתחלחל. הוא יונת האלם בעולם הזה, סח שם בעולם הבא:

– מדוע באתי ואין השער נפתח לפני?

הוא סח בענווה, בהכנעה, בשפה רפה, אבל סח. מיד נפתח לפניו השער ומלאך שנגלה אליו קרא בקול חוגג:

– בוא, אבשלום ברוך האל, כי בא מועד לך להביאך אל גן־העדן. אחרי אשר הבעת את המלה “מדוע”, שדרי־מעלה ציפו ימים לרוב לשמעה מפיך הטהור.

קול

עברתי על יד בית שאנן

ושמעתי קול חזק, קול רענן,

שח בעוצם־בטחון סריקי־בוקי,

חוזר ומשנן: רשע היה המן.

שיח נכון, לא שוקי,

ולא המוני בוודאי.

ומסתמא גם כן.

אף על פי כן

אין זה קול שדי,

כי אם קול תוכי.

היחף

יחף לפי ההצגה ופרקמטוטר בהנהגה.

כן, יחף, כוכבים חולב, וערב לחיך,

על כל כעך יאמר: הנה עוגה.

יש לו משלו ערוגה, אך הוא בדעתו חוכך.

לא יראה את ההר, אך יראה את

הנולד והוא עכבר.

יבוז לעבר, עתיד הוא תר,

את התבן יבור מן הבר,

יחפור במחר, פוטורוארכילוג,

מוח של תינוק,

עוטה גבורה כנלחם עם גוג.

פלוני המבקר

פלוני המבקר… אינו כלל תקיף וסיקריק.

הוא פשוט שופך מלים מן הריקן אל הריק.

העמקן

יש בו עמקות של טמטום,

סח בדביקות ובעוצם שעמום

על אלקות, על העיר לוז ועל חכמת הצמצום.

נמשל לנואם, אין בפיו אף קורטוב גמגום,

זועם ורועם, מליו משק,

בעיניו ברק של סרק.

בדברו על תפארת ימדוד בזרת

עמקי־תהום ושעת־חירום,

יתפוס בגרגרת את הלא־כלום.

יקרא לעצרת כל זבובי־נוד

רבות מחשבותיו ככוורת על כל קוצו של יוד.

ישמיע דברי איולת עתרת, כפסוקים מפרקי־אבות,

בשיחו תמרות־אבק על כלל ופרט,

ובדברו על דגי־רקק, יגביה מבט למרומי אררט.

לשונו שבשבת, הגיונו דפדפת,

ובהעמיקו חקר באפס, כזפת

ימשוך אמת של שחפת.

אכן, הוא יוצר אין מיש, אך אין בו אף ניצוץ־אש,

אף אין עשן בו, לא עניין וכל גוון בו.

הוא סתם שטן, ולא עוד אלא קטן.

עולם

אין העולם עומד על קליגולה ונירון קיסר, לא על איואן האיום ופטר הגדול קוצץ הזקנים, לא על נבוכדנאצר, אדרינוס, פרעה, הורדוס וצינגיס חאן, לא על הרודנים האחרונים, ששמם אולי ירקב במהרה בקרוב ללא זכר להם. אין הוא עומד עליהם. אם כי בחלקו הגדול אולי נבנה על ידיהם בכוח־שוטים, שהצליף על ההמונים להעבידם בפרך. ולואי ולא היה נבנה על ידיהם. כל שיסודו מרמה פעלו תוהו. רומא לא שלטה בכוח הצדק, כי אם בצדק הכוח. לכן פתאום לפתע כרעה־נפלה, התפוררה כמעט באפס יד, מאליה שקעה. כל משטרי הכוח של ימינו סופם מפלה. המעצמות תתפוררנה. לא יתכן שלא יקיץ עליהן הקץ. כבר נפל הפור להתפוררותן. רומא בשעתה נפלה לבד. בזמננו אין לבד, כי אין עוד עם לבדד ישכון. נעקרו הגבולות. מפולת המעצמה האחת תהיה מפולת עולמית. עולם זמננו הוא עולם אחד לקיום ולהרס.

עשן ללא אש

מחשבות ללא דם הן עשן ללא אש.

אף הדוהרים בשירים על סוס ההיקשים והסמלים מחוץ לשורת ההגיון והמציאות הם מבריחי־מכס.

העולם הוא גולם והאדם נותן בו נשמה. השמש זורחת באור הזרוע בקרבנו ושוקעת לתוך הלילה שבנפשנו.

היום נושק את הלילה, הנעורים הורים את הזקנה, מלאך המות רוקד בחתונת החיים.

ילדות וזקנה

מרץ, שהילדים מוציאים על רדיפה במשחקים, מבזבזים הזקנים ברדיפה אחרי תארים וכיבודים. זמן שהילדים מבטלים לקנות ראשית דעת דרוש לזקנים, כדי לשמר בזכרונם, ועתים להחיות בו, גירסא דינקותא.

מה שהילדים בוכים רוטנים הזקנים.

מקרוב ומרחוק

מום שבהתעמקות. המעמיק הרבה יש שאינו רואה מה שמונח על גבי השטח. הרואה מרחוק, כהה־עינים בראיה קרובה. מי עיוור כחכם? רוח בתופת אומרת לדאנטי: “נראה כמו רכי עינים דבר אשר רחוק הוא מאתנו, אולם בקרוב דבר יכלה שכלנו”.

נפילה למעלה

מעשה בויקטור הוגו, גדול בדורו ונכבד בארצו, שקלקל במי שקלקל על משכבו ונזדמן מי שנזדמן בה בשעה למקום הקלקול ומשום כבודו של אותו גדול לא הרעישו את המדינה, אלא, אדרבה, הבליעו את הענין בשתיקה. ועל כך קבל למרטין, אבי הרומנטיזם הצרפתי ואמר: וי לצרפת, העשויה כולה מישור. אפילו נופל אדם מעל משכבו אינו נחבל חס ושלום בגופו ואין נופל מכבודו אף צרור ארצה. דור של תמימים היה זה. לא שיערו להם בני אותו הדור, כנראה, שיש גם אפשרות אחרת. לא מישור, כי אם, אדרבה, מדרון, ואף על פי כן לא נופלים למטה אלא למעלה דווקא.

הרעש המזקין

יש מוטרדים כל כך בהפגנת צעירותם, שאין להם, בפועל ממש אין להם, עוד פנאי להיות צעירים. אשרי הצעירים בלחש ובצנעה. עטרת זקנים נדיבות, עטרת צעירים עניוות. כל רעש מזקין, כל שכן רעש ההכרזה: צעיר אני.

מעשה בקמצן, שהיה מונה ימים רבים את המטבעות שבאמתחתו ולא הרגיש, כי בינתיים נתחלפה המלכות והפכה לאסימונים את כל המטבעות של השררה הקודמת.

בין ההוגה לאיש ההגה

הוגה הדעות לעולם בא על שכרו. שכר מחשבה מחשבה. ושכר מחשבה שמחה, התפעלות, תסיסה נפשית ותנועה ברוח. דעות אפילו אינן משפיעות על החיים ואינן משנות את המציאות הן יוצרות חיים משלהן ועושות מציאות מיוחדת. כל רעיון בעל שיעור־קומה בונה קומת־חיים עליונה. הוגה הדעות אינו כפות כלל להשפעה על ידי הצלחה. חוסר הצלחה בעולם המחשבה אינו כלל כשלון. אולם המחזיק בהגה חייב להשפיע ומוכרח להצליח. תורה שמוטה לקרן זוית היא בכל זאת תורה. הגה שמוט לקרן זוית משול לחרש הנשבר.

המלאכה והמורשה

בעלי־מלאכה טובים מצויים על הרוב בקרב אלה, שירשו את אומנותם מאבותיהם. הטובים שבמורים הם ההורים, מכיוון שאין אדם רוצה לקבל תורה מידי אלה שמלעיטים אותו במחשבה תחילה. בית־אבא הוא בית־ספר שבממילא. אב המוסר לבנו את מקצועו, מוסר לו גם את הצד הנסתר שבו, מביאו בסוד הענין שאין מגלים אותו אלא בצנור האהבה וההזדהות. במה דברים אמורים, שהאב אוהב את אומנותו. כיוון שהוא אוהב גם את בנו, הרי בזכות שתי האהבות הבאות כאחת הוא רואה ברכה בהוראתו. משפחת סטרדיבריוס הורישה מדור לדור את הסוד בהתקנת כנורות של לעילא ולעילא. בזמן שבית המקדש היה קיים היתה עשיית סממני הקטורת מונופולין של קצת משפחות בישראל. בן היורש מקצוע מכבד אותו גם בכוח כיבוד־אב. כל סדר־חינוך שאינו משתף בו בצד המורים גם את ההורים כשלונו ודאי. ואולי צריך לגרוס כך: בחינוך יש לשתף בצד ההורים גם את המורים.

לא ראיתי

יש מקום לפקפק אם לא ראייתי היא לעולם ראייה לתום ממש, ליושר המצפון. לא ראיתי, היינו, גם לא שמעתי, לא הרגשתי, לא ידעתי, לא ניחשתי, יש דברים שחייב אדם לראותם, לשמעם, להרגישם, לדעתם ולנחשם. יחיד כך, כל שכן עם אינו רשאי לפרוק מעל עצמו אחריות למעשה מושליו ומנהיגיו, סרדיוטיו וכלל־חייליו ברצח עמים. יחיד כך, כל שכן איגודים עצומים, בעלי מיליוני חברים, שמצודתם פרושה בכל הארצות, שסגדו עשרות בשנים לרוצח, נוקם ונוטר.

מוזרה ביותר הטענה, “לא ראיתי” בפי אנשי־רוח מנהיגים ומחנכים, שהדריכו על יסוד העיוורון הזה המונים וטיפחו בהם פולחן המפלצת.

יש קוראים להתעלמות אי־ראייה, כשם שמכנים את הזוהמה מעיקרה בשם הסתאבות.

תקופת הרחצה הגדולה

תבוא לבני־אדם כשיחדלו לחוש מראות נגעים מחוץ לעצמם, הנביאים לא יקראו עוד רחצו הזכו, יתמעטו המטבילים ויתרבו הטובלים וידעו הכל, כי ההתמרמרות היא מידה מגונה, המרירות מחלה. האנשים הם החטאים והתעוררות הדינים היא פתיחת שער לפשעים חדשים.

כעם ככהן, כקהל כנביא

הנביא בישראל נצטווה לירד עם עמו לתוך טומאתו. אין שליח־ציבור מוציא, לפי דין ישראל, את הכלל בתפילתו, אלא אם כן גם הוא חייב בה. להושע נאמר: “קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה'”. ולישעיהו: “קרב אל הנביאה” ולקרוא לשם הבן “מהר שלל חש בז”. הואיל וכך, אף הוא חייב טבילה.

שאלות ותשובות

הכי משום שאין בידינו תשובות על כל השאלות, שאנו מסוגלים לשאול על העולם ושכל אחד שואל על חברו, סימן הוא שהתשובות אינן קיימות כל עיקר, או שמשום כך השאלות אינן כלל שאלות? וכי משום שיש בידינו תשובות על כמה שאלות, סימן הוא שהשאלות ההן כבר נעקרו משרשן? תשובה באה ותשובה הולכת והשאלה לעולם עומדת. חוק תחיית המתים קיים גם בספירת השאלות והתשובות… כל היש נתון בסימן שאלה.

תמיהה שאינה תמיהה

קדמונים היו תמהים ושואלים מפני מה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אבל מה תמיהה היא זו? כלום יש צדיק?

טענת השטן

לפני אלוהים על איוב “שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא על פניך יברכך”, תקפה קיים ועומד. הדין הוא פעמים גם עם השטן. וכי אין השטן עד המלך, ממליך המלכים? השטן נאמן למלכו, נאמן על פי דרכו.

שלוש מלות החורבן

שלוש מלות גרמו לחורבן יוון, והן: דע את עצמך. שלוש מלות גרמו לחורבן ישראל הקדמון והן: דע את אלהיך. אין אדם יכול לידע את עצמו. ידיעה היא ניתוח. וכלום יש מנתח את גופו שלו? דעת אלהים, כלומר, עצם הרצון לדעת אותו, התשוקה לדרוש במופלא הזה, סכנת התאבדות בה. לא יראיני אדם וחי. ראיה היא ידיעה.

ישחקו הנערים לפנינו

לפלוני ששפך לפני את מרי־שיחו על הרעש הנוטל ממנו את טעם החיים, כן, על הרעש המורט את עצביו בימים וטורד את שנתו בלילות; על הזאטוטים המתרוצצים בחצרו בצווחה רבה ועל הקונדסים המגלגלים בבעיטות את הכדורים מול חלונו; על הזמירות המשתפכות לאחר חצות הלילה במסיבות מן הקומה העליונה שבבית המשותף ועל צלצלי הנגינה הבוקעים ויוצאים מן המשדר של שכנו; על מירוץ הגלגלים שאינו פוסק בכבישים הסמוכים ועל כרוזי הרוכלים מחרישי האזניים; ועל הקשה ביותר, על ההמולה והטרטור בסביבתו הקרובה בבקרו של יום, והוא עודו מתייסר בחבלי תנומה לאחר שעות נדודים בלילה. הלא יש שהבוקר דווקא מעניק לו שעת חסד של תנומה מתוקה:

– זכורני בשנות הרג רב בחזיתות המלחמה ושואת ישראל בתפוצות, החושך כסה ארצות, הצורר קרנו רמה וקלגסיו הולכים מחיל אל חיל, עמים כורעים נופלים. מי הקשה אליו וישלם? וכבר הרעימו תותחיו בשערי אל־עלמין. הישוב בארץ פרפר בפחדיו: אין מנוס הלילה. הוא בא. הנה הוא בא. כבר כלו כל הקצים. היאוש צעד ברמה בחוצות ובלבבות. על המורא הגדול לא דיברו עוד, אלא בלחש מלוחש. התנמכו הקולות, כמו בחדר הגוסס. גוועו החיוכים. אף מי שניצוץ־תקוה עוד הבהב בלבו לא העז לבטאו. כותרות העתונים הצעקניות, המבשרות נצחונות הצורר, כמו הגבירו את דממת האימה. כן, בימים ההם, זכורני, אני מהלך או נהלך ברחוב רש“י ולפתע זנקה אלי מסימטה סמוכה עדת־ילדים הומה, גועה בצחוקים, אצה רצה ב”תופסת", פעמונים בפיותיהם, שביבי־שמחה בעיניהם… נעצרתי ליד עמוד הפנס משתאה, המום, הרי זה… ככה. כאילו לא כלום… כמו תמיד. העולם הוא עולם. ילדים צוחקים, משחקים, רועשים, שמחים. בפרצופיהם ארשת הבטחון, חן התמיד. מכלל שבאמת כך הוא. הכל יהיה כמות שהיה. אנשים יחיו, ישאו ויתנו. השמש תזרח. הבתים יעמדו על מכונם, תינוקות יגדלו ויהיו לאנשים. כשאימת החורבן בעולם ניטלת הנבואה מן הגדולים וניתנת לקטנים. אותו רגע היתה עלי רוח אחרת. זיק התקוה הנכלם שבלב יצא ללהב. כמו ביד אשף כלו הביעותים, נס היגון וקול לחש לי בבטחון חסר־שחר, אך עז־שרשים: לא כלו עדיין כל הקצים. הנה חדשה תהיה, הישועה תבוא כהרף עין. פתאום לפתע תשתנה המערכה בחזיתות. הלא עיני הילדים, השקטות, הנוצצות, מבשרות, כי העולם יהיה עולם כפי שהיה.

אותה שעה נתחוור לי במוחש משמעו של הכתוב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וכן נתפרש לי היטב־היטב ענינו של קיום העולם על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. היינו: המולת הילדים היא מקורה של דממת הבטחון השפוכה בנפשותינו. רעשם הוא שקט לנו. כל זמן שהפעמונים משתפכים בקולותיהם של הילדים קול מבשר הוא שהעולם על תלו עומד.

בעת ההיא הנס נתרחש. הישועה באה כהרף עין. ולא נס היה זה, כי אם דרך הטבע. דרך הטבע, שהזד יפול, שקרן רשעים תגדע, ששם רשעים ירקב, שהחיים ינהרו כסדרם, שילדים יהמו ויהמלו.

לכן זה דברי: יחי הרעש! הידד ההמולה! ישחקו הנערים לפנינו, יגלגלו כדוריהם מול חלונותינו, יהמו, יהמלו, ירעשו, ירעישו, יתרעשו, יצרחו הזאטוטים, אף המשדרים יחרישו אזניים. ישתפכו צלצלי הנגינה מכל העברים, ישחקו הנערים, ישחקו לפנינו.

מעמדות

שני מעמדות קיימים לכל הדעות: עשירים ועניים. מן הדין שניגוד בין השניים האלה ייעקר מן השורש. אולם קלות־דעת היא להתעלם ממציאותם של כמה וכמה פירודים מעמדיים אחרים, הקיימים בכל עת והעתידים להחריף ביותר, לאחר שיעבור העוני מן העולם. והרי מקצתם: גבוהים ונמוכים, חזקים וחלשים, מכוערים ויפים, שתלטנים ואניני־דעת, נבונים וכסילים, רגזנים ומיושבים, נאמני־רוח ובוגדנים, ישרי־לב והפכפכנים, קופצים בראש ומצניעי־לכת, פזיזים ומתונים, נדיבים וקמצנים (לאו דוקא בממון, אלא בסבר פנים יפות), אנשי גם זו לטובה ובעלי מרה שחורה, כופרים ומאמינים, זקנים מלידה וצעירים תמיד, נלהבים ואדישים, אוהבי־עולם ועייפי־קיום; הללו שאין להם בעולמם אלא עולם הזה, והללו שהם לפי עצם טבעם גם בני עולם הבא, הטועמים בכל רגע טעם התמיד ובתפלין של חייהם כתוב נצח.

ופשיטא שאסור להסיח את הדעת מן הניגוד המעמדי, החותך חיים ומות, המפלג בכל הדורות, שבין אנשי דיינו, בעלי הגאווה, המרוצים מעצמם והמחזיקים טובה לעצמם, הרואים את כל הבריות כבעלי־חובותיהם, ובין הענותנים והנכאים. ממעטי דמות עצמם, המעלים על עצמם תמיד, שהם חבים לכל האחרים.

התשבי המפחיד

תיקו – תשבי יבוא ויתרץ הקושיות. אימה בבשורה זו. על כגון זה אמרו גם חכמים קדמונים: יבוא ולא אראנו. כל טעם החיים בקושיות.

לחם ותורה

לא על הלחם לבדו יחיה האדם. תורה, העושה את הלחם גלגל יחיד או ראשי בחיי האדם, אינה תורה, שהרי היא מכחישה את חשיבותה של התורה.

החטא והתשובה

חוטאים על הרוב בצנעה, לפיכך תשובה נכונה נעשית גם כן כצנעה. בעלי־תשובה בפרהסיה, חזקה עליהם שהם ניהנתנים. כל חטא הוא צורך איזו הנאה. אפילו תאמר שהתשובה והחרטה גורמים יסורים, הרי המקבל על עצמו יסורים בפומבי, נהנה מן המחזה, שהוא הנפש הראשית הפועלת בו. חטא ונהנה, עשה תשובה ונהנה. פעמיים ליהנות – כלום אין זה יותר מדאי?

ניסוח חדש לעשרת הדברות

מסתבר שעשרת הדברות טעונים ניסוח חדש. תחת לא תרצח ולא תגנוב לא ארצח ולא אגנוב.

חם בתיבה

על נח מעיד הכתוב, שהיה איש צדיק תמים בדורותיו, אבל חם בוודאי לא היה צדיק. סופו מעיד עליו. ובכן, הוא במה זכה לבוא אל התיבה? זכות־אבות עמדה לו. וכלום יש צדק בזכות־אבות? המבול שיחת “כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים” – ואותו תכשיט, חם, ניצל. היתכן?

ענין מתמיה נוסף בסיפור על המבול הוא הגוון המשפחתי שבו. נאמר לנו בהטעמה דווקא מפי האל: “ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך”. הבנים ונשי הבנים, כולם נמצאו ראויים להצלה. ושום אדם אחר, שאינו מאותה משפּחה, לאו. הרי אפילו מן הבהמה אשר לא טהורה היא הביאו שניים־שניים אל התיבה".

אין אונס

נח הצדיק ברח מן הארץ, שכל בשר השחית את דרכו עליה. עמד וטרח כמה שטרח להתקין לעצמו תיבה, כפר אותה מבית ומחוץ בכופר, כדי להיחבא בתוכה מפני העולם הרע הזה, המשחת, על כל ברואיו. לבסוף נאלץ לשכן בתיבת־מחבואו צמדים־צמדים מכל הבהמות והחיות, ששיחתו את דרכם על הארץ.

הבריחה מן העולם היא חלום־שוא. הבדידות הגמורה נמנעת.

החיים בתיבה לא היו נוחים לנח, וכבר אמר ר' יודן ב“בראשית רבה”, “אילו הייתי שם, הייתי שוברה ויוצא לי”. לפי מדרש אגדה אחר היו החיים בתיבה קשים מנשוא על נח מחמת הריחות הרעים של הבהמות והחיות, ו“היה גונח וכוחח דם מטורח הבהמות והחיות”.

לפרוש מן הציבור אי אפשר גם בימי מבול.

מפני־מה

מפני־מה משתוקקים אל מנעמי החיים ולא אל החיים עצמם?

מפני מה להוטים אחרי התענוגות ואין מתענגים על הלהט עצמו?

מפני־מה אין אוהבים אהבה, אלא אוהבים שנאה?

מפני־מה מפרסמים את הזדים ואת החנפים, את הרעים ואת “בני הטובים” ושומטים לקרן זוית תמימי־דרך?

מפני־מה שופכים בוז על נדיבים וכורעים ומשתחווים לפני הבוזים וכל הגדול בבוזו מהולל ומשובח יותר?

מפני־מה חולץ נעלו להשליכו בקהל האנשים הוא חלוץ הקידמה?

מהומה על לא־מאומה

תלתלים על ראש שח; בגדי־אבלות על מת נשכח; תרועת־מלך ואין כתר; שושבינים ואין חתן; אמן יתומה; עולה בחומה ללא שיעור־קומה; קינת “איכה” ללא בית המקדש; תעתועים המלטיים ללא מחנה־יגונים; איש ריב ומדון ולו אין יריבים ושונאים; קטן־מוח, שאינו מונע בר; משורר ולו אין לב נשבר; חוצב להבות והוא איש קר.

הצער והשמחה

הצער הוא ערימה גבוהה של מעות קטנות. השמחה היא יהלום זעיר, רק עין בוחנת תראהו.

לאחר כך

– קראתי ספר פלוני… מהו בעיניך?

– כך… וככה.

– מה משמע?

– משמע: קראתי מקצתו ונראה לי כך. שוב קראתי מקצתו ונראה לי ככה. ובכלל… מצאתי בו ענין. אך צרה היא שלאחר כך, בסיום הקריאה, בדקתי עצמי ומצאתי, שרישומו בי אינו חזק, ואולי אינו קיים כל עיקר. שום שינוי לא נתחולל במערכי־רוחי מתוך קריאתי בו. אם כי הקריאה גרמה לי קורת־רוח.

– תמה אני עליך. לפי דבריך קראת, קראת, דומה, מתחילתו ועד סופו, ומצאת בו ענין. ניהנית. ומה לך ולאחר כך? יהא בלי לאחר כך.

– לא. לא. לא. בלי לאחר כך אין גם כך ולא ככה.

אשתה ואשקה

חכמים חייבו את הלומדים בתורה לשמה. מסתבר. שצריך לחייבם גם בתורה לשמי, היינו לטובתי שלי, מאחר שרבים לומדים תורה לא למען נשמתם, אלא בשביל לזכות בה אחרים. דלילי־מצפון דולים ממקורות המדע לא בשביל לרוות צמאון עצמם, אלא כדי להשקות אחרים.

אליעזר עבד אברהם נתן סימן זה לעצמו: “והנה הנערה אשר אומר אליה הטי־נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחה לעבדך ליצחק”. אף אנו סימן זה יהא בידינו: רק המקדים אשתה ל“אשקה” ראוי להיות שר המשקים.

ללמוד וללמד

מה טעם במחקר שאינו נובע ממצוקה שבנפש ומה מועיל בקו מושכל, שאינו המשך לנקודה שבלב?

הבא ללמד ואינו נמצא למד, אף תורתו בטלה. אין מורה לאחרים אלא התלמיד של עצמו.

קלות וחמורות

בשום זמן אין מחסור באנשים המוכנים להשליך את נפשם מנגד בעד כל ענין מועיל או לא מועיל. ואף מזיק. אבל בכל זמן קשה למצוא מנין אנשים האוהבים בנפש זה לזה, ומקושרים בעבותות הידידות שלא על מנת לקבל פרס ואף שלא על מנת לתת פרס.

תאוות הנתינה אף היא לפעמים תאווה רעה. טוען כל אחד לחברו: אם אתה ידיד, קבל ממני מענק!

בעלנים לקרבן מרובים הם; להתקרבות מעטים ביותר.

קל יותר לדרוש נאה בשבח ערכי המוסר במרחבי העולם הגדול, מאשר לקיים נאה במיצר דלת האמות.

רבים

רבים מן הנוחים לבריות לשעבר הם בעלי־אגרופים בהווה.

רבים מן הענוותנים מתמול הם עזי־פּנים של היום.

רבים, שהיו תחילה מחפּשי־אלהים, נהיו לאחר כך לעובדי עצמם.

רבים מן הילדים הטובים עשויים להיות זקנים רוטנים.

רבים חכמים בעיניהם, מפאת רוב בטחונם בעצמם, אף אחרים נפתים להעניק להם כתר החכמה.

רבים שבעטו ללא רחמים באבותיהם, שהדריכו אותם במקל נועם, מייסרים בשוטים ובעקרבים את בניהם, הפורקים מעליהם מקצת מעולם.

רבים הטוענים מכאן אחרי רבים להטות טוענים מכאן אחרי רבים להטעות. בהתאם לצרכיהם, המכונים בפיהם צרכי המקום והזמן.

בין רשעים קדמונים לאחרונים

כל הנוטים לדעה שהדורות פוחתים והולכים במידות ובמעשים טובים יכולים להביא אסמכתא לכך מלבן הארמי, שיצאו לו מוניטין של שקרן וכזבן לאורך זמנים – והוא הרי רק החליף רחל בלאה, בת אחת בחברתה, ולא הוליך את יעקב שולל להחליף לו רחל בבלהה או בזלפה. רמאים אחרונים עשויים להעביד את יעקב התם מבלי ליתן לו לא את רחל ולא את לאה, אף לא את בלהה וזלפּה, אלא לשלם לו בעד עבודתו בכבלים.

דרך המורשה

מהלך המורשה אינו עובר תמיד על קו ישר, אלא פעמים דומה הוא לדילוגו של הסוס על דף האישקוקי. יש שהוא מקפץ ופוסח על כמה חוליות בשרשרת.

הילדים חוסים בצל אבותיהם, אך נוהים אחרי סביהם. עתים הבן מקיים את הרישא של הכתוב “שאל אביך ויגדך” ועתים את הסיפא “וזקניך ויאמרו לך”.

ראית דור בנים הפונה עורף למסורת האבות – אל תאמר נואש. צפה לבני־בנים, שיאירו אליהם את פניהם.

ארשת פני הזקן דומה על הרוב לסבר־פניו בילדותו. הילד חוזר וניעור בזקן. הנכדים, ולא הבנים, הם בבואותינו. לא דור לדור, כי אם דור לדור שאחרי דור יביע אומר. אין הציפור מנתרת באילן מבד אל בד, אלא בדילוג על בד שכנו.

חומה ומגן

“אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן הוא עשיר וגבור”, שכן תפקידו להיות חומה ומגן. אם חומה – נאה לזו שתהא בנויה ליד טירת כסף. ואם מגן – עליו לתלות על מצחו שלט הגבורים. וקופה של שרצים מאחוריו למה? כדי שיראו בזו ולא יתאוו לגבאות מתנשאת.

נוחיות

מי ימנה ומי יספור את כלי השרת החדשים והמתחדשים ללא הרף לשמש את אשרנו הנכה.

אנו סוגדים לנוחיות. בתים נוחים, רהיטים נוחים, כלי־רכב נוחים, אך אין עוד נוחים לבריות ואף אדם לעצמו אינו נוח.

ראיתי עורב פרח. באמונה שלי זה היה באמת עורב ובאמת פרח, באמת־באמת. אך ראיתי מכר צועד במדרכה לקראתי וחיוכו הרחב מתפשט מפיו ולמעלה ואף לצד זה ולצד זה, וכלל לא ידעתי אם מכרי הוא זה, הצועד לקראתי, הוא כמות שהוא, בצלמו ובצביונו, ברוחו ובהגיונו, הוא מלגו ומלבר ועד תוך־תוכו, אם מכרי המוכר לי מכירני גם כן, אם חיוכו הזורח הוא באמת־באמת אבן־חן המושלכת לתוך כרמי שלי ואם שכינת־מבטו נוהרת אלי ממש, או כי כולו בחנו ובחסדו, ברון־שחוקו וברוך־מבטו, נוהר אי־לאן, לא אלי כי אם מעלי וממני והלאה, לנפשו ישחק ולסתם יביט ואני לו לא אני, כי אם חניית־ארעי בדרכו אל מה או אל בלימה.