מי שאמר: “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם” – לא הכיר כנראה את הרבנות הראשית של ישראל, תשל"ה. מעטים, לדאבון הלב, מוקדי אי־השלום התוססים כל־כך בארץ כמו מוקד התורה והחכמה של כס הרבנות הראשית. אם לדבר בלשון תלמידי־החכמים עצמם, ניתן לומר על היושבים בכס המכובד הזה כי הם מקפידים מאד שתהא נשיכתם “נשיכת שועל” ועקיצתם “עקיצת עקרב”. אך ספק אם הם מקיימים בינם לבין עצמם או בינם לבין הבריות – בינינו – אפילו שמץ מן הכלל, שהוא כמו אבן־פינה לעולמה של היהדות: “עולם חסד ייבנה”.

כי לו היה החסד מדריך את הרב הראשי לכנסת ישראל וודאי היה שוקל אלף פעמים ופעם אם לשלוף מאשפתו את החץ השנון והמאדם של ענין חללי יום־הכיפוּרים. אילו לא הדריכו הזעף, בוודאי היה שוקל היטב מה עלולה האשמה כזאת לעולל לאורך־ימים למי ששָכַל את יקירו בשדה הקרב ומה גדול ממה בהזדעקות זאת: המרפּא או המכאוב. ובודאי היה חוכך היטב בדעתו אם לשרוט בקרום הדק והקריע שהחלו להעלות מכאובי התקופה ופצעיה, או להניח לו להתעבות מעט ולהגליד – והיצרים ימתינו. אילו נתן מעט דעתו על כך, ייתכן שהיה מגיע למסקנה כי יסוד של אהבת־ישראל אמיתית טמון היום בכל דיבוּר המכוּון להביא מעט רגיעה ופיוס, יותר מאשר בתוכחה כּעוּסה – ואף זה מן הציוויים הגדולים של היהדות, הנוקבים לפעמים את הדין.

אילו –

אבל ה“אילו” הזה לא נתקיים. וכך הועלו חללים מקבריהם, להלכה – למשמר כבודם, למעשה – למעטה קלונה של רבנות. גם לקלוננו.

יש להודות כי משראה הרב הראשי עצמת האש והתפשטותה, נבהל מעט ממעשי־עצמו ועלה על המסך הקטן – שאיננו. כנראה, שנוּא־נפשם של רבנים על אף הסתייגותם מתעלוליו – להסיר את הענין מן הפרק. אך גם הפרק יש לו דעה משלו ורציות משלו ומשעה שהוטל עליו נושא הוא נאחז בו במלתעות וכבר אין הדבר תלוי עוד במטיליו. הרב יכול לרדת מן הפרק – אך הפרק איננו מחוייב לרדת מן הרב ומכל מה שהטיל לתוכו. הזיק הוטל והוא חדר לבתים רבים ועדיין הוא לוחש וצורב לבם של הורים ושל חיילים שחרפו נפשם גם בשבת גם בחול, להציל גם חללים. פרק מסיפּוּרם של חיילים אלה, השם מחנק לגרוננו, הובא רק לפני ימים אחדים מפּיהם של שלושה אנשים צעירים מבני־ברק. שום דבר אינו מבטא יותר את אצילותם ודבקוּתם החברית והדתית בתחום כאוּב זה של סתימת־הגולל על אחים־לקרב כמו תשובתם: “התנדבנו דווקא לתפקיד זה משום שמישהו הרי מחוייב לעשות גם עבודה קורעת־לב זו”.

ספק איפוא אם יש מי שראוי לדין־תורה בשל העלאת ענין זה כאשר העלאהו. יותר ממי שמכהן בעצמו כאב לבית־דין כזה. כי בשביל להעיר הערות מתקנות לגוף הענין הצורב הזה, הספיק תזכיר לרשויות הצבא – נוהל שאיננו זר למי שמתגאה, ובדין, בעשרים וארבע שנות שירות ברוכות.

מפינה נוגה זאת של חיינו ומותנו – אי־אפשר להימנע מתצפית עצובה אחרת.

רק שוככת מעט המחלוקת – הבלתי־מיושבת לעולם – בין חילונים לדתיים, מיד היא מתלהטת בין הדתיים לבין עצמם. בעצם, היא מתנהלת גם בצד המחלוקת הראשונה. כאילו אי־אפשר לחיים יהודיים בלעדיה. ותאוות־המחלוקת אינה יודעת לא סייג שבנימוסים ולא סייג שבקדושה. אין לך דבר שאסור לשלוף אותו כנשק במערכה שבין רבנים לבין עצמם. גם מתים, שרבנים עצמם קידשו קברם לפני סתימת הגולל – ב“וינוחו בשלום על משכבם” – גם הם, גם שלומם, גם קדושת זכרם, וודאי: לשם שמים. רצונך, כל מחלוקת שמנהל רב או גדול בתורה היא מחלוקת לשם שמים. גם מלחמה על כבודו של רב ראשי, כפי שהוא – הרב – מפרש אותו, היא, כמובן, מלחמה לשם שמים. אף כי המחלוקת בלבד עדיין איננה עושה כל רב לגר"א מווילנה.

ואולם שום דבר לא גרם כל־כך לבזיון הלוחם ולביזוי הדת, כמו הנסיון הקנאי הזה להגן עליהם בדרך שבחר בה הרב הראשי. ואף אותו תם מדומה, שכמו צנח מעננים כדי להטיל קושיה זאת לפני הרב בכל רשתות השידוּר – אף הוא שייך למערכת הביזוי הזאת, כביכול, בתחבולות תעשה לך מלחמה. גם מלחמת רב ברב.

אתה קורא בימים אלה בצמאון כתביו של רב ראשי אחר בישראל, מייסדה ומכוננה של הרבנות הראשית לפני כארבעים וחמש שנים, ואתה נכבש לחוּט של חסד המשוּך על פני כל הגותו, עמקותו התורנית, הלכותיו והליכותיו. כמו עשה עצמו עמוד־יכין בהקמת המיסעד לכל בניננו הלאומי. רוח גדולה של פיוס עוברת בכל משנת־חייו ואין פלא שרוח זאת שיוותה בזמנה לרבנות הראשית מעמד של סמכות רוחנית ומוסרית גם בעיני אלה שאינם מקפידים בכל תרי"ג מצוות. אפשר היה לשמוע לדברה, אפשר היה למאן. אך אי־אפשר היה שלא להאזין לה בדריכות, בסקרנות מחשבתית ומוסרית. ימיו הגדולים של הרב קוק. “לאגוד יחד בדרך שלום ואהבת אחים”.

אלא שבמקום רבנות של פיוּסין אנו חיים עתה בתקופתה של רבנות זועפת כסמבטיון, לוחמת מלחמות של קטנוּת ומבזה כבוד עצמה וכבוד תורה. רבנות כזאת לעולם לא תכבוש לב. לא תעשה נפשות. איך אמר לנו יום־אחד אציל־תורה, הרב אברהם חן, זכרו לברכה: אין חכמה כּעוסה. יש כעס – אין חכמה.

אם אמנם נכונה מסקנתם של חוגי־דת ומקצת מהוגיה כי בתעתועי־הזמנים האלה מתרבים מחפשי־הדרך לאלהים – אפשר לומר בוודאות ששום דבר לא יבריח אותם מדרך זאת יותר מן הזקיפים בדמות רבנות ראשית אכולת זבחי־ריב בצד מפלגות דתיות, שמשוּם בחינה אין זו, כידוּע, שעתן היפה ביותר. אולי מסיבה זו – אם לא מפני אהבת ישראל פשוטה – יתהו קצת רבנים ראשיים על קנקן עצמם והליכותיהם בצומת־הזמנים הזה שבו עומדת ישראל גם מצד פני החברה גם מצד פני הרוח.

רבני ישראל יודעים זאת טוב מאתנו. אך גם במקום שיש דעה – לא תמיד, כּנראה, יש הבדלה.

לכן יש לפעמים רצון לקום ולזעוק לעבר הרבנים – ואולי לא רק לעברם: בשם אלהים, הניחו לנו מעט. אין לנו כוח לשאת גס את מוראות התקופה הזאת גם את תככיה.

ב. תקוע    🔗

לא תקעו לכבודו בחצוצרות, לא הקימו לו שערי־ברכה, ילדים לא עמדו בדרכים להגיש לו זרי־פרחים, אף כי שב משדה־מערכה יהודי שמעטים כמוהו לחוּמרה.

לא הריעו לזקיפות־הקומה היהודית. שנעשתה כה נדירה אף בין יושבי ארץ־הקוממיות, לא הריעו לכוח־הסבילוּת הזה: לעמוד יום־יום, פנים־אל־פנים מול ריכוז אדיר של איבה ושיטנה – ולא לשחוח. לעמוד תוך ידיעה וודאית כי אין סיכוי כלשהו – לא על דרך ההגיון ולא על דרך המוּסר – להטות את כף־המאזניים אפילו כמשקל השערה. להיות נכון כל רגע להשיב דבר לחורפים; לדבר בקהלם ולחוּש כתוקע לתוך הדוּת – אך לעמוד, בביטחת הצדק, בגאוות־יהודים קדומה המזדקפת כחנית דווקא מול קריאת תיגר, מול עלבון.

בחוסר־כל ובעניוּת הפטוּרה להכריז על עצמה, התהלך בין שייכים המגלגלים במחרוזות של ענבר ושל נפט באין בידו אף לא קנקן אחד של שמן־פלאים זה, שהוא היום משמני הסיכה בכל שיכנוע מוסרי במשפחת העמים.

חמש שנים עמד במלחמת¹־ההתשה הכבדה ביותר שידע העם העצמאי מעודו בזירת האומות. שם היה מערך הכוחות שלם: של יבשות, של מעצמות, של גזעים, של אידיאולוגיה מעוּותת, של התחסדות – ושל נפט. שנאה של אויבים וצביעות של ידידים המתורגמות באופן סימולטני לכל חמש השפות הרשמיות של האו"ם. כן, בצירוף השפה הששית, המהלכת מאד בעולם של היום, שהעניק באחרונה לדוכן הבינלאומי אקדחו של רב־מרצחים אחד.

מעט מאד עמיתים היו לו בחברת העמים הנאורה הזאת. אך תמיד דבק באמיתו שלו, אמת – ללא הצטעצעות בספקנות פסיבדו־אינטלקטואלית בעניני־יסוד של הקיום, ספקנות שהיא בימינו מאופנתה של ישראל מתקדמת. שלם באמונתו – הקרין אלינו מבחוץ הרגשת־צדק שנתרופפה בבית.

בת־הקול שהגיעה אל אזני עמו היתה אולי חשובה יותר מן הקול עצמו שהוּטח באזני נכרים. אף כי בשום מקום, לדאבון הלב, אין עוד היום מחסור באזנים ערלות.

חוזר לחיות עמנו מאמין יהודי גדול – ובנגב. המאמינים, כידוע, אוהבים את הנגב. אך לא רק הנגב גומל להם אהבה.

ג. כמה    🔗

בסך הכל. אמרנו בלבנוּ השבוע, גם גניבה איננה מן המלאכות הקלות. רצונך: מלאכה מתישה מאד ומפרכת, יגיע־כפים אמתי. לגנוב שבעה (!) וארבעים (!!) מיליון (!!!) דולר. לבד. ביחידות. בלי תומך ובלי עוזר. לגרור אותם מקצה עולם ועד קצהו, משם אל הבנק. מן הבנק אל עצמך – כוחות גופניים אדירים דרושים למיבצע כזה או – מחלפות שמשון. גם הסבלנות הזאת ללקט סנט לסנט, דולר לדולר, מאות לאלפים, אלפים לרבבות עד מנין מדוייק של ארבעים ושבעה מיליון – כל הכבוד. לא רבים מצויידים באורך־רוח כזה. בנסיוננו הדל ללקט אגורה לאגורה ולחסוך על פי צו־הממלכה, לא הגענו אפילו לזנב שבר־השברים שמימין לפסיק. ואחרי האפס, כמובן.

הנפת משא של רבוא־רבואות דולרים היא הישג מדהים בתרבות־הגוף, העשוי להקנות אליפות – עולמית, היינוּ אומרים – בהרמת משקלות. ולענייננו האליפות היא כפולה: בהרמה ובהערמה.

השבח לכוח הפיסי אך התהילה האמתית – לכוח המחשבה, הדמיון, התיכנון, חיבור הקצה לקצה, ההקפדה בחשבונות, השמות השונים והמגוּונים הנחוצים לאופּראציה מסועפת כזאת, הזהירות שלא להפגיש שקר בשקר, שמרמה אחת לא תסתור את חברתה; התיזמור המופלא וההארמוני הזה של הרמייה – עד, עד פקיעת המיתר, כמובן. אבל זה יקרה לכל וירטוּאוז. סוף מיתר לפקוע. אין זה גורע, כמובן, מאומה מן הרהיטות, התנופה, הדמיון והצבעונית – כמעט אמרנו: שאר־הרוח הגדול – של גניבת־אדירים.

אנו אסירי־תודה הפעם לשופט בייסקי ולחבריו לא רק על גילוי האמת אלא גם על ענין שבסמאנטיקה, בהגדרת מושגים. סוף־סוף: גניבה, כפשוטה, לא הברחה, לא מעילה, לא העלמה ולא שום מושג מצוחצח אחר המותאם לחברה גבוהה. פשוט: גניבה. “נמצא אשם. אומר פסק הדין, בגניבת ארבעים ושבעה מיליון דולר”. ,מושג פשוט וברור ומשותף לכייס רעוּל־פּנים השודד ארנקה של גברת זקנה בסימטאות השוק ולבאנקיר גלוי־פנים, מהוקצע וחבוש־מצנפת ומעורב בכל הצמרות. סוף־סוף שוויון. למה ייחלנו כל הימים בארץ־התקווה אם לא לחברה שוויונית מעט? הנה היא.

אנו מוטרדים בשאלת־אגב אחת, והיא תולדה של הימים האלה: מה עולל הפיחות. שאירע בינתיים, ותאומו ההצמדה, לארבעים ושבעה מיליון דולר גנובים? כמה סוף־סוף נגנב במיליונים של לירות ישראליות – שבהן, ככלות הכל, משלמים לנוּ את שכר־עמלנו. עמלו של העם כוּלו. כמה.

17 בינואר 1975