במקור: Der Lachonkel. ב־נ.פר.פר. נתפרסם בשם Busch, ב־13 באפריל 1902. גזר־עתון בא"צ. פיליטונים א', עמ' 50.

כל חדר־ילדים הגון יש לו “דוד מצחיק” משלו – ואינו דין שיהא קרוב קרבת־משפחה. השייכות המשפחתית היא, פשוט, בשחוק. הוא מצחיק נורא; ואינך יודע בעצם למה ומדוע. אבל אך יבוא, אך נשמע קולו בחדר הכניסה, אך ידרוך על סף הדלת ומיד השמחה במעונם של הילדים. יש בהרגשה קדומה זו מן הזכרונות ומן הציפיות, משום שאין בעולם אף אחד עליז כמותו. כל אשר בו מצחיק: העוויות, הזקן, הידיים, הנעליים, הכובע, המקל. הוא עושה בתעלולים שבעל כרחך אתה צוחק להם עד דמע. הוא יודע סיפוּרים, שאתה מבקש בהם לשכב על הרצפה ולהתגלגל מצחוק. כיסי מעילו מלאים תמיד אפתעות של פלאי־פלאים. כן, הוא בא כנראה ישר מן האגדה, מן המקום העליז והעמוק ביותר. הילדים מטפסים עליו כעל אילן, ואינם נותנים לו להיפטר מהם, שעה שהוא מבקש ללכת. הוא מוכרח להישאר, עוד ועוד, הוא מוכרח להראות להם להטוטים, לחקות קולותיהן של חיות, לחולל צלליות על הכותל באצבעות־היד המשחקות בינו לבין האור, הוא מוכרח להשמיע להם חרוזים מבדחים ולצייר תמונות, שבהן אין לאנשים אלא רגליים ואף, ולבתים – רק חלונות וגג. הדוד המצחיק הוא להם, לילדים, דמות העולם הראשונה שלהם, זו שיסוד מְשׂוֹשֶׂיהָ – מוּמיה.

אבל תפקידו של הדוד המצחיק בחיי הילדים הוא עצום עד מאוד. הם אוהבים אותו יותר משׁישׁ בכוח בִּיטוּיָם להגיד. הם אוהבים אותו כאהוב הכלבלבים את האיש המשחק אתם. הם אוהבים את עליונותו, המתחזה כטפשוֹנוּת; הם אוהבים את נטיית־חסדו, שהרי סוף סוף גדול הוא; את טוב־לבו, הנרמזת להם מאחורי ההיתלולים. אף נראה שאין לו בעולמו דבר אחר לענות בו, אלא זו ההתעסקות עמהם. אין הוא טרוד ביותר, כאבא ושאר בני־אדם רציניים, אלא בא והולך באין מטרה. כל משאו־ומתנו הוא, כנראה, לשמח לב ילדים, שכן אין אתה יודע בו שום דבר אחר. ואיזה דו־שיח היה מגלגל אתם באותם ימים זהובים־ירוקים, שאבדו ואינם. הילדים גדלים וכדרך הטבע בוגדים, וזכרם של פינת־הבית הזוהרת, של משחקים ואגדות ושל הדוד המצחיק, שהיה עמוד התווך בכל אלה, נמחה מלב כזכרו של אי שקוע. כן, משגדלו הילדים, אחת דתו למות, כי צמיחתם מיתתו. אפשר שלא היה אלא התגלמותה של הילדות באיש גדול להתמיה. על כל פנים, חזר האיש אל האגדות שצללו ולא נודעו עקבותיו, וכדי לראותו שנית דרושות עיני־ילד. אה, איזה מראה היה לו לפלאי הזה? מה היה בו המושך והמבדח? אם נשאר תצלום שלו, הרי כרגיל אינו מרמיז על כך ולא כלום. מראהו בו כמראיהם של שאר אנשים לבושי בגדים מימים עברו, ולבך סמוך ובטוח כי אינם בחיים עוד. מתצלום זה לא נודע לך אפילו מדוע מוכרח היית בנעוריך לשחוק כשאך שמת עינך בו. לא כל שכן המלים, השירים, ואלפי ההיתוּלים.

והרי היה זה תענוג נסוּך־עצב אילו אפשר היה לראותו. הוא היה מסביר לנו את הנעורים, שאין אנו מבינים להם שעה שאנו חיים אותם, כי צעירים אנו לימים. ועל אחת כמה איננו מבינים להם בימים הבאים, כי כבר זקנים הננו. מהו הדבר המניע את הילדים לצחוק? האם היפה הוא או המכוער? האם הגדול הוא או הקטן? האם הסכלוּת היא או החכמה? שאלות אלה אינן ללא חן וטעם, שהרי על כל פנים הכל מודים, שהילדות היא כור המחצבת האחת לכולנו, ואף אם נרחק ממנו ככל שנרחק.

אל אלה מצטרפות עוד שאלות אחרות, כשמתחילים פעם להרהר בדבר בכובד ראש בשנים מאוחרות יותר. הן הדוד המצחיק היה ודאי גם, אם אפשר לומר כך, אדם לעצמו, לא רק דמות של חדר הילדים. מן הדין שהיו לו גם מקרי־גורל משלו, אשר לשו אותו, עד שנעשה מבדח כל כך. ודאי לא היה מן המצליחים הגדולים, שאילו כן, היה מוצא לו דבר חשוב יותר לעסוק בו, מאשר ילדיהם של אנשים אחרים. הרי לא היה לו אפילו אחוזת־בית משלו, אף לא דרגה של אב, כפי שכבר משתמע מעצם השם דוד. כיצד הגיע לאותן תמימות ולבביות שלו, שהכשירוהו לכל התשחוֹקת של הקטנים. אנחנו ראינו בו את המבדח, רק זה בלבד ודאי הוא. אבל הוא עצמו האם היה עליז אותה שעה או עצוב?

והנה מצוי בכל זאת ידיד עליז שאיננו נגוז עם גיל נעורים אחד. זה ארבעים שנה הוא הדוד המצחיק של כל חדרי־הילדים הגרמנים. אמנם אין הוא מצוי בהם בגופו, אבל, וזה עיקר, ברוחו. אך גמל ופרש ממנו דור אחד, כבר בא צוהל לקראתו הדור הבא. תמיד עולים זאטוטים חדשים, ועליצותם משׁכשׁכת סביבו כמעיין שׁוקק. הוא – ואין זו מִלה שׁל גוזמה – הנציח את עצמו. שמו בּוּש, וילהלם בּוּש.²

אך מי שרוצה לראותו, את הדוד בּוּש, חייב להסתפק בתמונה שצייר לאֶנבאך.³ תמונה זו קדמה ל"אוצר־הבית ההומוריסטי"⁴ של בוּש ומראה אותו כשהוא עצמו צעיר יותר, אולי באמצע שנות הארבעים שלו. זו היתה תקופת חייו העזה והעליזה ביותר. אין הוא נראה בה כבדחן, דומה יותר ככבד־ראש, אֶלגי. משמע, כך ידע אותו לאֶנבאך. נאה הוא האף הזה, שמענית עמוקה נפרשת מכנפיו ונוהה אל זוויות הפה, אך נעלמת בשפם העבה. בזקן הארוך והדק חוטי שיבה ראשונים. מעל לעיניים היפות, החדות והנוגות, מצח גבוה מאוד: עינים של צייר ומצח של הוגה. אדון נכבד זה, אומרים, הוא שׁהמציא, צִיֵר וצִיֵד בחרוזים לא־איכפתיים את היתלוּליהם שׁל מאכס ומוֹריץ, את שׁחיצותיה של הֶלֶנה החסודה,⁵ כל תעלולי־פרחחים וּפִתְיֵי־איכרים. הכזהו מראה הדוד המצחיק של כל חדרי־הילדים? כמעט שמטיל הוא אימה, כה אכזרי מבטו. מסתבר שלאֶנבּאך ביקש כנראה בכוח ציורו זה להכניס אל הראשׁ משׁהו יותר מאשׁר דַמיוּת פשׁוטה: אל נא תמעטו לי דמותו של הבדחן הזה, אדון גדול הוא. הוא השח קומתו, אם מטוב־לב ואם מכאב־לב, אך גם כשהוא צוהל עם הפילישתרים ומשחק עם הילדים, הרי הוא הוֹוה ויהיה אדון גדול.

ואכן, ענין בּוּש הוא באמת דבר מוזר. רב־אומן זה נתפרסם בעם זמן רב לפני שהכירו בגדולתו; יצירתו זכתה לשבחי־שבחים, אף קפצו עליה הקונים, עוד בטרם עמדו על מהותה, ואף על פי שהכל ידעו שמו, מעטים מן המעטים ידעו מי הוא האיש. היה עליו לפרוץ ולעלות מתוך התהילה של עצמו ביתר יגיעה משנגזר על אחרים לחדור ולצאת מתוך האפלה. לא היה בהופעתו שום דבר שיניע את פרשני הכוונות ומגלי פלאי־האמנות, להאיר את אורם. הוא גם לא נזקק לשום חבורה כדי לזכות מכוח הצוותא לנסיעה זולה יותר, היה לו די גם די בשל עצמו. וכך הלך לו בפשטות אל העם, אל הילדים, דיבר אליהם ככל העולה על רוחו ותיווה לפניהם מתוך שכחה עצמית, אולי אף מתוך יאוּש־מה, את קווי שרטוטיו המצחיקים.

כי בימי נעוריו ביקש לעצמו משהו גדול מזה. הוא אף רצה להיות לצייר אמיתי, בצבעים על הבד. אך לא הצליח להגיע בזה לידי שגשוג. יותר מדי נתפס היה להגות ולספרות משיוכל להיות צייר טוב. אותה שעה, כשעבר אל הסגנון הנמוך ביותר, לא ארה דבש כנראה. האם היה זה מעשה־הלצה מקרי בחדר העבודה או שום הזדמנות אחרת שהעלו על דעתו את הרעיון לנסות כוחו בליצנות? בקיצור, כך החליט. אין כרעב מורה טוב לעשות את הציירים לרושמי־רישומים בשביל עתונים היתוליים. ומכאן ואילך, בדרך כלל – הקץ לאמנות הגדולה. הן גבירה זו תובעת לא רק הינזרות מכול או מידה מספקת של הון חוזר, אלא גם סבלנות ושקט. ההברקה צריכה הבשׁלה, המִתְוָה טעונה עיצוב. דעת חכמים היא עתה פה אחד, שאין כדאי כלל בכל המאמצים הגדולים הללו. החיים חולפים ולא היה ולא כלום. ואשר לדורות הבאים, אל אלוהים! הרי בסופו של דבר נמצא שיש להם טעם שונה משלנו, ואז על אחת כמה שלא היה ולא כלום. ואף אם מניחים הם זר על קברו של אמן, מה לו מזה? מתוך מזיגה של הקלת ראש, מצוקה וחכמה כאחת, עולה אותו מצב־רוח שבו איש גדול כמו בּוּש מוותר על האמנות הגדולה.

על כן נפלא הוא לראות, איך האיש הנקוע הזה משכיל לעצב יצירה קיימת לעד. הולך הוא באשר ילך, ודווקא משום כך הוא מוצא את דרכו. אותן קריקאטורות יש בהן רעיון, משום שאנוס היה להתייגע הרבה כדי לעשותן נטולות רעיון. בכל מה שאדם מעצב שרויה תמיד אישיותו, אם גדולה היא ואם קטנה, כמות שהיא. כלולה בזה תפיסתו את האדם, את העולם, נקודת השקפתו. ובכל אשר הדוד המצחיק מספר לילדים הקטנים, שאינם יורדים לסוף דעתו, אין הוא מגיד להם אלא מה שעלה על דעתו, על דעתו הוא דווקא. אמת, הוא מלביש חכמתו מלים וצורות ילדוּתיים. הם אינם רואים בדמויות ובעצמים אלא סימנים מעטים: המשקפיים אצל המורה, הצליעה של הדודה הזקנה, ארובת העשן הדחויה של הבית. הפרט, המזדקר, הוא המבדח, כנראה משום שהשלם מוצג בו חסר. לעומתו אנו רואים עצמנו מושלמים הרבה יותר, ואנו שמחים, אנו צוחקים. נחת־רוחנו עולה עוד יותר, כשקורה את חברנו משהו המוציא אותו מכליו. צרתו של הזולת הוּא מעיין לא־אכזב לבדיחות־הדעת. אכן, הבא לשעשע את הבריות, אל נא יהיו נכבדים בעיניו יתר על המידה. הקומי שבכל המפעל הבוּשי כולו יסודו בהכרת תכונה אנושית זו של השמחה־לאיד ובניצולה של תכונה זו. זה פשר אותן הריסות שאין דוגמתן, רציחות ופציעות איומות המתחוללות אצלו. אצל בדחן זה שוטפים זרמי דמים, איברים קטועים, גופות ממועכים, אפים כרותים בשגגה, אזנים קטופות, הם תופעות מצויות ביותר בעולמו המבודח. זרוע תקועה על שפוד, בוהן אחוזה בוו, אצבעות צבותות – אלה דברים של מה בכך. המיטות שבהן ישנים אצלו, הן תמיד קצרות הרבה מדי. הרגליים חורגות תמיד חוצה במידה מענה. לשכיבה נוחה אין זוכים אצלו, על כל פנים לא שעה ארוכה. ואם ראית משפחה יושבת ברוח עליזה מסביב לצלי, או לכוס קפה, חזקה חלוטה היא שעוד מעט יתרחשו אסונות כבדים אשר יקפחו את סעודת שמחתם. שאין אתה מוצא אצלו כלי זכוכית או חרסינה שאין סופן שבירה, שהמכנסיים דינם לקרעי־קרעים, המעילים – לשריפה, המגבעים למעיכה – כל אלה הן מן ההתרחשויות הקלות, אבל עדיין בגדר העליזות. אין ערוךְ לשַׁמוֹת שׁהוא עושׂה בכתביו המקובצים. ניתן לומר, שכל האישים הפועלים בהם סופם נחרבים. זקן ונער, עני ועשיר, גדול וקטון הם יורדים אצלו כולם, פחות או יותר ביגון שאולה. וזה, כל זה, הוא מקור שמחתנו הגדולה.

הרואים אתם, מי הוא אותו דוד מצחיק המשחק עם הילדים? יודע הוא את אכזריותם ויודע כיצד מטפלים בהם. הם צוחקים לו, והוא צוחק למתענגים. עתים הוא מטיף להם דברי־מוסר, מן הנדושים שבעולם, כי יודע הוא שאל הטובים והיפים לא ישמעו. או שהוא מגיע כאילו ברוב עמל עד פתגמי־חכמה מן המין הזול. גם באלה די והותר. וסוף סוף אין אדם עולה בחכמה למעלה מן הפתגם, ולא בפיוט למעלה משיר־העם. אף על פי כן מציץ לעתים המשורר הלירי החבוי בקרב חרש־החרוזים הגולמניים והגחכניים ואז הוא אומר:

חייב אדם העמק ראות

לכוכבי־עיניה של השכנה

למען ילמד חביון סוד

החיים הללו על אדמה.⁶

כי גם משורר הוא גם חכם, קרוב לבריות וקרוב לילדים. מספר היתלולים שלו כבר נקלטו בשפת הדיבור, כנטע זעיר חדש בנבכי־היער. לכשירצה הוא מפליא קלוֹע אל צליל־העם, כמו למשל בסיפור “לנכן הישרה”. זו היא אגדה אמיתית.

אולם רישומיו המבדחים בסגנון חיתוכי־עץ ישאו תמיד את שמו אל בין מחנות ילדים חדשים. קווי פניהם של האנשים ושל העצמים הם בדחניים. אך ברבות השנים אתה מתבגר ומוצא בהם כמה וכמה סימני אופי, המיתאר מתמלא, ואתה מגלה שׁגידולי־הפרע הם פרי העוני והצער. וּמשׁהֵבַנתָּ הכל, ניטל הצחוק.