במקור: Die Hütte Hiobs. נ.פר.פר. 9 ביוני 1898. פיליטונים א', עמ' 43.
איש היה בארץ עוּץ, איוֹב שמו. ויהי האיש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע. ואחרי שה' אלהים שעה אל ההתערבות אשר הציע לו השטן ויך את האיש התם והישר בכל אשר יקר לו, למען הקשח יראת־שמיים שבו, פתח איוב את פיהו בקינה עצומה. ויקלל את יומו. “יאבד יום איוולד בו ולילה אמר הורה גבר!.. למה לא מרחם אמות! כי עתה שכבתי ואשקוט, ישנתי אז ינוח לי… כנפל טמון לא אהיה, כעוללים לא ראו אור”.
האין זה ספר כל הדורות, בו נכתבו אלה? וכמה פעמים פרצו־עלו מִלות איוב אלה מעקת לבם של בני אדם למן היום שאותו איש אהוב־אלהים מארץ עוץ שבק חייו, שהיו אחרי נסיונותיו מבורכים יותר מאשר לפניהם? כמה פעמים? לאמתו של דבר, כל אחד מאתנו איוב הוא. כל אחד הווה, היה או יהיה בשעה מן השעות איוב. "למה לא אהיה כעוללים לא ראו אור! " אמרה זו בקינתו של איוב נוגעת עד הנפש. שאובה היא ממעמק הדווי שבחיים, וכלולה בה השגה נהדרת מיוחדת במינה של האושר הנצחי; היות כילד שלא ראה אור מעולם. הוויה אשר תמה בטרם החלה. נדמה, כי סאת־היסורים הגדושה ביקשה לה כאן פורקן בדימוי שאיננו בגדר האפשר. כלום יש בעולם יצורים מעין זה?
אמנם, כן. ובזאת עברנו בקפיצה אחת מן התמימות קצרת־הימים של כתבי הקודש אל ימינו אלה, אל היריד השנתי החגיגי המשתרע עתה בחוץ במבואי עירנו. תערוכה היא הצורה החדשה של היריד השנתי. כאן אתה רואה כל אשר השכילה רוח אנוש, הנעה בלי הרף קדימה, להוסיף על קנייניה הקיימים של התרבות, מכשירים חדשים שנונים תמיד מקודמיהם ונכסים משוכללים תמיד משלפניהם. בני האדם יצרו להם מחנה של עבדי־ברזל הקרויים מכונות. כוחות טבע שלא נראו לפני רוסנו כמו במטה קסמים היום. גלגלי־פלדה עצומים סובבים הולכים או עומדים דום בלחץ אצבע אחד. על פני רצועת עור נע בתנופה קדימה כוחו המופלא של הקיטור. דרך חוטי ברזל דקים מוּלכים באין רואה ובין שומע קול ואור ואון אל המקום שם הם מבוקשים לצאת. בכל אלה הורגלנו חיש מהר, אף שאין אנו יודעים עדיין, כמובן, מה זכויות הם מקנים לנו ומה חובות הם מטילים עלינו. אך הנה שם באמצע היריד עומדת סוכת קרשים שלפניה אנו עוצרים נדהמים. מה יש כאן לראות? לא כלום, משהו מן המצוי יום יום. איוב כבר ידע אותו וקרא לו: עוללים לא ראו אור.
השם שנקרא לסוכה זו, שם לא מדויק, המתעה ליצנית את סקרנותו של האיש התם, הוא המכון לדגירת ילדים. אין חסר כאן אלא השלט הגדול עם החסידה המצוּיירת עליו, הנושאת במקורה את הילדים שכבר נדגרו ומובילה אותם באמונה אל המשפחות המתאימות לכך. ואם תמצא לומר, אין ציירוּת־השלטים הכרח בל־יימנע, שבלאו הכי הכל יודעים דרכה של החסידה. הילוֹדים עצמם יודעים זאת פחות מכולם, משום שדווקא בשעה שהביאה אותם ישנם היו וחולמים חלום. אף אין צריך שיהיו יודעים, הדבר נודע להם כרגיל במוקדם למדי. אלה הם הימים הטובים, שהשערה והכרה לא העיבו אורם. איוב, היודע היטב אושר אבוד מהו, לא מצא ביטוי נשגב מזה הרווי כיסופים אל ימים שׁהיו: “בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי”.
אך המבוגרים המהלכים בשבילי התערוכה ומגיעים עד המכון לדגירת ילדים, מגחכים ערמומית. חיוכם חיוך שבנסיון ובכל זאת שבספק. מה, אולי עוד התקדמות של המדע? עכשיו כבר נראים לנו הרבה דברים בגדר האפשר, ובמיוחד נתקלקלו קצת בימינו אלה הפילישׂתרים. לפנים היו מלעיגים על כל חידוש, עכשיו הם מוכנים ומזומנים להאמין בדמיונית שבאמצאות. כבר שמעו, שכוח הסוס הוחלף במכונות; שמא גם כוח החסידה? אכן, השערה אווילית כדי כך אינה עולה על דעתו של שום אחד מן העומדים לפני הסוכה ומחנה לכניסה הנכספת, אבל רשאים הם בכל זאת המבקרים לטפח כל מיני ציפיות מפתיעות. רק הדבר שהם באמת עתידים לראות – הילדים, שלפי דברי איוב נשללה מהם ברכת האושר הנצחי – לזה לא ציפה אף אחד מהם.
הצטופפות עליזה וסקרנית זו שלפני הדלת היא בעצם דבר המובן. הרי זה מן העניינים הנוגעים לכל אדם, tout le monde a passé par là.1 הנשים צופות נכחן מבוישות קמעא, הגברים נוטים לשמור על קו אירוני בפּנים שעה שהם מחכים לפני הסוכה לכניסה. יש לשלם דמי כניסה מיוחדים, ומכאן מסיק בעל הנסיון, כי יותר משהדבר נועד ללמד את האורחים דעת הוא נועד לשעשע את רוחם. יש איפוא גם כאן, כבכל סוכת־ראווה, ציפיה נאיבית ואכזבה שאין מודים בה. אחת המידות הנאות ביותר שבטבע האדם היא, שמבקרי סוכת־ראווה אינם נוקמים את נקמת אכזבתם מבעל הסוכה אלא מן הסקרנים הבאים אחריהם. כשהם עוברים את דלת היציאה מקפידים הם שלא להעמיד פנים זועפים: ייכנסו גם אחרים!
מאוכזבים הם, כמובן מאליו, רק אלה שקיוו למצוא משחק־טבע מוזר במינו. אבל מה שֶׁהָרְאָה כן בתיבוֹת הזכוכית אינו אלא משׂחקו המצוי שׁל הטבע על הנועם ועל האימה שבו. אך כדי לעורר בקהל הצופים התובעני את הרושם מסוגם של האשה־בלי־בטן או העגל־בעל־שני־הראשים, זומן גם כּרוֹז. מופת הוא לנואמים בהזדמנויוֹת מעין אלה. נפָלים המוצגים לראווה בתיבות של זכוכית תמורת דמי כניסה לא ימצאו להם לעולם מסביר טוב מן האיש הזה. הוא יודע להרעיף על דברי ההסבר שלו ריח לא מוגדר של מדעיות. עוד הוא בתחומי המעשי וכבר הוא מעניין. מה שהוא מתאר אינו אלא תיבות קטנות עשויות זכוכית וברזל, שהובטחו בהן בדרך פשוטה ביותר מציאות אוויר צח ומידת חום יציבה. בתיבה שוכב מנמנם ילד בן מינוּס־חדשיים. אך מה עושה הנואם מכל אלה בעזרת העדינים שבמכשירי אמנות הנאום, רמיזות מאופקות, הדגשות פיקחוניות של נקודות הכרע. קיצורו של דבר, יש לו כל הטאקט הדרוש לתפקידו. צעקה שוּקית היתה במקום זה אך לפגם; אף אין הוא רוצה לנקוט לשון מלומדת ביותר, שהרי סוף סוף אל הדיוטות הוא מדבר. לפיכך, נדמה, הדרך הנכונה היא יבוֹשת כלשהיא בהסברה, מרוככת בחיוך מועט או לפרקים בשיעולים קלים ורבי־משמעות. אנו נהנים מהרצאה עממית לפי מיטב משמעה. ייתכן, שאדם זה אילו היה לומד עוד כזית אחד, כי אז היה לפרופיסור באוניברסיטה. יש לו כל מה שעשוי להשפיע אמון על קהל: דרךְ דיבור מיושׁב ובטוח, נְטִי־קול מתון, תנועות נעימות, קרחת־חוקרים באיבּה, מיומנות לערפל את הדברים הפשוטים ביותר ולהעמיד פנים של הבא להסביר. מלה לועזית אחת בלבד שהשמיע בתיאורו דיה היתה להסיר מלב ספק, שעומד כאן לפנינו אחד ממאורות המדע. במקום אחד הוא אומר: ה־Prosperaritӓt2 של החיוניות היא במידה שאין למעלה ממנה. תחילה חשבתי שטעיתי בשמיעה, מאחר שהייתי בדרך כלל מושפע כלשהו מן המוצק שבו. על כן נשארתי להרצאה הבאה אחריה, כדי לשמוע אם Prosperaritӓtזו תחזור שנית. היא חזרה.
אבל ייתכן שאין זו אלא תאומי־מלים מרובי כוונה. המלומד המכריז של המכון לדגירת ילדים הוגה כאן מחשבה. ה־Prosperitӓt של החיוניות היא כאן Raritӓt! 3 אם כן – הרי זה פתגם שראוי היה לצאת מפיו של איוב בכבודו ובעצמו. אגב, על הקהל עבר עניין זה, אם כאמיתוּת ואם כטעוּת, בהיסח הדעת. אף מבקרי התערוכה תורמים אילו אמרות נאות, ואפשר היה לאחר הקשבה של כמה שעות ליד תיבת־הראווה אֶל דברי הבריות העוברות על פניה, לצרף קובץ מרתק של נדושות.
בינתיים שוכבים התינוקות בתיבותיהם החמות האמהיות וישנים, ישנים, כאילו מבקשים שלא להקיץ לעולם. מטפלים בהם לפי כל חוקי אמנות הרפואה. המכריז המחונן – אין לו כל עסק בשמירתם. המכון יש לו שני רופאים, שאחד מהם מצוי תמיד. יש גם אומנות ומטפלות למודות בשביל שלושת הילדים המסכנים, שמחוסר זהירות נחפזו כל כך להיכנס לחיים אלה, שלא ידעום, כמובן. שכן שלושה הם הילדים ה"נדגרים" עתה. אחד מהם חולה היה בדלקת אותה שעה שראיתיו בחדר הטיפול המבודד, הוא התפתל בייסורים וצעק בקולו הדקיק לאין תאֵר. 4on entre, on crie, et cʼest la vie. הרופאים וכל חבר המטפלים רוכנים היו על גבי הגופיף המרטיט, שביקשו כביכול בכוח, לקיימו בחיים. הזעיקו כל תחבולה חכמומית שלא לתת לנשמה הקטנה לפרוח. אוחזים בו ביצור החלש ברוב זהירות, מזינים אותו ברוב מחשבה ושומרים עליו בלי הפסק. חום הגוף נמדד, המשקל נבדק לפרקי זמן קצרים. אבל הרופא, כשהבטתי לצדו לאחר צוויחה חזקה יותר שהשמיע הילד, משך בכתפיו. ייתכן שלא יצא בשלום: on crie, on sort, et cʼest la mort.5 כל שניתן לעשות כדי למנוע יציאתו של האורח הקטן – נעשה. לשמירה טובה מזו אין נטע רך כזה יכול לזכות. ואף על פי כן אומרים, שאבי הילד האחד דרש תשלום, שאם לא כן יקח אותו מן התערוכה. ושאלה משפטית עולה, כיצד יבסס תביעה זו. הדורש הוא את השכר לעצמו או לצאצאו? תולעת עלובה, שהוטל עליה להשתכר כסף לפני שנולדה כדין. הנה הוא מוטל, סומה, קודח, האיברים הרוטטים לחוצים אל הגוף, דומה יותר לצפור מרוטת־נוצות, ורק הארשת של כאב על־חייתי בפּנים הקטנות מעידה, שבכל זאת כבר אנוש הוא. והם רוצים לגדלו בטיפולים, בדייסות, כללו של דבר – “להצילו”. אולם איוב היה שואל: באיזו רשות?
לעומת זאת, נראים השניים האחרים שבארונות השקופים שלהם כאילו מרגישים עצמם לא רע כלל. לכל היותר משפיעים עליהם אור במידה יתרה על הדרושה להם לפי טבע הדברים. אור יום מבהיק, אור חשמל. הצופים רוצים לראות משהו. והעוּברים6 המסכנים, שעה שאינם ישנים, מתגוננים בפניו במשיכת זרועותיהם הדקיקות על עיניהם הטמומות הפקוחות למחצה. מבחינת החוק עדיין לא באו לעולם וכבר עליהם להתגונן בפני צרה מן החוץ. התנגדות זו לאור הבהיר יתר על המידה היא כנראה תנועתם התכליתית הראשונה, שנכפתה עליהם בכוח נסיבות עוינות. לאמתו של דבר, פּרפּוּרים וביטוּשים אלה של הזרועות והרגליים מרהיבים עין, כדרך המצוי אצל כל הילדים. הם אף נהנים מיתר חופש, שכן אין חובשים אותם בחיתולים וכר, כדי למנוע כל לחץ מן העור הרך מכל רוך. האם עדיין המצב נטול־הכאב הוא שעליו נאנח הסובל?
כשאתה מתבונן בילדים קטנים עולות לפניך כל החידות שהיו מלוות את האנושות בדרך נדודים שהיא כבר ארוכה מאד. וכך הוא גם הדבר לאמיתו: הילוֹדים מוליכים אותנו אחורנית אל ראשית הימים. הם מביאים לנו ידיעה ממרחקים רבים, אלא שאין אנו יודעים לפענח אותה. וכשאנו עומדים רכונים על עריסותיהם, רואים את חיוכם בחלום או את כאבם הראשון החולף חיש על פניהם, אנו חשים עצמנו קרובים יותר אל הנצח שבמין האדם. המדע אין לו עניין רב בארונות החמים הללו, זה ברור מיד. אבל הרבה שירה יש כאן, שירה כבדת הרהורים. עוּברים מקוימים על אפו ועל חמתו של הטבע. בני אדם, שלא היו מהלכים על פני האדמה, כופים אותם לעלות. כשיגיעו לבגרות חייהם, כלום לא יבכו על אשרם האבוד, כדרך שבכה הלז? האם לא יקוננו על ברכת הימים ההם, עת היה סוד אלוה עלי אהלם?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות