רקע
שאול טשרניחובסקי
מַעֲשֶׂה בְּרוֹפֵא

הרופא טננבוים יצא בקיץ לגור בעיר הקטנה סודאק אשר בקרים.

העיר קטנטנה ותקועה כיתד בין ההרים בעומקו של עמק לא־רחב, בריחוק קצת מן הים. הקייטנות הן יותר קרובות אל הים וגם על הים ממש, מוניטין לא יצאו לה לעיר זו. החולים באמת אינם באים לשם, ורק אלה הרוצים באמת לחיות חיי מנוחות ואינם זקוקים לכל הרעש והברק אשר ביַלְטָה, או אלה שאין להם ההוצאות, המרובות גם באלוּשְטָה, הסמוכה לה.

לפני אלף שנה לערך היתה סודאק עיר ואפרכיה במדינה; אז קראו לה סוֹלְדֵיָה, אבל מימיה הטובים של אז לא נשארו בה כל סימנים. מה שהיתה, אפשר להכיר מתוך ספרים. אחרי כן שלטו בה גם הגנואֶזִים; מהם נשארו חורבות הארמון על הר־סופִיָה. כעת סוחרים אותה מספר ארמֶנים ויהודים. את האורחים הסרים אליה מְביאות האניות הבאות מקֶרטש מכאן ומסיבַסטוֹפוֹל מכאן; או יש שהם באים בקרונות, כיון שהגיעו במסע לפֵיאודוֹסיָה, היא “כַפָה” המהוללה לפנים.

אם נעמוד בעיר ופנינו כלפי הים, יאפיר משמאל העיר רגבו הענקי של האַלטְשַק השומם, ומימינה תוצאותיו של מקשֵה הֶהרִים הקְרימָאי שעל צלעותיו מתפתל הדרך העולה בואכה “העולם החדש”, בין הים ובין הסלעים, אל חופה הקטן והנחמד.

ממעל לסלעים ואל רגלי ההרים מתחטא הים, זה “רחב הידים”, “הים היקינטי” של גבורי הומירוס. יש שהוא נם מתוך תרדמה עמוקה, ויש שהוא נושא שירת זעמו וקובל כנגד הסלעים, וממעל לסלעים עגים עוגותיהם הגְריפִים והנשרים וזורקים את קריאתם כלפי הים והשמים. כך היו רואים אותם הסַפנים הראשונים אשר מעולם, וגם עבדי חִירום, ואולי גם עבדי שלמה מבני זבולון שהיו עמהם.

צווחה זו שמעו אחרי כן יורשיהם של הכנענים ובני שם בעולם־התעשיה והמחשבה מעל ספינותיהם מרובות־המשוטים, בבואם הנה מהֶלַס הרחוקה – אז!

אליהם היה מתבונן גם השומר מעל מגדל מצודת הגֶנואֶזים – כעבור כמה וכמה מאות שנה.

אותם שומעת גם כיום האשה המושלמית, עטופת הצעיף, בלכתה לדרוש אל קבר־הקדוש הקבור בתוך המצודה, ועת היא קושרת חתיכות ארג הצבעונין אל העץ אשר על הקבר – לסגולה.

צווחה זו בודאי שמעו גם האופיצֵרים, שכרו לעצמם את קברם, טרם ירו בהם אנשי בְיֵלה־קוּן, ועוד עתידים כמה וכמה דורות לשמוע קריאה זו.

כמו־כן ודאי שהיו כורמים עסוקים מקדמת דנא בכרמים אשר לאורך הנהר הקטן המתפתל בעמק.

לאמתו של דבר, היה לטננבוים יותר מן השירה משהיה לו מן הפראקטִיקה.

מחמת החמה השוררת היו הבקורים אך בבוקר, משעה שמונה ועד עשר, ובערב מחמש ועד שבע.

האורחים לא היו מרובים ביותר, והרופאים מועטים.

כשהיו מדברים ברופאים, היו מתכוונים לאלה, שבאו לשם מיֶתר הערים. את זה שהיה פה תמיד היו מבטלים.

זה היה “חוֹחוֹל” זקן, נאמן בבריתה של הזֶמסטווה, שהיה טרוד כל היום בבית החולים, בַבאים לשם מן העיר ומכפרי הטַטַרים שבהר, טַרַקְטַאש־ישן וטַרַקְטַאש־חדש.

הרופאים שבאו לסודאק, רובם באו לשם מרגוע, – רופאי הזמסטווה מפלכי המרכז היו, ורק מתי־מספר עסקו באומנותם גם פה – והיו להם שלטים בבית מגורם.

האחד מהם היה hors de concours – פריוואט דוֹצֶנט מחַרקוב, שבא לכאן זו הפעם השמינית. גם שמו גם מה שהרבה לבוא פעל שיהיה נחשב לארי שבחבורה.

טננבוים בא בפעם הראשונה, בהיסח הדעת נמצאה לו דירה קייטנה טובה לערך.

סמוך לו בשכנות, אצל הים ממש, גר רופא שני; אך זה לא היה מן ה“מסוכנים”, כלומר: כל היום ישב על החול, מסתכל בים – ולא קבל חולים.

ברובע כולו היה טננבוים היחיד.

אולם פעם בבוקר, כששבה השפחה מן השוק, הגידה מפורש לגברתה, שבקרבתם התישב עוד דוקטור.

ולא דוקטור סתם, אלא פרופיסור מפטרבורג. זאת שמעה מפי שפחתו שלו; ביחד שבו מן השוק. הפרופיסור עודנו צעיר לימים לערך. הוא ואשתו פה, בנים אין להם. בערב אותו יום, כשיצא טננבוים אל הים לשם טיול, התבונן לכל שערי הקייטנות, שמא ימצא שלטו של הפרופיסור – וידע מי הוא.

כל שלט! גם למחרת לא נראה שלט. אך עברו עליו שנים “חֲדָשים”: איש, וכנראה אשתו. האשה בלונדִינה ירקרקת – טפוסית לפטרבורג, והוא רזה אבל גבוה. צבע עור פניו כהה, חולני, צבע פני איש ספק חולה־כבד ספק חולה טחורים, חולה זמן רב. משקפים עבי־זכוכית מרוכבים לו על חטמו – זה היה הפרופיסור.

עבר שבוע. הפרופיסור לא הכריז על בואו ועל ישיבתו כאן, ושלט מודיע על קבלת חולים לא הופיע.

בינתים נודע לטננבוים (מפי שפחתו), שעיקר בואו של הפרופיסור לכאן – להתרפא. חולה־מעים הוא, והמחלה מחלה ממושכה. הוא מתכוון לעונת הענבים, שהם תרופה למחלתו.

חדל טננבוים להתענין בו יותר מבשאר אורחי הסיזון. אחרי כן התרגל גם לציון: הקייטנה של הפרופיסור.

עבר עוד חודש ימים.

החום גבר בה במדה, שקשה היה לחכות לחולים כבר בעשר. טננבוים השליך מעליו את נעליו, ישב ואך כתנתו לבשרו, מעיין בעתון. הדלת היתה פתוחה.

– ירשני, מר? – נשמע קולה המצלצל של אשה יחפה.

– תכנס! לא! תחכה רגע עד שאתלבש!

– אדוני הדוקטור! אדוני הפרופיסור שלח לו מכתב! שלום! הושיטה לו מעטפה, ומיד נחפזה לברוח, טרם שהספיק טננבוים לפנות אליה בשאלה.

לקח טננבוים את הסכין מעל שולחן־כתיבתו, התבונן יפה במעטפה עד שמצא מקום נוח לפתיחה. כרטיס לבן היה מונח בה. כרטיס של קרטון לבן, גדול ועליו באותיות מאירות:

ד"ר למדיצינה אַלֶכסיי פֶטרוֹבִיץ בַאראנצוב.

ושורה אחת מתחת:

פריוואט־דוצנט של האקדמיה הצבָאִית לרפואה.

ועוד שורה:

פרופיסור שלא מן המנין באינסטִיטוּט לרפואה של נשים. ובאותיות פעוטות ורצוצות, קשות לקריאה, כנראה לקיים פתגם קדמון Docti male pingunt רשום: אדוני הדוקטור, בבקשה מאד להכנס אלי בכדי להועץ. נא מיד.

איזה רגש לא־נעים תקף את טננבוים. אלה הדוקטורים למידיצינה! תמיד ניכר בהם רצון להבליט שלא בכדי קבלו תואר זה.

והשנית: אמור מה שתאמר – פריוואט דוצנט באקדמיה הצבאית לא כולי עלמא זוכה לזה. בזה יש להתחשב על כל פנים.

ובשלישית – פרופיסור שלא מן המנין.

למה הוא לא, הוא טננבוים הרופא?

מעין איזה רגש של התבטלות? לא! אבל רגש מוזר ולא נעים.

– נא לבוא מיד.

היקח את קנה־השמיעה ואת מודד־החום? בכדי להועץ – צריך לישב – להועץ בענין רפואה. כי במה עוד יועץ? אם היה לו להועץ בענין אחר, הרי היה נכנס בעצמו אליו, לא היה מבקש להכנס.

חפש אחר סנדליו, רכס בגדיו ויצא.

חלוקי האבנים התגלגלו תחת רגליו, לטָאה ירוקה חלפה. בתוך הדומיה החמה זמזם באס של חפושית, ושמים תכולים וחלולים שפכו חום ואורה לסמא עינים. כעבור שעה קלה עמד מזיע אצל השער.

אותה הריבה שהביאה את הכרטיס עמדה לפניו, סוככת בכפה על עיניה וקראה: הנה, אדוני, הנה, אדוני הדוקטור!

טננבוים נכנס.

היו תריסי חלון אחד מוגפים עד חצים, ואפלולית למחצה וצנה נעימה שררה בחדר.

היה גופה של אשה לובשת לבנים מוטל על גבי דרגש. אפשר היה לראות גם באפלולית־למחצה זו מה חוורים פניה. ראשה שלה עשוי. סמוך לדרגש דלי. היתה האשה נאנחה בקול רם.

הפרופיסור מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, ידיו שלובות על גבו, ורגליו ללא פוזמקאות נתונות בתוך נעלי־בוקר וראשו פרוע. אחת הנה ואחת הנה – כאיש אובד עצות.

– יונתי, הנה הרופא! הרגעי!

שלום! נכנס טננבוים.

– שלום, שלום! – נחפז אליו הפרופיסור. אלכסיי פטרוביץ באראנצוֹב.

– טננבוים, ענה הנכנס.

למראה האשה המוטלה על הדרגש והאיש אובד העצות הרגיש עצמו כרגיל, באטמוספֵירה שלו. מבוכתו חלפה.

– במה אני יכול לשרתך, אדוני?

– הנה רואה אתה את אשתי. השכם בבוקר פתאום הקיצה מתוך כאב גדול בבטנה, הכאב הולך וגדול, אתמול היתה בריאה, בריאה הלכה לישון. עתה הקיאה פעמים, ועוד פעם, וגם שלשול… ראשה כואב…

– בטני, בטני! התחילה החולה.

– בקבוק מים חמים העמדתי… לא הועילו… יודע אתה איך קשה בכלל לרפא לבן־בית, נסיתי…

– אוי, בטני, בטני, רופאי היקר!

טננבוים הרגיש עצמו שהוא נחוץ, שהוא מועיל, שהוא על מקומו, כבר לא הרגיש אם פרופיסור לפניו או סתם חולה או רופא לפניו.

– יסירו את התריסים!

– מאשָה, מאשָה! פרץ הפרופיסור בקול, מהרי הסירי את התריסים!

בתנועה רגילה הגיש טננבוים כסא אל דרגש החולה וישב עליו. שם מודד־חום בבית שחיה, בקר בדפקה, התבונן בלשונה, זרק מבט בדלי, אצבעותיו מששו כבר את בטן האשה.

אישה התהלך לאורך החדר. ידיו משולבות על גבו.

– אדוני, הפרופיסור! Gastroentcritis acute

– כן, כן, acute

– והסבה?

הסיר הפרופיסור את ידיו מעל גבו, הפילן לאורך גופו הרזה, אחר כן פשט אותן לאות תמיהה.

– הסבה – – – הסבה – – –

– מתי אכלה הגבירה סעודתה האחרונה?

– בעשר בלילה, ענתה בלחש.

– במה סעדתם?

– פוּטית צלויה מבעוד יום ופטריות שנצלו בלילה.

– ההיתה הפוטית חיה?

– חיה היתה, מפרפרת היתה, כשהובאה מן השוק; ואפשר מתוך שכיבה במשך יום שלם – והיום חם. אפשר שבכלל לא התרגלנו לה, ענה האיש.

– אבל, נכנסה האשה לתוך דבריו, לֶשַה, מה אתה סח? כמה פעמים כבר אכלנו פוּטִית וסַנְדָל?

– ובכן, אפשר בפטריות תלוי הדבר, מנין הנה לכם?

– יקירי, פטריות רעננות היו, בעצמנו לקטנו ביום. בְאֶסקִי קְרִים היינו, ביער לקטנון. בריאה כדג היתה, כשהלכנו לישון.

– בעצמכם לקטתם, וכי אדוני מבחין בפטריות?

– המ… המ… נענה האיש, כמובן שאני יודע: כלומר… אבל באמת…

– איזו פטריות היו?

– אַרנות, יקירי, אַרנות.

– יש פטריות, שאינן ארנות, והן דומות מאוד לאלה.

– בכל אופן, עמד על דעתו הפרופיסור, לא היו פטריות־זבובים; אותן אי־אפשר שלא להכיר.

– והגבירה גם היא מבינה בפטריות?

– עלי סמכה, ענה אישה.

– אפשר יתבונן הדוקטור. עוד נשארו על המחבת… נאנחה החולה. – מאשה! הביאי את המחבת.

היתה המחבת שחורה, מחבת קטנה של ברזל־סיגים, ושרידי גופים שחורים מוטלים עליה. מי שלא ידע מראש מה הם, לא היה מכיר בהם מתוך צורתם.

מתוך יאוש התבונן בהם טננבוים.

– כן, כעת קשה לעמוד על טיבם, גזר הפרופיסור.

– כלומר, אי אפשר, הוסיף על דבריו טננבוים.

– אילו היתה הרעלה מתוך דבר שאכלנו, איך זה לא הייתי ראשון מרגיש אני, שֶמֵעַי מרגישים?

עמד על דעתו טננבוים. הדגה נכנסה חיה, תיכף צלוה. משהיא צלויה אינה נפסלת תיכף. את הדגה אכלו גם ביום; באחת ­– ועד עשר לא הרגישה החולה מאומה, הדגה היתה כבר במעים כמה שעות. וגם בשעת הרעלה על ידי פטריות־זבובים פִרכוסים אין, חסרים… Miosis עוית של אקוֹמוֹדַצִיָה. הדופק אינו מאחר, אבל סימני ירקון – כל שהוא! ובכן הדיאגנוֹזָה: הרעלה על ידי פטריות.

– צדקת, Collega, פנה אליו הפרופיסור, ובכן במה תתחיל?

– לדעתך במה?

– הדחת הקיבה!

– לא, לא, התעוררה החולה, מחמדי, עשה מה שתעשה רק לא הדחה זו. אני כבר נסיתי. לעולם לא אביא את השפופרת לתוך ושטי. אני נסיתי. זה למעלה מכחי! די לי להעלות על דעתי, וכבר עוית בגרוני.

– ובכן – סם של הקאה.

– יהי סם של הקאה, כל מה שתתן, הכל אבלע, רק לא הדחה.

– ובכן – אפיקטוזין.

– באיזה תבור? גמגם הפרופיסור.

– לאמתו של דבר הלא אחת היא באיזה שנבחר, נבחר בזה שלא ידרוש זמן להכנה.

– שלח את אבדוּלְקָה, התחילה מקוננת האשה, יחבוש את סוסו, האפותיקה רחוקה. רק מהר, הצילוני מן היסורים.

– בזה צדקה הגבירה, האפותיקה רחוקה, ירכב.

– מַאשָה! קרא הפרופיסור. הבהילי את אבדוּלקה, יחבוש את סוסו, אל האפותיקה יסע. אבל כרגע!

– ועד שיבוא נכין את הרצפט; הלא, אדוני הפרופיסור?

– לא, לא! כתוב אתה, אני אינני מסוגל לחשוב עתה. שבה אל השולחן, שם ניר, ודיו ועפרון.

טננבוים ישב על השולחן, מצא את הניר, מצא את העפרון.

– אדוני הפרופיסור, שמא נקח Cuprum Sulfuricum? במשך שני רגעים הסמים נכונים, רק לשקול ולשים במים. עד שזה בא ונמס במים.

יפה! יפה מאד! יכתוב מר, יכתוב!

טננבוים לקח את העפרון ורשם מתוך הרגל את היום ואת החודש ורשם Cuper. Sulf.

כמה?

במוחו צצה מעצמה צורתו של הרצפט, שהשתמש בו כבר פעם בשעת הרעלה בדגה. זה היה לפני כמה וכמה שנים. – בימי צעדיו הראשונים. הבהילוהו אז בלילה אל סטודנט וסטודנטה שאכלו עפיאונים והרעלו. משום מה השתמש אז דוקא בסמים אלה. לא! איננו זוכר כמה יש לקחת – כלומר את האחוזים של המשרה, אבל הוא זוכר בדיוק, בדיוק שאין בו כל ספק, כי מים היו בו ששים גראם. ועוד הוא נזכר בדיוק שבדיוק, שיש לקחת מספר גראמים נחשֶת גָפרִיתָנית שיש בו אפס וחמש – כלומר 0,5 או 5,0, וההבדל גדול. באיזה משרה יש להשתמש?

אלף־שדים ושד! שכח. ובכן: כמה לקחת? –

מעין בחינה בפני פרופיסור זה.

גבר על עצמו ורשם 0,5.

לא! אלף פעמים לא – זה הרבה.

שמע מיניה 0,5 – לא, לא!

מים – 60,5.

אבל החמשה גראם נחשת זה הַרבה. הִרְבָה לקחת!

אבל אי אפשר גם לשבת כל־כך הרבה על רצפט קטן שכזה – בן שתי שורות.

בחינה! בחינה ממש. לא יפה!

יוסיף על המים, ירשום 100,0.

M.D.S. כל 5–10 רגעים מלוא־כף־של־סעודה עד שיפעול. אחרי כן רשם מתחת: ex consilio וחתם את שמו – משאיר מקום ממעל לחתימתו של הפרופיסור.

– יעיין, אדוני הפרופיסור, ויחתום: ex consilio

– יפה, יפה, אני אחתום.

קבל טננבוים את הניר ורשם שוב באותיות מאירות עינים: Statim!

אצל הדלת עמד סוס קטן, וטַטַרי – טלאי על גבי טלאי רוכב עליו.

– אבדולקָה, את הסמים תקבל מיד, תחכה עד שימסרו לך, רק עושה־חושה!

– אַיְדַה! ענה הלה, והסוס עקר את רגליו והתחיל מעפר במשעול.

– אינני רואה כל נחיצות בשום סממנים אחרים. analeptica1 אינם נחוצים, ובביתי יש; סם לשלשול הלא ימצא גם בביתכם – טוב!

חפש ומצא כובעו.

– ישאר נא, מר! ישאר נא הדוקטור עד שישוב הלה! התחננה החולה.

– ישאר מר, נענה אחריה גם הפרופיסור, ראשי סובב עלי כגלגל. אבל איך זה? אני שֶמעי חולים, אני לא ארגיש כלום – תקע אצבע בבטנו – כלום!

טננבוים נשאר יושב אצל מטת החולה.

שוב בדק בדפקה.

דוקטורי, בטני־בטני! יללה החולה ושני הגברים היו טרודים בכדי להקל עליה יסוריה; הביאו מים רותחים ושני בקבוקים.

טְפר! טְפר! הכריז אבדולקה על בואו. הסוס עמד שוב ליד הדלת.

יש! חייך ושניו הבריקו.

קבל טננבוים צלוחית ובה משרה מעין תכלת כהה. התבונן בה כנגד החמה. אין מאומה.

מאשה הביאה כף־סעודה של כסף. הרימה החולה את גופה מן הדרגש, סמכה על ידה האחת וקבלה מידו של הרופא את הסמים.

"בר־רר־ר! וכאילו נערה מעליה מים.

כעבור איזו רגעים התרוממה פתאום שוב, עיניה בולטות פתוחות לרווחה, פניה כפני נבהל, שפתיה סגורות.

– א–א–הטיחה ראשה כלפי הדלי ופיה נפער. בעוד מספר דקים תקפתה שנית הקאה, ומתוך נשימה כבדה התנפלה פרקדן על הדרגש.

– אדוני הפרופיסור, דומני צריך לתת עוד כף אחת, בכדי שיצא הכל!

קבלה החולה עוד כף אחת. ושוב הקיאה.

­– הֲדַי בזה? שאל הפרופיסור.

– לפי שעה – די; אבל אם בעוד זמן תתקפנה הקאה מעצמה, סימן שיש לתת לה עוד סממנים. לעת־עתה די.

דומני אין בי עוד כל צורך. שלום.

–שלום, שלום, אדוני הדוקטור. תודה רבה! תודה!

וכשעלה טננבוים במשעול ופניו כלפי ביתו – לא ידע מרגוע.

0,5 או 5.0?

אמת, הפרופיסור ראה, הפרופיסור חתם על הרצפט. אבל במצב רוחו של אז! מתוך פיזור נפש.

ובכל זאת. הלא לזה הוא פרופיסור. טעות בידו? – אי אפשר ובכל זאת. אלף שדים ושד! מדוע לא היה בכיסו “רַבּוֹב” 2. אותו היועץ הקטן הנאמן והיודע כל, הממוכן בכל שעה ושעה של סכנה, היודע את המנה, ואת אופן הבחינה, ומה שצריך לכל מחלה, שלא שכח מעולם. שלא טעה טעות מימיו.

איפה היה רַבוב? מי הוציאו מן הכיס?

אפשר, לו גם היה אתו, במעמד הפרופיסור, לא היה מוציאו בכדי להועץ?

– בחינה, בחינה היתה! מרגיש הוא, שלא עמד בבחינה. וכשנכנס לחדרו מהר אל השולחן.

“רבוב” הקטן שכב למעצבה על קצה השולחן, מתוך אופן שכיבתו הכיר טננבוים שלא ידיו הוא הניחוהו שם.

תפָסו והתחיל מדפדף:

ערך Cuprum

ופה למטה אותו רצפט.

אותו הרצפט שנחרת כל כך בזכרונו:

Cupr. sulf. 0,5.

Aq. destill. 60,0.

ובכן? – ובכן! ובכן נתן לחולה פי ששה לערך משצריך היה לתת

אלף שדים ושד!

שוב התבונן ברצפט – כלום אפשר!

– – – “לתת כל 5 ־ 10 רגעים כף של טֵה עד שיפעל”.

כף של טה!

והוא נתן כף של סעודה. החולה קבלה לערך פי־עשרים וארבעה מכפי שצריך לתת לה.

דודתי, רבת החן והחסד!

הרעיל את החולה.

לא, לא הרעיל! זו היא, כמובן, המנה הנהוגה, אותה שאין להרהר אחריה, אבל לתת אפשר יותר.

כמה?

הפרופיסור לא ערער, הבריק רעיון במוחו; גם הפרוביזור לא ערער, נתקררה דעתו.

כמה מותר בכלל להביא לתוך גופו של אדם מן הנחשת הזו? ענה לו תיכף רבוב – גראם אחד.

כמה נתן לחולה?

חשב ומצא: נתן 0,75 של גראם.

ובכלל אין כל סכנה בדבר. החולה הקיאה את הסמים מיד. בבטנה לא נשאר כלום.

אבל, למה זה היה לו לתפוס תכף באמצעים “גבוריים”. –

לא! בבחינה לא עמד. לא יפה!

והפרופיסור? – גם הוא נכשל.

מעין נחמה?


החום הלך וגדל. הסיר טננבוים את הקיטל הלבן ושכב על הדרגש. זבובים התלבטו על זכוכית החלון המוגף בזמזום טורד.

– אין כל סכנה בדבר. ומה גם שאני יודע במה הסתכן החולה. אלא צריך שיהיה תמיד רבוב בכיסי.

ועד שהוא חושב נפתחה הדלת:

אדוני, טַטַרי מבקש לראותו.

מאחורי הנערה עמד אבדולקה והבריקו שניו.

אָכִּים3 – אַיְדַה פרופיסור!

– נא, ובכל זאת, הסמים פעלו! אמר לנפשו טננבוים.

עקבי אבדולקה הבריקו במשעול; בליאות נגרר אחריו טננבוים.

בחדר הפרופיסור היה הכל כשהיה, אבל הוא לא התהלך עוד לארכו של החדר, אלא שכב מוטל על הדרגש וידיו על בטנו. הדלי עמד עתה סמוך למראשותיו של זה. פניו החוירו מאד.

אשת הפרופיסור שכבה־הרגיעה על דרגשה.

מה קרה? שאל טננבוים את האשה.

– לא אני – אישי חלה, גם הוא, כבר הקיא פעמים, בטנו כואבת.

– כואבת, כואבת מאד, הסביר אחריה האיש.

– ובכן פעלו הפטריות גם על אדוני.

– כנראה, יקירי; כנראה, חביבי, אוי, אוי, – פעלו!

– ובכן גם הרפואה אחת, – צהל טננבוים קולו. אלא שהפעם, אדוני הפרופיסור, נעשה קצת שנויים בסמים. יתנו לי מים, מן המיחם! מים שרתחו. ויתנו לי עוד צלוחית – גדולה וכף של טה.

וכשקבל את המים ואת הצלוחית, מזג את הרפואה.

ולפרופיסור הגיש בכף של טה.

הגבירה שכבה חוורת, אבל הוקל לה מאד.

ונהנה מעצמו שב טננבוים הביתה.

–––––––––––––

ביום השני לא בקשוהו לסור אל הפרופיסור.

ולמחרת המחרת גם כן לא נקרא.

השפחה של טננבוים קבלה מפי שפחתו של הפרופיסור: הכל כשורה.

עבר שבוע ואבדולקה הביא את חפציו של הפרופיסור ארוזים וחבושים השכם בבוקר אל האניה המפליגה ליַלְטָה.

נסעו מכאן הפרופיסור ואשתו, כי החליטו להתישב בסַנַטוריום, בכדי לרפא את מעיו של הלה. בבית אין כל אפשרות לעשות זאת.

וטננבוים לא ראהו, עד שפגע בו בהיסח הדעת בסתיו, בחשמליה בפטרבורג.

הכירו זה את זה ושמחו זה על זה.

הפרופיסור הבריא כמעט לגמרי. נזכרו ושוחחו גם בענין הפטריות, וברפואה שהשתמשו בה אז, ונתגלגלו הדברים עד שנזכר טננבוים וספר במנה הגדולה שקבלה הגבירה, אשתו של הפרופיסור.

ושחקו שניהם.

– אדוני הפרופיסור, שאל טננבוים, ואילו הייתי מציע כמות זו בעמדי למבחן בנוכחיותו של מר – היה מכשילני?

– בודאי ובודאי! ענה הלה. בודאי שהייתי מכשילך.

– ולפרופיסור מותר? חייך טננבוים –

– מותר! לו מותר!

ושניהם שחקו.



  1. סמים מעודדים.  ↩

  2. Rabow מחברו של ספר קטן של כיס.  ↩

  3. רופא – בלשון הטטרים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!