אוזן ברזל. במקור: Eisenohr. נכתב לפני אפריל 1904. נ.פר.פר. 11 ביוני 1905.
הָיֹה הָיָה נער ושׁמו היינֶריךְ. ולנער אֲחוֹנֶת אחת והורים שְׁנַיִם. היתה האחונת קטנה עוד ממנו והוא לה אח נאמן ומגן עליה כל אימת שהיו נתונים בסכנה. ואולם סכנה אחת לא היה בידו של היינאֶריך למנוע מאחותו ומעצמו – הלא היא מחלת אמם האהובה. הם נפחדו מאד כשראו פעם אמם שוכבת על משכבה ופניה חיוורות כּבּד. גם קולה כבר נשמע כבא ממרחקים. קודם לכן היה קולה של האם כלטיפת יד רכה, ואילו עתה לא היה אלא הבל־פה, כה חלוש. "היינאֶריך! " – אמרה, ולאחר רגע: "מארי! " – לא יותר. אולם לילדים היה הדבר כאילו שמעו דרשה ארוכה, נאה ונעימה, וכמו ניגן העוגב.
הזרים על קבר האם טרם תמו לנבול, והאב הביא אל הבית אשה אחרת. לילדים אמר, שהוא נאלץ לעשות זאת, משום שרק אשה בקיאה בפריסת לחם. זו היתה, אל־נכון, אמנות חשובה, אלא שהאשה החדשה הבינה בה הרבה פחות מן האם. על כך שוחחו ביניהם היינאֶריך ומארי לעתים.
"כיצד השכילה אמנו,על אף הכל, לעשות זאת? " – שאל היינאֶריך. “לא היה אז בבית יותר לחם, ואף על פי כן קיבלנו פרוסות גדולות יותר.”
ענתה האחונת ואמרה: “חושבת אני, היינאֶריך, שאמנו פרסה פחות לעצמה, משום שרצתה לתת יותר לנו.”
לעומת זאת פרסה אשתו החדשה של האב יותר לעצמה. עוד מעט ולא הספיק לכל הארבעה. אז אמר האב: “היינאֶריך חביבי, הנה גדלת דייך, ועליך להשתכר פת־לחמך בעצמך. לך לך, בני.”
יצאו הילדים עוד פעם אחת יחדיו אל גן־הוורדים, אל קבר אמם. שם קטף היינאֶריך פרח שעלה מתוך אדמתו, וכבש אותו בתוך ספר קטן. "ולאן רצונך לילך, אחי? " – שאלה מארי. והיינאֶריך ענה: “אל המלכות הכחולה, אחותי. ודבר לא תשמעו על אודותי, עד אשר אמצאנה.” אז נפלה אחותו על צווארו, ושניהם בכו עוד הפעם יחד עד שכלו כל הדמעות מעיניהם. אז יצא היינאֶריך לדרך, ומפחד פן יכאב לבו הרבה מאד, לא הביט עוד לאחור.
הצידה שאביו נתן לו לדרך הספיקה לו עד ליום השלישי. אז אנוס היה היינאֶריך לראות מה יעשה ולא ימות ברעב. עזר לאכרים בקציר־השחת ולספנים – בפריקת משאותיהם, ולא היתה עבודה אשר תקל בעיניו או תכבד ממנו. לבסוף בא אצל חרש־נשק להיות לו שוליה. דקות ורכות היו זרועותיו של היינאֶריך בעזבו את בית־אביו, אצל חרש־הנשק נעשו קשות כברזל. אבל הוא ביקש להיות חזק עוד יותר, הלוך וחזק, עד אשר לא יימצא עוול בעולם שלא יהא בכוחו להיאבק עמו, ואחרי־כן גם יחפש את הדרך הקצרה ביותר אל המלכות הכחולה.
פעם אחת נזדמן לסימטה, בשעה שחבורה של נערי־רחוב עלבו בזקן אחד. כהרף־עין הסתכל היינאֶריך במחזה. ואז קרא ואמר: "הניחו לו לאיש הזקן! "
עתה עוד הרעו הפרחחים לעשות, עד כי נפל הזקן לארץ מתבוסס בדמו. אז תפס היינאֶריך בגופו של הבחור הקרוב אליו, הפכו כשראשו כלפי מטה והצליף ברגליו המתנודדות של השבוּי על פני חבריו עד שהבריחם.
דלה היינאֶריך מים מן הבאר ושטף את הפצע במצחו של הזקן וחבשו במטלית. אז דיברו איש עם רעהו בידידות־אמון על זה ועל ההוא, ומאחר שנדמה היה לו שהזקן כבר היה בכל מקום שבעולם, שאלו גם למקום המלכות הכחולה. ובעשותו כך נפעם לבו מעט, כי גונב אליו הפחד, שמא אין בכלל מלכות כחולה בעולם.
העמיק הזקן מבטו לתוך עיניו של היינאֶריך.
“אם יש את נפשך להגיע למלכות הכחולה, עליך לזכות תחילה בציפור אחת. שמה: ‘האמונה, שבכוחי הוא’, ואולם בעל־חיים מוזר היא, איומה למראה, שחורה כעורב, ולה צפרני־טרף ומקור גדול. עליך להושיב אותה על כתפך הימנית, משמע, חייב אתה לאלפה שתהיה תמיד גם חזקה גם נוחה. היא שוכנת בכלב עם הרבה מאות צפרים אחרות, וכל הרוצה לתפסה אל נא ינוע לבבו בקרבו.”
עוד היינאֶריך מהרהר בדברים האלה – נעלם הזקן ואיננו.
אולם מיד אחר־כך אירע, שליד בית־המלאכה של חרש־הנשק עצר עבד רוכב על סוס ולידו סוס שני ללא רוכב. הרוכב ביקש נער לקחתו עמו אל הארמון אשר ביער, כי היתה שם מלאכת־תיקון דחופה לעשותה. האומן שלח עמו את היינאֶריך. בדרך פתח הרוכב הזר ואמר:
“אם זריז אתה, יש בידך לזכות באושר. האדון שלנו כבר הזמין – לשווא – את כל המסגרים והנפחים אשר בסביבה כולה. אף אחד מהם לא הצליח לעשות. שכן המדובר הוא במלאכה שהרוצה לעשותה אל נא ינוע לבבו בקרבו.”
אז תלה היינאֶריך מבטו בעיניו של האיש, שכן דומה היה עליו שקולו מוכר לו. ואולם לחיים אדומות היו לו, לעבד, ושיער צהוב כקש, לא היה זה הזקן שראה אז. צחק היינאֶריך:
“אם כן, תנוח דעתך. לא בנקל ינוע לבבי בקרבי.”
היה זה ארמון בעל מגדלים רבים. גשר־נע נטוי היה על פני תעלת־המים. כלבי־ציד נבחו, אולם העבד היסה אותם בצליפות־שוט אחדות, והם נסוגו בזחילה. זולת הרוכב הצהוב־כקש לא נראה אדם בחצר הארמון. הסוסים אצו לבדם אל האורווה. ושוב פנו העבד והיינאֶריך והלכו על פני גשר־נע אחר אל היער. הגיעוּ עד מִכְלָה, עשׂויה כולה מוטות־ברזל עבים וּמִשְׁזָר שׁל חוטי־תַּיִל ארוג סביבה, היה זה כלוב־צפרים עצום. מאות צפרים מכל הצבעים ומכל המינים רעשוּ, צרחו וצפצפו במהומה אחת. לפני המִכלה רבצו שלושה חתולים גדולים, כפי שהיינאֶריך עוד לא ראה כמותם מימיו. הצהוב־כקש דחף את החתולים בבעיטת־רגל, והם עקרו מן המקום ביללת־ריטון, אולם הוסיפו לארוב לצפּרים אשׁר במִכלה, שׁמא תתקרב אחת מהן סמוך מדי אל הבקיעים שברשת־התיל. שכן היו בקיעים ברשת, ואותם נדרש היינאֶריך לתקן. מיד שם פניו למלאכה, פטיש וצבת בידו. אולם משנתקרב אל הרשת פתחו הצפרים ברעש איום, הקישו במקורים, תקפו בצפרניים וקרעו את לסוטתו לגזרים.
היינאֶריך אך צחק ואמר:
"אהיה נאלץ, איפוא, להיכנס פנימה! "
הצהוב־כקש פער פיו ברוב תדהמה.
"הבה לי כלי זינו של אדונך! " – פקד היינאֶריך.
העבד מילא אחר הפקודה, היינאֶריך לבש שריון וחבש קסדה, ודומה היה לאביר שעה שנכנס לתוך הכלוב. אולם במקום חרב אחז מחבת־אש בשמאלו ומוט־פלדה מלובן אדום בימינו. את המכשירים האחרים כבר תקע קודם־לכן בין מוטות הכלוּב.
הו, מה הסתערו עליו. אולם לא היה זה אלא שאונם והלמותם של המקורים והצפּרניים החובטים את הצניף והצינה, על מגן־העורף ועל מגיני־שוקיו. היינאֶריך דחק עצמו עם הברזל הלוהט שבידו אל תוך מחנה המתקיפים, גם דחף כהלכה במגיני־המרפקים, במגיני־הברכיים וברגליו, עד שצפרים לא מעטות נפחו את נפשן. הצפרים הזעומות רוסנו ונסוגו מפניו. מיד התחיל עושׂה מלאכתו בשׂשׂון. פתח את האֶשְׁקָף שׁעל פניו כשׁהוא שורק להנאתו. והנה התחילו עולים קולות נעימים גם מן הכלוב. זמר אחד נענה לנפּח ההולם בפטישו, מיד נלווה אליו עוד אחד. מאחוריהם צייצה חרש מקהלה. משהתחילה העבודה מחממתו, ומאחר שכבר בטח לבו בשלום – הוריד את הקסדה מראשו, והנה קרה הדבר. פתאום זנק אליו נץ ותלש אחת מאזניו, את השמאלית. היינאֶריך שאג שאגה גדולה, אולם מיד נזכר, כי שומה על גיבור לשאת כאב בדומיה. הוא אך יצא מתוך הכלוב, כדי לחבוש את פצעו. אחרי כן שם את הקסדה על ראשו וכך עשה מלאכתו. אולם שוב לא נשמעו כל שריקה וכל זמר.
משכילה מלאכתו, שכב לישון. בלילה נראתה אליו אמו האהובה בחלום. “היינאֶריך יקירי” – אמרה – “אל נא תשכח גם את היונה הצחורה, שהיא כמו הענווה.”
לא הבין לפשר החלום. אולם מאחר שהעבד אמר לו בבוקר, שרשאי הוא לדרוש כל שכר, יהיה אשר יהיה, עלה בדעתו לומר:
"האם מצוייה בכלוב שלכם צפור הקרוייה: ‘האמונה, שבכוחי הוא’! "
עיניו של הצהוב־כקש נתנוצצו, ובחיוך אוילי ענה:
"חפשנה לך! "
וכך נכנס היינאֶריך שוב לכלוב כשהוא משוריין. הצפרים, מהן חוששות מהן בוטחות, המו סביבו, גם הנץ זנק אליו. אולם הפעם הבחין היינאֶריך בבואו. צביטת ברזל אחת – והטורף מוטל חנוק. והיינאֶריך חיפש. על אחד המוטות ישבו שתי צפרים, האחת שחורה כפרס והאחת לבנה כיונה. הן לא נתעופפו בבואו. הן הקישו חרש בכנפיהן. אז עמד היינאֶריך על פשר הדבר. שם את הצפור השחורה על אגרופו, ואת הלבנה – על קסדתו. וכך יצא מתוך הכלוב.
“את הצפרים האלה מבקש אני שכר עבודתי” – אמר לעבד הצהוב־כקש. והלה רץ והביא עמו את תשובתו של האדון הבלתי־נראה לאמור:
“זכאי אתה לקבלן, גם את כל השריון ואף סוס.”
יצא למסעו הביתה, ברווח של שתי צפרים, לבוש־אבירים וסוס, בהפסד אוזן אחת. בבית־המלאכה של האומן שלו ניגד לעצמו אוזן ברזל וקשרה ברצועה במקום האוזן האבודה. אחר כך השחיז לעצמו חרב, נטל חופשה מן האומן והשוליות ויצא ברכיבה לעולם בחיפוש אחר הרפתקאות. הצפרים – השחורה והלבנה – היו בנות־הלווייה שלו. עתים ישבו על כתפיו, עתים על קסדתו ואגרופו, כאז. בשעות סכנה ומלחמה הניח היינאֶריך את היונה, ואך הפרס היה עמו. והיה מראם איום – האיש שעליו הצפור המלחמתית סמורת־הנוצות. הרוזן מבורגונדיה נתן להיינאֶריך את הדרבנות הזהובים, ובכל הארצות יצאו לו מוניטין של האביר בעל־אוזן־הברזל, או בקיצור – אוזן־ברזל. אבירים טובים רבים נכנעו לפניו, ורבים השונאים שנפל עליהם פחד הצפור השחורה. אולם תדיר, לאחר כל נצחון, מלטף היה את היונה הצחורה שלו ושם אותה כקישוט יקר על קסדתו. כי עניו היה בנפשו, ובכך כבש גם את הלבבות. ולא עלמת־אצילים אחת בצפון ובדרום חוננה אותו במבטה, אף שהיה בעל אוזן ברזל. ואולם הוא היה עצוב, האחת על אודות מולדתו, והאחת – משום שעדיין לא נודעה לו הדרך אל המלכות הכחולה.
וכאשר נתמלא לבו צער, ישב והעלה את המכתב הזה אל אחות הקטנה:
“מארי היקרה, עדיין לא מצאתי אותה. ולפיכך אסור לי לחזור הביתה, כי נשבעתי. זולת זאת שלום לי. ומה שלומכם, מארי היקרה? בן כמה שנים כבר אבא? הנני, באהבה רבה, שלכם – היינאֶריך. את התשובה יכולה את למסור לסוחר, שהביא לך את מכתבי.”
ואולם הסוחר חשב שאין זה אלא מכתבו של אחד המשרתים בפונדק, וירחים רבים נקפוּ עד שבאה התשובה:
“הה, אח יקר היינאֶריך, הנה עוד בחיים אתה! כבר שפכתי על גורלך דמעות כה הרבה שהיה בהן למלא פלג מים. אך עתה שבעתי אושר שבעתיים על כל דמעה. אולם רצוני גם לדעת מה אומנות קנית לך. ומדוע אין אתה חוזר הביתה, היינאֶריך חביבי? אני כה מתגעגעת אליך. הן המלכות הכחולה אינה קיימת כלל. אל־נא תהא נער כה טיפש. כאן יכולת להיות לנו לעזר. האב זקן, ואין הלחם מספיק עתה עוד אף לשלושה. אשתו החדשה של אבינו עדיין אינה מבינה את מלאכת פריסת הלחם. וגם אני משתכרת קמעה. הנני תופרת אצל הכובסת של הנסיכה שלנו. נאה וחביבה היא – לא הכובסת, כי אם הנסיכה – ועצובה מאד. עינים לה כחולות כדגניות, היא נאלצת להינשא למלך מכוער המתגורר בשכנות, שאם לא כן יאסור עלינו מלחמה. הנסיכה שלנו אנוסה, על כן, להקריב את עצמה. הה, אילו נזדמן אביר, שהיה משחררה. אבל אין כנראה בעולם אלא אחד בלבד שיש ביכלתו, לפי שאומרים, לעשות זאת, והוא איננו כאן. אומרים, שאזני ברזל לו, ובהן הוא מיטיב לשמוע מאנשים אחרים. גם צפור שחורה וצפור לבנה לו, המתעופפות לפניו. אולם האביר אוזן־ברזל נמצא עתה אצל שחורי־העור בארצם, ארץ המישחר או ארץ־המחר.2 היה, איפוא, שלום, היינאֶריך יקירי. שלך תמיד – מארי.”
אולם היינאֶריך נבהל לראות כי תהילתו כבר הגיעה אל מולדתו, ומקוּבּלָנוּ – לשם מגעת החרפה בראשונה והתהילה באחרונה. ארוכות הרהר במכתב הזה ואחר כך ציווה לנעריו ועבדיו לאסור הסוסים.
משנזדקרו מתוך המישור מגדלי חומותיה של עיר אבותיו, נאלץ היה היינאֶריך לסגור את האשקף של קסדתו, כי לא רצה שיכירוהו, גם דמעות ירדו על לחייו והוא בוש.
כאש פשוטה השמועה בעיר, שאביר הצפרים הגיע. "אוזן ברזל! אוזן ברזל! " – צעקו הנערים וזרקו כובעיהם באוויר עם כניסתו. אולם הוא לא הלך אל הארמון בדרך הקצרה. תחילה רכב עבר סימטאות עלובות ועקלקלות, כמי ששבילי המקום נהירים לו. הוא נעצר לפני בית קטון וישן, שהיה כה נמוך, עד שהאביר יכול היה ממושבו על גב הסוס להסתכל לתוך החדר של הקומה הראשונה. ומארי הציצה החוצה ונפחדה מאד, כשפנה אליה בפתע ואמר בקול אטום ובלתי־מוכר, משום שאֶשקף־קסדתו סגור היה:
"שמרי־נא לי, נערתי, צפור זו! אקחנה מידך אחר־כך, שכן עתה דרושה לי רק האמונה, שבכוחי הוא! "
והוא פנה והלך עם כבודתו, עוד לפני שהנערה נתיישבה בדעתה. אולם היונה הלבנה של אוזן־הברזל שימש לה הוכחה שלא היה זה חלום. מארי קשרה אותה היטב בסרט אדום כורד, אף שלא היה צורך בכך.
ואולם היינאֶריך התנשא באוכפו ביתר גאווה ורכב אל מצודת־המלכים הגבוהה. המלך המכוער שגר בשכנות כבר היה שם מוכן לערוך את חג־נישואיו. היינאֶריך קרא אותו ואת אביריו לדו־קרב. על האבירים שומה היה להיות הפותחים בקרב. אולם לאחר שנוצחו שבעה מהם זה אחר זה, הגיעה פתאום אל המלך המכוער ידיעה חשובה, שעליו לחוש לביתו. עם זאת קרא כשהוא קופץ אגרופו:
"אני חוזר ובא! "
"נמתין, איפוא, אדוני המלך! " – אמר אוזן־ברזל.
עכשיו באה הנסיכה ועמה אביה, המלך הזקן, והודו לו. היינאֶריך ראה, שאכן עינים לה כחולות כדגניות. ופתאום כאב לבבו, בלי שידע מדוע.
אחר נפרד בברכה מעל המלך הזקן ובתו, כי אצה לו הדרך הביתה. וכך נודע להם שהוא בנו של אחד נגר. הדבר עורר את רוגזם של אנשי החצר עד כדי כך, שאחדים מהם שעיקמו אפם כנפי־האף שלהם נשארו עקומים כלפי מעלה, ולא יכלו עוד להחזירם אל מקומם.
ומה שמחה מארי. צחקה ובכתה כאחת. היא ליטפה שוב ושוב את אוזן־הברזל של אחיה, כאיל גרמו לו זו אי־פעם כאב כלשהו. האב לחץ את ידו, התגאה לפני שכניו, ואך בלבו התבייש קמעה. אשתו החדשה של אביו הבינה פתאום את מלאכת הפריסה – והלחם הספיק לארבעתם.
עתה הרגיש אוזן־ברזל, מה טוב להיות בבית־אבא. הרגשת האושר של הסימטה הישנה חזרה ונחה עליו. שוב לא רצה לעזבנה. שם את הפרס בכלוב חזק, ואך היונה בלבד היתה בת־לווייה שלו בכל אשר פנה. לעתים קרובות הלך עם מארי אל גן־הוורדים, אל קבר אמם האהובה. פעמים נזדמנה להם הנסיכה בדרך, אבל שוב לא ראה מה כחולות עיניה כדגניות, משום שתמיד כובש היה מבטו בקרקע לפניה. המלך הזקן היה נדיב־לב ומינה את אביו של אוזן־ברזל לנגר־החצר. שליח החצר הביא את הבשורה בדיוּק בשעה שהיינאֶריך הגיש מזון לפרס שלו. איש לא הבין, מדוע כה חרה אפו של היינאֶריך על כך, עד שגירש את השליח בבעיטות רגל. ועל מארי אסר ללכת מכאן ואילך אל הכובסת. סבורים היו, שבגלל היותו אביר נתמלא גאווה יתר על המידה, אולם טעות היתה בידם. מיד לאחר שכילה מלאכתו אצל הצפור השחורה ופיזר גרעינים לצפור הלבנה, אמר, שברצונו לוותר על האבירות ולהיות שוב חרש־נשק.
וכבר עשה את ההכנות הדרושות לכך, – והנה הגיעה בשורה רעה. המלך המכוער הלך וקרב עם צבאו, הטיל אימה על כל הארץ, וגם על המלך הזקן ועל חצרו. מחמת הפחד חזרו למקומם כנפי האף שנתעקמו. ואולם ברחובות התחילו הנערים צועקים שוב: "אוזן־ברזל! אוזן־ברזל! " והפעם צעקו עמם גם הזקנים.
אז קרא אותו המלך הזקן ואמר: "עליך לעזור לנו, היינאֶריך אוזן־ברזל! אתה הטוב באבירים שלנו! "
"האם בכוחו של בן־נגרים הדבר? " – מלמל היינאֶריך.
וכך גילה המלך הזקן את הדבר שהציק להיינאֶריך, ואמר:
“אם תחזור מנצח והיית לי כבן, – אם טוב הדבר בעיני בתי.”
נשא היינאֶריך את עיניו וראה את העיניים הכחולות כדגניות, ועתה ידע, היכן היא המלכות הכחולה.
“אולם, אדוני המלך” – גמגם – “הלא אך אוזן אחת לי.”
“זה די והותר”, היתה דעתו של המלך, וכך היתה גם דעתה של הנסיכה.
הנה כי כן יצא היינאֶריך למלחמה. הצפור השחורה ישבה על כתפו, או על קסדתו. הוא הכה את האויב.
וכאשר חזר בראש צבאו, הקבילה פניו הנסיכה ארושתו. המלך הזקן כבר היה מיוגע ומסר לידיו את הכתר הכבד, למען ישאהו. אולם בחג־הנישואין התיר המלך היינאֶריך את אוזן־הברזל שלו, וכיסה את הצלקת בקישור של זהב. ושעה שהסבו לסעודת־הכלולות, ציווה לשאת את אוזן־הברזל על גבי מוט גבוה ברחובות העיר, וכָרוֹזִים הודיעוּ לקול־תוּפּים את הדברים אשׁר גם אמר באזני האורחים במצודה:
“אזנו של המלך היא נחלת העם. לפיכך שולח אני את אות הברזל הזה החוצה. כי רוצה אני לשמוע אל תלונותיכם ואל משאלותיכם, אתם המסכנים, כי כאחד מכם הייתי, ומלככם אתם אהיה, מלך העניים והחלשים.”
ומשאמר את המלים האלה נתנוצצו העינים הכחולות כדגניות ברוך מופלא. והיינאֶריך כבש את המלכות הכחולה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות