“קאנאר אנשאנה”, העתון הצרפתי הסאטירי, מזכיר לנו כי בין התומכים בהצעת ההחלטה האנטי־ישראלית ב“אונסקו” נמצאת גם משלחת של מדינה אפריקנית אחת שבה עדיין נטבחים אנשים בהשראת רופא־אליל. זה אמור, כמובן, לנחם אותנוּ מעט. להיות מגורשים מן התרבות העולמית על ידי עובדי כוכבים ומזלות – זה כמעט עיטור של כבוד.

אבל האמת היא כי העובדה שנזרקנו מן התרבות על ידי טובחים פּאגאניים איננה הנוחם היחיד. אין להתבייש גם במצביעים האחרים: סוחרי העבדים של סעודיה, הוגי הדעה הבּלוּעה של המטורף מלוב, הצמרת הרוחנית של אידי אמין ואפילו – בהצבעה של ה“פיגאל” התרבותי הרשמי של צרפת. גם כאן לא ישבו כידוּע שליחיו של ווֹלטיר אלא של אותו שר קטוּם־שׂפם שאימץ לעצמו בלשון הקנין את ראש־הכנופיה הפלשתינאי: “מון־פְּרֶזִידֶן” – “נשיאי שלי”, או “אדוני הנשיא” – מי יכול לדייק? הן לא סעדנו אתם את ארוחת־הבוקר הממלכתית בביירות.

את חבוּרת־התרבות הנאורה הזאת אפשר, כמדומה, להניח לנפשה. משום ארגון של האומות הקרויות מאוחדות אין ישראל צריכה לצאת רק מפני שהביא למחיצתו את אש"ף או רק מפני שדוחקים אותו משם. משום ארגון – לא. מארגון התרבות והרוח של העולם – כן. שם, בחבורה זאת, אנו באמת מתחילים להיות מיותרים. לו רק יכולנו לקחת אתנו את עשרת־הדיברות שביזבזנוּ על עולם מנוּון זה. חבל.

ראינו מה אירע לפני זמן לא רב למדינת־תרבות אחת שהיתה מתרפקת על “מוסיקת־לילה־זעירה”. איך החלה לצעוד לקול תופים ולשרוף ספרים עד שנהפכה למאורת־פריצים. על הארגון לתרבות ולמדע של האומות המאוחדות עובר עתה, כנראה, אותו תהליך עצמו. רק בלי מוסיקה. נעים יהיה, איפוא, לראות את הוגה־הדעה יאסר ערפאת או את הפילוסוף פארוּק אל־קאדוּמי מדיינים עם עמיתיהם־לרוח באותו ארגון על משנתו של גיתה ועל חזיונות גרילפּארצר. שם בוודאי ישלפו בידם השלישית את לפיד התורה. השתיים האחרות תפוסות. כידוּע, ברמון ובזית.

היינו קמים ומריעים בהזדמנות יאה זאת לאירופה הגאיונה – אילו לא נתנה לנוּ בזמן האחרון הזדמנויות רבות מדי להתפעלות כזאת.

אל תוך הסיפור הגרוּטֶסקי הזה של “אונסקו” נארגה השבוע, דווקא מאיזור הרצינות התהומית, ידיעת־לווי המוסיפה מעט צבע לתמונה.

נציג הכס הקדוש ליד “אונסקו” אמר כי “אין כל אמת בדיווחים שלפיהם גרמוּ ההצבעות האחרונות ב”אונסקו" מבוכה כלשהי לאפיפיור. טקס הענקת פרס השלום של האפיפיור ל“אונסקו” – כך נאמר בהודעה – יתקיים איפוא במועדו". ואמנם נתקיים, כידוע.

איננו יודעים מי ציפה למבוכת הכס הרם ומי נכזב מחוסר־המבוכה. במהותו זהוּ כס שלעולם אינו נבוך. שפתיו חשוּקות ואין הוּא פותחן אלא בשעה שניתן להטיל בו חשד קל־שבקלים של נקיפת־לב או חוּלשת־דעת אנושית בענין הנוגע ליהודים. אז יזדרז הקרדינאל אלסנדריני וימסור הבהרות. כדי שלא להניח מקום לאי־הבנה. ובכן: היהודים, ממעצבי תרבות העולם ומולידיו היחידים של המושיע, מושלכים אל איזור ההפקר של ארגון התרבות אבל – הכס מפריס פרסו. אינו נבוך.

נזדמן לנו בימים אלו ספר הרלוואנטי מעט להליכותיו של הכס הקדוש (“היהודים של האפיפיור”). שהופיע לפני זמן קצר בארצות הברית¹. ובכן: הכס באמת לא נבוך. גם לא לפני שלושים שנה. וכך אנו קוראים שם בין השאר: )ע' 381( "כאשר סיפר האב בֶּנֶדטו לאפיפיור פיוס ה־12 איך נוגשים את היהודים בשטח הנתון לשליטתה של ממשלת ווישי – כל מה שהאפיפיור, שמעולם לא עשה הרבה בגלוי כדי לעזור ליהודים באיזה שהוּא מקום בעולם, יכול היה להעיר הוא, כי “קשה להאמין שצרפת תנהג כך”. – – “אז מסר האב בֶּנֶדטוֹ לאפיפיור תזכיר מפורט שהוגש לו על ידי כנוס הרבנים בליאון. התזכיר כלל אינפורמציה שהושגה בדרך מחתרתית על מחנות הרכוז בשלזיה העילית (אושוויץ וטרבלינקה)”.

תזכיר זה – מציין מחבר הספר – ניתוסף לערימה של תזכירים דומים שכבר הגיעוּ לוואתיקאן ממקורות אחרים קודם לכן. גורלו, מסתבר, היה כגורלם. ממלא המקום קרא את התזכיר – ולא נבוך.

אכן. אם הימלר לא הביא את הכנסיה במבוכה, איך יביך אותה ערפאת?

מן החבורה המנוּמרת הזאת אפשר, איפוא, לעקור. תרבות העולם הנוכחי מוצאת, כנראה, שהיא יכולה להסתדר בלעדינו. בתחום זה לפחות אין לנו קושי להוכיח – ממוסד הרב קוק עד מכון וויצמן – כי אנו יכולים בלעדיהם, לצאת כמדינה וגם – כעם. לצאת עם ליאונרד ברנשטיין ועם אדוארד טלר ועם אלברט סייבין ועם ארתור רובינשטיין – עם כל הכבודה הרוחנית.

אין כל הכרח שנחכה. כמנוּבּא לנו באמת על ידי “קאנאר אנשאנה”, עד שישרפו את ספרינו. את הכתוב בהם כבר שרפו ממילא. לכן אם בכל ארגון אחר מגינה ישראל על כבודה על ידי נוכחותה – בארגון זה היא תגן עליו באופן היאה ביותר על ידי היעדרה.

כך או כך, ממילא יבחרו בקרוב כנשיא “אונסקו” – חבית נפט.

 

ב. עגום    🔗

בנק ישראל, כדין בנק של ממלכה, הקדים נעשה לנשמע. כלומר: נאה דורש לענין אחד ונאה מקיים להיפוכו. מן הבנק הזה יצאו כידוע, באחרונה התראות וצפירות־האזעקה: “ראו הזהרנוכם!” לאחר שכל הקולות האלה נשתתקו מעט – אנו שומעים פתאום את צחוקו המתגלגל של הבנק. היתל בנו – ואנחנו לא ידענו.

בעוד אנו מנסים לתומנו לנקוב נקבים חדשים בחגורה על פי המתכון המוכתב לנו בקפידה כזו על ידי נגידו חמוּר־הסבר – שולף אותו בנק עצמו חוזה חתום בשעווה: כך־וכך אחוזים תוספת לבכירים, כך־וכך – לבינוניים, כך־וכך לאלה שאינם לא אלה ולא אלה. ומתי? – השנה. מיד. עוד לפני חג המולד. על הסף. רטרואקטיבי – אבל אקטיבי מאד.

עוד בטרם משפשף כל עם־העובדים את ריסיו מן התדהמה שירדה עליו באחרונה; בטרם יוצא ממבוך תוספת־היוקר שלו או בוחן את חוזה־העבודה המתפוגג – תוספת לחלכאים. לנצרכים ביותר. לבכירי הבנקים. עוד זה מדבר – וזה בא.

בעצם, טרוניית־שווא. אם אמנם אנו מבקשים – ובדין – לתת עדיפות לעובדי הייצור, מי לנו עדיף מן העובדים בייצור־הכסף עצמו? העובד בקטיף מקבל שכרו בלוויית טנא של תפוחי־הדר; העובד בחשמל – טנא של חשמל; מדוּע לא יקבלו מייצרי הכסף של בנק ישראל וטובעי מטבעותיו, לבד ממשכורתם הרגילה, גם משהו “in kind” כלומר: טנא של כסף?

עוד אתה נעגם מן הקול העולה מבית־האוצר הממלכתי – והרדיו תוכף: בנק הולך ובנק בא. המילה דיבידנד – בזכר או בנקבה, כל מין רצוי – חוזרת ומצייצת מפי הקריין. כך־וכך ישלמוּ השנה למניות סוג אלף, כך־וכך לסוג בית; כך למניות־בכורה וכך למניות־זקוּנים. והכל – מודגש – במזומנים, לתוך כף היד, בלי אגרות חוב. עשרים וארבעה אחוזים, בו במקום. דיבידנד רב־אונים. לא מעוּקר. דיבידנד? דיבידנדה? – המילה האנדרוגינית הזאת כל כך מביכה עד שאין יודעים כלל מאיזה צד לעקר אותה. וכל זאת בלירות הממוּרטטות שלנו שזה עתה הופחתו. כּמאמר העם: לא חשובה הכמות – העיקר הרבה.

כך. בכל פינות החברה עומדים דוּכנים. ליד כל דוכן – מטיף, או נגיד. קושטי עצמם – מועטים. קושטי־אחרים – כולם. וצרורו הנקוב של העם היהודי וחוּש־צידקו המתקהה נושאים את הכל ואת כולם, גם את תוכחת־המוּסר, גם את הלגלוג על המטים לה אוזן.

לירה היא בסך הכל מין עוּגב – אומר לנו חבר המשתעשע בבלשנות. קול נוּגה מאד עולה באחרונה מן העוּגב הזה. כל כך יש בימינו רצון לסיים טור־של־כתיבה בשורות המחממות את הלב. אבל – עגום.

 

ג. גוּרוּ    🔗

השאון הגדול של המדיניות. הבטחון והכלכלה מהסה היום כל הקולות האחרים. שומעים את שעט הרכב, שאון השלשלאות, קול הנאומים, שריקת הירי – אין שומעים את קול המכרסם. אבל כל החסילים פעילים, פעילים מאד. ואנו קמים יום אחד ומוצאים עצמנו מכורסמים מעברים.

הגוּרוּ – מכה שרשים ברובד העלי. חברת העוני – מולידה בּערוּת, חברת השפע – בהמיוּת. הגוּרוּ נאחז יפה באחרונה דווקא. “המדיטציה הטראנסצנדנטלית” – לא אנחנו, כידוע, המצאנו את המלים האלו שכמו סובבות על גלגלים מרובעים – כובשת דמיונם של רבים. שלא לטעות: לא משכונת עזרא רק מרחוב האוניברסיטה ומן הצפון שלנו – מן האזור הנוצץ של ישראל.

בית ציוני אמריקה עוסק במדיטציה זו, כנראה, דרך קבע, כחלק מתכנית רוחנית סדירה. בית ליאֶסין, שהוא של תנועת הפועלים. עוסק בטרנסצנדנטציה על דרך ההשכלה והרחבת האופקים של ההמונים; בקיבוץ שפיים, שמענו, מקיימים – על דרך ההחכרה, כמובן – ארבעה ימים של מדיטציה טראנס־גשמית כזאת במחיר היאה למטבע מפוחת. כלומר: בשער הנכון.

לא להיבהל: זו איננה עדיין תנועת־המונים ולא שמענו כי אומרים להעמיד את הגוּרוּ ורעייתו בראש רשימה לכנסת (אף כי שום דבר אין להוציא עוד מן הכלל בארץ הפלאות). אבל זוהי תנועה, צפונית בעיקרה, תנועה של השפע, של אבדן הדרך. תנועה של המדמנה הרוחנית. החדשה יחסית, שנולדה על ברכיה של ארץ גדולה, מופלאה, אך גם זלוּלה וסבוּאה.

אין לך, כנראה, סחורה שאי־אפשר לשווק אותה היום בחברה הישראלית. וביותר – סחורה אמריקנית, אף שהיא נושאת עליה חותם של מזרח רחוק. שנים שבילינו בארץ ההיא ניקרו לנו בדרכנו גם תכונות אדם ועם – בנימוסים, בנדיבות, בסקרנות תורנית – שראוי היה להעתיק אותן. ונתגלו לנו זרמים שראוי היה להטותם אלינו. אך אנו מטים בעיקר את הביבים. את הדומן.

עם אחד הביבים האלה הגיע אלינו הגוּרוּ. צירוף של עכוּמיוּת פרימיטיבית, טמטום, עקירה מן המציאות – וגם גניבת דעת. ככל שביקשנו לדעת משכנתנו הנבונה מה בדיוק עושים שם בפעלוּל הקרוי: מדיטציה – לא יכולנו לרדת לסוף העשייה הזאת. וככל שהתאמצנו לרדת – העמיקו המסתורין. אתה בא לכאן – אומרים לנו – ביאה ראשונה לשמוע את הגוּרוּ, חינם אין־כסף. מוצא ענין – ממלא שאלון. ממלא שאלון – משלם מאתיים וחמישים לירות ישראליות שלפני הפיחות ובשכרן אתה זוכה לארבעה סיאנסים של טרנסצנדנטציה. כן: מביא לפעמים גם מטפחת או פרי־הגן או קטורת כלשהי – אם לא בילבלנו את יוצרות המדיטציה.

נשי הצפון. המסיעות רכבן בכוח עצמן, שולפות את המפתח מן המנעול בגראציה של נשים משוחררות – ונבלעות בתוך הסיאנס. להשבת הנפש. לעילוי נשמה. להתנערות מאבק החיים הגשמיים של האמידות הישראלית הפהקנית.

כך חיברו את בודהא ואת קאנט יחדיו בצירוף מושגים של “מדיטציה טרנסצנדנטלית” – לעשות תרגיל־ההתעלוּת הזה שווה לכל עדה. מקדם עד ים. וכך נמצא כלל ישראל, הנבוך משפע ומריקוּת, מכוּסה כולו ללא אפלייה.

כן, מכוסה גם על ידי קורת־גג של בית ליאֶסין. כיוון ששרשיו של אברהם ליאֶסין – אומרים הביאוגרפים – מגיעים עד בעלי־המוּסר של ישיבות וולוזין או סלובודקה – לא נתמה אם יימצא מלומד בן־ימינוּ מאיזור האוניברסיטה שיפגיע קיר בקיר ויוכיח כי הנה פה הקשר. פה – ובתנועת העבודה. שאם לא כן בוודאי לא היה שמה של תנועת העבודה מפאר על לוח המודעות בגאון כזה את הפורטרט של המאהראג’ה.

עוד ילק בתלמיה של ישראל שבעה.

6 בדצמבר 1974