ליזכן מאצל התירזה. במקור: Lieschen von der Linde. נכתב לפני אפריל1904. נ.פר.פר. 23 באפריל 1905.

האב ישב בכפר מתחת לתירזה הזקנה והיה השופט. ליזכן² היתה לעתים משחקת לרגליו שעה שטרח ביישוב הסכסוכים, ומכיוון שהיו בכפר עוד כמה וכמה ילדות בשם ליזל, קראו לה ליזכן־מאצל־התירזה.

ליזכן היתה כה שקטה במשחקה, עד שבקושי הבחין בה מישהו, בשעה שהאנשים היו תובעים צדקתם ומתנצחים בפנים לוהבים. משהגיעה שעת מתן פסק־הדין, היתה ליזכן מאזינה תמיד בתשומת־לב מרובה ובעיניים פקוחות לרווחה. והעיניים היו בכול משל אביה. גם הן עיניים עמוקות, נוקבות, שואלות, כעיניו של השופט. כמוהן בדיוק הביטו בחומרה גדולה, ואם נזדמן אדם שרעה בלבבו, היה מרגיש עצמו שלא בנוח כשהיתה אותה ליזכן מביטה אליו חרש. מובן שלא מעיניה של ליזכן היתה לו זאת, שהרי אין ילד יודע הכל; היתה זאת מלבו הרע שניצב לפני ראי טהור.

אולם גם אם ליזכן לא השכילה להבחין בכל מעשיהם של הבריות – אביה הבחין בהם. ולפיכך היה שופט טוב ונורא כל כך. איש לא יכול להעלים ממנו דבר. משבאו אליו האנשים, היה מסתכל עמוק אל תוך נפשם, בעיניו המחמירות. שום קמט דק ושום כתם זעיר לא נעלם ממנו, ולא כדאי היה לייעץ לחוטא שיקרב אל התירזה, כי שם לעיני השופט היתה כל אשמה יוצאת לאור. ולא היה אדם ערום או עיקש שיוכל לעמוד בפני עיניים אלה. קלי־הלשון פתחו בלמלום מעורר רחמים, הסרבנים הרכינו ראשם מבוישים, והכובשים סודותיהם כבוֹש היטב בקרבם, היו אנוסים לפרוש בבת אחת את הכל ואף יותר מזה, ברצונם או שלא ברצונם. הוא לא כפה עליהם בשום דבר זולת עיניו. אולם הללו מביטות היו בחומרה רק עד שלא נחקרה מלוא האמת ועד שלא נחשפו כליל האנשים ומעשיהם. אז פשט רוך בעיניו של השופט, ופסק־דינו לא הכאיב אדם מעולם יותר מכפי שהיה הכרח בדבר. היה ריחם הטוב של פסקי־הדין שלו הולך בכל הארץ. ומכל קצותיה היו אנשים באים אל מתחת לתירזה שלו ומבקשים לחרוץ משפטם.

פעם נקרו לפניו שני אנשים מכפר אחר. הביאו עמם עדים־בשבועה ופרשו את ריבם לפני השׁופט. האזין השׁופט, לדברי שׁניהם האזין, ויותר שׁהִרְבָּה לשמוע יותר נתערפל עליו העניין. במידה אחת של תקיפות נשבעו העדים שבעד ושכנגד, עד שבסופו של דבר, לא ידע השופט להתיר את הסבך. רק זאת נדמה היה לו, שהיה משהו מן המרמה במבטו של התובע. אולם כיצד יכול היה להרשׁיע על סמךְ הנִדְמֶה בלבד, שׁהרי חוץ מזה לא הכירו כלל? בלבו פנימה נאבק עם עצמו, כפי שראוי לו לכל שופט טוב, ואל האלהים התפלל שיתן לו אות אמת.

החרישו מבקשי המשפט, גם הקהל ציפה ביראת הכבוד, והכל תלו עיניהם בשופט שישב אחוז־דאגה, תומך רקתו בכף־ידו ומביט דומם נכחו בעיניים בוהות.

לפתע עלה מתוך הדומיה הגדולה קולה של ליזכן. עמוּדה היתה על רגליה ונאחזת בברכיו של השופט כשהיא זוקפת אצבע קטנה אל מול התובע: "אבא’לי, מדוע אין אתה מגרש אותו, את האיש הרע? "

לחש פשט בקהל, כי היה הדבר בעיניהם כאות מן השמים. ואילו אחד מעדיו של התובע נפל לרגליו של השופט ויילל מתוך החרטה: – “סלח־נא לי, אדוני! עדות־שקר העידותי”.

כך נתגלתה האמת לעין השמש והשופט יכול להוציא פסק־דינו. אז ניצתה חמתו של התובע על ליזכן שהביאה למפלתו. הוא ארב לילדה וניקר את שתי עיניה, כשהוא קורא בצחוק של לעג: "שוב לא תרשיעי אדם בעיניך! "

הנבל נתפס אמנם עד מהרה על־ידי אנשי הכפר ונתלה על ענף של אילן, אולם אישוני עיניה של ליזכן כבר לא נושעו בכך. עיניים יפות, רציניות, נבונות וחביבות אלה כלו לעד.

האנשים בכפר נצטערו מאד. כקטן כגדול קוננו על מאור עיניה של ליזכן, כי אבד. וכל שהיה בידו לעשות לה נחת־רוח עשה כן, כאילו היתה זו חובה המוטלת על כולם. ליזכן המסכנה מאצל התירזה היתה לחביבת הכפר כולו. אהבוה והעריצוה על טוב לבה ועל תומת נפשה ועל סבלה האיום.

אולם גדול מכולם היה הכאב שכאב לב־האב של השופט. מעתה לא הניח עוד לליזכן שתזוז ממנו. תמיד ביקש שתהא מצוייה לידו, לשמור עליה ולשרתה ולפחות מאה פעמים ביום היה שואל אותה: "מה שלומך, ילדתי הטובה? האין כואב לך דבר? הרוצה אַת משהו לשחק בו? "

ליזכן הקטנה לא חשה עוד שום כאב – וזאת הגידה בחיוך. אלא שמיד התחילו שאלותיה:

"הגד־נא, אבא’לי, האם לא אראה עוד את בובתי? "

הוא נאנח ואמר:

“לא אדע זאת, ילדתי היקרה”.

ופעם אחרת שאלה:

"הגד־נא, אבא’לי, האם לא אראה עוד את השמש, את הירח ואת הכוכבים? ואם לא את הפרחים הנחמדים בבוא האביב? "

הוא נאנח ואמר:

"אל תשאליני, ילדתי הטובה! "

ובשלישית שאלה:

"הגד־נא, אבא’לי, האם גם אותך לא אראה עוד, והרי אתה כה קרוב אלי, אבא טוב שלי? "

עתה שוב לא עצר כוח לומר לה דבר. היא שמעה אך רחש כעין נהימה חרישית או יבבה רמה והבחינה כי ידו וזרועו וחזהו מרעידים. המשיכה למשש עד שהגיעה אל פניו ואצבעותיה הרטיבו.

"אתה בוכה, אבא’לי? "

לא היה בכוחו להתאפק עוד ופרץ בנהי תמרורים עד כי הצפרים בין עפאי התירזה נבהלו והפסיקו שירתם.

נתנה ליזכן אל לבה כי ציערה את אביה הטוב בלי שרצתה בכך והחליטה אותה שעה לא לקונן עוד על מאור עיניה שאבד. העלתה תמיד הבעה של שמחה על פניה, כדי לנחם את אביה. ולאחר שחלפו שוב ימים רבים אמרה ליזכן:

“ראה, אבא’לי, מה טוב שאין לי עיניים עוד. אילולא זאת, כלום הייתי מצוייה תמיד במחיצתך ולומדת דעת חכמתך? לא, משחקת הייתי עם שאר הילדים ולעולם לא הייתי יודעת הצדק מה הוא”.

הוא הבין לכוונתה הבאה לנחמו, אלא שהעמיד פנים כמו האמין לה. אך התולעת־שבלב כססה בו, כל אימת שמסתכל היה בליזכן שלו.

אירע בימים ההם, שגם המלך נתנסה ברעה גדולה שבאה על ילדו. הנסיך רוּפּראֶכט, בנו הצעיר והיחיד, נעלם באורח מיסתורי. חיפשו את הנסיך האבוד בכל מקום ולא מצאוהו. העם האמין שרופראֶכט נחטף והוטל לתוך באר עמוקה. רק לאחר חדשים שלוּ מתוך בריכת־הארמון גופה, שהדגים כירסמוה כמעט כליל, ואך לפי מה ששרד מן הבגדים הכירו כי היה זה הנסיך רוּפּראֶכט.

מרה שחורה חשוכת־מרפא ירדה על המלך ולא היה מסוגל עוד למשול, עד שנאלץ אחיו ליטול לידיו את המדינה במקומו. לא יצאו ימים מרובים, והמלך המסכן האחוז מרה־שחורה מת. אמנם רבים רטנו כי אל היגון נוסף גם רעל, אולם נזהרו בתבונה שלא לומר זאת בקול רם. שכן כבר שם ממלא־המקום את הכתר לראשו והיה רואה רינונים כאלה בעין רעה, הוא לא היה אדון רב־חסד.

שנים נקפו, ליזכן העיוורת גדלה גם החכימה והלכה. היא היתה חכמה מכל בני הכפר הצעירים ועד מהרה גם מן הזקנים. ילדתו של השופט למדה להבין את האנשים, את סבלם ואת שגיאותיהם; כל אותן פרשיות מפותלות ומסובכות והקֶשֶׁב הרב לדרךְ טיפולו שׁל אביה בהתרת הסבכים, הבשׁילו בה, בליזכן התירזתית, במוקדם חכמה משל עצמה. לעתים היה חליו של האב, תולעת־הלב, מענה אותו קשות, עד שלא היה בכוחו להאזין לכל שיחם הממושך של דורשי המשפט. אז היה מייפה כוחה של בתו, לשמוע תחילה לדברי היריבים ולמסור לו דין־וחשבון על כך. תוך זמן לא רב רכשה בזה מידה של חריצות, עד שאביה יכול היה בקלות כמקודם, ואף ביתר קלות להוציא פסק־דין. הדין־וחשבון שמסרה לאביה כבר הכיל לעתים קרובות את ההכרעה, משום שהכל בו היה נהיר ואפשר היה להבחין מקום הצדק ומקום הרשע. אבל דומה היה תמיד כמו דיבר השופט הזקן הטוב מתוך פיה הצעיר־אדום. וכאשר מת אביה לא ראו אישי הכפר דרך טובה יותר מאשר למסור את כהונת השופט לידיה של ליזכן מאצל התירזה.

אמרה השופטת ליזכן אל הגברים, ולא היתה תוגה בקולה אלא רצינות קדושה:

“תהא לי כהונה זו כערער שאני נוטעת על קבר אבי, ואני אטפחנה כטפחי את העץ הצעיר לזכרו.”

משמת האב הרגישה עצמה ליזכן בודדת, וכדי לבלות את השעות הריקות, למדה אצל מנגן נודד לנגן בכינור. התקדמה באמנות זו עד כדי שהיה בידה לשמח את לב הנוער בכפר. ברצון היו בני הנעורים מתכנסים סביבה ומאזינים. פעמים אירע, שמאזיניה אסירי־הטובה קלעו זר פרחים למענה ושמו אותו על שערה החום־בהיר של העיוורת. אז היה חיוך של חיבה פוקד את פניה. הכל ראו בה אחות, או חברה־למשחק. אולם משישבה ליזכן למשפט תחת עץ התירזה, היה יחס הקירבה הגדולה נעלם חיש מהר. אז היתה גבוהה ונעלה כעצם הצדק החי.

עד מהרה פשטה בארץ השמועה, שבכפר זה ירשה את מקומו של השופט הזקן שופטת צעירה ועיוורת, ועל פסקי־הדין שלה נאמר, שהם נבונים משל אביה. סקרנים נזדרזו ובאו בימי המשפט לראות את ליזכן מאצל התירזה ולהאזין לה. מששבו מיהרו לספר על כך בכל מקום, ומכיוון שתהילתה נישא גם בפי הטפשים והמה מרובים, היה שמה הולך ומתפרסם מיום ליום. עתה התחילו הבריות עולים לרגל אליה ממחוזות רחוקים, כל אימת שהיה צורך להכריע בסוגיה חמורה. אולם ליזכן לא לבשה בשל כך גאווה או קלות־דעת. כמקודם לא היתה דעתה נתונה לשום דבר זולת גילוּי האמת ועבודת המשפט.

והנה אירע שפרצה בארץ מהומה מיוחדת במינה. הנסיך רוּפּראֶכט, אמרה השמועה, לא מת; ידי אנשים רעים היו בו להרחיקו, והוא חי. עדיין לא האשים איש את המלך המושל. אך זאת אמרו, כי עתיד הנסיך רוּפראֶכט, ביום שיגיע לפרקו, להופיע ולעלות על כסא המלכות. בתוך העם נוצר שיר חדש, שיר־רוּפּראֶכט. מלות השיר היו פשוּטות ולא־ממריאות, אבל הוא הושר על פי נעימה הוללת ופראית:

לֹא לַבְּאֵר נָפַל הוּא

לֹא בַּאֲגַם טָבַע

מָצֹא מְצָאנוּהוּ

וְלוֹ – הַמְלוּכָה.

השיר הושר ברחובות ובכיכרות, בבתי המרזח, ואף לפני הארמון. ואז אסר המלך לשיר אותו. והיה זה הדבר האחרון שחסר לעממיותו של שיר־רוּפּראֶכט. מעתה ציפצפוהו גם אנקורים על כל גג.

עדיין לא ראה איש את הנסיך רוּפּראֶכט. אכן, גם יום בגרותו טרם הגיע. ליום זה ציפו רבים בגעגועים ובתקוות. המלך פקד לנקוט בחשאי דרכי זהירות, אף שלא האמין הרבה בסכנה; כי משרתו הזקן, שלידיו מסר בשעתו את הנער רוּפּראֶכט – משרת מהימן היה. מלבדו לא ידע על כך איש, ואף המשרת הזקן עצמו מת זה מקרוב במקום הולדתו.

אולם ביום המיועד בא ברכיבה אל שער העיר עלם אציל־מראה ואתו פמלייתו הקטנה. למפקד משמר־השער היו הוראות לכך והוא עצר את השיירה:

"מי אתם? "

ענה העלם דרך חירות ובנימוס:

“רופּראֶכט שמי, ואלה הם אנשי”.

“כך? " – אמר המפקד – אם רוּפּראֶכט אתה, הרי אתה שבוי בידי”.

העלם ומלוויו הוקפו והובאו במשמר בטוח. כל זה נעשה כהרף־עין. לא היו עדים מרובים בשעת המעשה. אף על פי כן פרצה מהר החוצה הידיעה מאצל משמר־השער ומן הצינוק ובו ביום נאסרו בהמוניהם אנשי המרי על שום ששרו חרש או בקול:

לֹא לַבְּאֵר נָפַל הוּא

לֹא בַּאֲגַם טָבַע

מָצֹא מְצָאנוּהוּ

וְלוֹ – הַמְלוּכָה.

אולם ככל שרבו הנעצרים, כן רבו המזמזמים והמפזמים של שיר־רוּפּראֶכט. היה הדבר כמחלה מידבקת. שוב לא היה צורך במלים, די היה בנעימה בלבד. כסערה עבר שיר־רופּראֶכט על פני ערים וכפרים.

אחוזי־רעדה אצו־באו יועציו של המלך לפני פניו הזעופות: "גדולה הסכנה, אדוננו, והיא גוברת והולכת. העם מתחיל משתלהב לקראת אותו הרפתקן. מה לעשות? "

צעק המלך:

“מה לעשות? אכן שאלה זו שואל אני אתכם! לשם מה שמתיכם יועצים לי?”

ואז נתגלגלו חילופי־דברים מבולבלים. הם העלו הצעות מהצעות שונות: לגרש אותו אל מעבר לגבול או, פשוט, להניח אותו לנפשו, כי דרך זו תשמש הוכחה טובה ביותר שאין נוהגים בו כובד ראש. להצעה זו הניע המלך ראשו באי־רצון. מיד הציע אחד היועצים להוציא את העבריין להורג. המלך החריש. אולם האחרים סבורים היו שאין זה מן הראוי. בעיני העם יהיה הדבר מעשה־רצח, על כן יש להעמיד תחילה את רופּראֶכט הכוזב למשפט כדין. מוצא זה, דומה, ישר בעיני המלך. אבל מהו בית־המשפט אשר העם ירחש לו אימון, לאחר שכבר התעורר בו החשד? אין לך שופט שלא יאמרו עליו – לרמז עיניו של המלך ציית. בו ברגע אמר אחד הנבונים שביועצים:

“יש בארץ שופט אחד בלבד שהכל מאמינים לדברו. אם הלה ירשיע את רופּראֶכט הכוזב – יהא קץ לכל הבלהה הזאת”.

"מיהו השופט הלז? " – שאל המלך ברוב צפייה.

“נערה צעירה עיוורת, המשמשת שופטת באחד הכפרים ושמה ליזכן מאצל התירזה”.

היו שכבר שמעו אודותיה, ואילו למלך ולאחרים סיפר היועץ החכם את סיפורה של ליזכן. משכילה דבריו, קרא המלך:

“כן, טוב הדבר. יבוא יצור תמים זה ויכריע נגדו. אז נחרוץ את העונש”.

השתחוו היועצים עמוקות ומשלחת יצאה בחפזון גדול להביא את ליזכן מאצל התירזה אל חצר־המלך.

למחרת היום היתה השׁופטת במקום המשׁפט. כבר בדרךְ הִרְצָה היועץ החכם, שהיה חבר המשלחת, לפני ליזכן את פרטי המעשה. משהו על התנועה כבר שמעה קודם לכן, משום ששיר־רוּפּראֶכט הגיע גם לכפרה. דבר בואה של ליזכן נמסר למלך והוא ציווה להביאה מיד לפני כסא מלכותו.

"ליזכן מאצל התירזה! " – פנה ואמר אליה – “היודעת את מדוע את כאן?”

“כן”, אמרה בשקט.

"היודעת את חובתך, ליזכן מאצל התירזה? "

“כן”.

"אמרי־נא לי מהי חובה זו! "

“חובתי היא לגלות את האמת ולהודיעה”.

"טוב, טוב! יְלַווּהָ אל מקומה. מחר יום־המשׁפט. אז תודיעי לנו את אמיתךְ, ליזכן מאצל התירזה, השופטת התמה! "

כך קרא המלך במעמד אנשי החצר שנתכנסו, והשלווה העילאה ורוח הצדקה שבדבריו אי אפשר היה שלא יעוררו התפעלות בכל. ואולם לעת ערב, שעה שליזכן כבר ביקשה לעלות על משכבה, נשמע קול דפיקה על דלתה.

"מי שם? " – שאלה.

"אני! המכירה את את קולי? "

"המלך! " – הסיטה את הבריח והניחה לו להיכנס. לא היו עמו בני־לווייה והוא דיבר בחפזה, בלחש:

"ליזכן, דברים גדולים מוטלים כאן על כף המאזניים, אפשר בכלל שאין את מבינה אותם כהלכה. עליך לשלוט בכל תנועה של פניך, משום שיתנו בך עיניים בוחנות. אף אסור שיישאר צל צלה של אמונה, כי אורח־פורח זה אפשר שהוא בן־אחי. מה תעשי, איפוא, ליזכן? "

“אתן למלך את אשר למלך”.

"אף לא אשכח לך זאת. יש בידי להיות אסיר־טובה הרבה. יש לי בן, ואם תסייעי אותי, אתן אותך לו לאשה. עתה תפסת את העניין? "

“תפסתי”.

נרגע יצא המלך.

באולם הגדול של הארמון נערך משפטו של רוּפּראֶכט הכוזב. מלבד רבי המדינה, הזמין המלך גם נשואי־פנים מבין האזרחים, למען יהיו עדים למשפט הצדק.

שני פרחי אבירים ליוו את ליזכן למקום מושבה הנישא. המלך ציווה להתקין לה במשך הלילה שמלה לבנה, וזו הפעם הראשונה רחשו־רשרשו כלי־משי על בשרה.

בעברו השני של האולם ניצב כסא־המלכות. והנה הופיע המלך בלוויית השרים. ולאחר שישבו כולם על מקומותיהם, הובא הנאשם אסור באזיקים.

"מי אתה, לפי טענתך? " – שאלה השופטת.

הוא הסיט ראשו לאחור בגאון ואמר:

“אינני טוען בלבד, אני הוא. אני רוּפּראֶכט, בנו יחידו של המלך המנוח ויורש כסא־המלכות הזה”.

ריטון מאיים באולם. בהרמת־יד קלה פקדה ליזכן על השקט והמשיכה לשאול:

"ומה ראָיה בידך? "

התחיל לספר בקול צלול ובוטח את כל הידוע לו: כיצד הוצא על כרחו בעודו נער על ידי משרת זקן והוחזק זמן רב במקום־סתר. ורק משהרגיש הזקן הזה במוות הממשמש ובא עליו, גילה לו הכל ומסר לו כמה חפצים משל הנסיך רוּפּראֶכט. הנאשם הראה אותם.

"ראיות רופפות הן! " – קראה השופטת. המלך צחק. והיא חזרה ושאלה:

"האין לך משהו טוב מזה להגנתך? "

“לא הרבה, עלי להודות בכך. אנשים אחדים הכירו אותי, לפי הדמיון שביני ולבין אבי”.

“הללו אפשר שהם בני־סיעתך” – אמרה ליזכן. ושוב צחק המלך.

“אם אמנם יש דמיון, מן ההכרח הוא שדוקא כאן, בחצר, יכירוהו בקלות יתרה, הן עדיין מצויים כאן ודאי אנשים שידעו יפה את המלך המנוח. יקרבו־נא כולם זה אחר זה”.

והם קרבו. כבר הראשון התייצב בחוצפה לפני הנאשם, בחנו בעיניו מקדקדו ועד כף רגלו, והכריז בוודאות:

"אין זכר לדבר! "

וכך גם האחרים, זה אחר זה.

“הללו עדים משועבדים הם, פסולים” – חיווה דעתו רוּפּראֶכט. "אפשר מצויים בין המשרתים הנמוכים של הארמון אחדים שזכרונם לא לקה? "

אולם שום אחד לא הכיר את הנאשם. רק גנן ישיש אחד עמד שם נבוך וגימגם:

"האדון הצעיר! האדון הצעיר! "

הקיש המלך בחרבו על הקרקע בחזקה ואמר:

"מדוע אתה מכנהו האדון הצעיר? "

נרעד הגנן בכל גופו וענה:

“איני יודע – נראה היה לי… לא, לא ייתכן. הייתי נוכח בשעת מעשה, כאשר משו אותו מתוך האגם”.

וזה היה הטוב שבעדים לזכותו של הנאשם. אולם רוּפּראֶכט הכוזב עדיין לא נתייאש:

“אני מכיר את הארמון כולו, אף את חדריו העלומים. הניחו־נא לי ואוליככם. רצוני להראות לכם, היכן היה חדר־משכבו של אבי, והיכן מתה אמי, והיכן רכבתי על סוס־הנדנדה”.

"הראה־נא לנו זאת! " – אמרה השופטת. נושאי הכלים האצילים צריכים היו להוליכה. רוּפּראֶכט הכוזב הלך בראש, ובכל מקום הורה ללא היסוס את הדרך.

"מה פירוש הדבר? " – רטן בזעף המלך, שנלווה עם שריו למסע. ואילו השופטת ביקשה תמיד את בני־לווייתה שיאמרו לה אם דבריו של רוּפּראֶכט נכונים הם – והם היו נכונים. אולם השופטת לא הסתפקה בכך.

“רואה אני” – אמרה – “שנהירים לך שבילי הארמון. אין זה דבר קשה, ואין הוא מוכיח עדיין דבר”.

צחק המלך צחוק רם.

"זו גם דעתי! "

עתה ביקשה ליזכן את המלך, שיניחו לה לשעה קלה ביחידות עם הכוזב הטוען לכסא־המלכות; רצונה לשאול אותו עוד שאלות אחדות מיוחדות לפני שתבוא להוציא פסק־דין. המלך כבר האמין באמונה שלמה בכלתו־לעתיד ונענה למשאלתה.

לאחר שיצאו כולם ציוותה השופטת על הנאשם להתקרב בסמוך אליה ואמרה:

“הבט־נא יפה מסביב, אם הננו לבדנו” – לחשה.

“הננו לבדנו” – ענה בתמיהה.

אף על פי כן דיברה חרישית, חרישית לגמרי:

"רוּפּראֶכט הכוזב או רוּפּראֶכט המלך – גורלך בידי. יש בכוחי להסיר ראשך מעליך, או לשים עליו כתר־מלכות. אם תבטיח לי לשאתני לאשה, אכריע לזכותך, ומחר אתה מלך. הגד, הרוצה אתה בי למלכה? "

צחק רופּראֶכט ואמר:

"זוהי, איפוא, ליזכן מאצל התירזה, השופטת התמה! באמונה, לא כך דימיתיך. כן, אף מצאת חן בעיני כשראיתיך בחומרתך, נחמדה היית בעיני. ואולם עתה אני סולד ממך, רמאית עיוורת! "

כולה רועדת שאלה ליזכן:

"מה? אתה דוחה אותי? "

"אני דוחה אותך ובז לך. רוצה אני בכתר בזכותי בלבד, ולא במיקח שפל כזה. ועתה לכי, הודיעי את פסק־דינך! "

“זאת אעשה”, אמרה ונזדקפה.

באולם הגדול כבר חיכה המלך וחיכו השרים והאזרחים. רוּפּראֶכט הובל בידי סרדיוטי בית־הדין, וליזכן – בידי שני בני־האצילים. אולם היא לא עלתה על דוכן־השופט, אלא נתייצבה ליד הנאשם.

"האם מצאת את הצדק, ליזכן מאצל התירזה? " – שאל המלך.

"כן, מצאתי! " – ענתה בקול רם וצלול, שהגיע עד לקצותיו המרוחקים של האולם. "ואני אבשר אותו לכם, כה יעזור לי אל עליון. העמדתי את הנאשם הזה בנסיון. הצעתי לו שאכריע לזכותו, אם ירצה לקחתני לו לאשה. ואולם הוא דחה אותי מעליו. ולפיכך אני אומרת לכם: הוא רוּפּראֶכט, אדוננו ומלכנו באמת! "

והיא כרעה לפניו ונשקה אזיקיו.

המאזינים כמו שותקו מרוב אימה. רק המלך נתאושש מיד. בקול מאויים זעק:

"איזו תרמית עלובה! השניים נדברו יחד. סלקו אותם מכאן! כלאוּ את השקרנית בצינוק לצדו של השקרן! "

שבועות אחדים היו השניים במאסר. אחר כך הובאו לפני השופטים. היועץ החכם שבאשמתו הוזמנה ליזכן, ניהל את המשפט המר. הוא תיקן את המעוות: שניהם נידונו למוות, רוּפּראֶכט – לתלייה, ואילו ליזכן – לשריפה, משום שהיה בה גם משהו מן המכשפה. היה יום נחמד של ירח מאי, בו הובלו למוות. וכאשר נשאלו למשאלתם האחרונה, ביקש רוּפּראֶכט שיותן לו לנשק פעם אחת את ידה של ליזכן מאצל התירזה. ואילו ליזכן ביקשה לנגן עוד פעם אחת בכינור, כאשר ניגנה לפנים לפני הילדים בכפר. לשניהם ניתן מבוקשם. בשתי כרכרות יצאו את העיר, ליזל בראש, גדר סמיכה של פרשים מכודנים מסביב לה. ליד המוקד נזדקר עץ־התלייה, והמון עצום ורב הקיף את כיכר־הגרדום. ברוב עמל וטורח בלמו המשמרות את ההמון. זוג נאה היה זה שנסע אל מוות בטרם־עת. נשים דמעתן על לחיין, גברים שפתיהם בין שיניהם.

משהגיעו הנידונים למוות אל מקום־הגרדום הנישא, – ניתנו להם משאלותיהם האחרונות. עד למרחוק נראה כיצד ניגש רוּפּראֶכט בחן רב אל ליזכן ומרים את ידה אל פיו. אז התייפחו רבים בקרב ההמון, אנשי המשמר קיללו ודחפו לאחור את הפורצים קדימה. והנה קמה דממה, דממה עמוקה על המישור הנרחב, כי ראו את ליזכן שמה את הכינור מתחת לסנטרה. כה עמוקה היתה הדממה, עד שנשמע קול הצפרים בחלל האביב. ומן הכינור של ליזכן עלה צליל ידוע לכולם. דק ורוטט היה הצליל, אולם חדר למוח עצמותיהם: שיר־רוּפּראֶכט. לא יצא רגע קל והוא פרץ בהמיה אדירה ובכוח:

לֹא לַבְּאֵר נָפַל הוּא

לֹא בַּאֲגַם טָבַע

מָצֹא מְצָאנוּהוּ

וְלוֹ – הַמְלוּכָה.

כמו רוח תזזית פרצה־עלתה מתוך השיר. הם הפילו את המשמרות, שמטו את הרוכבים מעל הסוסים, הסתערו על מקום־ההגנה ושיחררו את השבויים. בראש העם, אפוף תרועות־גיל ומוגן, צעד רוּפּראֶכט ולידו ליזכן אל הארמון. לשמע ההתקוממות נמלט המלך ונִסְפָּה אגב כךְ. סוסו הפילו מעליו וגרפו כשהמוסרות מסביב לצווארו של הרוכב עד שהוציא נשמתו.

רוּפּראֶכט עלה על כסא־המלכות של אביו; לאשה בחר לו בזו שדחה קודם לכן, בשעה שהיה חסר־ישע. כך היתה בתו העיוורת של השופט למלכה על כל הארץ, וכאן, ילדי החביבים, גם סופה של האגדה על ליזכן מאצל התירזה.