במקור: Die Schatzausstellung. נ.פר.פר. 30 במארס 1895. פיליטונים א', עמ' 27.

בטבורה של פאריס העיר, בבוּלוואַר דאֶ קאפּוּסין, עומד אותו ביתן־המוסיקה. לפני המבוא מודעות גמלוניות ססגוניות ובהן עינוגי הראווה המובטחים: רקדניות בתחשוֹפת מכל הסוגים שבאפשר, אומנים בהילוך על חבל, מלכי־האקדח, חזירים מאולפים, זמרניות רחוב, פיתומים¹. בלילות טובע הבית בנחשולי אור־חשמל. אֶשתוֹנוֹת קטנות טופפות־עוברות חפוזות בשקשוקי־משי חרישים, תרות אחר מנת־האהבים היומית. ונוכלים מכל קצווי־תבל מזדמנים כאן יחד להתבשם מחלומה של פאריס במהדורה זולה.

אך ביום מצויה עתה במקום שפל זה תערוכת אוצרות יקרים מאד. האוצרות מובאים הנה על ידי בעליהם בשעות שלאחר הצהרים, כשהם שמורים מכל משמר, וחוזרים ומובלים מכאן כעבור שעות מעטות. מאחר שמזג האוויר של ירח מארס עדיין קשה הוא, עוטפים את האוצרות בסודרים רכים וטובים, עד שאין לראות מהם כמעט מאומה, ללא בבואם ולא בצאתם. האנשים ברחוב, הנחפזים לדרכם, רובם אינם משערים כלל, מה צפון באותה חבילת צמר כחולה ועבה, שאחת הנשים לוחצת אל לבה בחרדת־קודש וסוחבת הביתה. מה צפון בה? אוצר שאין ערוך למחירו: היפה שבילדי פאריס, ומן הסתם גם היפה שבילדי תבל. כי האשה חוזרת מתחרות־היופי של הילדים. אלה הם אוצרות היקר המוצגים עתה בביתן־המוסיקה שבבולוואר. אחד העתונים הוא שיסד תחרות זו. ודאי לא היתה כוונתו אלא לעורר קצת עניין ולקרב את העתון להמוני־עם. איני יודע אם הַמֵיזָם הזה יזכה להצלחה, אני אף מטיל ספק בדבר. אך המשרך דרכו מהורהר לאורך הבולוואר, זו דרך המלך של האנוֹשיוּת, מוצא לפניו פתאום מחזה חדש, מלא שחוק וריגוש, מחזה תמים ושגיא, דלוּי מנבכי סוד מהותנו ורומז אל הנשגב והטהור שבנו.

כשאתה בא משאון הרחוב אל הפרוזדור של ביתן התערוכה, מיד נחה עליך רוח עליצות. הנה שם המלתחה, הדומה לחנות של בגדי ילדים. מעילונים מכל מיני צבעים בהירים, רכים, ענוגים, כובעונים, שביסונים, מקטורנים מעשי־תחרים, עטורי־פרווה, סרטונים וכיוצא באלה כל מה שפתיותן של אמהות צעירות וגאות עשויה לחדש. והללו שתקועים בתוך אותן עטיפות ליצניות כבר מכריזים על עצמם, אם כי אינם נראים עדיין. מדרגות צרות מוליכות אל הקומה העליונה, בה מוצגת התערוכה. מבעד לחללו של סולם המדרגות חודרים ובאים הדי מהומה, ציוצים, בכיות, צחקוקים, זמזומים וצוויחות. ככל שעולים מגיעים עד מהרה לשכבת אוויר חמימה יותר. בתוכו של האולם אתה כמו בתוך חממה. הפעוטים שבהם צריך שיחושו מעין זכר לחמימותו של גוף האדם. כי בתחרות משתתפים אף תינוקות שזה מקרוב יצאוּ מרחם אמם. “בשביל ילדים משני המינים מבן חדשיים עד בן שלוש שנים, ללא הבדל ארץ הולדת”, כך נאמר, לשון ספורט, במודעות.

והנה הם יושבים שם יום יום, לוחמי הפרס בלי־דעת. כל אחר הצהרים באים בתור שבעים ילדים אחרים. מספרים סידוריים להם. משעה אחת וחצי עד שעה שש עליהם לעמוד לרשות שופטי־הפרס, אף על פי שעצם הבדיקה בחדר המבחן נמשכת שתי דקות בלבד. יש בזה כדי ליצור מדת־מה של דריכות וקוצר־רוח בכל המחלקות. כל שבעים האמהות קודחות קצת, ואם לעת ערב אין הילד שלהן בין הקרואים, רב הצער עד מאוד. אבל קריאה זו אינה אומרת כלום, מסבירים להן דרך נחמה; אין זה אלא התייצבות הילדים לפני השופטים, המעמידים אותם בשורה. עדיין אין פירושו שדווקא אלה הם היפים שבהם או הלא־יפים שבהם. אין זה אלא למען היסודיות. כן, זה מרגיע אותן, את כל השבעים. כשתבוא שעת ההכרעה המצפונית, לא יכול להיות כל ספק לגבי התוצאות הסופיות, חושבת בלבה – כל אחת מהן.

וכך אתה רואה אותן מצפות בסבלנות עד הערב, שבעים אמהות נאמנות וכמספר הזה היפים שבילדים. האולם צר והוא מצטמצם עוד יותר בשל כמה דוכנים שבו לממכר צעצועים, חלב, מיני מאפה ושאר חפצים לתועלת הילדים. אך איזה עולם מלא וגדוש רוחש בחלל המועט הזה! כל רגע מוליד איזו תקרית בדוּחה או עצובה, צהלה וצרה. ההווייה – הוויית גן עדן. שום דבר אנושי אינו נעשה כאן במסתרים, וכדרך הילדים נוהגות גם האמהות מנהג של תמימות גדולה. הנה שם אחד פעוט שבפעוטים לא נוח לו והוא חוזר ומצווח, ולציווּח ראשון חוזרת האם מיד, ללא ליאוּת, כמעט כמחזיקה טובה ממש, ופותחת את לבושה וחולצת שד לתינוק. אין היא יודעת כלל, אם יש מי שרואה אותה בכך. אין באוּלם – לא, אין בעולם – איש אלא היא והילד. אם אין עיני מטעות אותי, הרי היא רואה עצמה מכובדת שנעם לו חלבה. שעל כן היא גם מניחה לו להמשיך בשתיה, ואפילו כבר צמחו לו שיניו והוא מכאיב לה כהוגן. הכבוד הוא אז אפילו גדול יותר, סימן שכבר אין הוא תולעת פותה עוד. חזיון מצוי הוא אצל נשי הבורגנות הצרפתית הזעירה. חסכניות הן בלידות, אך אין הן חוסכות את חיבוביהן. תורת מאלתוּס² היא הצורה המופלאה ביותר של האהבה לילדים. ואני מבחין היטב בין המאלתוסיאניות של הבורגנות הצרפתית הקטנה לבין זו של הבורגנות העליונה. אצל האחרונה זו שאלת־מחוך.

מי שאינו מכיר את הזעיר־בורגנים הצרפתים הנהדרים, אינו יודע את צרפת. הם הם העושר האמיתי, אומץ הלב, הגדוּלה, העתיד של הארץ הזאת. גם חומר המגן בפני המהפכה; הם כמין חיל־ספר סוציאלי. עליזים הם, שאפנים ונבוני דבר. והדרך הטובה ביותר להכירם היא ההתבוננות ביחסם אל הילדים. צריך לראותם בימי שבתון של קיץ חוזרים הביתה מחורשת בוּלון. יש כמובן אבק ועצב בדמדומי ערב אלה, כדרך שיש בכל עינוג עממי, שחוזרים תמיד ושמחים בו ללא תקנה כל ששת הימים, שבוע שבוע, לאורך כל השׁנה. אבל האב העייף נוֹשׂא את הילד בזרועותיו. יָשֵׁן הוא. והיה רגשׁ עובד כי לפעמים כאילו חייב אני לברכו בשלום. היה בזה גם משב רוח של משהו נשגב: התנועה, זו הקרויה בפינו עליית המעמדות, כי האב הזה מְנַשֵׂא את ילדו לשכבה גבוהה יותר. עתה עדיין הוא ישן וחולם את נעוריו. לימים ירימנו בהקיץ, בלימוד, בעבודה, מעלה מעלה ככל שתשיג ידו. ביחיד נראה הדבר כענין של מה בכך; כשהוא חוזר ונשנה בהמון, הסיכום הוא מפליא.

הבורגני הקטן מטפח כאן כלפי הילד מידה של חיבוב הגובלת באמהותי. דין הוא שהילד יקח חלק בכל תענוגותיו. פעמים הרבה יש בזה כדי להזיק, ולעתים כדי להרנין לב כל רואה. ראיתי פעם ביום שבתון של קיץ אב נפלא אחד שהיה גם רוכב אופניים. נראה שחזר מסיראֶן, מסאֶן־קלוּ או מווירוֹפלאֶ.³ מלפניו היו לו ענפי לילך קשורים אל ההגה ומאחוריו אל המושב – סל של נצרים. בסל שכב עולל בחיתוליו ומצץ בקבוק של חלב. כך הוביל את ילדו על האופניים אל ירק שדה, כך הביא אותו יפה יפה בחזרה הביתה.

בתערוכת האוצרות שבבוּלוואַר דאֶ קאפּוסין רואים איפוא גם אבות. מכירים בהם, שתמול עבדו ומחר ישובו ויעבדו. אין אלה הולכי בטל. אבל היום יום מכובד. אוצר המשפחה מוצג לעין עולם. והרי הם עומדים כאן, האבות, משועממים קמעה וקשויים הרבה בבגדי השבת שלהם וארובה של מגבעת על הראש השופע זיעה. מה דעתם על העניין ואיזה מן הילדים הוא בעיניהם היפה ביותר, על כך הם מחפים בארשת חגיגית, בעוד שעיני האמהות שוטטות־מחזרות על כל איש בבקשת נדבה פורתא של התפעלות לאוצר שלהן. מסתבר, שתביעה אילמת זו מכוונת אך לצופים שבתערוכה, שהרי מן ההורים שאף הם הביאו אתם משהו ליריד הזה אין לצפות להעדר משוא פנים. עם זאת אין האמהות מביטות זו אל זו בקנאה או בשנאה. התחרות רצופה אדיבות. על פני כולן חיוך שבעליונות. כל אחת כה בוטחת בשלה. רק הילדים, שלבושם מובהק בעושר, מעוררים צל של קנאה אצל אמותיהם של שאר הילדים. ואף הן מקבלות לבסוף את הדין. האחת מהרהרת: “שלי אינו צריך לכך”. האחרת: “שלי היה בקישוט זה יפה ממנו פי אלף”.

למרבה המזל הכל שווים בפני שופטי־הפרס. באחד החדרים שבירכתי האולם יש לפשוט את הילדים ערומים כביום היוולדם. כמה אמהות פקוחות־עין מבריחות בכל זאת סרטון כחול או ורוד, שאיננו משמש לכאורה אלא לקישור השערות בלבד, אבל יש בו גם לעשות רושם לענין אחר – אם כי למעשה יכולה הילדונת שלה לוותר על סממנים כאלה. כך דרכן של אִמוֹת הילדוֹת. שונה מזו לגמרי דרכן של אמות הילדים, כידוע: אלה בזות לפירכוסים, הן מעמידות הכל על הכוח, לכל היותר גם על החכמה.

מה חמוד מכל חמד הוא חדרון ההלבשה וההפשטה הזה! בקושי הוא מכיל את הכסאות למושב שש האמהות או האומנות. כל אחת מהן מחזיקה על ברכיה את הבּייבּי ומקלפת אותו מקליפותיו. שפע של לבנים, אף אצל העניים שבהם. מעיל, מעיל־תחתון, מתחתיו גם מטפחת, ופתאום! שוב מעיל. אחריהם שמלונת ומכנסיים למיניהם, הכל מעבהיק־מבריק, שלא כמנהג יום יום. החפצים נטרפים ומעורבבים מרוב החפזון, אחר כך, בהלבשה, יתייגעו בחיפושים וההתרגשות תגדל עוד יותר. בּאֶבּאֶ⁴ נותן עצמו ברצון להפשטה, אך משמגיע להלבשה הוא מרבה להתמרמר. כל גרב אסון. ששה גרונות מריעים קול אחד. האמהות יוצאות מכליהן, לו אך יכלו ליתן קולן בבכי; שהרי קופצות הן ממצב־רוח להיפוכו, ממש כמו אדוניהן הילדים.

האמהות, שעה שהן יוצאות את חדר משפט־הפרס רוחן מדוכאה קמעא. מעיק על לבן, שהבחינה חלפה כה מהר. שתי דקות! התינוק מוצג על השולחן הירוק, השופטים מוששים את בטנו ואת שוקיו בארשת חביבה של חשיבות, רושמים משהו בפנקסם. שוב מושיבים את בּאֶבּאֶ בתוך סל המאזניים וחוזרים ומשכיבים אותו על שולחן, שם אשה לבנה מודדת אותו בקנה. בשעת מדידה כל אחד מהם צועק. מדוע? בזה מסתיימת בדיקת החיוּל המצחיקה. את התוצאות אין מודיעים לאלתר. האמהות יוצאות איפוא בלב חרד. כלום עמדו על טיבו של ילדם, כמות שהוא באמת?

כמה יראה, גאווה ותום מקופלים במבחן הזה! מלוא לבה־של־אם מתערטל כאן ורועד. איזו התוודות מזעזעת יש בה כבר בעצם הופעתן של רובן הגדול! כי התינוקות המובאים הם, בדרך כלל, אף לא יפים. שני ימים ביקרתי בתערוכה זו ולא ראיתי אף ילד אחד יפה באמת, אף לא אחד, כדרך שאתה רואה מהם חבורות חבורות בכפרים: עינים בורקות, לחיים מלאות אדומות ואיברים מוצקים. אלה כאן ילדי־כרך חיוורים, המספרים עוון אבותיהם, מאבק קשה על הקיוּם, מוֹתר מחבל ומחסור חבּלני ממנו, מעונות צרים בבתי קומה חשוכי־אור; הכלל, מספרים את פאריס. אבל שהאמהות מביאות ילדים אלה אל תחרות־היופי, הוא המזעזע שבכולם.

אחת מהן לא תישכח מלבי לעולם. אשה צנומה עם לחיים סגופות ועיניים קודחות עמומות. תינוקה בן־שנתיים, חבוב, רפוי, פרקים מעובים, בטן יתרה, וחיוור, חיוור. כשעמד על השולחן רימזו השופטים, שהיו ודאי רופאי־ילדים, זה לזה בקריצת עין. אחד מהם מישש בגולגלתו של הילד ושאל את האשׁה: “המַרפְּסים נתאַחוּ זה לא מכבר, לא כן?” היא הסמיקה מיד, עילעה ביבש, לא ידעה, כנראה, פישרה של השאלה אם לטובה היא או לרעה, והשיבה: “מרפסים? אין אני יודעת אפילו מה זאת… מַרפסים”.

היתה שואלת להסבר. אך כבר עמד ילד אחר על השולחן. היה עליה לסגת. רגע אחד עוד הביטה נפחדת. אחר כך התאוששה. עד מהרה הבינה פשר הדבר: עניין המרפסים הזה סגולה נסתרה היא בילד שלה, סגולה שהיא עצמה לא השגיחה בה עד היום.

ראיתי אֵם זו שנית לאחר שעה באולם. תינוקה שיחק בידידות רבה עם ילד אחר לא ידוע, ואל אמו של אותו ילד פנתה בערמה. שמעתי את המלים: “אותי שאלו בעניין המרפסים. נראה שהדבר הוא משהו חשוב במיוחד… ושמא לא כן? האם גם אותך שאלו, גברת?” ההיא נענעה ראשה ושתקה שתיקת רחמים. תפוסה להרהורי־חשד תלתה אז השואלת מבט קופא במרחק.

אמהות! קדושות בתומתן, קדושות בענוּתן. אף אם תמול היתה אֵם זו אשר היתה, ויהא גורלה מחר אשר יהיה, הילד מטהר אותה. מזדהרת היא מפלא הבריאה, שבשרה משמש לו כלי קיבול. והזוהר הזה איננו פונה כל עוד הילד בלבד ממלא את חייה. אשה זו העומדת עם הילד העלוב לפני כס משפט־היופי – איזה חומר הוא לתמונה נהדרת. “האֵם עם המַרפסים” אפשר היה לכנותה, ואיש לא היה צוחק לכינוי זה.

כן, הציירים, בואו נא בואו אל האולם הקטן הזה. אם יש בכם מבין כראוי את אשר עיניו רואות, ואם מכחולו נשמע לו, יש בידו כאן ליצור גדולות. אל החלון הרחב היחיד שופע ובא באדיר אור שמש של אחר הצהריים. בחוץ עֶנֶף דל שׁל עצי הבוּלוואַר בערב אביב. עם הגב אל האור, המעטיר זר שׁל זהב מסביב לשׂערותיה, אֵם צוֹחקת האוחזת את ילדה בשׁתי אזניו ומטילה אותו אל חיקה, אחרות חומדות להן שטוּיות ממין אחר. ברקע תיאטרון בובות. אומנת בת־כפר מביטה בו בעיניים תמהות, היונק ישן. פרצופי ילדים שונים. פעוטי־פעוטים עם תנועות ללא־תכלית ועיניים טמומות נטויות אל השמש. ילדים מתבוננים בליצן. יהושוע־פרוע אחד מתפלש על הארץ. שתי ילדות מתוודות זו לזו, שלישית כונפת נפחדה בקפלי שמלתה של אמא. ילדון בהיר שער בלבוש מלח מן האניה “פורמידאבל” טומן ידיו בגאוה בכיסי מכנסיו, שהם לו הראשונים, ומביט אל הקטנים ממנו המתרוצצים על הרצפה, צוחקים, משחקים, בוכים… ובלבד שלא תצא מכל אלה אותה נחת רוח נמוכה המצויה בתמונות־ההלל למשפחה. שום אמוֹראֶטים⁵ זעיר־בורגניים. האמהות הן העיקר. הצייר יראה לנו גם מאושרות גם כאובות. הדמויות שהוא בחכמתו מתעלם מהן, שהוא מחפה עליהן בקרן־אור או מניח להן לדמדם בפינות, אף הן תבענה משהו מן האמהוּת. פה ארשת שׁל פחד, שׁם עמידה רהֵבה או אותה דאגה מדושׁנת־עונג שׁבהנקה, שׂשׂון ויגון למיניהם. אולם מקום הכבוד בתמונה יאה לאם רדופת־האימים, למאדונה עם המַרפסים.

היפה שבילדים? הנה הוא, רבותי השופטים!.. גאה ויראה היא מניפה אותו ברמה, את החיוור, החולני – את אוצרה.