א    🔗

כשנתעגנה אמי – עמדה ושכרה לה קרן זווית במעונו של אברהמ’ל השמש. ציפה, אשת אברהמ’ל, היתה, אמנם, לפי עדות השכנות, לא טובת-מזג ביותר: בעלת-בית קשה וקפדנית, ולשונה – ארוכה קצת מן המידה, אבל, בבקשה מכם, מה לעשות? כשאי אפשר לפרוח – זוחלים, אמרי אינשי, ובשכר זהוב וחצי לחודש, כלום אפשר למצוא דירה נאה מזו? ובכלל, מה לקבצנית עגונה להתפנק ולהיות בוררת ובודקת ב“בעלי בתים”? באמת אמרו: אין לך סכנה גדולה לקבצן מגאווה. בר-נש אם יאמר להתגדר – הרי יכול הוא לבוא לידי דעה, שאין צורך כלל לחיות בעולם, וזה ודאי דברים בטלים. הן לא כבוד נבקש, – כבוד הנח לגבירים, – לחיות ולהחיות נפשנו החוטאת אנו צריכים, ודירת אברהמ’ל, מלבד מעלותיה האחרות, כגון: קורבתה לקלויז ויובש כתליה – הלא גם בת-פרנסה היא! מרתף קטן בצד הבית וחור מוגף-תריס לו כלפי חוץ: ולכשתפתח הדלת הנעולה ותכניס לתוך המרתף מעט נפט, קטניות, מלח וגפרורים – הרי לך חנות ככל החנויות שב“עמק”, האין זאת? ומעלה אחת זו, כלום אינה מחפה על כל החסרונות שבעולם? כי – אויה לה ואבוי לשנותיה – עין אחת גם היא צריכה לישון; אדם אחד גם הוא צריך למחיה, ואם לא מן המרתף – מהיכן?..

ולא זו אף זו. אם בה, בציפה, ענו השכנות קשה, הנה כנגד אברהמ’ל עצמו הלא לא היה, חלילה, “פוצה פה ומצפצף”. חס ושלום! אדרבה, הכל העידו שיהודי הוא, יהודי ממש, יהודי שרחמנות בלבו לבריות. ובכן, מכיון שתגור היא במעונו, אולי תצמח מזה טובה גם לי – בנה בכורה ויחידה, היתום החי והעלוב; שהרי, לכאורה, מה חייב אני, אם אין בכוח יולדתי, בעוונותיה הרבים, לשלם בעדי שכר לימוד וללמדני תורה כשאר ילדי הבריות? מה פשעי ומה חטאי – יתום ודך – כי אתחייב לגדול פרא “כמו ביער?” ואם לא גמרא – לגובה כזה, כמובן, אל לה לשאת עין: לאו כל אדם זוכה לגדולה זו – אבל, לכל הפחות, להיות יהודי! ואברהמ’ל הלא שַׁמש הוא בתוך הקלויז של ר' שלום זצ“ל, ולבן-שכנתו הלא בוודאי יהיו מהלכים שמה, ומי יודע, אולי יראה האב שבשמים בעני “אלמנה שוממה” כמותה ויתן את חני וחסדי בעיני באי הקלויז לזכותני פעם בפעם ב”מלה קדושה“; אולי הימצא יימצא פרוש ו”לב יהודי" לו, שיחוס עלי וילמדני לפרקים פרשה חומש, קפיטל תהלים, מעט תרגום… אויה לה, אשה עלובה, היודעת היא?

לא עמדה אמי, איפוא, על המקח והסיפה זהוב שלם בשכר המרתף; מישכּנה שארית מטלטליה והשיגה “גמילות חסד קטנה” בריבית לא גדולה, הכניסה סחורה אל החנות – ותהי לחנוונית.

ולא עברו ימים מועטים – ונתקיימוּ גם כל חשבונותיה ותקוותיה בנוגע לגורלו של פרי בטנה. אני, בחור שנעשה בר מצוה באותה שנה, נהייתי בחסדי אברהמ’ל ליושב תמידי לפני ה' בתוך הקלויז של ר' שלום נ“ע. ולא עוד אלא שטרח אותו האיש – תעמוד לו זכות זו בעלמא דאתי! – והשיג בשבילי ימי אכילה ב”עמק".

וה“עמק” – עד היום עומד וקיים הוא באותה עיירה – הרי זה היה והווה משכן הדלות היהודית הנצחית, ומדי דברי בו זכור אזכרנו. חי-חי ניצב הוא במחשכי עיני ותמרורים קובלת באזני אותה החלקה המקוללה, אשר רפש ביצתה לא ייבש לעולם, בתיה-חורבותיה לא יתיישרו נצח ומפולת גגותיה לא תיבנה ולא תיכונן; הימוק ימק בדמעות לנגדי אותו הפרוור המגואל, אשר גופותיהם הקטנות של תינוקותיו יתנוולו בשופכיו, אשר קילוח טיטו לא יחדל מהמעיד רגל ועקת-אווירו – מהשחיר את הנשמה.

בדד וגלמוד יורד ומשתרע שם אותו עמק באותה העיר, מושב בני ישראל… ובעלות העובר ממנו, דרך שיחין שהעלו ירוקה ומעלות רעועות ורקובות, עד בתי החומה שבמרחוב האלונים, – ונגלתה מימינו גדר האבנים המפוארה והזקופה המקפת את גן הנסיך על ההר, ומשמאלו – אותיות הזהב הגדולות והצועקות: “בית המסחר של פ. ג. סיגנצין ובנו”.

ושתיקת שממון אילמת בעמק בין ביום ובין בלילה. שנת גסיסה, שנת דאגה ורעבון, ישנים שוכניו-צלליו, – בשפתים נובלות ופתוחות ובלי כל חלומות וחזיונות-ליל. אין במה לחיות; דממה. והיה בהשתקשק אופני המרכבות המגוהצות ברחוב האלונים – ונשמע הד קולם בעמק.

 

ב    🔗

אותו הקלויז שנקרא על שם ר' שלום, זכרונו לברכה – צדיק תמים בדורותיו, מתלמידי “הגאון” ומגדולי וואלוזין – לא היה בנוי מתחילתו לשם מקדש מעט, ועזרת הנשים שבו, שלא היתה גבוהה מעזרת הגברים, כחוק בית תפילה, הוא גם כן מפני זה, שלפנים, במדרגתו הראשונה של הבית, לא היו שני החדרים גם יחד אלא חדרים פשוטים, שווים. כארבעים שנה רצופות היה הבנין הזה דירת בני אדם פשוטה, קניינו ומקום מגוריו של ר' שלום, אלא שעל צד האמת גם אז, עוד טרם הוקדש לבית מדרש, הועמדו בו תלמידים לא מעט. הקדשת הבית לקלויז באה, לפי המסורה, שנות מספר לפני פטירתו של ר' שלום, לזכרון יהודית אשת נעוריו, שמתה עליו בחייו. “רוצה אני לעשות לה נחת רוח, – אמר באחד מימי השבעה אל היהודים שבאו לנחמו מאבלו, – ומובטחני שתקבל את המתנה ברצון… יהי מעתה ביתי לקלויז!” וכך הווה. ומאז עד יום פטירתו של יצא ר' שלום מן הקלויז אף כארבע אמות, אם לא לדבר מצוה. וכאן שבק חיים לכל חי. על מקומו התמידי בקרן דרומית-מזרחית יצאה נשמתו בטהרה.

הבית הזה, הרחב והנמוך, היה בעל שני חדרים; באחד מהם, בגדול, הועמדו בימה, עמוד וארון ושאר כלי קודש – הכל בפשוטי-עץ דלים ושחורים ובלי כל צעצועים – והחדר השני, הקטן, הוקצה לעזרת נשים, לאחר שעמדו ופתחו בראש הכותל המעוקם, החוצץ בין שני החדרים, שהיה עלול לסתום בפני הנשים תפילת החזן וקולו, שני אשנבים – חורים זעירים, מרובעים. ור' יעקב שמחה, שהגיע לגבורות, ונתמנה גבאי בבית זה, אהב לספר, בקולו החביב, כי עד פטירתו של אותו צדיק לא נבנתה גם הבימה והיו קורין את התורה על שולחן-סתם מכוסה במפה. ורק אחר כך, כשהתחילו בעלי-הבתים לעשות בדק הבית ושינויים שונים, נעשתה גם הבימה, ועדיין לא נתקררה דעתם עד שהקימו גם דירה קטנה בצד הקלויז – מָעוֹן לשַמש לדורות.

– ישמח אברהמ’ל בעושיו! – היה ר' יעקב שמחה מסיים בהלצה.

ר' שלום הניח אחריו ארבעה ארונות של ספרים, שנשארו עומדים על מקומם בקרן מערבית-צפונית, שניים בכותל זה ושניים בחברו. ומלבד אלה הארונות, המלאים וממולאים “תורה”, עוד עשרות כרכים ישנים-נושנים, מכורכים בלוחות-עץ עבים וקשים, היו מפוזרים על פני השולחנות ובכל פינות שאתה פונה. ור' יעקב שמחה היה מתפאר ומסהיד, כי לענין ריבוי-ספרים עולה הקלויז של ר' שלום על כל בתי-המדרש שבעיר ואף על ה“ישיבה” במשמע!

שמשות החלונות האפילו. הלבנים שבתנור היו שחוקות מרוב החיכוך בהן, דפי הספסלים נפחתו מרוב ישיבה עליהן. העמודים הקטנים, הכרסנים, כאילו נעשו כבדים ביותר מרוב שימוש. קצות השולחנות היו מפוצלים ומחוטטים וחרושים בכתובות קעקע ושרטוטי איזמלין. עלי הספרים היו מלאי הגהות וציונים בשוליהם ועינם בלה ורטובה מזיעה…

התקרה הוּמכה. מנורות-הנחושת, שהיו תלויות בה, עם רוב קניהן המסואבים בנטפי חלב, העלו חלודה. הקירות המעוקלים היו עטויים קדרות ומכוסים שיכבת אבק. על הכל ריחף רוח-עצב עתיק, רוח יגון-עולם; הכל היה טבול בכליון נפש גוססת ובגעגועי אנוש אובד.

 

ג    🔗

ר' יעקב-שמחה – איש שיבה, שכולו הפך לבן, בפוזמקאות וסנדלים, חוטב מגזע ר' שלום – שימש בגבאות באותו הקלויז שלושים ושש שנים רצופות. כוח זכרונו היה גדול להפליא: זוכר היה את כל המעשים שנעשו בימי חייו, את כל השינויים שנתהווּ במקומו לנגד עיניו, ואין צורך לומר, את כל אדירי-התורה ומאורי הגולה, שיצאו מן המקום הזה להאיר לעמם, את כל הגדולות והנצורות, אשר הרבו לעשות בחריפותם ובקיאותם. ר' יעקב-שמחה בעצמו, לדברי כל הלומדים, היה רק בקי מצויין, אבל לא חריף. העמקה לא היתה בו; כנגד זה – מהירות תלמודו – לא יאומן כי יסופר. בשנה אחת היה הוא חוזר על כל הש"ס. פשוט, הוא שותה את העמודים, יבמות – בששה ימים!..

הוא היה זקן שמח, צוהל ובריא. את שפמו הלבן היה רגיל לגזוז, שלא יעכב אכילתו. גם דייקנותו וקפדנותו בדקדוקי מצוות רכות היו; טובת הכלל היתה תמיד בלבו וילדים אהב בכל נפשו. בשמחת תורה נוהג היה לעלות לתורה בבוקר “עם כל הנערים” דווקא, וכל שעת ההקפות היה מבלה בחברת “הני טפלייא”. בערב יום הכיפורים היה הוא מחלק לנו, “הקורקבנים הזעירים”, את כל ה“לקח”, מַאפה הזקנה שלו, הינדיל זוגתו. בין שפתיו החיוורות והדקות, מתחת לשפמו הגזוז, היתה שרויה איזו העוויה מיוחדת, שאיני יודע לה שם, וכשהיה מנשקני על לחיי, דוקר וחוכך בה בספיח-שפמו, היה משכיחני את הכל ומביאני לידי שחוק.

הוא היה איש חסד וחנינה ושווה לכל: ללומדי הקלויז, לאברהמ’ל השמש, למרדכי הירושלמי, המשוגע.

– סורו ממנו, קורקבנים! – היה ר' יעקב-שמחה צועק בקול-זקן ניחר, משונה ובדיחי, בשעה שהיו נערי הקלויז מתנפלים על “הירושלמי” – עזבוהו לנפשו, אפרוחים קטנים! אסיר! מה “ירושלמי”? איזה “ירושלמי”? רק ש“ס אחד לנו כזה, רק ש”ס אחד… “ירושלמי” – נו… בבלי, זעירייא, גי-גי, גי, בבלי!

– בבלי?.. – היה מתעורר המשוגע וחולק גם על תיקונו של ר' יעקב שמחה – בבלי? בבלי פשיטא לא. אין-צורך בבלי. “ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד”. אין צורך, אין צורך, אין צורך. לא בבלי, לא ירושלמי; לא בבלי, לא ירושלמי… לא גשר של ברזל, לא גשר של נייר; לא גשר של נייר… לא, לא, לא… גשר, הא? גשר של… של…

– ירושלמי! הומים חברי ר' יעקב-שמחה הקטנים ומכעיסים את מרדכי בכינויו. – ירושלמי, מתי יבואו דבריך? ירושלמי! גביר! תוגרי! מתי תגמור עסקיך? הא? ירושלמי!

– בבלי, זעירייא, בבלי, גי-גי – קא חייך ר' יעקב-שמחה ומגלה שתי שיניו שנשארו בפיו – אמת, מרדכי? מה לך ירושלמי? בבלי, גי-גי, גי…

 

ד    🔗

פני אברהמ’ל השמש היו דלים. שפתיו חיוורות, עיניו תמימות. הוא היה מתענה שני וחמישי ואוהב להתהלך בעולם הנסתרות. בספר “מפעלות אלוהים” היו כל מעיניו. שיחותיו היו תמיד במכוסה ממנו, בנפלאות…

לילה-לילה, בעשה השלישית אחרי חצות, היה בא ממעונו אל הקלויז, מסיק את התנור ואומר “מעמדות” בקול נעים ומזמר; ואני הייתי באותה שעה שוכב על הספסל לא הרחק ממקום מושבו, שומע מתוך שינה את זמירתו ומתמוגג כולי מתוגת הגעגועים, שהיתה מרפרפת מסביב. העצים הלחים היו מעלים עשן, מתמזמזים והולכים… והלהבה הכהה היתה מאירה ומאדימה את פני היושב לפניה…

– “אמר רבי יוסי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר-חורב ומנהמת כיונה: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין הנכרים”.

– אוי-י… – משתפכת אנחת-אברהמ’ל בתוך הדממה, העמוקה לאין סוף…

מיתרי לבי, הנמס וכלה, נעוֹרים והוגים נכאים מאליהם. תימרות עשן, כעין הענן הכבד, עולות במוחי המיושן.

– אוי לי… – מנהמת הבת-קול – החרבתי… וכבר איני יכולה לתקן…

והכל היה מתבלבל אז ומסתמן במוחי בצורת איש אחד עוטה אבל – בצורת אברהמ’ל השמש, המנהם כיונה…

הכל. כל באי הקלויז של ר' שלום. כל אלה היהודים הגדולים החולנים, שקירבתם אני מבקש: ישראל החנווני, יענקיל נושא-מים, יחיאל פרוש, מנחם מלמד, אמי… כל יושבי-העמק…

– “אֵל! הביטה דל כבודנו בגויים ושיקוצנו כטומאת הנידה… עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר?”

ותולעת-אופל היתה נולדת אז בקרבי – הנער הקטן, תולעת נוקרת ומחטטת…

ואף אותה הריכרוכית המשונה, שהיתה מתגנבת לפעמים להפיג קצת את הכאב הנעכר, היתה שבה אחור.

כי אין קץ למדווה ההרגשה השלמה, התופסת הכל; והרגשתי כללה אפילו ערל…

פאֶטרוֹ, גוי-השבת, זה הנדכה השוכן ברחובנו ויש לו שייכות אלינו, דומה… שגם הוא…

כוללת היתה הרגשתי; ורק אחד לא נכלל –

 

ה    🔗

פסח סיגנצין.

ברור היה לי, כי על כגון דא צווח הנביא: “מי ביקש מידכם רמוס חצרי”?

מה לו ולנו? מה לזקן אשמאי הלז, לבּוּר העשיר – ולקלויזו של תלמיד הגר"א, ר' שלום, זכר צדיק וקדוש לברכה?

הן הוא בא אלינו מן ההר, מרחוב האלונים. הוא אינו שוכן אתנו בעמק: נכדיו לומדים באסכוליות; בביתו בוודאי לא ייצא אף חומש אחד!

ובהגיע הקהל בתפילת שבת בבוקר עד הניגון של התחממות-העצבון ב“הכל יודוך” שאחר “ברכו”, בעלות קולות הילדים הנוגים והמיחדים והמתחננים ל“המחדש בכל יום תמיד בטובו מעשי-בראשית”, ור' יעקב-שמחה היה פתאום מתנשא כברק בכוונה רבה, מכסה פניו בטליתו, פונה אל הקיר ומתלהב ושואג ל“אל המאיר לעולם כולו וליושביו שברא במידת הרחמים”; בעמדי תמיד רועד ונרגש בשעה גדולה זו של התגברות רוח הקדושה והטהרה והאהבה והחמלה – היה הוא פותח הדלת, נכנס ומפסיק הכל, כרסו הולכת לפניו; כל מה שעליו מבריק לכבודו ועיניו מלאות החזקת טובה לעצמו, על הקדימו לבוא עוד לפני קריאת שמע, ומדרך הגבירים הלא לבוא רק לקריאת התורה!

ובערב שבת בין השמשות… נרות החלב, התחובים בנקבי הקָנים, כולם מודלקים. אברהמ’ל, עיף ויגע מעבודתו כל היום, עומד ומנעים פסוקי שיר-השירים. הוא ידע מן הקונטרס “יד לניקוד” את דיני מלעיל ומלרע, והמבטא החדש, ביחד עם הניגון הערב של כלות-הנפש, מלא קדושת געגועים ועונג אין סוף.

אז יגש אליו ר' פסח:

– “זה” לא היה בורח ממך גם אחרי “הצימס”. כמדומה, שיש לעשות תחילה סדרים בבית הכנסת, שלא יהיה כבית-מרזח. כמה פעמים הוזהרת לקנח את האבק מעל עמודי. ברך ברכת-הגומל, אברהמ’ל! נס הוא לך, שאין אני פה גבאי. אני הייתי מלמדך הלכות שַׁמש וידעת: ראשית דבר – נקיון!

אברהמ’ל זהיר לבלי להפסיק באמצע, ועל כן הוא לוקח, מבלי ענות דבר, את האלונטית והולך לכותל המזרח לקנח עמודו של ר' פסח. הוא שב ומגיע עד “הרי בשׂמים”, סוגר את הסידור ואומר בבת-צחוק:

– “קומדיה”!.. הגבירים… דואגים לנקיון כליהם… ולטהרת נפשם… אה, יהודים?…

 

ו    🔗

מרדכי המשוגע – ה“ירושלמי” – היה משכמו ומעלה גבוה מכל באי-הקלויז. פניו החולים והפרועים היו כחושים-כחושים, בלא טיפת דם; עיניו הלוהטות והפתוחות-באימה היו מכוסות ריסים ארוכים ואדומים, נוצצים ומתנועעים. כתפיו הרחבות למאוד היו מוצקות, אך לא זקופות. סבך שערות ראשו וזקנו – שחור-מתלבן.

מקומו התמידי היה מאחורי ארונות הספרים. על מתניו, ממעל לקרעי מלבושו העליון, ששוליו נסחבו לו מלפניו, היתה חגורה דקה משל קרעי מעטפת-צוואר בלה, מקושרים זה בזה; ועד שקיעת החמה לא היה פושט טליתו.

החגורה, ביחד עם קומתו הענקית ועם השרטת העמוקה לרוחב מצחו, שיווּ לו בכל עת תמונת גבר נכון לקרב.

על מהות שגעונו נפלה לפרקים מחלוקת בקלויז. אחדים השתדלו להוכיח, כי “הירושלמי” אינו בעל מרה שחורה! אמנם, מראהו פרוע ועזוב. תמיד הוא שקוע בהרהורים וגם נוטה הוא להתבודדות – סימנים של “מרה שחורה”, לכאורה, אבל באמת אין הדבר כן. אמנם, הכל מודים שבשום אופן אי אפשר לחשבו לאחד מהסוג השני, לבעל מרה לבנה… חס ושלום; מעולם לא נראה שחוק על שפתיו… ועל כל פנים – היה היש-אומרים מסיים בתקיפות ועיקשות-פה – יהודים! תשמענה אזניכם מה שמדברי לכם: מרדכי אינו בעל מרה שחורה!..

 

ז    🔗

–…ואז, – היה יחיאל הפרוש, בעל-המעשיות, מספר על תולדות השרטת במצח ה“ירושלמי” – בראותו, כי הגבול סגור ומסוגר מלפניו, כיריחו בשעתה, חשב בדעתו: לא! הוא יראה בעיניו את הארץ ויהי מה. ייהרג וייכנס! ומה הוא עושה? מחליט הוא לבוא אל דביר הפחה אשר שם ולחלות את פני השר על נפשו. שומעים אתם? טוב לו המוות מלשוב ריקם. שומעים אתם… רצוני לאמור: מבינים אתם, עקשנוּת זו מה סופה? לא לחינם הוא ממשפחת יפה: עקשנים ומשוגעים מאז מעולם. כלום ראיתם, כי יעבור בן משפחת יפה על מידותיו, כי יוותר על שגעונו!? כך הוא הדבר. שומעים אתם? ומרדכי זה, עליכם לדעת, כבר נטה ליציאה-מדעת עוד טרם צאתו לדרך. ותלאות הנסיעה וכל ההרפתקאות הקשות רק הגבירו את טירופו. התבינו? טוב. הנה כי כן גמר אומר לבוא לפני הפחה. אבל כיצד נכנסים? נקל לאמור: לבוא אל הפחה, אבל כיצד באים? באופן הזה עברו עליו ימים וירחים. שומעים אתם? ימים וירחים. הפרוטה כלתה; רעב הוא יום, יומיים, שבוע, חודש… בינתו מסתתרת יותר ויותר… רע!

– ויהי היום, והוא עומד ברחוב והוגה מה לעשות – והנה מרכבה רתומה לששה סוסים עפה כחץ מקשת. שומעים אתם? מרדכי שלנו אינו מתעצל – ומתנפל לפני הסוּסים. כן. נס הוא שנשאר בחיים. כחצי שנה שכב בבית-חולים וכל פצעיו העלו ארוכה, כל פצעיו, מלבד זו השרטת. נשארת “זכר לדבר” -

– וזה הכל, כסבורים אתם? – אינו מסתפק יענק’ל נושא-מים.

– ומה עוד? – מתעורר אחד מן הקהל; יחיאל כבר מילא את תפקידו והוא שותק.

– מעשה יפה! – לועג יענקיל – מה עוד, שואל הלז! הוא הדבר, כי אינך יודע, במחילת כבודך. איך נשתגע, איך, זה יודע אתה? מעשה-“הפרוצס” יודע אתה? הן הוא נשפט את הפחה, מה אתם אומרים על זה, הן הוא תבעוֹ לדין! בערכאות הישמעאלים הלא יש קנס על כך שלושים או ארבעים אלף דינרים… כבר שכחתי… שלושים… או…

– מה את פושק שם שפתיך, “יצמח”! – מפסיק פתאום סיגנצין הזקן את קול הדורש המאושר – ידען חדש נתגלה בעולם! ארבעים אלף דינרים – בינך ובין יענקיל נושא-מים מה הם? כמוהם כאין… הוֹ-הוֹ, שוטה שבעולם, כלום משיג אתה מה זה ארבעים אלף? ואבותיך ואבות אבותיך ראו סכום כזה? עומד הוא ומספר לו בהרחבת הדעת: ארבעים אלף דינרי-זהב… אכן, אין שיעור לפזרנות הקבצנים!

– ה“עולם” אומר כך, ר' פסח… במחילה…

– ה“עולם”! – מחקה הגביר בכעס ואינו רוצה למחול – הרי לך ידען חדש, שיודע מה העולם אומר! מה אומר העולם? אתה הומה פתיות ולא “העולם אומר”! משיגים אתם? איזה “יודלי פארכיל” יישפט את הפחה! סך הכל, יודעים אתה, מה זה פחה? הפחה שם הוא כגוברנאטור אצלנו. נו, עכשיו שווה בנפשך: מרכבת הגוברנאטור עברה עליך, יענקיל…

– ישמרני הבורא…

– נו, כך, חה-חה-חה. הלא איני, חלילה, שונא לך (מה רעה יכולת לעשות לי?); אני אומר כל זה בדרך משל. אבל מה לי להטריד לכבודך, יענקיל, את הגוברנאטור, אה? יותר טוב, שווה בנפשך: פּריסטאב… לא, גם זה למותר: מה לנו להרחיק דרכנו? נקח-נא גוֹרודובוי… פשוט… גוֹרוֹדוֹבוֹי, שוטר-רחוב, פשוט, הכך על לחייך, יענקיל, במתכוון הכה… נו, התלך להישפט אתו? אה?

– בוודאי… צדקת; אבל המעשה אמת.

– אמת? המעשה אמת? – חוגג הגביר את נצחונו – אמת, בוודאי אמת! כי על כן שאל נא את פי ואחווך… ואגדך… ואספר לך; בקשני! אנוכי הלא אומר תמיד: אילו הייתי אני פה גבאי לא היה בעל-חברה כזה שוכן פה בקלויז שלי, פה. אני איני אוהב משוגעים כאלה; אני איני אוהב בעלי-העזה! “מרה שחורה” לך? תהא לך, איפוא, “מרה שחורה” ודע את מקומך, ואל תהיה לי למחשב-קיצין ולמביא את המשיח! הגאולה תבוא בלעדיך! הוא היה נהנה ממני ממש, כמו שנהנה מן הפחה, חה-חה. דבר קטן! ישלם גוברנאטור לאיזה יהודיון מצורע קנס! מה איכפת לו? “בעלן” הוא לקחת; אולם לא: עורבא פרח! הרחב כיסך, מרדכ’לי! גביר תוגרי… אנוכי הלא אומר תמיד: במתכוון התנפל. במתכוון. הוא שמח על כל העסק: כסבור היה, שישוב לביתו בכסף וזהב. איני מכחש: הפסד עצום כזה ודאי יכול להביא לידי שגעון – חי-חה-חה – לא כך? איך שהוא, אני לא הייתי מחזיקו פה: שונא אני משוגעים-גואלים…

– וגם תפילין הלא אינו מניח – מסייעים לגביר.

– נוּ, תפילין!… אי, מרדכי, מדוע אינך מניח תפילין? מרדכי הופך פניו לעבר אחר.

– מה אתה שותק? –

– פטר-רחם: פסח – מצרים… עד היום ההוא? – עונה המשוגע קצרות ונראה שאין הוא חפץ לדבר עם השואל.

– אה – נתעשרת? – מתקרב אחד אליו – בועט מרוב טובה… מתעצל להניח תפילין…

– תפילין? מעמיד הירושלמי את בנות עיניו בדובר – גווילים… פטר-רחם…

– מה “גווילים”? – מתערב אברהמ’ל בשיחה בכדי להציל את ה“ירושלמי” מנוגשיו – תפילין שואלים ממך, מרדכי…

– תפילין? – מתיישב מרדכי בדעתו – לוֹ מותר לגלות: וכרוֹת עמו עמו הברית… תפילין? דמרא עלמא? סוד גדול… מי כעמך ישראל גוי אחד… אני אביאנו… אחד, אחד, אחד"…

ופתאום הוא משים כף ידו על עיניו ומתחיל קורא בקול, הדומה לקולו של ר' יעקב-שמחה בקראו “שמע”:

– אֶחָ—-דד!

 

ח    🔗

– – – ובשעה שהיה הרעב מציק לי במאוד הייתי רץ מבית המדרש לאמי היושבת בחנותה.

תקופת-טבת; קור. אמי עומדת על יד התריס בנעלי-קיץ קטנות וקרועות. ידה האחת, שחורה-כחולה, נתונה על פני קדרת גחלים עוממות, ובשרוול מלוכלך בעיטרן ורבב קפואים של ידה השניה היא מוחה את הלחלוחית המתמצה מאליה, מחמת צינה, מתוך עיניה ואפה.

במין כובד ראש מיוחד אני עובר עליה, נכנס פנימה ומעיף עין על הדף.

– אויה לי… – היא אומרת כשמרגישה בי – נמכר כל לחם-הניקודים. בני… שם… עוגה… קח… אכול… שלמה… מתרוקנת החנות, בני, אוי ואבוי לשנותי…

– “יום” יש לי היום, אמא… – מניח אני את דעתה ויוצא אליה – אצל יענקיל נושא-מים…

– אצל יענקיל?.. אוי, כן. הלא יום רביעי בשבת היום; אויה לי, מרוב צרות אני שוכחת את הימים. ביום הרביעי הלא יש לך “יום”. אבל, שלמה’לי – היא מוסיפה בקול לחשים – אמור לי האמת: הוא אינו מחוסר לחם? הלא אומרים, כי הוא מחוסר לחם. אוי אוי, ריבונו של עולם, כמה צריך להיות חביב עליך עמך ישראל! זה יענקיל נושא-מים… אין אתה, כביכול, יודע מה זו נשמת יהודי…

והיא מכסה שנית בשרוולה המלוכלך את עיניה הדומעות.

– אל תבכי, אמא, – אני מסתיר פני בסינרה הקריר – אני מתחנן לפניך: אנא, אל תבכי; טוב לי…

– קחה – קחה – קחו… – משתפך מעל לראשי הבכי המזעזע – אוי, אוי, בני, אפרוחי… יודעת אני; הכל יודעת אני. ילד בן שלוש עשרה; על ספסל קשה… במלבושך… הכינם אוכלך… ארבע עשרה שנה עוד לא נמלאו לך – וכבר… קחה-קחה-קחו… כבר “עורך” אתה “גלות”…

גלות!.. והמלה הזאת מצלצלת באזני בקול מיוחד ומשונה ומריר…

הגלות!.. חשכת-בור הומיה ומלאה אימה… חשכת חנותה זו של אמי בנשף, כשמכבים את הנר והתריס מוגף… חשכה בלי קרן-אור מטושטש… חשכה ניצחת…

ניצחת?..

ומחשבת-נערוּתי מתחילה לתעות בנכבי ההפכים של גלות ולא-גלות…

ונפשי הנבהלה, הדוויה, נמשכת בלא יודעים אל איש אשר רוח רעה תבעתהו… רותחת, רועדת, נמשכת… אליו… ה' אלוהי! – –

 

ט    🔗

בבוקר-בבוקר, אחרי כלות המנין האחרון, היתה קומתו הרמה מתגלה אצל מחיצת-הקרשים הנמשכת משער ביתו של אברהמ’ל השַׁמש. יושבי-ה“עמק” עוברים ושבים על המדרכות הרקובות – והוא על עמדו יעמוד. עיניו קמות. השרטת שעל מצחו מתוחה. בשולי שמלתו הנסחבים לו מלפניו ובטליתו המצוייצת על גבו הוא דומה לגר בן ארץ אחרת, העומד ותוהה על כל הנעשה בארץ. החדשה הזרה. אדם קדמון בן ארץ הקדם.

יושבי העמק, בדעתם את תולדות מרדכי, את כל פרשת יראתו את האלוהים ושקידתו בתורה לפנים (מילתא זוטרתא: הלא הוא היה גאון משפחת יפה! ), ביארו את עמידתו זו יום-יום בטעם תלמודי: הוא זהיר לבלי לעבור בין שתי נשים או שני נכרים, כמו שנאמר, ומצפה הוא עד שיתרוקן הרחוב. והילכך, כשהיה מרדכי מתעורר, לאחרונה, עוקר רגליו ומתחיל להלך, היו נערי-הרחוב זורקים אבנים בו ומתקלסים:

– ירושלמי! ירושלמי! הנה אשה מימינך; הנה גוי הולך. ירושלמי!

– שקר הדבר, שקר; לא שלחכם ה' – היה מרדכי מגמגם לעצמו – לא הייתי בה, תובב“א… לא הייתי בה, תובב”א…

– תוּבה! – מריעים האויבים הקטנים לקראתו, – חברה, עַפרו בעפר… תוּבָה!..

מרדכי נחפז בלכתו ונמלט אל אחת החנויות.

– תפוח אדמה! – הוא אומר אל החנווני בחפזון.

– כמה, מרדכי? – צוחק פלוני ומתענג על המקרה להתבדר קצת משעמום החנות.

– אחד… – עונה זה ומשפשף ידיו זו בזו בתנועות מהירות, כמי שאין לו פנאי.

– ואיה עשרך, מרדכי, – מתחיל החנווני לגחך – איה כל עשרך הרב? הלא פחה ירושלמי אתה…

– אל נא… – מצטער המשוגע, – אל נא. תפוח אדמה אחד – יותר לא אקח מידך. גלות – וצריך האדם לאכול… לתַקן… להפוך תפוחי-אדמה לתפוחי-דשמיא… אה? “והיה ביום ההוא… והיה ביום ההוא… ההוא, ההוא – וּבָריתי מכם את הנדיבים… ושאריתכם? אזרה… נחמיה… כמוץ… כמוץ, כמוץ”… הא? ודיברה תורה כנגד ארבעה תפוחי-אדמה – רמז לג' ל' ו' ת'… וזה כל הסוד… שמא תאמר אצל אחד? לא… הפרוטה כלתה… קטן יעקב ודל… קח מזה ותן לזה… אחדות… וזה כל הסוד… הרם תרומה, בן ישראל!

– קח, מרדכי, קח כל הארבעה…

– לא… לא… לא… הס מלהזכיר! צריך לאסוף… אחד, אחד… רק אחד…

 

י    🔗

אחרי אשר יאסוף מרדכי את “קארטוֹפלי-התיקון” די מחייתו, הוא שב אל הקלויז בדרך שבא בה, והכל בחפזון. וכבואו אל משכנו, הוא מתחיל לחפש את טרפו: כיסי הבגד נקובים, ותפוחי האדמה הנתונים לתוכם יורדים עד השוליים. ברוב עמל ובידים רועדות הוא מוצאם לבסוף, ומניחם באפר הכירה המוסקה מבעוד לילה. כל תנועותיו הנן של כוהן מקטיר במקדש אלוהיו.

בקלויז השלך הס. מרדכי עולה על מקומו מאחורי ארונות הספרים, נושא עיניו אל התקרה השחורה, משפשף בכף ידו את מצחו ומזמר, מעוּמד, “אליהו הנביא” באותו הניגון, שחסידי חב"ד רגילים בו במוצאי שבתות.

– “אליהו הנביא, אליהו התשבי”… – הוא מתחיל בהלָך נפשו.

ופני מרדכי אינם עוד אתו. אין הוא עוד ה“ירושלמי” המשוגע. כל פרצופו, המרוד והמדוכא, נורא-הוד. גאות והדר בעיניו השקועות והעמוקות, וסביבו נשׂערה. אזורו נסחב מאחריו; חזו השעיר, הנגלה מבעד פי כותנתו הירוקה, מכה גלים. כף ימינו, המשפשפת את מצחו, יורדת ומסתירה חצי פניו. קולו צלול –

– אליהו הגלע-די-די-די… – יָריד בשיחו, מַנעים הנגינה על “אֵ” ומסלסל ה“די” במין קול תחנון פולח-כליות – במהרה יבוא… במ-ה-רה יבוא…

ומגעגועים קורעי לב הוא עובר לבטחון פתאומי; קולו מתחזק, מתרומם; תרועת ה“נוּ” משתפכת בכל פינה:

– יבוא אלי-נוּ-וּ-וּ. – – –

– רבי מרדכי… – מתפרץ שמו מפי בהוספת “רבי” –

– אה… אתה!… – משתנות עיניו כרגע וכתפיו מזדעזעות, – “בנימין צעיר רודם”…

– “שלמה” שמי, רבי מרדכי…

– שלמה?..

ודיה הערה קצרה זו לעורר את כל הבלבול וסכסוך-המחשבות, שבמוחו של החולה. שלמה? משבט יהודה. מזרעו יצא “שילה”. ירבעם בן-נבט, איש אפרים, קרע את המלוכה… מפני… מפני שהקדים בנימין לשבטים וקפץ לים תחילה. “בנימין צעיר רודם”. אבל מי יעלה להילחם בכנעני? יהודה יעלה. מי – ראשי תיבות: מרדכי יפה. ולא “ירושלמי”. הס מלהזכיר! כי רק ביום ההוא, כשיקפיץ לים (ראשי תיבות) – רק אז יבוא מלך המשיח. הוא יביאנו, הוא ישבר את שני הגשרים, של ברזל ושל נייר, ויאחד את הכל לקפוץ הימה. הוא יביאנו. במסירות-נפשו יביאנו…

עיניו רבוֹת זיקי אש. אימה נופלת עלי, ואני מתחרט על גשתי אליו; ואולם הרגשת הסכנה ורטט החרדה, – זה גופא שובה את לבי. גילוי הקץ – מה איום!.. “היאספו ואגידה את אשר יקרה אתכם באחרית הימים” – ביקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה… נורא!.. יעקב, בחיר האבות!.. אח, מה גדול היה האושר לדעת ברור… מדוע נאסר הגילוי?..

– אבל ר' יעקב-שמחה הלא עוד יחיה אז, ר' מרדכי?.. ר' יעקב-שמחה… יחיה?..

השאלה הזאת לא נתנה דמי לנפשי הרכה והסוערה. מדי נתגלגלו הדברים לקץ-הימין התעוררה שאלה זו ודרשה פתרונים. נדמה לי, כי אם נניח, חס ושלום, שר' יעקב שמחה לא יזכה לראות בביאת המשיח, אם תוחלת-הגאולה, שייחל זה הזקן הנחמד כל ימיו, תיכזב, סוף סוף – הרי אז, גם בבוא הגואל ויגאל, אין הגאולה… אין הגאולה… שלמה… כביכול…

– ר' יעקב שמחה? – היה חוזר מרדכי על שאלתי – הא? בנימין צעיר? אין!.. יעקב לא מת…

 

יא    🔗

בירחי הקיץ נתרוקנה חנותה של אמי לגמרי; הכתלים והדפים הפיקו יגון קודר של פני יתומים. אמי, בכל זאת, לא אבתה בשום אופן לעזוב את משמרתה, כי איך תחיה בלי עסק? הלא נחוץ לאדם שיהיה לו דבר-מעשה בידו. ואולם ציפה בעלת-הבית מיאנה לדעת זאת; אין זה שייך לה: או שכר-חנות או יציאה ממנה! אז התחילה ה“עגונה המרה” – זו אמי – להראות כוח עיניה הדומעות, ובעלת-ביתה מצדה נתעזרה בפיה הרחב. ומי יודע עד מתי היה נמשך ככה מצב העניינים בין ה“נשים” – לולא היה מקבל אברהמ’ל על עצמו את אחריות הדברים. הוא השתיק את קללות ציפה ה“שרף” והוכיח לה, כי המרתף אינו עובר-לסוחר כל-כך ואין על מה להרעיש עולם: הן סגור היה שנה תמימה, מעת ש“נכווה” בו חיים סוחר-עצים, ובהמשך העת הזאת הלא לא קילקלו ה“בעלנים” את ציר-הדלת מרוב-סיבוב. שמע מינה… אלא מאי? מיטת אמי המוצגה בדירתם? מאי איכפת, לכאורה? כלום צר להם? ושכר דירה הלא אינם משלמים, ואלמלא השכנה – כלום היה החדר האחד נעשה שניים? אלא מאי? עכשיו צריך לחצוץ בוילון? “ויהיו עניים בני ביתך” – מפורש נאמר ב“פרקי-אבות”! הא? “אומרת” היא “פרק” בקיץ הזה? אומרת? נו!

– זהו המעשה… אין הבנה לנשים… כלל, כלל לא… “שלא עשני אשה”… לא ברכה לבטלה… ב“אור-החיים” נאמר…

– אורה-חיי!… – מעקמת ציפה שפתיה – ראו נא אותו למדן, ומדוע אין ממנים אותך גבאי, הגידה לי, במטותא ממך? מה לי מלמדנותך? עצים נותנים בחינם? בחינם נותנים עצים להסקה? לאכול אין אתה צריך, אמור – לא?

העלוב מושג בין המצָרים, והוא מערים להינצל מפח השאלה הקשה ונפנה אלי, הקטן, בדיבורו:

– שלמה’לי… הן למדת בוודאי שמואל א', למדת… סַפּר לה… “ויתפשט יהונתן את מעילו ויתנו לדויד”… ויודע אתה מה שאומר על זה “אור-החיים”? “אור-החיים” אומר: ויתפשט יהונתן – שנתפשט מגשמיותו… אה?.. ויודע אתה עד כמה קירב יהונתן בזה גאולת ישראל?..

קטן הייתי מדעת עד כמה קירב יהונתן בהתפשטות מעילו את גאולת ישראל הכללית; אבל עד כמה אברהמ’ל זה – יהי רצון שיהיה חלקי עמו! – מאחר בחסדו את גלות אמי – ידעתי.

 

יב    🔗

ה“תמוז” של אותה השנה היה כלי זינם היותר מחודד של בעלי-הדעה בקלויז, האומרים, כי מרדכי ה“ירושלמי” הוא משוגע מסוג אחר ואינו בעל “מרה שחורה” פשוט. מי שגם הראָיה הזאת לא תוכיח לו את האמת – ברור הוא, שאין משהו מוח בקדקדו. כי, הגיעו בעצמכם! החודש הזה הלא ראש-חדשים הוא למשוגעים, ראשון לחדשי-השנה; טירופם מתחזק, בלבולם מתגבר, עונים עזות… דבר זה הלא גלוי וידוע לכל באי עולם ואין מי שיחלוק עליו. ועכשיו צאו וראו במרדכי: דווקא עתה, כמו להכעיס, הוא יותר מיושב. נסו לנגוע בו – ויענכם בקרירות גמורה. הוא בטוח בעצמו… ובתעודתו להביא את המשיח בקרוב התחיל להאמין ביותר…

– משוגע!.. משוגע?.. יהיה כן… לולא המשוגעים לא היה העולם מתקיים… אף רגע אחד… אף רגע קטן… התיקון הוא רק בו… עד שיביא את הגאולה השלמה – אין כל תקנה… כל דבר נמשך לשרשו – וצריך לעקור השורש… גאולה מהאי עלמא… שכינתא בגלותא – אין העולם מתאחד בה… מחיצה… והוא יתאחד… הוא יסיר המחיצה… הוא ישַׁבר החיץ… הוא יפצפצנו, יהפכהו על פניו, יעשה אתו כלה… אין גשרים… ביום ההוא יפול שר של ים בנופלים… בלי ספק ובלי ספק-ספק-ספקא… כל הנחלים הולכים אל הים…

 

יג    🔗

ונפש הנער הרצוצה נקשרה מיום ליום באותו האיש.

בנשמתי הכואבת פיעפע צער עמוק על התקוממותו נגד הגמרא והתפילין… כי לולא זאת, לולא הפגם המדאיב הזה, לא הייתי צריך לזכור תמיד בשגעונו… וללמד עליו זכות הלא מחוייב הייתי…

לעתים יש שהיה הרהור-ספק מפחידני ולוחש: מי יודע, אם לא עבירה חמורה היא בידי, אם לא כתם שחור… איך שיהיה, הלא אין נכונה ברוחו, הלא ממיני חולמי החלום הוא… ואני אמנם איני מאמין בו, חלילה, וגם הוא אינו מדיח, חלילה… אבל אני מאזין לסכסוכי-אמרותיו… אני דבק בו…

ואולם… בפניו היו כל כך עינויי-נפש… עיניו היו כל כך אמיצות… ורוחי הנכאה אני – כל-כך שואפת…

בין-תשעים לשׂוח… עיני ר' יעקב-שמחה כבר החלו כהות. והוא הלא לא ימות בטרם יבוא משיח… הן צריך הוא לראות בעיניו איך יתחדשו ימינו… הן בחייו עוד עלינו לצאת מן “העמק” ברינה… הן אי-אפשר להיות אחרת… והוא כבר זקן, בא בימים… והקיץ עובר…

 

יד    🔗

והקיץ עבר. הגיע ירח אלול. נשמע קול שופר והיהודים אמרו תהילים. בין כסא לעשור – ור' יעקב-שמחה מת.

חג-ה“לקח” של ערב יום הכיפורים נשבת; שמחת-תורה הגיע – ואין עוד ר' יעקב-שמחה ל“כל הנערים”. תחת זאת הריעו הגדולים. הגביר הישיש, ר' פסח יחיה, מי שנבחר בחול המועד סוכות לממלא מקום המנוח, נדב הין י"ש. – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וזוכר אני: נשתכרו אלה היהודים הגדולים וקראו לריב ב“אתה הראית”.

ונשקפו לי פניהם באותה השעה בצורה חדשה, בצורה אשר לא ראיתיה עדיין.

דתן ואבירם…

ואד-סתיו מילא את האוויר, את הרחוב; ממעל היו שמי-גלות ירוקים, נובלים; עננים…

 

טו    🔗

וסיגנצין הזקן, הגבאי החדש, לא איחר מלתקן תקנות חדשות וגדולות. ראשית דבר, התרה באברהמ’ל, ש“באם” מהיום והלאה לא תתנוצץ נחושת-המנורות כזהב טהור, כזהב טהור ממש – וידע את תנואתו. העיקר שעליו לדעת, כי ר' פסח שונא “מחזקות”. ימי ר' יעקב-שמחה כבר עברו ובטלו לבלי שוב עוד: הוא אוהב בכל סדר ומשטר ומשמעת; הוא דורש, שיכיר איש איש בחובתו. –

שוב הראה הגביר את דאגתו לטובת הכלל ואת פזרנותו המצויינה ואת טוב-לבו המשובח, והודיע במעמד הכל, כי מעתה אין צורך עוד בפטרוֹ לעבודת הקלויז ביום השבת. שומר יש בחצרו ואיוואן שמו, מעבדי דמלאכ היה כמה וכמה שנים, ערל חסון וחרוץ, והוא יעשה הכל במצוות אדונו על צד היותר טוב.

עוד עמד הגביר וחידש, שבלילי שבתות וימים טובים יכבוּ כל הנרות ואף אותו שעל השולחן לפני התנור במשמע, וכשיהי צורך להדליק – הרי לכך יש איוואן וידליק.

– ובשעות שאין בהן תפילה, אברהמ’ל, יהי הקלויז סגור על מסגר, למען השם ולמען השם. זה אני מצווך בכל תוקף. הקלויז שלי לא יהא עוד פתוח כרפת לכל יוצא ובא!

דבר משכּני אני בקלויז היה נכחד ממנו. ובנוגע ל“ירושלמי” – הביע, אמנם, ר' פסח פעם את אי-רצונו, אך ההערה היתה מן השפתים ולחוץ, דרך אגב. לבו היה טוב עליו – ולא דק.

 

טז    🔗

מרדכי נשתנה. בפניו העמיקו חריצים נוספים. זוויות פיו התחילו מתעוותות לרגעים בהעוויות של התרגזות עצומה. למוֹד למד גם לקלל ולתבל סגנונו במבטאים שאין להם כל פירוש.

נערי ה“עמק” גילו מהר, עד כמה נקל להרעים את המשוגע בהזכרת מיתתו של ר' יעקב-שמחה:

– ירושלמי! מדוע אינך אומר קדיש? ירושלמי! התדע, הן היום הלוויה… נצא החוצה… לראות בלוויה…

– צלה-ציה… – היה המשוגע ממצמץ את עיניו – צלה-ציה… פחים… קשים… חוחים… עיכובים… חי-פיאַגי…

ורק לפרקים, לעתים לא מצויות, היה מנענע בשפתיו במהירות רגשנית, משפשף במצחו בהזדעזעות-דאבה ועונה ממין הטענה. שקר הדבר. יעקב לא מת, שמחה לא מת. הלא פיו המדבר, פיו המדבר – צלה-ציה. הוא אינו רוצה, אינו רוצה, אינו רוצה. הדרכים נתקלקלו, הגשרים נתחזקו, הנטיעות לא נקצצו, אבל הוא יביאנו, סוף סוף יביאנו, והדור הרע הזה פה, אויבו בנפש פה, פה ישבו ופה ימותו, פה יתגלגלו שמותיהם בארץ נכר על נהר כבר – גשרים. והלוויה? – צלה-ציה. אחיזת-עינים מקלקלת. כי היה היום ההוא כעשן הכבשן, כמראה בבותיו, חי-פיאגי.

מציקיו אוחזים בו, מושכים בכנפי בגדו. מרדכי מתנשא ממקומו וצועק: “זרע מרעים, סורו מעלי ולמה תמותו?” הנערים בורחים, והוא נרגע קצת וצוחק לעצמו:

– הי-הי-הי… הנה אני מניף את ידי… הי-הי-הי… חיל ורעדה, צלה-ציה… הי-הי-הי… בחרב תבואו, נאום פיאגי… מה? שוב תשובו? לכזב? להכעיסני בהליכם?.. בנים משחיתים… פחים… הי-הי-הי… עפעפי מלך המשיח אדומות… חי-חי-חי… סוסו של השׂולטן לבן… חי-חי-חי…

 

יז    🔗

אותו היום היה בראשית החורף.

מרדכי ישב וכסס בשיניו את “קארטוֹפלי-התיקון”, שהיו אפויים תמיד רק כדי שליש. ריסי עיניו התנועעו ומפיו ניתזו מלים: “כדגים מלוחים תשוסעו, כתפוחי-אדמה תימלו, כשפיפונים תירמסו”…

אני שמעתי את זה הפזמון מפיו כל הלילה הקודם. ליל-נדודים היה לו; הוא לא שכב, רץ היה מפינה לפינה ופעמים מספר מצא לצורך גם לרחוץ את פניו מן הכיור.

אז פתח אברהמ’ל את פיו ויען ויאמר:

– הוא המעשה: מאיים הוא עלי, שיוציאני עוד היום מן הדירה ויושיב בה את זה… את זה… את פלוני. ונראים דבריו, כאילו יש בכוח אנוש לעשות רע לחברו… כאילו, חס ושלום, אין אלוהים בישראל… אט, אני אומר, לימות הקיץ כבר אמרתי בעצמי לעזוב השַׁמשוּת ולהיות מלמד דרדקי. מכיון שמת ר' יעקב-שמחה…

– מת?.. – קפץ מרדכי ממקומו.

–… אבל הוא אומר – הוסיף אברהמ’ל בשפל קולו – הוא אומר לגרשני עוד בשבוע הזה… אט, אני אומר, ר' פסח, זה לא יעשה… ימות החורף… עגונה חולה שוכבת בביתי… והוא…

– הוא! – התחיל מרדכי פתאום לחרוק שיניו, מה שהיה חדש לגביה ונורא מאוד – שקר הדבר! יעקב לא מת… אני הולך… אני יודע את מפלטו אשר נסתר בו…

הוא התייצב בכל מלוא קומתו… שריגי מצחו התאדמו. אברהמ’ל לא הספיק להרגיעו ולעצור בו רגע – וכבר הוא מאחורי הדלת.

ואני אחריו.

ביצות ה“עמק” נגלדו; יבשת-קרח היתה מסביב. מרדכי עבר בחפזון סוער ומכוּון, במהירות-חץ, בצד מחיצת הקרשים, שהיתה עוצרת בו יום יום ומעמידתו אצלה להגות הגיונותיו. אחר כך התחיל לרוץ באין מפריע דרך הסימטות הצרות והמעוקלות. שולי בגדו, שנסחבו בתחילת מרוצתו וגורמו תקלה לרגליו, נקרעו מעט מעט ונשארו מוטלים אחריו. והיה כל הנפגש וראה את ה“ירושלמי” מעוטף ב“טלית” ורץ – ועמד.

כל הפסקות לא עשה בדרכו; נער כי ניאץ את שמו, לא ענה.

… הנה הוא עולה על מעלות-המוֹרד, החלקות מכפור ושלג… הנה הוא ברחוב האלונים… הנה הוא מגיע עד אותו הבית… הנה הוא עובר על פני הדלת האחת הפתוחה לרבים וניגש עד הדלת השניה בקצה האגף… הנה הוא עולה על השלבים הנקיים והנאים…

רק קצף עולה משפתיו ויורד על זקנו המגודל. נטפי הזיעה הגדולים, הנוזלים משערותיו הפרועות על השרטת שבמצחו, מטילים אימה בפניו העיפים. הוא נוטה אגרופו ומתחיל הולם בדלת בכל כוחו. נשימותיו התכופות, הכבדות, נוגעות בי, הנער הערום, הרועד.

 

יח    🔗

– מה לך פה?..

הקול הפתאומי והעולב העירני מהעווית שאחזתני באותו הרגע: עלם דשן, בעל כפתורים, ומלתחת עור על שכמו, עבר על פני בצהלה, כשהוא בא מן הרחוב, ויאמר לקרב אל הדלת –

– אה!… השאנן בהור ההר!… – חדל מרדכי מדפיקותיו ויסב את פניו אל הניגש.

– איוואן!.. איוואן… – נבהל העלם וינס על נפשו – איוואן!.. אַיֶכּה?"..

עיני מרדכי, בלי צבע ובלי נוֹגה, היו מהופכות.

– אין עונה?.. – הרים את ידו שנית – ספוּנים, צלה-ציה, ספונים? פחים? אל תאמרו: ספוּנים! חי-פיאגי, אם לא אניף את ידי עליכם, חוחים! שמעו, שפיפונים, שמעו, בוטחים: הנה ימים באים, צלה-ציה! יען וביען לא תאבו לשמוע אלי – הנני מעיר עליכם את פֶּטרוֹ עבדי, ואחדש את ימיו כקדם, ויסיק את התנור, ויצא מן המקדש, ובא אליכם פּילדר-הילדר, וקרע את כריכם וכסתותיכם, כסתותיכם וכריכם לעיני השמש, לעיני כל ישראל, לעיני אברהם, אשר אתו כרתי הברית!.. בעוונותיכם תימקו… בפסיליכם אל תבטחו… וברבוריך ימותו… ולא יהיו עוד לך לחג הפסח, חי-פיאגי! שמעו אלי, נבאשים, שמעו, פחים: הנה אני מנבא עליכם רעות… אה, אתה!.. איוואן… באת לכבות הנרות… להגדיל החושך… להפחידני… אשוּר שבט אפי… גליָת… אל תאמר ברום לבבך, פשחור בן אמר… זה הדבר אשר אני דובר אליך – – –

ולא יסף.

בריח הדלת השמיע קול. ר' פסח הופיע בשמלת שינה קלה ובנעלי משי מרוקמות. מאחריו – יוצאי חלציו חוצץ. פני אותו העלם, אשר קרא לפני רגעים מספר לעזרת השוער, כבר שבו להיות מלאים לעג ובוז. רק הזקנה לבדה עדיין הביעה מעין רגש על המאורע הבלתי נעים. בני הנעורים והזקן בראשם מצאו, להפך, את כל זה למבדח ולמענג.

– נוּ, הרף ממנו, איוואן, עזבהו… די לו… הוא כבר יֵדע מעתה איך לנבא… חה-חה-חה…