רקע
אליעזר שטיינמן

 

עולם    🔗

אין העולם עומד על קליגולה ונירון קיסר, לא על איואן האיום ופטר הגדול קוצץ הזקנים, לא על נבוכדנאצר, אדרינוס, פרעה, הורדוס וצינגיס חאן, לא על הרודנים האחרונים, ששמם אולי ירקב במהרה בקרוב ללא זכר להם. אין הוא עומד עליהם. אם כי בחלקו הגדול אולי נבנה על ידיהם בכוח־שוטים, שהצליף על ההמונים להעבידם בפרך. ולואי ולא היה נבנה על ידיהם. כל שיסודו מרמה פעלו תוהו. רומא לא שלטה בכוח הצדק, כי אם בצדק הכוח. לכן פתאום לפתע כרעה־נפלה, התפוררה כמעט באפס יד, מאליה שקעה. כל משטרי הכוח של ימינו סופם מפלה. המעצמות תתפוררנה. לא יתכן שלא יקיץ עליהן הקץ. כבר נפל הפור להתפוררותן. רומא בשעתה נפלה לבד. בזמננו אין לבד, כי אין עוד עם לבדד ישכון. נעקרו הגבולות. מפולת המעצמה האחת תהיה מפולת עולמית. עולם זמננו הוא עולם אחד לקיום ולהרס.


 

עשן ללא אש    🔗

מחשבות ללא דם הן עשן ללא אש.

אף הדוהרים בשירים על סוס ההיקשים והסמלים מחוץ לשורת ההגיון והמציאות הם מבריחי־מכס.

העולם הוא גולם והאדם נותן בו נשמה. השמש זורחת באור הזרוע בקרבנו ושוקעת לתוך הלילה שבנפשנו.

היום נושק את הלילה, הנעורים הורים את הזקנה, מלאך המות רוקד בחתונת החיים.


 

ילדות וזקנה    🔗

מרץ, שהילדים מוציאים על רדיפה במשחקים, מבזבזים הזקנים ברדיפה אחרי תארים וכיבודים. זמן שהילדים מבטלים לקנות ראשית דעת דרוש לזקנים, כדי לשמר בזכרונם, ועתים להחיות בו, גירסא דינקותא.

מה שהילדים בוכים רוטנים הזקנים.


 

מקרוב ומרחוק    🔗

מום שבהתעמקות. המעמיק הרבה יש שאינו רואה מה שמונח על גבי השטח. הרואה מרחוק, כהה־עינים בראיה קרובה. מי עיוור כחכם? רוח בתופת אומרת לדאנטי: “נראה כמו רכי עינים דבר אשר רחוק הוא מאתנו, אולם בקרוב דבר יכלה שכלנו”.


 

נפילה למעלה    🔗

מעשה בויקטור הוגו, גדול בדורו ונכבד בארצו, שקלקל במי שקלקל על משכבו ונזדמן מי שנזדמן בה בשעה למקום הקלקול ומשום כבודו של אותו גדול לא הרעישו את המדינה, אלא, אדרבה, הבליעו את הענין בשתיקה. ועל כך קבל למרטין, אבי הרומנטיזם הצרפתי ואמר: וי לצרפת, העשויה כולה מישור. אפילו נופל אדם מעל משכבו אינו נחבל חס ושלום בגופו ואין נופל מכבודו אף צרור ארצה. דור של תמימים היה זה. לא שיערו להם בני אותו הדור, כנראה, שיש גם אפשרות אחרת. לא מישור, כי אם, אדרבה, מדרון, ואף על פי כן לא נופלים למטה אלא למעלה דווקא.


 

הרעש המזקין    🔗

יש מוטרדים כל כך בהפגנת צעירותם, שאין להם, בפועל ממש אין להם, עוד פנאי להיות צעירים. אשרי הצעירים בלחש ובצנעה. עטרת זקנים נדיבות, עטרת צעירים עניוות. כל רעש מזקין, כל שכן רעש ההכרזה: צעיר אני.

מעשה בקמצן, שהיה מונה ימים רבים את המטבעות שבאמתחתו ולא הרגיש, כי בינתיים נתחלפה המלכות והפכה לאסימונים את כל המטבעות של השררה הקודמת.


 

בין ההוגה לאיש ההגה    🔗

הוגה הדעות לעולם בא על שכרו. שכר מחשבה מחשבה. ושכר מחשבה שמחה, התפעלות, תסיסה נפשית ותנועה ברוח. דעות אפילו אינן משפיעות על החיים ואינן משנות את המציאות הן יוצרות חיים משלהן ועושות מציאות מיוחדת. כל רעיון בעל שיעור־קומה בונה קומת־חיים עליונה. הוגה הדעות אינו כפות כלל להשפעה על ידי הצלחה. חוסר הצלחה בעולם המחשבה אינו כלל כשלון. אולם המחזיק בהגה חייב להשפיע ומוכרח להצליח. תורה שמוטה לקרן זוית היא בכל זאת תורה. הגה שמוט לקרן זוית משול לחרש הנשבר.


 

המלאכה והמורשה    🔗

בעלי־מלאכה טובים מצויים על הרוב בקרב אלה, שירשו את אומנותם מאבותיהם. הטובים שבמורים הם ההורים, מכיוון שאין אדם רוצה לקבל תורה מידי אלה שמלעיטים אותו במחשבה תחילה. בית־אבא הוא בית־ספר שבממילא. אב המוסר לבנו את מקצועו, מוסר לו גם את הצד הנסתר שבו, מביאו בסוד הענין שאין מגלים אותו אלא בצנור האהבה וההזדהות. במה דברים אמורים, שהאב אוהב את אומנותו. כיוון שהוא אוהב גם את בנו, הרי בזכות שתי האהבות הבאות כאחת הוא רואה ברכה בהוראתו. משפחת סטרדיבריוס הורישה מדור לדור את הסוד בהתקנת כנורות של לעילא ולעילא. בזמן שבית המקדש היה קיים היתה עשיית סממני הקטורת מונופולין של קצת משפחות בישראל. בן היורש מקצוע מכבד אותו גם בכוח כיבוד־אב. כל סדר־חינוך שאינו משתף בו בצד המורים גם את ההורים כשלונו ודאי. ואולי צריך לגרוס כך: בחינוך יש לשתף בצד ההורים גם את המורים.


 

לא ראיתי    🔗

יש מקום לפקפק אם לא ראייתי היא לעולם ראייה לתום ממש, ליושר המצפון. לא ראיתי, היינו, גם לא שמעתי, לא הרגשתי, לא ידעתי, לא ניחשתי, יש דברים שחייב אדם לראותם, לשמעם, להרגישם, לדעתם ולנחשם. יחיד כך, כל שכן עם אינו רשאי לפרוק מעל עצמו אחריות למעשה מושליו ומנהיגיו, סרדיוטיו וכלל־חייליו ברצח עמים. יחיד כך, כל שכן איגודים עצומים, בעלי מיליוני חברים, שמצודתם פרושה בכל הארצות, שסגדו עשרות בשנים לרוצח, נוקם ונוטר.

מוזרה ביותר הטענה, “לא ראיתי” בפי אנשי־רוח מנהיגים ומחנכים, שהדריכו על יסוד העיוורון הזה המונים וטיפחו בהם פולחן המפלצת.

יש קוראים להתעלמות אי־ראייה, כשם שמכנים את הזוהמה מעיקרה בשם הסתאבות.


 

תקופת הרחצה הגדולה    🔗

תבוא לבני־אדם כשיחדלו לחוש מראות נגעים מחוץ לעצמם, הנביאים לא יקראו עוד רחצו הזכו, יתמעטו המטבילים ויתרבו הטובלים וידעו הכל, כי ההתמרמרות היא מידה מגונה, המרירות מחלה. האנשים הם החטאים והתעוררות הדינים היא פתיחת שער לפשעים חדשים.


 

כעם ככהן, כקהל כנביא    🔗

הנביא בישראל נצטווה לירד עם עמו לתוך טומאתו. אין שליח־ציבור מוציא, לפי דין ישראל, את הכלל בתפילתו, אלא אם כן גם הוא חייב בה. להושע נאמר: “קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה'”. ולישעיהו: “קרב אל הנביאה” ולקרוא לשם הבן “מהר שלל חש בז”. הואיל וכך, אף הוא חייב טבילה.


 

שאלות ותשובות    🔗

הכי משום שאין בידינו תשובות על כל השאלות, שאנו מסוגלים לשאול על העולם ושכל אחד שואל על חברו, סימן הוא שהתשובות אינן קיימות כל עיקר, או שמשום כך השאלות אינן כלל שאלות? וכי משום שיש בידינו תשובות על כמה שאלות, סימן הוא שהשאלות ההן כבר נעקרו משרשן? תשובה באה ותשובה הולכת והשאלה לעולם עומדת. חוק תחיית המתים קיים גם בספירת השאלות והתשובות… כל היש נתון בסימן שאלה.


 

תמיהה שאינה תמיהה    🔗

קדמונים היו תמהים ושואלים מפני מה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אבל מה תמיהה היא זו? כלום יש צדיק?


 

טענת השטן    🔗

לפני אלוהים על איוב “שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא על פניך יברכך”, תקפה קיים ועומד. הדין הוא פעמים גם עם השטן. וכי אין השטן עד המלך, ממליך המלכים? השטן נאמן למלכו, נאמן על פי דרכו.


 

שלוש מלות החורבן    🔗

שלוש מלות גרמו לחורבן יוון, והן: דע את עצמך. שלוש מלות גרמו לחורבן ישראל הקדמון והן: דע את אלהיך. אין אדם יכול לידע את עצמו. ידיעה היא ניתוח. וכלום יש מנתח את גופו שלו? דעת אלהים, כלומר, עצם הרצון לדעת אותו, התשוקה לדרוש במופלא הזה, סכנת התאבדות בה. לא יראיני אדם וחי. ראיה היא ידיעה.


 

ישחקו הנערים לפנינו    🔗

לפלוני ששפך לפני את מרי־שיחו על הרעש הנוטל ממנו את טעם החיים, כן, על הרעש המורט את עצביו בימים וטורד את שנתו בלילות; על הזאטוטים המתרוצצים בחצרו בצווחה רבה ועל הקונדסים המגלגלים בבעיטות את הכדורים מול חלונו; על הזמירות המשתפכות לאחר חצות הלילה במסיבות מן הקומה העליונה שבבית המשותף ועל צלצלי הנגינה הבוקעים ויוצאים מן המשדר של שכנו; על מירוץ הגלגלים שאינו פוסק בכבישים הסמוכים ועל כרוזי הרוכלים מחרישי האזניים; ועל הקשה ביותר, על ההמולה והטרטור בסביבתו הקרובה בבקרו של יום, והוא עודו מתייסר בחבלי תנומה לאחר שעות נדודים בלילה. הלא יש שהבוקר דווקא מעניק לו שעת חסד של תנומה מתוקה:

– זכורני בשנות הרג רב בחזיתות המלחמה ושואת ישראל בתפוצות, החושך כסה ארצות, הצורר קרנו רמה וקלגסיו הולכים מחיל אל חיל, עמים כורעים נופלים. מי הקשה אליו וישלם? וכבר הרעימו תותחיו בשערי אל־עלמין. הישוב בארץ פרפר בפחדיו: אין מנוס הלילה. הוא בא. הנה הוא בא. כבר כלו כל הקצים. היאוש צעד ברמה בחוצות ובלבבות. על המורא הגדול לא דיברו עוד, אלא בלחש מלוחש. התנמכו הקולות, כמו בחדר הגוסס. גוועו החיוכים. אף מי שניצוץ־תקוה עוד הבהב בלבו לא העז לבטאו. כותרות העתונים הצעקניות, המבשרות נצחונות הצורר, כמו הגבירו את דממת האימה. כן, בימים ההם, זכורני, אני מהלך או נהלך ברחוב רש“י ולפתע זנקה אלי מסימטה סמוכה עדת־ילדים הומה, גועה בצחוקים, אצה רצה ב”תופסת", פעמונים בפיותיהם, שביבי־שמחה בעיניהם… נעצרתי ליד עמוד הפנס משתאה, המום, הרי זה… ככה. כאילו לא כלום… כמו תמיד. העולם הוא עולם. ילדים צוחקים, משחקים, רועשים, שמחים. בפרצופיהם ארשת הבטחון, חן התמיד. מכלל שבאמת כך הוא. הכל יהיה כמות שהיה. אנשים יחיו, ישאו ויתנו. השמש תזרח. הבתים יעמדו על מכונם, תינוקות יגדלו ויהיו לאנשים. כשאימת החורבן בעולם ניטלת הנבואה מן הגדולים וניתנת לקטנים. אותו רגע היתה עלי רוח אחרת. זיק התקוה הנכלם שבלב יצא ללהב. כמו ביד אשף כלו הביעותים, נס היגון וקול לחש לי בבטחון חסר־שחר, אך עז־שרשים: לא כלו עדיין כל הקצים. הנה חדשה תהיה, הישועה תבוא כהרף עין. פתאום לפתע תשתנה המערכה בחזיתות. הלא עיני הילדים, השקטות, הנוצצות, מבשרות, כי העולם יהיה עולם כפי שהיה.

אותה שעה נתחוור לי במוחש משמעו של הכתוב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וכן נתפרש לי היטב־היטב ענינו של קיום העולם על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. היינו: המולת הילדים היא מקורה של דממת הבטחון השפוכה בנפשותינו. רעשם הוא שקט לנו. כל זמן שהפעמונים משתפכים בקולותיהם של הילדים קול מבשר הוא שהעולם על תלו עומד.

בעת ההיא הנס נתרחש. הישועה באה כהרף עין. ולא נס היה זה, כי אם דרך הטבע. דרך הטבע, שהזד יפול, שקרן רשעים תגדע, ששם רשעים ירקב, שהחיים ינהרו כסדרם, שילדים יהמו ויהמלו.

לכן זה דברי: יחי הרעש! הידד ההמולה! ישחקו הנערים לפנינו, יגלגלו כדוריהם מול חלונותינו, יהמו, יהמלו, ירעשו, ירעישו, יתרעשו, יצרחו הזאטוטים, אף המשדרים יחרישו אזניים. ישתפכו צלצלי הנגינה מכל העברים, ישחקו הנערים, ישחקו לפנינו.


 

מעמדות    🔗

שני מעמדות קיימים לכל הדעות: עשירים ועניים. מן הדין שניגוד בין השניים האלה ייעקר מן השורש. אולם קלות־דעת היא להתעלם ממציאותם של כמה וכמה פירודים מעמדיים אחרים, הקיימים בכל עת והעתידים להחריף ביותר, לאחר שיעבור העוני מן העולם. והרי מקצתם: גבוהים ונמוכים, חזקים וחלשים, מכוערים ויפים, שתלטנים ואניני־דעת, נבונים וכסילים, רגזנים ומיושבים, נאמני־רוח ובוגדנים, ישרי־לב והפכפכנים, קופצים בראש ומצניעי־לכת, פזיזים ומתונים, נדיבים וקמצנים (לאו דוקא בממון, אלא בסבר פנים יפות), אנשי גם זו לטובה ובעלי מרה שחורה, כופרים ומאמינים, זקנים מלידה וצעירים תמיד, נלהבים ואדישים, אוהבי־עולם ועייפי־קיום; הללו שאין להם בעולמם אלא עולם הזה, והללו שהם לפי עצם טבעם גם בני עולם הבא, הטועמים בכל רגע טעם התמיד ובתפלין של חייהם כתוב נצח.

ופשיטא שאסור להסיח את הדעת מן הניגוד המעמדי, החותך חיים ומות, המפלג בכל הדורות, שבין אנשי דיינו, בעלי הגאווה, המרוצים מעצמם והמחזיקים טובה לעצמם, הרואים את כל הבריות כבעלי־חובותיהם, ובין הענותנים והנכאים. ממעטי דמות עצמם, המעלים על עצמם תמיד, שהם חבים לכל האחרים.


 

התשבי המפחיד    🔗

תיקו – תשבי יבוא ויתרץ הקושיות. אימה בבשורה זו. על כגון זה אמרו גם חכמים קדמונים: יבוא ולא אראנו. כל טעם החיים בקושיות.


 

לחם ותורה    🔗

לא על הלחם לבדו יחיה האדם. תורה, העושה את הלחם גלגל יחיד או ראשי בחיי האדם, אינה תורה, שהרי היא מכחישה את חשיבותה של התורה.


 

החטא והתשובה    🔗

חוטאים על הרוב בצנעה, לפיכך תשובה נכונה נעשית גם כן כצנעה. בעלי־תשובה בפרהסיה, חזקה עליהם שהם ניהנתנים. כל חטא הוא צורך איזו הנאה. אפילו תאמר שהתשובה והחרטה גורמים יסורים, הרי המקבל על עצמו יסורים בפומבי, נהנה מן המחזה, שהוא הנפש הראשית הפועלת בו. חטא ונהנה, עשה תשובה ונהנה. פעמיים ליהנות – כלום אין זה יותר מדאי?


 

ניסוח חדש לעשרת הדברות    🔗

מסתבר שעשרת הדברות טעונים ניסוח חדש. תחת לא תרצח ולא תגנוב לא ארצח ולא אגנוב.


 

חם בתיבה    🔗

על נח מעיד הכתוב, שהיה איש צדיק תמים בדורותיו, אבל חם בוודאי לא היה צדיק. סופו מעיד עליו. ובכן, הוא במה זכה לבוא אל התיבה? זכות־אבות עמדה לו. וכלום יש צדק בזכות־אבות? המבול שיחת “כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים” – ואותו תכשיט, חם, ניצל. היתכן?

ענין מתמיה נוסף בסיפור על המבול הוא הגוון המשפחתי שבו. נאמר לנו בהטעמה דווקא מפי האל: “ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך”. הבנים ונשי הבנים, כולם נמצאו ראויים להצלה. ושום אדם אחר, שאינו מאותה משפּחה, לאו. הרי אפילו מן הבהמה אשר לא טהורה היא הביאו שניים־שניים אל התיבה".


 

אין אונס    🔗

נח הצדיק ברח מן הארץ, שכל בשר השחית את דרכו עליה. עמד וטרח כמה שטרח להתקין לעצמו תיבה, כפר אותה מבית ומחוץ בכופר, כדי להיחבא בתוכה מפני העולם הרע הזה, המשחת, על כל ברואיו. לבסוף נאלץ לשכן בתיבת־מחבואו צמדים־צמדים מכל הבהמות והחיות, ששיחתו את דרכם על הארץ.

הבריחה מן העולם היא חלום־שוא. הבדידות הגמורה נמנעת.

החיים בתיבה לא היו נוחים לנח, וכבר אמר ר' יודן ב“בראשית רבה”, “אילו הייתי שם, הייתי שוברה ויוצא לי”. לפי מדרש אגדה אחר היו החיים בתיבה קשים מנשוא על נח מחמת הריחות הרעים של הבהמות והחיות, ו“היה גונח וכוחח דם מטורח הבהמות והחיות”.

לפרוש מן הציבור אי אפשר גם בימי מבול.


 

מפני־מה    🔗

מפני־מה משתוקקים אל מנעמי החיים ולא אל החיים עצמם?

מפני מה להוטים אחרי התענוגות ואין מתענגים על הלהט עצמו?

מפני־מה אין אוהבים אהבה, אלא אוהבים שנאה?

מפני־מה מפרסמים את הזדים ואת החנפים, את הרעים ואת “בני הטובים” ושומטים לקרן זוית תמימי־דרך?

מפני־מה שופכים בוז על נדיבים וכורעים ומשתחווים לפני הבוזים וכל הגדול בבוזו מהולל ומשובח יותר?

מפני־מה חולץ נעלו להשליכו בקהל האנשים הוא חלוץ הקידמה?


 

מהומה על לא־מאומה    🔗

תלתלים על ראש שח; בגדי־אבלות על מת נשכח; תרועת־מלך ואין כתר; שושבינים ואין חתן; אמן יתומה; עולה בחומה ללא שיעור־קומה; קינת “איכה” ללא בית המקדש; תעתועים המלטיים ללא מחנה־יגונים; איש ריב ומדון ולו אין יריבים ושונאים; קטן־מוח, שאינו מונע בר; משורר ולו אין לב נשבר; חוצב להבות והוא איש קר.


 

הצער והשמחה    🔗

הצער הוא ערימה גבוהה של מעות קטנות. השמחה היא יהלום זעיר, רק עין בוחנת תראהו.


 

לאחר כך    🔗

– קראתי ספר פלוני… מהו בעיניך?

– כך… וככה.

– מה משמע?

– משמע: קראתי מקצתו ונראה לי כך. שוב קראתי מקצתו ונראה לי ככה. ובכלל… מצאתי בו ענין. אך צרה היא שלאחר כך, בסיום הקריאה, בדקתי עצמי ומצאתי, שרישומו בי אינו חזק, ואולי אינו קיים כל עיקר. שום שינוי לא נתחולל במערכי־רוחי מתוך קריאתי בו. אם כי הקריאה גרמה לי קורת־רוח.

– תמה אני עליך. לפי דבריך קראת, קראת, דומה, מתחילתו ועד סופו, ומצאת בו ענין. ניהנית. ומה לך ולאחר כך? יהא בלי לאחר כך.

– לא. לא. לא. בלי לאחר כך אין גם כך ולא ככה.


 

אשתה ואשקה    🔗

חכמים חייבו את הלומדים בתורה לשמה. מסתבר. שצריך לחייבם גם בתורה לשמי, היינו לטובתי שלי, מאחר שרבים לומדים תורה לא למען נשמתם, אלא בשביל לזכות בה אחרים. דלילי־מצפון דולים ממקורות המדע לא בשביל לרוות צמאון עצמם, אלא כדי להשקות אחרים.

אליעזר עבד אברהם נתן סימן זה לעצמו: “והנה הנערה אשר אומר אליה הטי־נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחה לעבדך ליצחק”. אף אנו סימן זה יהא בידינו: רק המקדים אשתה ל“אשקה” ראוי להיות שר המשקים.


 

ללמוד וללמד    🔗

מה טעם במחקר שאינו נובע ממצוקה שבנפש ומה מועיל בקו מושכל, שאינו המשך לנקודה שבלב?

הבא ללמד ואינו נמצא למד, אף תורתו בטלה. אין מורה לאחרים אלא התלמיד של עצמו.


 

קלות וחמורות    🔗

בשום זמן אין מחסור באנשים המוכנים להשליך את נפשם מנגד בעד כל ענין מועיל או לא מועיל. ואף מזיק. אבל בכל זמן קשה למצוא מנין אנשים האוהבים בנפש זה לזה, ומקושרים בעבותות הידידות שלא על מנת לקבל פרס ואף שלא על מנת לתת פרס.

תאוות הנתינה אף היא לפעמים תאווה רעה. טוען כל אחד לחברו: אם אתה ידיד, קבל ממני מענק!

בעלנים לקרבן מרובים הם; להתקרבות מעטים ביותר.

קל יותר לדרוש נאה בשבח ערכי המוסר במרחבי העולם הגדול, מאשר לקיים נאה במיצר דלת האמות.


 

רבים    🔗

רבים מן הנוחים לבריות לשעבר הם בעלי־אגרופים בהווה.

רבים מן הענוותנים מתמול הם עזי־פּנים של היום.

רבים, שהיו תחילה מחפּשי־אלהים, נהיו לאחר כך לעובדי עצמם.

רבים מן הילדים הטובים עשויים להיות זקנים רוטנים.

רבים חכמים בעיניהם, מפאת רוב בטחונם בעצמם, אף אחרים נפתים להעניק להם כתר החכמה.

רבים שבעטו ללא רחמים באבותיהם, שהדריכו אותם במקל נועם, מייסרים בשוטים ובעקרבים את בניהם, הפורקים מעליהם מקצת מעולם.

רבים הטוענים מכאן אחרי רבים להטות טוענים מכאן אחרי רבים להטעות. בהתאם לצרכיהם, המכונים בפיהם צרכי המקום והזמן.


 

בין רשעים קדמונים לאחרונים    🔗

כל הנוטים לדעה שהדורות פוחתים והולכים במידות ובמעשים טובים יכולים להביא אסמכתא לכך מלבן הארמי, שיצאו לו מוניטין של שקרן וכזבן לאורך זמנים – והוא הרי רק החליף רחל בלאה, בת אחת בחברתה, ולא הוליך את יעקב שולל להחליף לו רחל בבלהה או בזלפה. רמאים אחרונים עשויים להעביד את יעקב התם מבלי ליתן לו לא את רחל ולא את לאה, אף לא את בלהה וזלפּה, אלא לשלם לו בעד עבודתו בכבלים.


 

דרך המורשה    🔗

מהלך המורשה אינו עובר תמיד על קו ישר, אלא פעמים דומה הוא לדילוגו של הסוס על דף האישקוקי. יש שהוא מקפץ ופוסח על כמה חוליות בשרשרת.

הילדים חוסים בצל אבותיהם, אך נוהים אחרי סביהם. עתים הבן מקיים את הרישא של הכתוב “שאל אביך ויגדך” ועתים את הסיפא “וזקניך ויאמרו לך”.

ראית דור בנים הפונה עורף למסורת האבות – אל תאמר נואש. צפה לבני־בנים, שיאירו אליהם את פניהם.

ארשת פני הזקן דומה על הרוב לסבר־פניו בילדותו. הילד חוזר וניעור בזקן. הנכדים, ולא הבנים, הם בבואותינו. לא דור לדור, כי אם דור לדור שאחרי דור יביע אומר. אין הציפור מנתרת באילן מבד אל בד, אלא בדילוג על בד שכנו.


 

חומה ומגן    🔗

“אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן הוא עשיר וגבור”, שכן תפקידו להיות חומה ומגן. אם חומה – נאה לזו שתהא בנויה ליד טירת כסף. ואם מגן – עליו לתלות על מצחו שלט הגבורים. וקופה של שרצים מאחוריו למה? כדי שיראו בזו ולא יתאוו לגבאות מתנשאת.


 

נוחיות    🔗

מי ימנה ומי יספור את כלי השרת החדשים והמתחדשים ללא הרף לשמש את אשרנו הנכה.

אנו סוגדים לנוחיות. בתים נוחים, רהיטים נוחים, כלי־רכב נוחים, אך אין עוד נוחים לבריות ואף אדם לעצמו אינו נוח.

ראיתי עורב פרח. באמונה שלי זה היה באמת עורב ובאמת פרח, באמת־באמת. אך ראיתי מכר צועד במדרכה לקראתי וחיוכו הרחב מתפשט מפיו ולמעלה ואף לצד זה ולצד זה, וכלל לא ידעתי אם מכרי הוא זה, הצועד לקראתי, הוא כמות שהוא, בצלמו ובצביונו, ברוחו ובהגיונו, הוא מלגו ומלבר ועד תוך־תוכו, אם מכרי המוכר לי מכירני גם כן, אם חיוכו הזורח הוא באמת־באמת אבן־חן המושלכת לתוך כרמי שלי ואם שכינת־מבטו נוהרת אלי ממש, או כי כולו בחנו ובחסדו, ברון־שחוקו וברוך־מבטו, נוהר אי־לאן, לא אלי כי אם מעלי וממני והלאה, לנפשו ישחק ולסתם יביט ואני לו לא אני, כי אם חניית־ארעי בדרכו אל מה או אל בלימה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!