במקור: Die leere Kinderstube. נ.פר.פר. 25 בדצמבר 1897. פיליטונים א', עמ' 3.

אין חקר לחוויותיך עם הילדים! אני בא הביתה ורוצה ללכת אליהם. לפני דלתו של חדר־הילדים אין קשב לאותה המולה קלה וחביבה שברגיל. אפשר משחקים הם משחק שקט. אך משאני נכנס, הנני רואה שחדרם ריק; ממש כאילו עוף התעופפו הילדים ואינם. אז מעיק עלי לבי, מה דל הוא הבית בלעדיהם. ועד שאני מגיע לסברה הנבונה שמן הסתם בטיוּל הם עתה, מציץ אני חיש לכל פינה, שמא בכל זאת משחק־מחבואים ישחקו. אגב כך אני גם חרד מעט, אולי כמוהם בשעה שמספרים להם את האגדות, אפילו האגדות שכבר הם יודעים אותן. הרי יודעים, שכיפה אדומה אינה נטרפת בפי הזאב, ושלגיה אינה מתה באמת, ובכל זאת חוזרים אותה שעה ופוחדים שוב ושוב.

ובכן, אינם, ובקינם דממה מיוחדת במינה. באחת הפינות עומדים בשורה ישרה זה אחר זה שלושה זוגות נעליים קטנות, שדרכם לנעול אותן כשהם בבית. על מיטתה של פאולינה מונחים הסינרים הכחולים־אדומים של שתי הילדות, מקופלים יפה, על כסא־קש נמוך – חגורת העור של הילד. גם הצעצועים שעל הארונות הלבנים קפואים וסדורים כהלכה, סוסי העץ, העגלה מארץ־ליליפוט, חדרי הבובות לכל אורחי־החיים שהבובות עשויות להיזקק להם, ושם תיאטרון הבובות שהם מוחאים לו כפיים בעליצות. בעריסות נחים תינוקות־הדוֹנג בעיניים עצומות מאחורי וילונות־תחרים. הצעצועים כולם כה עזובים, כאילו נטשו אותם הילדים לעולמים. אשר על כן אינך יכול גם שלא להתעצב אל לבך למראה הזה. כי מה שמתגלה כאן לעיניך בשעת העדרה הקצר של חבריא טובה זו שלנו עתיד להיות ביום מן הימים למציאוּת. כל האוצרות הללו יסעו־ילכו לארגז הגרוטאות, אף על פי שזכרונות היסטוריים המה של זמנים נפלאים מאד, אשר לא ישובו עוד.

זה מקרוב בחשו הם עצמם בארגז־הגרוטאות, לברור את הדברים הישנים שאין הם רוצים עוד לשחק בהם, וליתן אותם מתנות, בלי שום נקיפת־לב, כדרכם שׁל ילדים. והרי הָיֹה הָיָה פעם הַלֵץ הזה בעל־הצלצלים שׂמחה גדולה, כדור־גומי נפול זה קיפץ לפנים גבוה־גבוה, לחצוצרה היו צלילים בקרבה ואותו הוּסאר כחול היה אמיץ מאד לפני שהאנס תלש את רגליו. ילדים מתרחקים חיש־מהר מצעצועיהם. אכן, מפני שהם חפוזים כל כך לגדול וגומאים מרחקים עצומים בבינה. ואילו לנו בלאי מועט זה מורה־שעות הוא ומזכיר את חלוֹף הימים. הנה כאן בובת־גומי שמצפצפת חרש, עוד ניכרים בה עקבותיה של הידוֹנת שליפפה אותה, של הפיון חסר־השיניים שניסה לכרסמה. וכבר רחוקים הדברים. ילדינו צוחקים מלאי־נחת כשמספרים להם שהיו כה קטנים וטפשים. אינם רוצים כלל להאמין בכך. אבל, אויה, כך הוא הדבר, אף על פי שיהא הולך ונראה להם תמיד תמוה יותר כעין סיפור אגדה. הם עברו על פני כל אלה בהיסח הדעת, וגם אנחנו, כן כן, גם אנחנו כך. כאן, בחדר הילדים הריק, על כרחי אני מהרהר בזה פתאום, וכמה חבל ומר שמן ההתפתחויות החביבות הללו לא נשמר מאומה לימים אחרים. ילדותם של ילדינו כמוסיקה היא, הנגוזה ואיננה, בטרם נוכחנו לדעת כי היה זה משהו מתוֹק לאין שיעור. לא, חופזנית היא אף יותר מן המוסיקה, שהרי זו יש בידנו לחזור ולשמוע, ואילו צלילי הילדות של ילדינו אין מי שישיב לנו. שונים הם עתה משהיו לפני שנה, וכבר קשה לי להעלות ארשת פניהם שלפני שנתיים או שלוש, אף אם מתבונן אני בצילומים מאותם הימים. מבוהלים היו או נבוכים עת צילמו אותם, לא ידעו אל נכון מהו שרוצים מהם, אלא שכפו אותם להביט נכחם, בפנים חביבות, אך בלי נוע, שעה שאותו איש התחבא מתחת לבד השחור. על כן כל אותן תמונות אינן אומרות לנו דבר, ואף הן אינן מחזירות מאומה ממה שהיה אז. מה השכּם מתחילה חליפתו של אֶנוֹש!

אמהות שפנאי להן ומעט השכלה מן הדין שיקיימו יומנים מחיי ילדיהם, מן הרגע הראשון שבו נפקחת עין תודעתם. אפשר גם אפשר לשאוב מכאן הרבה ידיעות מעמיקות על המין האנושי. אין צורך לשם כך בשום מיוּמנוּת מיוחדת בכתיבה, אלא ברישום שקדני בלבד. בתחילה דמדומים, שמתוכם נאבקת ועולה אט אט פעולת הנפש תוך כדי תגליות ומעברים, כל תגלית מאורע, כל מעבר פלא שאין לכנותו. אין חקר לכל אשר מתרחש בילד עוד בטרם הוא אוזר עוז ללכת ועד שלא גמר בדעתו לדבר! מעשי בראשית המה, שוב איני יודע, אם קראתי זאת אי־שם – אולי אצל טאֶן¹ de l’intelligence – או אם בעצמי הבחנתי בכך אצל ילדי שלי, כי ידיעת הדיבור קודמת אצלם למלאכת הדיבור. משהתחילו סוף־סוף לדבר, קוראים הם בשמות מקומות ואנשים שלא ידעו אותם אלא בימי אילמותם ומאז לא הוזכרו עוד בפניהם. הלשון – כולה חידות־חידות. עולה בזכרוני שיחה, ששוחחתי עם חבר אחד לפני שנים אחדות, על הגילוי הפילולוגי המעניין בדבר ניגודי־משמעות אשר לשורשי הלשון, ואת הדוגמאות הבאתי מילדי שלי: אוצר־המלים של פאולינה הוא בדומה לזה של מצריה שחיתה כמה אלפי שנים לפני הספירה שלנו; האנס מלמלם מעשה כוּשי מקוֹנגוֹ. ואולם מה היו הדיבורים, שעליהם הסתמכו ההשוואות הללו שנראו אז נכונות, על כך אין לי שמץ של ידיעה עוד.

מי שהיה נוהג ברישום קפדני יום יום של התפתחות ילדיו, היה כותב ספר טוב ומועיל. יש להתגבר על היראה שמא אלו דברים אישיים ביותר. אדרבא, אלו הם דברים המשותפים ביותר. אלא שלמען הנאתנו העצמית אנו קוראים אותם בשמותיהם שבמציאות, ומשום שרוצים אנו להראות אותן רשימות אי־פעם לילדים, כשיגדלו ויבינו. למעשה, הרגשות ומחשבות פשוטות אלה, אשר אין להתבייש בהם אך אין גם להתפאר בהם, קניינם של כל בני האדם הם. דרך הטבע הוא. אילו היו אנשים רבים כותבים את הכרוניקה של ילדיהם, כמה היו האנטרופולוגים יכולים להשכיל ממנה! קראתי זה ממכבר ספר נאה l’arte dei bambini משל קוֹראדוֹ ריצ’י², בו מוכחת הקירבה המופלאה שבין ציורי יד־ילדים לבין אמנותם של עמי־הטבע. גם פה גם שם ניכרת בתיאוּר חסר־הישע אותה הסתכלות פרימיטיבית בדברים. נמצא שבעצם רואים אנו בחדר הילדים שלנו את כל תולדותיו של מין האדם עוברות לפנינו – אם אך רואים אנו אותם. אלא שיש לנו כל כך הרבה עסקים חשובים יותר לענות בהם, ועלינו כל כך לרדוף אחר הצלחות ורווחים, שדווקא על זאת אין אנו נותנים את דעתנו, ורק כשחדר הילדים שוב עומד ריק, משתרה עלינו במאוחר התחושה הגדולה של מה שחלף בלי משים.

כשאני חוזר ומהרהר בשנותיהם אלה של הילדים, שוב אין גם אני יודע עוד הרבה. לכל היותר, אילו נקודות מיפנה, אולם לפניהן ולאחריהן הכל חסר צורה. מעשה אחד בכל זאת עדיין עומד בזכרוני במלוא בהירותו: סודה של טרוּדל. טרוּדל ילדה קטנה היתה. לדבר לא ידעה, אבל אנו חשבנו בכל זאת שיצור נבון היא. יושבת היתה על כסא גבוה, לחוצה מעט בין לוח־השולחן הקטן לבין המשענת המרופדת, וצופה בהבנה רבה בילדים הבכירים, שכבר התרוצצו שובבנית בחדר. טרוּדל היתה הצעירה שבהם. משנתעלזו הילדים, שמענו שטרודל פוצחת לפתע בשיר. לאיש לא נתגלה מעולם מהו ששרה טרוּדל, כי היו אלה שירים ללא מלים ועל פי נעימה לא ידועה לגמרי. ואולם באחד הלילות אירע שנקראתי לבוא אל טרוּדל. שאר הילדים שרויים היו בשינה עמוקה, ואך טרוּדל לבדה היתה ערה בזרועות אומנתה – חולה היתה. השתעלה טרוּדל המסכנה, גופה הקטן חם היה והפנים החביבים נפולים לגמרי. שעה קלה נשאתי אותה הלוך ושוב והשתדלתי לעודדה בתחבולות המקובלות. גם הצלחתי בכך, אף שעיניה נוצצו מקדחת. היא למלמה דבר מה: ממ… ממ… ממ…! דומה מבקשת משהו; אך אי אפשר היה לדעת מהו. מכל שהציעו לה הסבה פניה נלאה וזעומה. ורק משהניחו לה, החלה שוב: ממ… ממ… ממ… כשהיא מביטה בי אגב כך במבט מוזר, כאילו רוצה להודיעני דבר ואינה יכולה. היה זה עינוי להאזין כיצד נאבקה למצוא ביטוי בו תוכל אולי לרמז מהו שכואב לה. עיניה דובבו, ואותו ממ… ממ… ממ… היתה חוזרת ומטעימה הטעמות חדשות תמיד אך שפתיה נשארו קמוצות, והרי הן הן דווקא שצריכה היתה לפתוח כדי לגלות את סודה. כמוס וחתום פירפר הסוד בגוּפוֹן המרטיט חרש. וסוף סוף עייפה ונרדמה. הכל דמם, המנורה כובתה וכל הבית שכך לאחר ההתרגשות. הדבר לא ארך הרבה. מתוך שנת־בלהות קצרה, הבהילתני זעקת אימה של האומנת: מצב הילדה שוב היה ברע. טרודל גססה. לקחתיה בזרועותי, שוב הביטה בי, שוב זמזמה אותו ממ… ממ… ממ..! שלה, ואחר נדם לבה הקטון. החזקתי בידי את הגופון הקפוא שלה, שבמותו כבחייו חידה היה לי. טרוּדל מתה. היה זה כאב גדול מאוד. היה עלינו להביאה לקבורה. מסע הלוויה היה כשל איש מבוגר, בחוצות אף דלקו פנסי־הגז, כי האבל על הילדה הקיף את הכל. כשהלכתי אחרי הארון, קרבו אלי אנשים זרים והביעו לי כמה צר להם על מותה של טרוּדל, ביחוד משום שלקחה עמה את סודה. כך הגענו לבית העלמין, נעצבים עד עומק הלב, וכאן כבר היה הכל מוכן. אך משראיתי את הבור שלתוכו רצו להוריד את טרוּדל, נתעצם כאבי למעלה מכל שיעור – והקיצותי. כבר עמד יום בהיר. פרצתי בסערה אל חדר הילדים, והנה שם טרוּדל כבר יושבת שוב ערנית ורעננה בכסאה הגבוה, עיניה אורות כאור היום, ובן־לילה השכילה לפתוח שפתיה לעת דיבור. בבהירות אמרה עתה: אבא! זהו שרצתה לומר אתמול, זה היה סודה של טרוּדל.

ובכן, מה? זכרו של חלום בלהות – זהו כל מה שהשאיר הזמן לפליטה. ויודע אני עוד מעשה מהאנס. מעשה קצר, בעצם אך תמונה בלבד. זה היה באוּלגאט³ האנס טיפש היה, טיפש עד מאד. ימיו חמשה רבעים של שנה ועדיין אף צל צלה של אינטליגנציה. פשוט לא הבין דבר, לא מלה, לא משחק, אף לא ניסה עדיין לעמוד על רגליו, היה אך יושב מחציתו של יום בחוֹל ליד החוֹף, מביט אחר ברק המים או טופח בידיו על הקרקע. מ"חווילת הציפורן" ניתן היה לראות את הילד, חבוש כובע ים ורוד, רובץ בחול, כשלידו מנמנמת אומנתו. ובאחד הימים קרה הדבר המעניין. האנס התרומם ממושבו כשידיו נתמכות בקרקע, התייצב והתחיל הולך, בלי שאיש תמך בו או עודד אותו לכך. מיד נפל, אך חזר והתרומם והוסיף ללכת. לפתע תפס הליכה מהי, הטפשון. אין אני יודע, מה עתיד הוא לחולל עוד בחייו, אך ודאי לעולם לא אתגאה בו יותר משהתגאיתי אז.

מאותו יום לא עברו אלא חמש שנים, ובשבוע שעבר הפליט הברנש לערך כך: “לפנים לא ידעתי את התווית המציינת את העצם הלא־מיודע”.⁴ עתה הוא יודע זאת. כאילו היה זה דבר של כלום! ומה רב הוא אשר נתרחש בין אוּלגאט לבין “העצם הלא־מיודע”.

בין השניים הללו משתרע כל יער־האגדות, שבו נפגשים הילדים עם כל מיני חיות, יודעים שיחת־צפורים ושומעים גידולו של עשב. את הענקים לא ייראו הרבה, והגמדים אנשי סודם, כי גם הם קטנים. קרחות יש ביער, כאן באים דובים במרוצה על פני האחו הירוק ורובצים בידידות לרגלי הילדים, זאבים נותנים עורם לליטופים, והשועל עושה במהתליו. ופרחים כאן, שאין לראותם ברגיל, אך אם לקוטפם תבקש, יש אשר מזדקף ומיתמר נחש קטן המתרה בך לבל תעשה כך. לנחש הקטן כתר זעיר על הראש, ואין הוא אלא בן־מלך שכשפוהו שעה שיצא ללקוט תותים. מעל לצמרות־העצים חג לו הצפור רוֹק,⁵ ואולם לילדים לא יוכל לקרות דבר, כי אֶקארט⁶ הנאמן מצוי תמיד בקרבת מקום. אלא שגם את יער־האגדות עליהם לנטוש כעבור שנים מעטות, ובחוץ קול קורא בחומרה: לימודים!

והנה עומד בחדר הילדים ספסל־הלימודים החדש. הילדים שלנו כבר לומדים. טרודל רשאית עדיין להתרוצץ בגן העדן, פאולינה והאנס כותבים, קוראים ומחשבנים. צרות הרבה. עדיין אינם יודעים מה פתח רחב אנו פותחים להם כאן, שדרכו יצאוּ אל החיים. יום יבוא, וגם העט שלהם ירוץ־ישחק על פני הנייר, אולם עתה עדיין הם מתייגעים ומצטערים בציור הקווים הנוקשים שלהם. נחמדה מזה הקריאה. מה רבות כאן החדשות! עורכים מסעות עם גוליבר לארצות אגדיות, משתפים גורל עם רובינסון קרוזו באנייתו שנטרפה, עוברים עם גרב־עוֹר⁷ את עבי היער, ומגלים את הדרך לבית הגנזים של השירים. ואת התנ"ך פותחים. מעשה־בראשית מתחדש.

יום רודף יום ואין קצה לפלאות. ואולי המופלא שבהם הוא, שאנו חוזרים ופוסעים בדרך הישנה ומורים אותה לילדינו. אנו מלמדים אותם את תפילותינו, שכבר נשכחו מלבנו. והם מוסיפים עליהן פסוק חדש לעצמם: "אל רחום, תן שיהא מחר יום יפה! " זה חשוב, הם צודקים – ואנו משתפים אתם תפילה חרישית: "תן שיהא להם מחר יום יפה! " אי אפשר שלא נהיה חרדים ליום מחר, כי עתיד הוא לקחתם מעלינו. יש ימים, אומר חכם המשפטים הרומאי, שוודאי הוא כי בוא יבואו, אף על פי שאין ידוע מתי יבואו. דוגמה טובה לכך הוא המוות. ויש ימים שאין הכרח כי יבואו, אך אם באים המה, – למועד הם באים. dies incertus an, certus quando⁸ שכזה, הוא היום שבו הם עוזבים את חדר הילדים. את הנערות יש להשיא, ואז מחליפות הן את ביתן – תן שיהא מחר יום יפה! הנער יתרומם בהנף אחד וילך לוֹ, כמו אז על שפת הים. כבר עתה יכולים אנו לשער, מה קצר יהיה החלום. השנים חולפות עוברות חיש מהר, הוֹ, בן תמותה. ואז יושבים אנו מן הצד, כמוני עתה בחדר הילדים הריק, ומתבוננים נוגות בצעצועים שנעזבו לעולמים, ומתייגעים לשוא להחזיר אותם זמנים שלא נשאר מהם מאומה…

אך מה זה? בחוץ זע הפעמון. רעש־מה, רישרוש וציחקוק, טראפ־טראפ, הנה הם לפני הדלת, פורצים אותה ומסתערים פנימה, סמוקי־לחיים מן הטיוּל. אין הם יודעים, מדוע מניף אני אותם ביתר שאת ולוחץ אותם אל לבי ביתר עוז. אה, תודה לאל! עדיין חדר־הילדים הוא מלא.