שיחה זו שמעתי מפי מטרוניתא אחת כבודה בעיר הבירה, ואני מוסרה לכם כמו ששמעתיה.
יש בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא יערות נאים וערבות נאות ורחבות – ובני אדם יושבים בהם ברוחה ומצטערים, שאין אנשים אחרים בשכונתם, וכשהם פוגשים באדם בדרך שוממה ותחת כפת אֲרָנִים, הרי הם נהנים זה מזה ומאירים פנים זה אל זה.
ואולם רוב בני־אדם מה הם עושים? הולכים ובונים להם כפרים וערים, עירות ושכונות, קובעים בית בצד בית, מאפילים בכתלי־בתיהם על חלונות שכניהם ונעשים קשים איש לאחיו כספחת, מרננים זה אחרי זה, וכל אחד יודע מה שבקדרת חברו, ובמה סעד חברו את לבו בבקר ומה יאכל בצהרים, ואין לך מנוס ומפלט מעין־סוקרים, וכל תנועה ותנועה שלך, כל פסיעה ופסיעה שלך מסתכלים בה ותמהים עליה, ואין אתה חפשי לנפשך ולגופך. ויש שאתה מקלל את כל הקהל הגדול הזה האורב לגופך ולנפשך.
ומה עושים עוד? בונים ערים עוד יותר גדולות – מאות חוצות ואלפי סמטות. ובכל סמטה – בתים בעלי קומות הרבה, והרחובות שוקקים מאדם רב. והמונים עוברים, ואלפי בני־אדם נוהרים, איש לעברו ואיש לבצעו, ואין פנאי להתבונן אליך ולנפשך. ומסביב לך המונים מימין והמונים משמאל, ומה תתבונן אליהם? והעיר גדולה. ולולא קרון החשמל אין אתה מספיק גם לעסקיך. וקרובים נעשים רחוקים ורחוקים נעשים קרובים, ואיש חפשי לנפשו בתוך הרבים, נעזב לנפשו בתוך רבבות, עזוב ויתום גם בעת שאיננו רוצה בזה, בשעה שקשתה עליו הבדידות ביותר.
וקשה צער הבדידות בתוך הרבים. שהרי כמה וכמה יש בה מן העלבון: מה לך ומי לך פה, תולעת־אדם? בשביל מי אתה חי? אם תמעד ותפול באמצע הרחוב בין אלפי העוברים – השְנַים הראשונים, שרגליהם תתקלנה בפגרך, הם יתבוננו אליך ויקללוך על תקלתם. עוד רגע אחד ויטפלו בך הנוטר ושנים שוערים מן החצרות הקרובות, ואיש לא יכיר עוד בך ובנפילתך.
ונורא מזה המות בעיר גדולה.
בבקר בבקר אתה רואה דרך החלון מטה שחורה נהוגה בסוסים שחורים וציצים שחורים על ראשיהם, והם משרכים דרכם בעצלתים בתוך ההמון השוקק ברחוב. והרחוב נראה גם הוא שחור, השמים מעוננים, ואין איש אשר ישים לבו למטה השחורה. אחד או שנים מלוים את המת. ויש אשר עגלה טעונה בקבוקי יין שנתרוקנו הלילה משרכת גם היא דרכה אחרי המת – זכר לדבר?!
אם “מנין” או “תריסר” אנשים מלוים את המת ואת המטה העלובה, משמע שהבר־מינן יהודי הוא. בלבו של היהודי הניצוץ עדיין מהבהב, אף כי עוֹמֵם, עוֹמַם זה כבר. ואולם הרחוב דבר אין עם המת. רק טינא לו בלבו על העגלה האבלה: מתירא הוא מפניה פן תשליט את המות גם עליו.
ואתה נזכר בעירתך הקטנה.
יש שבערוב היום ופעמון בית־תפלתם הקטן מתחיל קובל בקול דק ותלונה חשאית נוּגה, וברובע היהודים שואלים מיד:
– פגר! מי זה היום?
ובת־קול עונה ואומרת:
– וואסילקה חַפּוּן מת!
– גנב יקר היה אותו וואסילקה, יִמָחל לו בעולם האמת, וגם את היין לא שנא.
– ובין שלי ושלך לא היה מבחין, ושעריו לא היה סוגר בפני סוס־זרים.
– והוא הטיל את עצמו לתוך האש והציל את בתו של נחום קַבַּק.
– ואלמלא וואסילקה זה, שעמד ליודילוביץ בשעת צרתו, לא היה לו הממון, שיש לו כיום.
– לב טוב היה לו לעלוב זה, וממרורים שבע כל ימיו. ולא תמיד עשה את ארוחתו קבע.
– חבל, חבל, “גוי” לא רע היה! הוא ידע גם רחמים ובהול על ממונו גם כן לא היה.
מתוך גנותו באים לספר בשבחו.
וקול הפעמון רך ועצוב. אנחות קצרות פורצות מתחת הענבל של הפעמון הקטן. אנחה אחת דקה וקצרה – ונפסקת, אנחה שניה דקה מן הראשונה – ונפסקת, ועוד אחת צרודה – ונפסקת. והנה גם הפעמון הגדול וקולו העבה ממלא אחרי הפעמון הקטן, כאלו הוא האב, שאינו יכול לכבוש את אנחתו בלבו, וגם הוא נטפל ליתומים הקטנים, המבכים את מתם.
והרי גם ההלויה נוטה מן הככר אל עבר בית־תפלתם. הנה הנער היוצא ראשונה ובידיו צלב־עץ, שזה עתה יצא מתחת המשור והמקצועה. אחריו פוסע מדודות הכמר הזקן, והארון באחרונה. תריסר שכנים ושכנות נגררים אחרי המטה. אשת המת, האלמנה השוממה, מטפחתה שמוטה לה על צוארה וכֻתָּנתה המזוהמה לא פרופה, ודמעותיה נושרות. מימינה ומשמאלה יתומיה – יחפים ומזוהים, שערותיהם כעין הפשתה החרוכה־שמש פרועות, לא סרוקות, ועל הפנים בהרות בהרות – אבק שדבק באגלי דמעה וזיעה.
נחה חמתו של שמש־ערבים, והוא מלטף בנעימות ובחמימות רכה, ורוח צחצחה באה ממרחבי השדה ובכנפיה ריח הגן, קל מן הקל – כמתגעגע גם הוא מתוך חבה ועצב.
והארון הולך וסובב את הרחוב, בין הגן, המעוטר על קצותיו שדרות־זית־פרא, ובין בית־הספר. ועובר הארון על פני בית־הפקידות, זו הדרך בה עבר העלוב פעמים אין מספר בחייו. פה שחק את משחקיו בעודו “שקץ” קטן מְלַסְטַם את קני הקיכלים, פה התהולל בימי־אידיהם כשגדל והיה עלם מחוצף, יוצא בכובע שמצחתו סדוקה, ופה היה שָר, כלומר צֹוֵחַ כל הלילה עד אור הבקר. ליד כבש דחוי זה שלפני בית־הפקידות היה עומד ומתאמץ לרדת לעמקו של הענין המדובר ומגמגם וצוח, טועה ב“הן” ו“לאו”, עד שנתחוור לו במה “זקנים” עסוקים ומתי יבוא גם הוא על שכרו וחלקו – צנצנת מן היין שעליו מִתַּגֵר היהודי הקטן, הרוצה לתפוס מקום על ככר־השוק. או שהיה מתמרמר על בעלי־הממון ונדון על ה“קרקע” עם בעלי הזרוע עד שנחר גרונו.
והנה עובר הארון על יד ה“אַמוּר” – היא הככר המופרשה לממכר־תבואה, זה המקום היחידי שבו “מלך” ואסילקה, הוא ולא אחר, כשהיה מניח מושכות סוסיו בהגיעו עד הָאַמְבַרים, יושב במרומי עגלתו הגדושה וכל היהודונים מסביב נחפזים ושותים עליו: זה מטפחו על כתפו, זה מכנה כנויי חבה, וזה מזכיר לו זכרונות טובים.
ושם מרחוק נראה מבואו של מרתף ועליו שלט – חציו תכלת וחציו כתום – וריח כֹּהל נעים בוקע ועולה. הוי, מרתף! כמה ימים טובים, כמה ימים רעים מִנּוּ לוואסילקה בתוך כתליך…
ורוח הערבה הקריר מעדן את הצואר החם ומלטפו בגעגועים. והפעמונים הקטנים נאנחים, והפעמון הגדול קובל ומבקש רחמים, רחמים, והלב נעשה נוגה כל־כך. כנפי הצער הגדול משיקות בעולמו הקטן של הכפר.
ומה גם כשימות יהודי!
אימה חרישית יורדת לעולמו של הקדוש־ברוך־הוא. עננה כבדה מעיקה על רחוב היהודים. רחוקים נעשים קרובים. אותו הקרקע האיתן, אשר אמרנו: בל ימוט, נשמט מתחת רגלי האדם. הנה הוא פורץ פרץ במחנה, טורף ואין מציל, גוזל ופורק אין מידיו. הוא, הוא פה, בחוש רואים אותו!
וקול המטבעות המקשקשות בקופסא צרודות וקרות… קלות, קצרות, קשות, ויבשות… קול קר ופוסק וגוזר, שאין כל קובלנא עליו.
“הוא” נשקף גם מכל גופו של מֵאִיר הַפֶּחָח, שאין הויתו נכרת כל ימות השנה, ונעשה כל־כך ברור, למה קפוטתו של מאיר ארוכה כל כך ולמה היא תלויה לו על גבו הכפוף כעל גבי חטוטרה. עתה ברור, למה פניו דלים וכולם קמטים, קמטים ארוכים וקצרים, נתקלים זה בזה, ולמה שפות עפעפיו אדומות־אמוצות כמטפחת האף שבכפו, וכל מראה־פניו כאילו זה עתה רחץ אותם לאחר בכיה ממושכה ומרה. עתה אין גם בקרעי מלבושיו לא מן העלבון ולא מן הכעור, כי על כן על מקומם הם באים. מה הוא הנוי ומה הוא ההוד, אם החיים עצמם אינם בטוחים? שקר החן והבל היופי, הנשמה עלובה וכל החיים אינם אלא קרע אחד…
… הוא, הוא עומד אחר כתלנו.
ומֵאִיר הפחח וחברו הולכים מתונות מחנות לחנות, ובכל חנות וחנות החנוני מסתכל במאיר: לא אותו מאיר הוא זה ולא זו הליכתו. יש מאיר, שאדם נתקל בו בשעת יציאה מבית־המדרש: הוא עומד ומתפלל חרש ושפתיו הבלות נעות. יש מֵאִיר, הנפגש בשוק: הוא בא לכאן לקנות צבע קודם צאתו לרחובות הגויים. אבל אותו מאיר – צורה מטושטשת, חסרת גון ולקויה. לא כן מאיר זה שהקופסא בידו: הוא בריה מסוימה לכל חתוך אבריה. שפתיו הבלות עוד טרם פָּתחה וכבר הן ממללות ברורות. והחנוני מזדרז, מכניס את ידו לתוך כיסו, מוציא מטבעות כמה שהוא מוציא, מִתְבַּיֵש למנותן, ולמרות רצונו הוא מוסיף עליהן עוד אחת – והוא נחפז וממהר להשליכן לתוך הקופסא, כאלו הוא רוצה להפטר מזו, שגם בה יש מן המסתורין של הנעלם והטמיר ההוא. גם הליכתו של מאיר זה אחרת היא. אין הוא פוסע סתם פסיעה, אלא עוקר הוא את רגליו מן הארץ, ועל כל עקירה – צליל צרוד, צליל קר ויבש – צליל הנחושת בנחושת.
כמעט אין איש אשר ישאל: מי הוא הנפטר. הכל יודעים ומצטערים עליו זה כמה. הכל כבר ישבו ליד מטתו בימי חליו, חיכוּ לו חיוך של תנחומים, הפיגו את צערו, בטלו את מחלתו בהבל פיהם, הזכירו נשכחות לא היו, הגזימו וספרו ארוכות על חולים מסוכנים שבמסוכנים, שהבריאו על אפם וחמתם של כל הפרופיסורים שבעולם. ויש שהעמידו פנים ארוכים ועצובים, יעצו עצות וספרו על רופאים וחובשים, הציעו תרופות משונות ובדוקות, שאלו לשלום החולה יום־יום, נכנסו אצלו בדברי־בדיחה כדי לבדח את דעתו ויצאו נאנחים משברון לב ובפסיעות זהירות, התלחשו עם בני הבית ונדו לילדים הקטנים.
יש מי שנכנס אל החולה רק כדי לצאת ידי חובה זו של בקור־חולים. “פשוט, לא יאה ולא נאה, ולמה יאמרו?” וכשהביט אל עיניו של החולה הגדולות והפתוחות לרוחה, שמתוכן נשקפה איזו זָרות לחיים הרגילים, איזה ברק של חיים אחרים, שלא מעלמא הדין – ולבו נתכוץ פתאום ונתמלא רחמים על החולה המוטל במטה לפניו. לבו נתרכך בקרבו, ומיד מחל לו מחילה גמורה על כל מה שחטא כנגדו, וצר בצרתו וכל נפשו היתה למקור רחמים רבים.
וכשנראית המטה השחורה ברחוב־היהודים, ימהר גם הוא אליה ויצטרף אל המלוים כאותה רחל אובדת, שאינה אלא אבר מדולדל מן העדר הגדול. וכך הולכים הכל יחדו לבית־העלמין, הולכים ופוסעים מדודות: עדר אחד, צעד אחד, לב אחד.
לא כן, לא כן בכרך הגדול…
ולא נזכרתי בכל זה אלא משום מעשה שהיה.
יש לנו פה מכר אחד, אינז’ינר, עשיר, בעל־נכסים וגם בית־חרושת ובית־חומה לו. יהודי נאה איננו. לפתוח את ידו אין הוא אוהב. ואולם בשעה שיש צורך בכך, בעלי נכנס אליו ומרבה עליו דברים ואינו זז ממנו עד שהוא פותח את צרורו. נותן הוא, כמובן, לא בעין יפה, אבל נותן, אם מעט ואם הרבה. אוהביו אמנם לא רבים, אפשר, שאין לו אוהבים כלל, אבל לכבד אותו צריך ויש להתחַשֵב עמו. בית מדרשנו זקוק גם הוא אליו.
ולאותו אינז’ינר היה אב, זקן, מאלה שעבדו בצבא בימי ניקולי הראשון – אדם פשוט, שאסף מעט מעט מה שאסף. מכיון שאתה אומר: “מִשְּיָרֵי חַיָליו של ניקולי” הרי כבר נאמר הכל. כל כבודו על בנו. משום כבודו של בנו מכבדים גם אותו.
ואותו זקן מת. כשהוא לעצמו, ודאי לא היו רבים באים לחלק לו כבוד. אלא מה? זכותו של בנו עמדה לו. שוב התחיל אותו מעשה: אינז’ינר, עשיר, בעל־נכסים, בית־חרושת ובית־חומה לו, והנפטר אביו הוא, ואם לא בכבודו שלו – בכבוד בנו אנו חיבים. ונתכנסו ברחוב אנשים ונשים, עומדים ומשוחחים וממתינים לארון:
אוי לו לאותו מת, ואוי לה להלוָיָתו.
באין ברירה הולכים ההולכים עד קצה הרחוב הקרוב ונעלמים; זה נתקל בכרכרה, קפץ ועלה – ואיננו, זה נמלט מעבר לקרון הטרַם, זה בכה וזה בכה, וכשהגיעה ההלויה עד בית־הנתיבות, והנה נמס כל הקהל והיה כלא היה.
וכעשרה אנשים יושבים ברכבת. הארון איננו. איהו? הוא מובא ברכבת אחרת עם ארונות אחרים.
גם זו לויה!
ישבו היושבים, זה פונה לכאן וזה לכאן, אלה מסתכלים בחלונות ואלה משוחחים, משפילים קולם, כמו שמסיחים בפני מת או בפני אבלים. הפעמון מצלצל, הַקַּטָּר שורק ונעקר ממקומו; המלוים נרתעים לאחוריהם, והרכבת יוצאת בקשקוש ובשריקה. מתוך הענן… מסע של טיול…
קַשְתּות הגשרים הולכות וקרבות, בתי החרושת המפוחמים מתכוצים, הולכים ומתרחקים, עמודים מעוטרים פנסים וְסֵימַפוֹרים – הללו צצים והללו נעלמים, והרכבת יוצאת למרחב ועוברת על פני קיטנות חדשות, צנועות ועליזות, ואגמים קטנים. החזה מתרומם מעצמו ונושם נשימות עמוקות, נשימות מלאות.
גם זוהי לויה.
וכשאתה נכנס לבית־הקברות, והשוער הנרפה פותח את שעריו, ואתה מתבונן בחומה המקיפה אותו ובציונים המחוטבים, העומדים זקופים כְחַיָלים שורות שורות, ואין בהם כל טעם וכל חן יהודי, על כרחך אתה נזכר מתוך געגועים במצבות הפשוטות והמלאות דברים שבלב, הנפוצות על פני בית עלמין נעזב בעירה נדחת – מקום מרעה לבהמה – וְכֻלָן יחד דומות לצבור יהודים מרודים, שנאספו למנחה.
ובכל־זאת גם בית־עלמין זה חִנּוֹ על הנכנסים לתוכו.
תושב הכרך, שנעקר פתאום מעולם התוהו־ובהו, מתוך הרעש והמהומה, ונכנס לתוך שקט ודממה, לשורות המצבות האלה – איזו מרה שחורה תוקפת את לבו ונוסכת עליו מעין מרגֵעָה עגומה: בן־אדם, אל נא תבהל ברוחך, אל נא תשכחני. יש יום וגם אותך ילוו למקום־דממה זה.
והתכנסו כל אלה שבאו ללות את אביו של האינז’ינר מסביב לגל החדש.
צריך לכבד את המת בנאום משום כבוד בנו העשיר, כמובן, לא יותר. ומה גם כי זֶלִיג בינשטוק גם הוא בתוכנו! זליג זה דברן הוא מטבעו. אינו זקוק אלא לאמתלא, והריהו מוכן ומזומן לפתוח את פיו ולזכות את הרבים בנאומו.
אין לך אדם בעולם, שלא יהיה לו איזה מיחוש. מיחושו של זליג – בולמוס הנאומים. מצוה באה לידו – איך יחמִיצֶנָה?
כיון שאנו כבר בכך, מה לעשות? בין כך ובין כך – אבד יום. זליג נואם ואנו מתכונים לשמוע.
הסוס פרסותיו ארבע וגם הוא נכשל לפעמים. על אחת כמה וכמה אדם שאין לו אלא שתים. לא עלה לו לזליג הפעם נאומו. ובאמת: מה ידרוש הדורש, ומה ינאם הנואם אם אין על מי לנאום?
היה היה אדם פשוט, אחד מאלפי אלפים, חי, כלומר אכל ושתה וכלום לא עשה. ובשבתות, מאפס מעשה, היה נכנס לבית־המדרש. בר־אורין לא היה, בצרכי־צבור לא עסק, כיסו לא פתח – לאוים על גבי לאוים. דבר אין להגיד, ואם יהיה הנואם זליג שבזֶלִיגים! והנאום היה סתם דרשה, לא טעם ולא ריח. ותכף כשהתחיל, כבר ידע זליג כי לא יוציא מפיו שום דבור של ממש ונפלה עליו רוחו: ראה שנכשל בעסק ביש ולא תהיה תפארתו על הדרך, וגמגם מה שגמגם.
והגולל נסתם.
וכל הקהל נאנח אנחה משונה, כאילו נתבדחה עליו דעתו. הולכים להם המלוים ומישירים כלפי השער, והנה – סוגר השער והשמשים אין נותנים לצאת: מת שני מוטל ואיש לא בא ללוותו. לא יעשה כן במקומנו! הקהל שבבית־העלמין צריך לטפל בקבורתו.
מי הוא המת? אשה אחת. על פי רשומי פניה ועל פי בגדיה ניכר, שאשה הגונה היא. אֲחזה השבץ, ומתה ברחוב העיר מיתה חטופה – לפני ימים שלשה. אין איש יודע מי היא והיכן גרה. הביאוה אל הבית המיוחד לכך – ל“מורג” – ושהתה שם שלשה ימים. איש לא בא לחקור ולשאל עליה. הכירו על פי מה שהכירו, שבת־ישראל היא, ומסרוה לכאן.
והעולם מתחיל מתמרמר כי סוגר השער. אולם אין ברירה – איש לא יצא מבית־העלמין עד שֶתִּקָבֵר. כך נוהגים תמיד, וכך יהיה גם הפעם. מה לעשות? שוב מתכנסת הכנופיה. מתבוננים במתה. ניכר, שאשה הגונה היא זו ולא אחת הפחותות. כיצד הגיעה לידי כך? הרי בת כרך היא. כזה וכזה יארע בכרך! ובין כך ובין כך היום פונה, הצללים מתארכים, וכל הגוָנים נעשים רכים ומטושטשים ומרעיפים געגועים. לבו של אדם גם הוא מתרכך. הלב היהודי נתמלא רחמים, ונשארנו לעסוק בקבורתה של אותה אשה שלא ידענוה מימינו.
נתמלא רחמים גם זליג “ונחה עליו הרוח”. לא ירד לעומקה של פילוסופיה, לא התהדר במליצות נשגבות, אלא דבר בפשטות – פיו הגיד מה שהגה לב כלנו באותו מעמד – לב הוגה ביגונו ובבדידותו של האדם בעולם הגדול הזה. ודבריו היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב. פעמים גם דרשן פטפטן פולט דברים של טעם. גם נאומו של זליג הצליח הפעם. הוא עמד וטען: כלום אפשר הדבר שאין לנפש עלובה זו כל זכות, ובידים ריקות היא באה לכסא כבודו? ומימרא של חכמים נפלה לפיו: “במדה שאדם מודד מודדין לו”. ועוד למדנו “אין הקדוש־ברוך־הוא מקפח שכר כל בריה”. אין זאת, כי דברים בגו – –
אזנינו כאפרכסת, אנו עומדים וקולטים כל מלה ומלה מפי זליג, והנה שאון והמולה – אשה צעירה רצה מבוהלת ומתיפחת ומגיעה לארון המתה. רגע התבוננה בפניה ונפלה כורעת לפניה כשהיא בוכה ומדברת ומתיפחת כאחד ורוחצת בדמעות:
– אללי לי ולחיי שמצאתיך בכך! נשמה כשרה, צדיקת שכמותך…
וכשרָוח לה ואנחנו עוטרים אותה, ספרה לנו בגמגום ובאריכות ובדמעות שליש, הכל כדרכנו, דרך הנשים:
היא, כלומר הנפטרת, אשה אלמנה היא, ועזבון מועט נשאר לה מבעלה ובנים אין לה. עוסקת היתה כל ימי חייה במעשים טובים. בצנעה ובענוה היתה מטפלת ביולדות עניות ובבנים נעזבים. ולא אהבה את הפרסום ולא הכריזה על מעשיה. שתי יתומות גדלה בביתה; על ברכיה ממש גדלה אותן. אחת נשאה זה כבר לאיש והיא יושבת בְנַיבֶל. יש עיר כזו. וגם אותה – את המספרת – גדלה. בת שנה ומחצה היתה המספרת כשמתו עליה אבותיה והיא, הנפטרה, טפחה אותה. שינה בלילה לא ידעה. חולנית היתה – המספרת – כשהיתה תינוקת, וכמה פעמים ניצלה ממות בדרך נס. אשרי הילד שאמו דואגת לו כשם שדאגה זו לאסופיה. זה כשנה נשאה גם היא – המספרת – לאיש. היא דרה במעונות הקיץ לא רחוק מן העיר. ולא חפצה הנשמה הכשרה להיות למעמסה על הזוג הצעיר ונשארה בעיר, בדירתה שלה, אף כי הפצירו בה היא ובעלה לדור עמהם וחדר יפה ומרֻוָח הקצו לה.
והיא הולכת ומונה שבחיה של הנפטרה אחד אחד.
רגילה היתה לבא אליהם ל“קבל נחת” מהם ולשבת עמם יום, יומים. וגם עכשו, כשקרה לה אסונה, בודאי אליהם נתכונה ללכת, ומפני זה לא דאגו בעלי הדירה לה ולא שמו על לב, כי לא שבה זה ימים אחדים. רגילים היו בזה: ודאי אצל “בתה” היא. על פי מקרה באה עתה היא, המספרת, העירה. לבה הגיד לה. זה ימים שלשה לבה מציק לה: צאי העירה לראות בשלומה של “אמא”. ולא מצאה אותה בביתה. תמהו גם בעלי הדירה, כשאמרה להם למה באה. כל היום רצה, כמטורפת ממש רצה ממקום למקום עד שלבסוף השיאו לה עצה ללכת לבית־העלמין… וכי אפשר הדבר, שנשמה כשרה שכמותה תובל לקברות ואיש לא יטפל בה בקבורתה? היתכן מלפני הקדוש־ברוך־הוא, שיתן לצדקית כזו למות בתוך המון זה ברחוב ועל קברה לא תרד דמעה חמה ושם וזכר לא יהיה לה?…
ונמצאה המספרת ממלאה את דברי זליג, כאלו החזירה תשובה על מה ששאל הוא.
וזכתה הזקנה להספד שאין רבים זוכים לו: עומדים היינו כלנו ועינינו זולגות דמעות, כאילו הורדנו לקבר קרוב וגואל, ובלב שלם טפלנו בקבורתה של האשה, אשר לא ידענוה ולא שמענו שמעה בלתי היום.
והיתה לנו נחת רוח, כי נשארנו לגמול אתה חסד של אמת. זִמן אותנו הקדוש־ברוך־הוא למקום אחד, ועל כרחנו – אין לכחד את האמת – התאספנו לכאן, וזכתה האשה להלויה, שהשתתפו בה אינז’ינרים, ורופאים, והרב וסתם אנשים מכובדים וישרים. את כולנו זמן הקדוש־ברוך־הוא שלא מדעתנו לשמוע גדולתה של נפש יקרה אחת שהלכה לעולמה.
יפה אמר זליג: “אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה”…
אודיסה, 23. IV, 1919.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.