על חטא שחטאנו לשכל    🔗

כמה גורמים, מדיניים, כלכליים ותרבותיים, נצטרפו יחד להמיט על העולם את השואה, שהננו נתונים בה ואיננו יכולים להיחלץ ממנה. לא נחטא לאמת אם נייחד בתוך כלל הגורמים מקום, ואף מכובד, גם לאותה מידה של השמצה שנהגו לגבי השכל בתקופה שבין שתי המלחמות האחרונות. כלום מי לא חירף וגידף את התבונה ולא התקלס בכושר המחשבה ובברכתה? חסידי הקולקטיביות הרעיונית גזרו על העיון מטעמי משמעת; אנשי מעשה בטלו בתכלית הביטול את שיקול הדעת, הכובל את היזמה למפעלים נועזים; המשמשים בקודש בהיכל האמנות, היוצרים בכבודם ובעצמם והמבקרים שמשיהם ושמשי־שמשיהם, המעיטו את דמות ההגיון בשביל להגדיל ולהאדיר על חשבונו את כבודה והדרה של רוח הקודש או האינטואיציה. אף אנשי המדע וחכמי ההגיון שיתפו פעולה לקצץ את הענף שהם עצמם יושבים עליו. הכל היו ששים ושמחים להבזות את ההגיון, לשבר ולמגר את שלטון השכל. הגיעו הדברים לידי כך שכל מי שנענש מטעם ההשגחה העליונה במעט מוח בקדקודו מתבייש בו כבושת גנב ומשקיע הרבה מאמצים שלא לעשות בו חלילה שום שימוש שמא יתגלה קלונו ברבים, שאיש השכל הוא ותתקפח זכותו לכל התמנות שהיא, כגון שלא יעשוהו מדריך המונים. אם חכם־כלכלה הוא יזלזלו בעצותיו ובהנחותיו הבנויות על אדני ההגיון ואם פייטן או סופר הרי בוודאי חזקה עליו, שאין לזה כל השגה ביצירה האמנותית, שכל עיקרה היא כידוע ענין של מסתורין, רזין דרזין. כל שוללי השכל הישר, שרבים ביניהם היו לאו דווקא מזידים, התעלמו מפרט חשוב אחד, שהשכל מחייבו והנסיון מאשרו, והוא, שאין הטבע סובל חלל ריק, אף הטבע הפסיכולוגי במשמע, ואם מורידים את השכל מעל כסאו הכרח להושיב במקומו אי־שכל או את הטירוף. אף נשתכחה סברה זו, שאף היא מחויבת ההגיון והנסיון, צד הכנגד של השכל הוא לא רוח הקודש, כי אם רוח הטומאה. מי שאינו סומך על ההגיון האנושי על כרחו נעשה כפות לסיטרא אחרא או למגיה שחורה.

הלהקה הגדולה של מגני השכל ומחריבי ההגיון, שבשורותיה עמדו צפופים חכמים והדיוטות, תמימים ודמגוגים, חסידים שוטים ומבקרי־אמנות תועי־לבב, לא חלו ולא הרגישו, שכולם יחד עשו את שליחותו של רב־מג שחור אחד, מחלל הקדשים, מחבל ומשחית לכל הערכין האנושיים. ברור ומנוסה: השכל הוא המאור הגדול והערך העליון באדם. כשמכבים את המאור הזה נעשה חושך מצריים בכל וכל יתר הערכין האנושיים מידרדרים ויורדים לטמיון. לא שהשכל מעכב את רוח הקודש ופוגם ביצירה, אלא להיפך: באין שכל אין רוח הקודש, אין רוח, אין יצירה. באין שלטון השכל קם שלטונו של השטן.

 

סתירות    🔗

איש השכל המתפעל נמצא חשוד על חוסר נאמנות לעצמו. הכיצד? כלום מי שהוא בהגיון אסור ברגש? הבריאה כולה מעשה מרכבה והאדם מצווה להיות מיקשה אחת? התפוח, שטעמו ערב וגם ריחו נעים, חוטא בסתירה כלפי עצמו? עץ הדעת היה טוב למאכל וגם תאוה לעיניים. שכל והתפעלות הכרוכים יחד – אין מזיגה נאה מזו. מן הסתירות נוצרות המזיגה.

בנדודי־שינה אדם מתהפך מצד אל צד, כי רק השקוע בשינה עמוקה אינו חש בצלעותיו. לא הפכפך הוא האיש הנע ונד אנה ואנה בשנתו הטרופה. מן הכאב הוא בורח. הבריחה מן הכאב אינה סתירה.

לעולם יש להבדיל בין הנתפס לסתירות למתרפק עליהן, קל וחומר למתגנדר ומתייהר בהן.

 

בתי־נכות לאיולת    🔗

הרבה שקדו לאסוף חכמת ראשונים, אבל מן הדין הוא שיחברו גם אסופות לאיולת ראשונים. לא רק חכם הולך וחכם בא, אף שוטה הולך ושוטה בא. וכשם שמאמר החכם משפיע, אף מאמר השוטה מפעפע לתוך המוחות ומניח שם רישומים.

אין זה נכון שעם השוטה תמות טפשותו. אף דברי השוטים, הקדמונים והאחרונים, מהווים כוח הפועל בעולם המחשבה ובחיי המעשה. אין הבלותא שלא עשתה את שליחותה. ואף השטות חוזרת על האכסניה שלה בתמורת העתים ומטעה שוב את הרבים. ואילו היו מחברים ילקוטים לכל מיני דיבורי הבאי בתבנית הספרים, המשמשים מאגרים לפתגמי־חכמה, היינו זוכים לספרי־לימוד המזהירים על ידי דברי שטות למופת את הדורות הבאים מליפול שוב ברשת אותן השטויות. אין, כמובן, שום סיכוי להציל מן השטות בכללה, כי גם זו, כמו החכמה, היא ים הגדול. כמה שנדלה מתוכה היא מקרה והולכת. ואף על פי שהיא אין־סופית מן הראוי בכל זאת לחתום אותה, כמו את החכמה יריבתה, בתעודות ולצררה במגילות מיוחדות, למען ידעו את כתבתה המפורשת ואת כל סדר היוחסין שלה.

גננים רבים מטפחים את גני החכמה וממיינים את הפירות למיניהם לתכלית שיווקם. אף העשבים השוטים עומדים ומצפים לסידורם בחלוקה נכונה לפי סוגיהם וסימני־היכרם, כל אחד על מחנהו ועל דגלו. ואם לא תדעו לכם היכן מקומם של גני האיולת, צאו לכם בעקבי עדרי הצאן הנפוצים בגני השעשועים ובאולמות הבידור, בקרקסים ובתיאטראות למחזה הקל והקלוקל, בכינוסים רבי־עם, שבהם בעלי הפולמוסין מתנצחים בפולסין וכל אחד מהם משיב על טענות שלא נאמרו כלל בפי חבריו.

אין הכתוב עוסק רק בדיבורים חסרי השחר של השוטים. אין השטות מונופולין של השוטים בלבד. אף חכמי כל הזמנים תרמו כמות לא מבוטלת לערימת השטות שנצטברה בדורות. שני סוגי איולת יצאו מבית היוצר של החכמים. א. דברי־הבל שנמלטו מפי החכמים כשגגה, שיצאה מפי השליט. ב. הבלותות שנאמרו על ידי השליטים על דרך פליטת־פה של החכם. אלו ואלו זקוקים לבית־נכות לגנזם בהם למשמרת לכל הזמנים. ואין שום יסוד להניח שבתי תחכמוני עדיפים מצד השמירה על בריאות השכל מבתי תטפשוני. שני סוגי הבתים האלה הם חלק מתברואתנו השכלית.

אם נבקש להביא דוגמאות של חכמת כסילים או כסילות חכמים מסולפת, שלא הופרכו על ידי בעלי השכל הישר ונעשו אמרות־כנף ואף שוקעו כלבנים בתוך מסכתות של מדע והגות, אין אנו מספיקים. די לציין שמימי פרעה ונבוכדנאצר, ובוודאי גם מזמנים קודמים להם, נמצאו אנשים שהכריזו על עצמם, שהם אלים ונמצאו עמים שלמים, שקיבלו על עצמם את אלהותם. מי ימנה ומי יספור את מנין המשיחים שפרסמו את עצמם כגואלים מעתה ועד עולם? מי שליט לא אמר המדינה היא אני? ומי חכם למחצה לא קרא אני שלמה? אין דור שאין מתהלכים בו אישים המכריזים על עצמם, שהם נציגי המוחלט עלי אדמות או שבידיהם ניתן המפתח לאמת המוחלטת, ורבים, הה, מה רבים, קוראים אמן אחרי הצהרותיהם הנואלות. בא אחד פילוסוף והפריח סיסמה של תיזה אנטיתיזה וסינתיזה לכונן עליה שיטה שיש בה, לפי דעתו, לפרש את כל התהליכים הטבעיים והחברתיים. אך מי בעל שיטה לא התיימר שנמצאה לו אבן החכמים להשחיז בה את כל החלפים לשחיטה לפי כללי האיסור וההיתר?

הנה פּיתגורס עומד ומכריז, שהמספּר הוא ישות כל הנמצאים, ואחריו עונה אריסטו: המציאות היא חיקוי המספרים. דיקרט מצהיר “אני חושב מכלל שאני חי”. יכול הנה לנסח גם כך: אני חש בראשי מכלל שאני חי.

ברצינות גמורה התיחסו הבריות לאינדולגנציות – אגרות הכפרות – בשעתן. יכול שפרשת הכפרות היא גולת הכותרת של השטות המורשתית. הללו אומרים “זה חליפתי” והללו אומרים אין חליפין לי, כי אני מבני הגזע העליון, או אני האדם העליון. וכמה מרובים היו החכמים, שישבו בקתדרות ודרשו כמין חומר את האיולת המדעית או הפיוטית של האדם העליון, שיצאה כמין לבה מהר־געש של השגעון. תסולח לי פגיעתי בכבוד החכמים – איני יודע אם מנינם היה רב – שגדרו לעצמם את כל העולם הבא ולא נתנו דריסת הרגל בגן העדן לפשוטי־אדם, שלא לנו בסוגית השכל הנאצל. אף הם דברו לא בחכמה. יוליוס קיסר אמר על עצמו שהוא למעלה מחכמת הדיקדוק והיה אפיפיור שאמר, שעל האמן אינם חלים חוקי המוסר. מילא, עולם הבא. אבל סנטיאנה, חכם ספרדי ותושב אמריקה, הצהיר זה לא כבר, שאלהים ברא את העולם מעיקרו בשביל שביטהובן יחבר את הסימפוניה התשיעית. כנגד זה יצא כרוז מפי הפייטן ורגיליוס אל רומא מולדתו: “לא לך לחבר שירים. את נוצרת לשלטון על העולם!” איני סבור שחכמה רבה צפונה בדברי וולטר, ש“כל סוגי האמנות טובים, להוציא הסוג המשעמם”, מאחר שכל סוגי האמנות משעממים, לפי דעת רבים, הרבה יותר מאולמי הריקודים.

חוששני לומר, שבתוך פסיפס הצבעונין של הדברים שאינם מתקבלים על הדעת אפשר לשבץ גם הרבה סעיפים ממסכת שפינוזה ב“תורת המידות”, כגון דבריו בפרק “על שעבוד האדם” משפט ג', ש“חמלתו של האדם החי על פי תבונה רעה היא כשהיא בפני עצמה ואין בה תועלת”, שכן אילולא אותו זיק של חמלה לא היה קיומנו האנושי אפשרי כלל. לילקוט התמוהות שייך גם פתגמו המפורסם “לא לבכות, לא לצחוק כי אם להבין”. ואולי מופרך ביסודו כל עקרון התבונה כבסיס לקיום. מתמיהה גם המגמה לתת לאלהים תארים וקוי־זהות, ויהיו הנאצלים ביותר. ובכלל הטיפול המפורט בעצם וההגדרות השונות המוסקות אחת מתוך חברתה. מוזר זה הרצון לתפוס את האל בזקנו או בסגולותיו. כל העיסוק האלגבראי בכבשונם של אלהים, אדם ועולם, מתמיהים לאין שיעור. אילולא חסותו של שפּינוזה החכם על המסכת הזאת היו בוודאי רבים סולדים ממנה. אבל קרה ההיפך מכך, שהיא נעשתה אבוקה למוחות נאורים רבים ושיא ההישג ההגיוני של הרוח באנוש.

רבים חיברו אוטופיות. אך מי לא נעשה שליח להפצת סיסמאות פורחות באויר הדמיון, שהשכל והעובדות מטפחים על פניהן, כגון שזהו הקרב האחרון או המהפכה הגורלית שאחריה לא ישונה עוד שום דבר; שזוהי המלחמה למען השלום ולאחריה לא ישא עוד גוי אל גוי חרב. דורות רבים התיימרו בעצמם, שהם לבדם דורות דעה וכל הדורות שקדמו להם היו דורות המדבר.

מרבית דברי השטות, המזינה את בני העליה דווקא, מצויה בספרות הפרשנית והפולמוסית בתחומי המדע החברתי ותורת הנוי. על סטיה קלה כדי קוצו של יוד מסעיף הכתוב ב“שולחן ערוך” של חוק פלוני הוצאו להורג רבבות בני־אדם ועל השמטת מלה או תוספת חצי פסוק בתפילה נהרסו ערים וישובים ירדו לטמיון. עמים הביאו את בניהם למולך מטעם איזה מאמר החכם הקדמון. ידעונים וחרטומים היו רוח החיה של תקופות רבות בתולדות האנושות. במו עינינו ראינו ובמו אזנינו שמענו פולחן האישיות ההדיוטית, שחיברו לכבודה שירים ונאומים והפליאו בה את “שמש העמים”. בטפסים למיליונים הופצו דברי שבח והלל לאבי כל המדעים, שאין לפניו טעות ומשגה. וחבל מאד שאין לנו בית עקד מיוחד לזמירות שהנעימו ולשירים שנארגו לכבוד האפיפיורים החסרים רק מעט מאלהים. ואילו נתחבר דין וחשבון מפורט מדברי הוידוי של אותו מלך שהלך לקנוסה ושפך שיחו באזני האפיפיור, כלום לא היה בית המשכית של השטות מתעשר בחומר מאלף?

פשיטא ששום ילקוט אינו יכול להכיל אפילו חלק מן השישים שבשישים של דברי־שטות, שהובעו מאז ומעולם על ידי שוטים מטופשים ואף על ידי חכמים שוטים. ומה טעם להקים בתי־נכות למוצגיה של האיולת? הלא מלוא כל התרבות האנושית כבודה.

ועדיין לא נגענו אפילו בקצה הקולמוס בספרות השבחים והחנופה, הרחבה מני ים, שנכתבו מקדמות העולם האנושי ועד ימינו לכבודם של שרים ונגידים, עשירים ונדיבים, אישים מפורסמים וכל אלו שהשעה משחקת להם. ראה ענף קטן אחד מאילן־עבות זה, והוא שירת ישראל בימי הבינים. דוגמה אחת מני אלף ב“שירה יתומה” מאת יוסף אבן חסדאי על ר' שמואל הנגיד: “כשם נגיד ויחיד רב שמואל, אשר מלא כל פני האדמה, אשר גדל בישראל כמגדל… ובו חודש לשבטו המקדש מכון כבוד עלי ראש עש וכימה… וכל שרים לפניו כשורים”…

ואילו כונסו לפונדק אחד כל האפנות בלבוש, בתסרוקת ובנימוסים, האביריים והבריוניים, הבאים בזה אחר זה לסירוגין או משמשים עתים בערבוביה, היתה זאת בוודאי תצוגה רבת אנפין של השטות להלכה ולמעשה, למראה עינים ולהלך הרוח, של השטות המקננת במוחות ובלבבות של הבריות והמקיפה את האדם מכף רגלו ועד ראשו. צרור של פיאות נכריות מכאן וערימה של נעלי־נשים הנשענות על עקבים דקים כמסמרות מכאן ובאמצע המחוך הסוחט את הלשד – איזו תצוגה מרהיבה של איולת.

 

אבן השוטים    🔗

השטות היא מחלה מדבקת. מעשה בכסיל שזרק אבן לתוך גינה ולא יכלו תשעה חכמים להוציאה משם, לפי שכל חכם שירד לתוך הגינה לסקל את האבן נפגע על ידיה ברוח שטות, פתח לדבר שוטית והסיח דעתו מן המלאכה שלפניו.

 

ומלאה כל הארץ חוסר־דעה    🔗

כשם שדברי הימים מהווים מערכה בלתי פוסקת של מלחמות גדולות וקטנות, ורק בהפסקות הקצרות בין המערכות של מחזה הדמים, המוצג על הבמה, שורר שלום מעט, כך תולדות הרוח הן יום מעונן ארוך שהשמים מכוסים בערפלי אמונות תפלות, ורק לרגעים נדירים תזרח מבין המפלשים קרן אורה של התבונה. היו שחששו שמא חס ושלום יבוא שלטון השכל לעולם ותכבה חלילה גחלת ההתלהבות ותתקעקע ביצתו של יצר הרע רחמנא ליצלן וישתרר לא עלינו קפאון של פכחון בכל מעשי אנוש ותחבולותיו. אך דומה שאין סכנה מעין זו צפויה לנו לעת עתה. אפשר לנחם את המפחדים מפני אור היום של השכל: עוד החושך יכסה ארץ וערפל לאומים. ואין לנו אלא לתמוה על כך, שעד היום לא קם ישעיה מאידך גיסא לבוא ולבשר לבריות חזון אחרית הימים בלשון ומלאה כל הארץ חוסר־דעה כמים לים מכסים. או שמא אין טעם לנבא עתידות, שנעשו משכבר הוות.

 

החולים משפיעים    🔗

החולים מדביקים; הבריאים – לאו. צאו וראו, רוב השפעות גדולות, מזעזעות מוסדי אדם וחברה, באו מאישים מזועזעים ומבוהלים, חסרי־דעה או טרופי־שכל. מייסדי דתות ומקרקרי משטרים, מארגני תנועות ומחברי שיטות, אף מבשרי זרמים וכיוונים בחזיון ובתמונה ובכל מלאכת־מחשבת היו ברוב מנינם לקויים ברוחם או מבולבלים במוחם. מכל מקום מוכי־תעתועים ויוצאי־דופן מצד השכל הישר. איני בא לציין דבר זה לשם חידוש. הרבה דשו כבר בסמיכות שבגאון והשגעון. אלא שיש כאן לחדש משהו בתביעה להסיק אולי מאמת נושנה זו זיקה חדשה לתפקיד הרוח או הכשרון ככוח הפועל בעולם.

אם נקבל את הלקח מדברי הימים, שהעגלה שלנו, הרתומה לסוסים אדירים, מידרדרת תהומה, שמא אין צריך למסור את העגלה בידי סוסים שוטפים המגמאים ארץ, אף מטביעים את הארץ במבול של דמים, ומוטב שהסוסים יהיו עצלים קצת, לא דוהרים, כי אם צועדים לאט ובמתינות. שמא טובה כזית שכל הישר מתרפ"ט לפידים של דמיון. אפילו לכלב החי טוב מלאריה המת. קל וחומר טוב שתהיה אנושות חיה, צועדת לאט, מתנהלת לרגל הטף, מאשר אנושות כולה קפיצים. – אם נדמה לנו סוס ענקמון, שרגליו גמלוניות וצעד אחד שלו תופס מהלך תריסר קילומטרים, הרי אי אפשר לעבור בו מרחק של קילומטר אחד או שנים. לא כן?

 

טולסטוי ודוסטויבסקי    🔗

אותה בחינה מתפרשת לפנינו כשהננו מתייחדים בתוך דלת־אמות של איזה מקצוע, של חכמת הלשון ותורת הספרות, או עיון־מחשבה. בעלי השכל הישר השפיעו פחות מן הבלבלנים; רישומיהם של חכמי המזג הטוב ניכרים פחות מאשר הזיקוקין די נור של החושך, שנזרקו לתוך המוחות על ידי הוגי דעות גדולי־שכל, אך תועי־לבב שהפיצו אמתות אפלות. ניצשה המוח הקרוע ומורתח, אף מרותח, חולל סערה, שכל פילוסופי מזרח ומערב בשעתו לא חוללו כמותה. והרי בסופו של דבר בדין אמר עליו מי שהיה ידידו וחברו, ואף מורו ורבו מבחינת־מה, שניצשה היה, לאמיתו של דבר, עשיר הרוח, אך דל המחשבה. לא טולסטוי, כי אם דוסטויבסקי, הדומה לחברו הגדול ממנו כדמיון החתול אל הנמר, היה שר הרוחות, ומכל מקום סער הרוחות. טולסטוי מוכה־תמהון, אך אינו מוכה־שגיון, ואילו דוסטובסקי הוא בחזקת זה וזה כאחד. דוסטויבסקי הציץ לתהום. וטולסטוי ירד לתוכה, ולא עוד אלא כיוון שעלה עמד ופרש עליה חופת שלוה וטוהר.

 

ההשפעה וההגיון    🔗

קשה להשפיע בדברים של טעם. כל אחד מכווץ בתוך הגיונו כצב בקליפתו. מה שהשוטה אינו משיג מפאת צמצומו, אינו נקלט במוח החכם עקב חריפותו, החותך ומפורר כל נימוק ומפריכו בכמה וכמה נימוקים שכנגד. נס הוא שמזדמנים לפעמים שנים תמימי־דעים. אולם הללו אינם צריכים כלל להטריח את ההגיון לשכנע זה את זה. הם משוכנעים מעיקרם. הרצון לבוא עם מי שהוא לידי עמק השווה, סופו אכזבה מרה. אי אפשר לבוא לידי עמק השווה. העמק השווה הוא נקודת־מוצא ולא מחוז־חפץ. מי שלא היה שם מברייתו, לא יגיע לשם.

לעולם קודם ה“לא” ל“הן”. מושכל ראשון לשומע רעיון: לא, איני מסכים. איפכא מסתברא. נואם המבקש להסביר, לברר, לעורר את המחשבה, כשלונו בטוח. נאום רעיוני הוא שעטנז. הכיצד אפשר לחמם את השומעים בכוח השכל שכל עיקרו קור?

הרוצה להשפיע חייב לוותר על המטען הרעיוני, לצחצח את כלי ההבעה, תחת ללטוש את ההבעה. העמידה והעמדת הפנים, הקול והתנועה, כוחם יפה לאין שיעור מן ההסברה ההגיונית.

 

שכל וחושים    🔗

השכל כשהוא רוצה מסוגל להיות חכם טוב; מכל מקום לעשות את הטוב מתוך חשבון. החושים אפילו רוצים עלולים להסתכסך ולהסתבך. בשכל יש חלקי הסותר והבונה, ובשום זמן אינו כולו סתירה. ואילו החושים, כשאינם בונים, הם הורסים. פעמים אפילו סתירת השכל בנין ואילו בנין החושים הוא סתירה. השכל מכל מקום מבין, שראוי לו להימלך בחושים; ואילו החושים, כשבאים לנקודת הרתיחה שוכחים לגמרי מציאות השכל, זוכרים אותו רק על מנת לעשות בו נקמות, כי הוא נראה להם שונאם בנפש, ומכל מקום פועל בטל, היינו, חקרן, חששן, הרסן, בעל חשבונות. ואולי עיקרו של מוסר חשבון. ובלי חשבון אין טיפת יושר.

אין זאת אומרת, שהשכל כדאי והגון להיות בעל־הבית של הכל, דן יחידי ועושה בתוך הכל כבתוך שלו. אין הכל שלו. ואולי שום דבר אינו שלו. אפילו החכמה אם אינה חכמת הלב שום מוח חריף לא יחכימנו. אבל יכול השכל להיות שמש טוב ומורה־דרך. זכות יתירה לו, וזכות זו היא חובתו החמורה, לשמש בלם לחושים. לא זו אף זו: חייב השכל לפקוח עיני תמימים. טובה תמימות עם שכל. בלי שכל היא עשויה להיות גסות־רוח וטמטום המוח. כשם שיש שכל מזיק, כך מצויה תמימות, שדרכה לילך ולהזיק, מציקה ומחבלת, ותירוץ מזומן לה בפיה: אני בתמימות עשיתי זאת! שאלה היא עד איזו מידה וגבול מותר לו לאדם להיות תמים ולא יהא בגדר עבריין?