היכל התרבות    🔗

…עיקרה של תרבות פריקת עול מלכות שמים. אלפי שנים היתה האנושות תולה עיניה לשמים, מקריבה לאלוהים, משתחווה אליו, עובדת אותו, מתפללת לפניו על המחיה והכלכלה, מצפה תמיד לחסדיו. באה התרבות ואמרה אל האדם: הנח לאל בשמים, עבוד לעצמך, הישען על עצמך, אתה תהיה הזן ומפרנס את נפשך בחומר וברוח. לא הוא העליון יהיה עוד משיב הרוח ומוריד הגשם, כי אם אתה תצווה הרוחות ותמטיר את העננים לרצונך ולצרכך. בן התרבות אינו רוצה להיות עוד סמוך על שולחן גבוה. הוא עורך שולחן לעצמו.

ולא זו היא הצרה, שהבשר ודם עורך שולחן לעצמו בכל מיני מעדנים ומטעמים של בשר ויין. אך זו הצרה, שהוא עורך לעצמו גם “שולחן ערוך” של חוקי מוסר וערכי יופי, שאינם כתובים בתורת האל ואינם לרצון לו. בן־תרבות נעשה בן סורר ומורה לאביו שבשמים ובחוקותיו לא ילך. התחת אלוהים הוא האדם לעשות לו חוקים ומשפטים, אשר יבדה מלבו? האם ניתנה לו הרשות והאם יש לו הכוח לחיות ולפעול לא על דעת המקום, כי אם על דעת עצמו? תרבות! איזה צליל חסר־טעם וחסר־שחר. תרבות! דרך ארץ! כל תרבות, שאין הוא המוחלט ומורא שמים עליה, על כרחה יוצאת לתרבות רעה. אין תרבות מסוגלת להיות נושאת עצמה. האמנם לאחר שמין האדם הקים בשנות אלפים מזבחות לאל שבשמים, נגזרו עליו גם אלפי שנות מזבחות לאלוהי התרבות? עובדי אלילים היו אבותינו ואנחנו נהיה עובדי התרבות? אי אפשר להיכל התרבות בלי צלם משוקץ בתוכו. יושב בשמים ישחק לבני אדם, אשר נטלו לידיהם את ההגה והם מהגים ומצפצפים תמיד: תרבות, תרבות. בלי ערך עליון שוא שקדו שומרי התרבות.

 

המחשבה והחיים    🔗

אומרים שהתורה מתישה את הכוח. אבל גם אמירה זו היא תורה. נמצא שהתורה מטילה דופי בעצמה. כשם שאין אדם מהימן לעשות את עצמו שקרן, כך אין התורה מוסמכת לעשות את עצמה פּלסתר.

תאמר כך, הרי בה במידה אפשר לומר, שהחיים מתישים את הכוח. כל מכשלה ותקלה באות מן החיים: הבזיונות, המחלות, הזקנה והמות, כל החבלות מהם. אולם החיים אינם מתישים את הכוח. אדרבה, כל כוח הפועל מעורר כוחות גנוזים, כלומר, חיים נוספים. אף כוח הפועל של המחשבה מגביר חיים ומוסיף להם ממד של עומק. תשוקת הדעת ותשוקת החיים מסייעות זו לזו.

התורה אינה מתישה את כוח החיים. היא עץ־החיים.

אומרת המחשבה: שחורה אני ונאוה.

אני מעייפת וגם מרעננת.

 

זה וגם זה    🔗

אנו מרבים ידע וממעטים דעת.

החכמות בעליה והחכמה בירידה.

מחקר הנפש מתרחב, אך הנפש עצמה מתכווצת.

התחבורה משתכללת והחברה נפגמת.

הארצות מתקרבות והאנשים מתרחקים.

החינגות תוכפות וגוברות והשמחות נחלשות ופוחתות.

המלים המחודשות פרות ורבות, אך הלשון מידלדלת.

ניב־שפתיים ברור וצלול והלבבות מגמגמים.

ארגונים מתעצמים, בריתות מתהדקות, עדות מתלכדות, אך לולאות הנשמות מתרופפות.

כינוס רודף כינוס ופיזור הדעת גובר והולך.

כל אדם קרוב אצל עצמו וכל עם מתרחק מעצמו: מדתו ומלאומיותו, מחוקותיו וממנהגותיו, ממלבושיו ומזמירותיו.

תחת יחסי־אנוש צמח דחליל יחסי־ציבור.

תחת אופל המסתורין, שנתגנה כבית היוצר לבערות ולכל אמונה טפלה, נפתח לפנינו לוע הבהירות, הבהירות המחוצפה והאכזרית, המציגה לראוה את עשרנו הדל והמפרנסת את הבערות החדשה, מולדה בערב־רב הידיעות ובמהומת התגליות.

הננו מגלים מרחבים ומרומים, האופפים אותנו, אך סותמים את מקורות היניקה שבתוכנו.

הגופים טסים אל על והרוחות יורדות מטה־מטה.

מה גדלו ההישגים ומה קטנו ההשגות.

 

הנאנחים והקובלים    🔗

ילד נשלח לקנות דבר־מאכל בחנות בשביל כל בני־הבית. בדרכו חזרה הוא מהלך אט־אט, פורס מפעם לפעם פרוסה ואוכלה. מלכתחילה נתכוון לטעימה קלה. לבסוף כילה את כל המאכל. פרץ בבכי מר והוא מהלך ובוכה. אף בבית לא פסקו יבבותיו.

כל אחד בא לעולם ושליחות בידו. אין תיקון שאינו לטובת הכלל. אולם רבים מבזבזים קמעה־קמעה את התיקון על דברים של מה בכך וכשמגיעים לפיסגת־חייהם, שעת הביכורים וההשלמה, נפשם ריקה מכל מעשה. רואים הם שאין בהם מעשים ואין רישומם ניכר במסכת החיים. הריהם מתעטפים בצער, נאנחים וקובלים על רוע־מזלם או על קשיחות־לבם של הבריות, שהעמידו להם מכשולים וגזרו עליהם אפס־פעולה. אחרים סותמים ואומרים, שכל הרעה באה להם מן הזמן הבוגד. הכל בגדו בהם ולא הם בעצמם. אין תולה קלקלה בעצמו.

 

בית וקורת גג    🔗

כמה מעטים האנשים שיש להם בתים. רבים אין להם אלא ארבעה קירות ותקרה.

 

והיה באחרית הימים    🔗

יבוא השטן בטענה ניצחת וככה יאמר:

– מין האדם שלי הוא. יש לי חזקה עליו מאז היבראו. מימי אדם וחוה והנחש; מימי קין והבל ודור המבול וההפלגה; מימי עגל הזהב; מימי כל עובדי האלילים והמקריבים למולך; מימי המקדשות והמזבחות; מימי עמלק והמלחמה עם עמלק; מימי כל המלחמות והרציחות על קידוש השם וקנאת ה' צבאות; מימי כל המהפכות אשר ראשיתן רחמים וסופן דין; ראשיתן צדקה וסופן שפיכות דמים ורצח; ראשיתו שויון ואחוה וסופן מעמד עריצים אכזר ממי שקדם לו. אף יאמר השטן: אדרבה, צאו וראו מה נאמר בכתבי הקודש: כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין כל חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה. לא בודד יהיה השטן במערכה. הוא יביא עמו תרפ"ט קרונות של מסמכים ומראי מקומות מספרי החכמים בני כל הדורות. ולעומתו יעמוד אחד נביא, חוזה, הוזה, רוכב בערבות הדמיון, לא ידיד לו ולא תומך, לא עזר כנגדו.

 

היבלת והיצירה    🔗

רבים סבורים לפי תומם, שכל המתאר בחרוזים קצובים כאב היבלת שברגלו חיבר שיר, וכל המתאר בשפה בלתי מחורזת כאב היבלת שברגל זולתו הגיע למעלת מספר; ואילו מי שטרח לתנות את צער היבלת, שהטריד את נפוליון־קיסר או את אהובתו של ויקטור הוגו, תרם לעולם מחקר מדעי.

 

ספירות נושקות    🔗

כל פעם שיד לוחצת יד, שתי ספירות נושקות זו את זו.

כל פעם ששניים מביטים זה אל זה בעין יפה, עין ממרום צופיה עליהם.

כל פעם ששניים מביטים זה אל זה בעין יפה, עין ממרום וארץ נושקים שם זה את זה, היא חובקת בזרועותיה עולם ומלואו.

כל פעם שהננו קוראים בשיר־השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, הננו חשים בנפשותינו את נשיקות פיו של הדור הנאצל וכל עצמותינו תאמרנה את הטעם הטוב של היין המשומר.

כל פעם שהננו צועקים חמס על איזה ענין רע שתחת השמש עולה בלבנו פעייתו של שה הטוב.

 

אף אלו הם מעמדות    🔗

פליאה היא שאין מדגישים כראוי את הבדלי הדעות וחילוקי ההרגשות, המקיימים מחיצות בין האנשים המציאותיים ושאינם־מציאותיים. המציאותיים מעורים בכל ישותם בזמניות, ללא כל תודעה של נצחיות. הבלתי־מציאותיים מעורים בתוך חזיון אין־סוף ובאספקלריה זו הם משקיפים אפילו על הפכים הקטנים של היומיומיות. שונים אלו מאלו הרבה יותר ממה שהעשירים שונים מן העניים או החכמים מן ההדיוטות. אין כל שפה משותפת בין אנשי חיי־שעה לאנשי חיי־עולם. הקרב האחרון יתחולל בוודאי בין שני המעמדות האלו. אמנם, קרב־לא־דמים.

 

אל תשליכני    🔗

אל תשליכני לעת זקנה כהושענא חבוטה, אף אל תעשני הושענא שאינה חבוטה, שאין בה אלא דבר שבקדושה.

אל תשליכני מחוץ למחנה ואף אל תשליכני מתוך מחנה החלוץ אל המאסף.

אל תשליכני כגרוטה לגל האשפה ואל תשליכני לבית הנכות כסמל וכדגל.

כל זמן שהנשמה בקרבי רצוני להיות כוח הפועל ולא מוצג בשכיות החמדה.

 

שיחת־ילדים    🔗

אומר גדי בן השש אל עמוס בן השמונה:

– אני ילד רע ומפחד שאלהים יענוש אותי.

שואל גד:

– מפני מה?

– מפני שאני כל רגע חושב שאלוהים הוא טיפש ואני לא רוצה לחשוב כך. לא רוצה וחושב.

אומר עמוס:

– ואני כשבלילה לא ישן ומפחד חזק אז אני חושב: שמע בני מוסר אביך, כבד את אביך ואת אמך, טובים השנים מן האחד, וזהו כמו מוחק שלי. אני מוחק את הפחד ולא עוד מפחד.

אומר גדי:

– ואני כלל לא רוצה לחשוב וחושב: אלהים הוא ילד רע, רע, תמיד רע, בעד שלמה נולדתי ילד ולא תיכף גדול וחזק.

 

מדוע?    🔗

אבשלום הנגר היה איש תם וישר, מצניע לכת, המצניע גם את צניעותו, שמח בחלקו ואין יודעים בו שהוא מן השמחים. אף על פי שהטיב לרבים, לא יצא לו שם איש טוב. היו שניהנו ממנו עצה בזכות שכלו הישר. אבל מעולם לא הביע דעה אלא אם כן נשאל. ואילו הוא לא שאל דבר מאיש, לא חקר ולא דרש. מעשה, ואולי לא מעשה, אלא אגדה היא, אבל גם האגדה כוחה יפה כמעשה, ובכן, מעשה בפלוני בעיר שסטר לו על לחיו בשגגה או בזדון, ואבשלום לא רגז ולא התמרמר ואף לא שאל על מה ולמה. אמרו עליו, שמימיו לא הוציא מפיו דיבור בנוסח של שאלה. הפיקח שבעיר הסביר טעמו של דבר: כל שאלה היא בעצם קושיה, וכל קושיה יש בה שמינית של חוצפה. מכל מקום היא טענה, ריטון ואפילו רוגז. אבשלום הנגר לא היה טוען, לא רוטן, קל וחומר לא רוגז.

מכאן שאבשלום הנגר היה באמת מופלא בדרכיו, חסיד גמור, שלא נתפס אף להרהור קל אחרי דרכי ההשגחה. ולא שאמר גם זו לטובה. רבים אמרו כך – ואין בדיבור זה משום רבותא. גם זו לטובה משמעו: גם רעה זו טובה היא. מכלל שיש רעה. אולם אבשלום לא ראה כל רעה, שצריך לדונה דין טובה, מכל מקום לא העלה את המלה רעה על לשונו, משל אין לזו כל מציאות. ממילא לא נתעורר לשום פליאה ותמיהה.

בידוע שאין זו ממידתם של יתר הבריות. דרך כלל אפילו המהוגנים שבבני־אדם, כיוון שרואים דבר של תמיהה, מיד תוקעים בצדו סימן־שאלה. הנכנס לבית הכנסת, בזמן התפילה, להתפלל בציבור, והוא ריק, מתמלטת מפיו קריאה: מדוע באתי ואין איש? הוא הדין מי שהוזמן לבית הועד לאסיפת טובי הקהל ומכל הקרואים לא באו עדיין אלא מעטים שבמעטים, כלום יעצור את לשונו מלהביע את השתוממותו? ראה אדם בפלוני, המוחזק עליו כמתנכר ואף עויין לו, מסביר פנים שוחקות, הלא ישאלהו לתומו: מה יום מיומים?

כך בדיוק פעל יצחק אבינו כששאל את אבימלך מגרר ואחוזת מרעהו: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי? וכלום אף אחד מני אלף בפרוץ שריפה בעירו לא יחקור ולא ידרוש לגורמי השריפה ולנסיבותיה ולא יתאמץ לברר על שום מה נתמהמהו המכבים לבוא? אף משה רבנו, בנהגו את הצאן אחר המדבר, כיוון שראה לבת־אש מתוך הסנה והסנה אינו אוכל, נתעוררה בו סקרנות לגשת ולראות את המראה הגדול הזה ואף שאל: מדוע לא יבער הסנה? אבשלום הנגר, כשם שלא היתה בו אף בבואה דבבואה ממידת הרגזנות, כך לא נתפס אף לקורטוב של סקרנות. שריפה בעיר, מריבה, דין ודברים בקהל, המולה רבה, כל התקהלות שהיא, תהיה העיר כמרקחה, שום מאורע כגון זה אינו מושך אליו את תשומת־לבו. הוא לו לדרכו, ללא עפעוף־עין מסביבו. ולא שהוא מתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, אלא שלפי טבעו שלו אינו רואה כל כיעור. הו הולך תמים, אוון לא יראה. אמרו עליו, שמימיו לא שאל איש מה לו שהוא שמח או למה נפלו פניו, כגון המלך ארתחשסתא ששאל את נחמיה: מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה? כיוצא בכך לא שאל מימיו בביתו מדוע לא הדליקו עדיין את הנר ומדוע לא שפתה היום זוגתו קדירה על האש ומדוע פלוני לא סילק את התמורה בעד שולחן או כסא, שהותקן על ידו למענו. אין צריך לומר, שכשם שלא חקר לעסקי הפרטים לא שמעוהו מעודו תוהה על עסקי הכלל ועל הנוהג שבעולם לקרוא בהתחמץ עליו לבו “מדוע דרך רשעים צלחה”. אף על פי שאבשלום הנגר היה מפשוטי־אדם, שאין הבריות מסיחים בהם ואין מפרסמים ברבים את פלאי־מעשיהם ותרומיות מידותיהם, נמצא בכל זאת מי שסיפר פעם בשבחו ואמר עליו שיש לו פה טהור.

לימים נתבקש אבשלום הנגר לישיבה של מעלה. השכל מחייב: לגן־עדן. הולך־תמים שכמותו דרכו בוודאי סלולה לגן־עדן. זו היתה גם דעת כל הבריות, שאינם מקמצים בשבחים למתים. אפילו מלאך דומה פעל בכיוון זה והביאו ישר לשער גן העדן. השער נמצא נעול, אבשלום תם וישר עמד ללא הגה ימים ולילות רבים, שבועות, חדשים, ואולי שנים. הזמן על סף גן־העדן נבדל מן הסתם בכבדו, גבהו ועמקו, מן הזמן הרודה בנו בעמק הבכא. זמננו כאן הוא איתן מפלצתי. הזמן שם ציפור נעלסה. אף על פי כן זמן הוא זמן, יפה במיעוטו ומציק בריבויו. ואפילו אבשלום הטוב והענו, כשהציץ באורלוגין ובמחוגיו הזחלניים, התלויים על גפי מרומי גן־העדן, נתחלחל. הוא יונת האלם בעולם הזה, סח שם בעולם הבא:

– מדוע באתי ואין השער נפתח לפני?

הוא סח בענווה, בהכנעה, בשפה רפה, אבל סח. מיד נפתח לפניו השער ומלאך שנגלה אליו קרא בקול חוגג:

– בוא, אבשלום ברוך האל, כי בא מועד לך להביאך אל גן־העדן. אחרי אשר הבעת את המלה “מדוע”, שדרי־מעלה ציפו ימים לרוב לשמעה מפיך הטהור.

 

קול    🔗

עברתי על יד בית שאנן

ושמעתי קול חזק, קול רענן,

שח בעוצם־בטחון סריקי־בוקי,

חוזר ומשנן: רשע היה המן.

שיח נכון, לא שוקי,

ולא המוני בוודאי.

ומסתמא גם כן.

אף על פי כן

אין זה קול שדי,

כי אם קול תוכי.

 

היחף    🔗

יחף לפי ההצגה ופרקמטוטר בהנהגה.

כן, יחף, כוכבים חולב, וערב לחיך,

על כל כעך יאמר: הנה עוגה.

יש לו משלו ערוגה, אך הוא בדעתו חוכך.

לא יראה את ההר, אך יראה את

הנולד והוא עכבר.

יבוז לעבר, עתיד הוא תר,

את התבן יבור מן הבר,

יחפור במחר, פוטורוארכילוג,

מוח של תינוק,

עוטה גבורה כנלחם עם גוג.

 

פלוני המבקר    🔗

פלוני המבקר… אינו כלל תקיף וסיקריק.

הוא פשוט שופך מלים מן הריקן אל הריק.

 

העמקן    🔗

יש בו עמקות של טמטום,

סח בדביקות ובעוצם שעמום

על אלקות, על העיר לוז ועל חכמת הצמצום.

נמשל לנואם, אין בפיו אף קורטוב גמגום,

זועם ורועם, מליו משק,

בעיניו ברק של סרק.

בדברו על תפארת ימדוד בזרת

עמקי־תהום ושעת־חירום,

יתפוס בגרגרת את הלא־כלום.

יקרא לעצרת כל זבובי־נוד

רבות מחשבותיו ככוורת על כל קוצו של יוד.

ישמיע דברי איולת עתרת, כפסוקים מפרקי־אבות,

בשיחו תמרות־אבק על כלל ופרט,

ובדברו על דגי־רקק, יגביה מבט למרומי אררט.

לשונו שבשבת, הגיונו דפדפת,

ובהעמיקו חקר באפס, כזפת

ימשוך אמת של שחפת.

אכן, הוא יוצר אין מיש, אך אין בו אף ניצוץ־אש,

אף אין עשן בו, לא עניין וכל גוון בו.

הוא סתם שטן, ולא עוד אלא קטן.