במקור: Armensimmer. נ.פר.פר. 29 במאי 1898. פיליטונים א', עמ' 36.

מצויה אצלנו מין רגשנות־של־בתי־מחסה,¹ העולה כפורחת להפליא בימות החורף. משנערם השלג גבוה גבוה ורוח כפור מושכת ובאה ברחובות, מַפשירים לבותינו. אנו זוקפים בחוץ זקיפה יתרה את צווארון הפרווה או מקריבים בבית את כסא־המרגוע קרבה יתרה אל האח המבוערת, ולשם עשיית־שלום בין גזרת־הגורל ובין נחת־רוחנו הרינו נודבים סכום כלשהו לטובת הנמושות, שלא היו זריזים כמונו ולא השכילו להבטיח לעצמם פינה חסויה כזו. אך גם ריחושים רחמניים אלה צריך שיהיו נכפים עלינו בכוח תפלצות אוויריות ראויות לשמן; דין הוא שיווסף משהו על מנת־העוני המצוּיה, כדי שדמיוננו יבוא לידי התעוררות. נאמר לי פעם שהנדבות לטובת בתי־המחסה אינן מרבות לבוא לפני שהטמפרטורה יורדת למטה מנקודת הקפאון. נדיבותנו צריכה קפואים למען תפשיר. הרוצה לראות דמעה מדמעותינו צריך שיעביר על פנינו את המזעוות שבמראות המצוקה. אך משמגיע לארצנו האביב הטוב, בא הקץ לעקת ההמונים בדמיוננו המחיה־נפש. עת הלילך פורח, אין, מן הסתם, אומללים בעולם. דומני, יותר משאנו קשוחי־לב הננו צרי־מוח. יש לנו באוצרנו מספר צנוע של מושגים סוציאליים, שאנו מסתפקים מהם שבעי־נחת כל ארבע עונות השנה. כדרכם של המספּרים הקדמונים על ההוֹרוֹת² כן גם תפיסתנו את האביב, הקיץ, הסתיו והחורף מצומצמת למספר מועט של סימנים, וכל מה שההתפתחות האנושית מוסיפה על החיים מן הנסיבות החדשות, אם נדיבות ואם אכזריות, על כל אלה אין אנו נותנים דעתנו. באמת, עניות דעת שלנו עדיין היא גובלת באַלאֶגוֹרי.

קיץ. הקיץ בא. עם ה"הוֹרה" של הקיץ מתקשרים בנפשנו רק חזיונות של פריחה ובשילה בעיצומן. האלה חסונת־השוקיים פוסעת בקמה עם מגל ביד. בשקיקות־יתר נושמת אדמה מחודשת־אמהוּת. וליד מראות קיץ אלו המרחפות בּקדומים, ומעליהן, מצויות מראות חדשות בנות־יומן: איך אנו בורחים מן האד ומן האבק של ערינו אל ההרים, אל הים. כמה נתעשרה תרבותנו, עד שיש בידנו להשיג בכל רגע את עונת השנה הרצויה לנו. הנה מצויים חובבי־אביב הנהנים ממנו כל ימות השנה משום שהם הולכים בחורף אל הדרום ובקיץ אל הצפון. האדמה יש לה תמיד מכול, פרחים ושלגים בעת אחת, כרצונכם וכטוב בעיניכם. ומאחר שטכניקה מופלאה ביטלה את המרחקים, יכולים גם האנשים להשיג תמיד הכל, פרחים ושלגים, כאוות נפשם. אבל אין הדברים אמורים אלא באלה שיש להם משהו. כי העניים עדיין לא הפליגו כל כך בקסימת עונות השנה. להם החורף עדיין הוא חורף, הקיץ עודנו קיץ, חייהם חולפים בדרכי הטבע העתיקים, בעוד התרבות הולכת ומשנה תמיד את פני האדמה. ומאחר שהעניים מבלים את חלדם בדרך הישנה, הרי שמוטב להם ודאי בתקופת השנה הרכה, החביבה. האוויר יכול אז לחדור אל חורי־מגוריהם האפלים, שאינם צריכים עוד הסקה. אז באים בכלל אל חייהם יתר אור ויתר דרור. מכאן חייב היית להסיק שחייהם בקיץ קלים יותר. המסקנה נבונה, על כן אנו גם קופצים ידנו בקיץ יותר מאשר בחורף. אך מי שמתבונן בחיי ההמונים העירוניים ביתר שימת לב יראה דבר מוזר מאוד, שאין הם מאושרים בעונת השנה הטובה מאשר בעונה הרעה. מרי־נפש יותר משרכים הם צעדיהם כל הימים הלוהטים ומרה שחורה רועדת לפניהם מתוך אֵדם של ערבים חמים. האם לחץ האוויר בלבד הוא העושה זאת, או שיש כאן טעמים כמוסים עמוקים יותר? הנה באה הסטאטיסטיקה של העיר הגדולה ובפיה ידיעה מוזרה: מספר ההתאבדויות עלה בעונת השנה הנעימה. מדוע? הנחלש כוח התנגדותם של הלוחמים, הגוברת הבחילה בחיים, בשעה שהטבע חושף כל קסמיו? מספרים רזיים שכאלה, המספרים לנו על קיומם של ההמונים, אנו קוראים לרוב בלא שניתן עוד את הדעת עליהם. אך הן שאלה היא, שאין אתה יכול להימלט ממנה, עד שהצצה ארעית לחיי החולין מביאה לך סוף סוף את התשובה.

כן, כן. חולי חולין הוא קֵיצם שׁל העניים, וקל לעמוד עליו, כל כךְ קל שאין אדם נוטל עליו טרחה זו של־מה־בכך. צא לעת ערב אל קצווי הכרך, מקום שם מתנשאים קסרקטיני השיכון של מחנות הפועלים. למשל, אל ה"ואֶהרינגאֶר גירטל"³ אשר בווינה. שם יראו עיניך דברים שיש בהם לאלפך קמעא. אל חלונות הבתים נשענים גברים אין־אונים רעבי־אוויר. מתחת למסילת הברזל העירונית, על השטח הארוך, הפנוי, שמספר עשבים צומחים עליו, והילדים קוראים לו כאן דשא, רובצות נשים עייפות, משחקים ילדים חיוורים. שום מאורעות ססגוניים, גם לא שאון הרבה; אדרבא, הכל מדוכדך, חדגוני, ללא עניין. רישומו גדול אך בזכות השממון האחד החוזר ונשנה לרוב ודיֶך שתראה גיא־חזיון אחד כזה ואתה מכיר רבים; רבים בעיר הזאת עצמה ובערים אחרות, בארצות אחרות. יש בזה משום קו אוניברסאלי. ובמקום שאנו מצויים בו תמיד, אנו משגיחים בכך פחות. אך כשאנו טורחים לתור גם מעונותיהם של בני אדם אחרים ולשוב ולסייר גם את המחוזות שמקדם, אנו מבחינים שכל ההוויים האנושיים הללו אין בהם מטבע מקומם אלא משהו מטבע העולם. אותם החזיונות עולים לפניך בו בזמן במקומות שאין ביניהם כל מגע ומשא, בקרב בני אדם שאינם יודעים איש את אחיו. בני אדם הם ונתונים בתנאי חיים שווים, ממילא מתפתחים הם או מתנוונים בדרכים שוות. ראש העושים בהתפתחות זו או בהתנוונות זו הוא אמנם המקרה. אבל אילו באנו לשער, מה היה עושה דאֶמיוּרג⁴ אחד כדי לשנות רוחם וטבעם ש בני אדם, כי אז הנה לפנינו דרכו: היה עליו לשנות במחשבה תחילה את תנאי הווייתם.

אך הבה נחזור אל “ואֶהרינגר גירטל”. מימין ומשמאל בתים גבוהים מעוטרים פיאוּר שטחי של קישוטי־בניה זולים. באמצעו של הרחוב ניצבים עתה העמודים החדשים של הגשר אשר למסילת הברזל העירונית. הקימורים רמים וקודרים, כי אין רואים דרכם אף פיסת שמיים מועטת. בתים מפנים ובתים מאחור. אף על פי כן משמש שטח מועט זה של אותם העמודים טיילת ופינת שעשועים לילדים, ל"פּרוֹלאֶס"⁵ של הבריות השוכנות מסביב בבנינים דלים עוד יותר משל המצויים ב"גירטל". דשא, קוראים הם למקום הזה, דשא. מעולם לא ראתה עין מדשאה עצובת־פנים מזו. שורה דלילה של גמדי־עצים חולניים ניצבת בשולי הרחוב. עצים אלה ודאי לא יזכו בחייהם להגיע לגבורה ולהעניק צל, כשם שלא יזכו לכך שתילי־האנוש הגדלים כאן בעילובם. ועל הדשא רבים רסיסי־זכוכית וחרסי־סירים מגבעולי עשבים, אבל זהו גיא־החזיון שׁל קֵיט־העניים, הדשׁא שׁל הפּרוֹלֶאס.

מה כאן המיוחד שבדבר? ילדים משחקים במקום פתוח. אבל איזו ילדים, ואיזה מקום של צחוק ושל רחמים! כי בשביל ילדים חיוורים אלה מחוז־עדנים הוא, והם מבלים כאן את השעות היפות של חייהם, משחקים הם כמעט אותם משחקים אשר לילדי העשירים ונהנים מהם אותה מידה של אוֹשר. קרוב לוודאי שׁדמיונם מופעל אף יותר משׁל הללו משׁום שׁכלֵי שעשועיהם מעטים יותר. אין להם בשביל מלאכת־מחשבת שלהם באדמה, מנהרות ותעלות, אלא כפות־עץ המשמשות להם מגרפות ואתים, וקופסת גפרורים ריקה צריכה לשמש דלי של עץ. מיתר־הקפיצה אין לו בתי־אחיזה ואינו אלא חבל פשוט, אבל הם מקפצים מעליו בהנאה רבה. ואפילו דרכי השעשועים של אנגלים הגיעו עד הנה; נאבקים על כדורגל ומעתיקים, ככל האפשר, אותם מונחי־משחק; ה"גוֹל־קיפּאֶר" נקרא כאן פשוט “קוֹלגאֶבּאֶר”.⁶ הבילוי העיקרי השכיח במרבית קבוצות הילדים הוא בכל זאת פראי יותר משל המצוי בין משחקי הילדים באזורים המתונים של החברה. עניינו זריקת־סכינים, המכונה בפיהם spitzeln. המשכיל לזרוק סכינו כדי שיחזור ויעמוד נטוע בקרקע, רשאי להמשיך במשחק; מי שלא הצליח בכך, חייב לפרוש. וכך הם רובצים, חבורות חבורות, כמעט יחפים כולם, מסביב לפיסת האדמה התחוחה; הסכין עפה וחוזרת בשריקה בין תריסר זרועות ורגליים חשופות, הידיים חשות אחריה לתפסה תוך כדי מעופה, ואך פלא הוא, שאין הם בבהילותם ובמאבקם אלה מחתכים את עורם. גם נערות, אף נערות שלא בגרו, וכבר הן משגיחות על אַחאֵיהן הקטנים מהן, נתפסות למשחק מתוח זה. הנה יושבת אחת עם יונק בחיקה, בפי ה"בייבי" המסכן פקק של גומי להסחת צמאונו, ועל פני עיניו המביטות נכחו במבט קופא וריק, בסמוך לאפו המזוהם, מתהפך להב־הסכין החד.

הם גם שרים שירי־מעגל ושירי־מחול נאים מימים קדומים מאוד, הנמסרים מדור ילדים אחד למשנהוּ. “פלוריאן פלוריאן שנים שבע חיה; שבע השנים חלפוּ כעביב, פּוֹלדי תסוֹב סביב סביב”. לאחר שפּוֹלדי הסתובבה, נקראה אנה להסתובב, אחריה מארי, ואחריה מארי השניה, ואחר כך פראנצל ואחרון אחרון אֶדי. אתה למד שמותיהם של כולם. אֶדי הוא הקטן שבהם, המאושר שבהם. תינוק בן שלוש במכנסיים פרומים למחצה, טָמוּם כליל מרוב גאווה שהורשה לשחק עם הילדים הגדולים במחול המעגל. כבר היה מלא צער וכלימה, על שום שלפני כן שרו שמות אחרים, ולא שלו, כי עדיין אין הוא מבין את המשחק הפשוט הזה כל עיקר. ואף היה כבר קרוב ליתן קולו בבכי, עד שפתאום לפתע שרו את שמו. והנה עכשיו מסתובב גם אֶדי והצחוק פושט במלוא פניו הטובים והמלוכלכים והוא מפזז ברגליו היחפות על חרסי הזכוכית שאינו חש בהם כלל. כתום המעגל הוא רץ אל אמו, אל האשה המסכנה, שהרתה כנראה שנית, כשעוד אחות קטנה על זרועותיה, ומאחר שאֶדי הצטיין כל כך במעגל עד שהילדים שרו את שמו, הריהו עכשיו מרוב אושר ובושה, טומן את ראשו המדובלל בין קפלי שמלתה של אמא. אבל האחוֹנת מעל זרועות אמה מביטה אל אֶדי עצובות ומשעלת.

הוי, כל פרי־הבטן הזה מה חלוש הוא וחיוור, צפוי מן הסתם אלי מוות בטרם עת. אם דשא חרסי־הזכוכית הוא מקום הבראה שלהם, מה צורה יש למאוּרוֹת הללו שמהן הם זוחלים־באים הנה ושאליהן ישובו שנית, עת יחזור האב מעבודתו? סמוך לשעה שבע מתרוקנת הטיילת היפה הזאת בבת אחת, אמהות וצאצאים משרכים רכוני־ראש הביתה. מצעד אבלים הוא. אחרי שעות מעטות של נשימה לרווחה עליהם לחזור שוב אל המיצר. ומאחר שתשוקתם אל אורח חיים טבעי בעונת השנה החביבה אינה זוכה אלא לגירוי בלא שתבוא על סיפוקה, על כן קֵיצם נוגה אף מחרפם. אסירי־קרקע הם⁷ ללא רגב העפר הטוב הדרוש לאדם למען יצמח. וכאן אולי שורשה של אותה עילה עמוקה המסבירה את ריבוי הבחילה בחיים דווקא בעונת השנה הרכה. אפשר התאבדוּיות הן מגעגועים על הטבע.

וכךְ אתה מתמלא עצב, כשׁאתה מתבונן בקיטָם שׁל העניים על גבי מדשׁאת החרסים. פתאום לפתע מקַטֶרֶת־עוברת למעלה רכבת שׁל מסילת הברזל העירונית. משל הוא לכל חיינו. למטה רבוצים אלה דחוקים ומיואשים אצל עמודי הגשׁר שֶׁלַמְסִילָה, ופרי בטנם מתנוון והולךְ, עת למעלה כבר סוערת־הולכת הרכבת, החוצה, אל מקום שם הדשאים הירוקים באמת.