רקע
עזריאל נתן פרנק
פתיחה - אגדות הזוהר

על “ספר הזהר” יאמר, שמחברו היה התנא ר' שמעון בן יוחאי, אשר בתלמוד יסוּפר עליו, שנעשו לו נסים ונפלאות גדולים, עד שאמרו עליו, “שהוא מלומד בנסים”, ולכן שלחוהו אל קיסר רומא לבטל גזרת שמד (מעילה י“ז ע” ־)

ר' שמעון בן יוחאי בעצמו – כפי האמור בּתלמוד – היה יודע את ערכו הגדול והנעלה ולא נמנע מדבר בערכו זה לפני חבריו ותלמידיו. התנא חזקיה ספּר בשם רבו ר' ירמיה, ששמע מפיו של ר' שמעון את הדברים האלה:

" יכול אני לפטור (בזכותי) את כל העולם כלו מן הדין מיום שנבראתי עד עכשו, ואלמלי אליעזר בני עמי – מיום שנברא העולם ועד עכשו, ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו – מיום שנברא העולם עד סופו" (סוכה מ“ה ע”ב).

לפי אותה המסורה שביד חזקיה אמר ר' שמעון בן יוחאי גם כן:

“ראיתי בני עליה והן מועטין. אם אלף הן, אני ובני (ר' אליעזר) מהן. אם מאה הן, אני ובני מהן. ואם שנים הן, אני ובני מהן”.

פעם אחת אמר לתלמידיו:

“בני! שנו (למדו) מדותי, שמדותי תרומות ממדותיו של ר' עקיבא” (גטין ס“ז ע”א).

על דבר גדולתו של ר' שמעון בן יוחאי והנסים שנעשו לו מסופר במסכת שבת (ל“ג ע”ב):

פעם אחת ישבו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ויתיב (וישב) יהודה בן גרים גביהו (אצלם).

פּתח ר' יהודה ואמר:

– כמה נאים מעשיהן של אומה זו (עם רומא)! תקנו שוקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות.

ר' יוסי שתק.

נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר:

– כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שוקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמך, גשרים ליטול מהן מכס.

הלך יהודה בן גרים וספר דבריהם ונשמעו למלכות.

אמרו:

– יהודה שעלה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לצפורי, שמעון שגינה יהרג.

אזל (הלך) הוא ובריה (ובנו, ר' אליעזר), טשו (נסתתרו) בי מדרשא (בבית המדרש), כל יומא הוד; מיתי (מביאה) להו דביתהו (אשתו) רפתא וכוזי דמיא (לחם וכד מים) וכרכי (ואכלו). כי תקיף גזירתא (כשנתחזקה הגזרה) אמר ליה לבריה:

– נשים דעתן קלה עליהן, דלמא מצערי להו ומגליא לן (אולי יצערו הרומאים את הנשים והן תגלינה להם את מקום מחבואנו).

אזלו טשו בי מערתא (נסתתרו במערה). אתרחיש ניסא (קרה נס): איברו להו חרובא ועינא דמיא (נבראו להם חרוב ועץ עושה פירות מתוקים ומשביעים ומעין מים), והוו משלחי מניהו (והיו פושטים מעליהם את בגדיהם, שלא יקרעו) והוו יתבו עד צואריהו בחלא (והיו יושבים עד צואריהם בחול). כולי יומא גרסו (למדו). בעידן צלותא (בשעת התפלה) לבשו, מיכסו (נתכסו) ומצלו (והתפללו), והדר משלחי מניהו (ושוב פשטו את בגדיהם), כי היכי דלא ליכלו (בכדי שלא ישחתו).

איתבו תריסר שני (ישבו שתים עשרה שנים) במערתא.

אתא (בא) אליהו וקם אפתחא דמערתא.

אמר:

– מאן לודעיה (מי יודיע) לבר יוחי, דמית קיסר ובטיל גזירתיה?

נפקו (יצאו). חזו אינשי דקא כרבי וזרעי (ראו אנשים חורשים וזורעים).

אמר (ר' שמעון):

– מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה.

כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף.

יצתה בת קול ואמרה להם:

– להחריב עולמי יצאתם? חזרו (שובו) למערתכם!

אזלו איתיבו תריסר ירחי שתא (הלכו וישבו במערה שנים עשר חדשים).

אמרי:

– משפט רשעים בגיהינם י"ב חדש.

יצתה בת קול ואמרה:

– צאו ממערתכם!

נפקו. כל היכי דהוה מחי (מכה) ר' אליעזר, הוה מסי (רופא) ר' שמעון.

אמר לו (ר' שמעון לר' אליעזר):

– בני! די לעולם אני ואתה.

בזהר חדש מסופר המעשה הזה בקצרה והוספת דברים אחדים:

ר' שמעון בן יוחאי אזל וערק (וברח) למדברא דלוד (למדבר לוד) ואגניז בחד מערתא (ונחבא במערה אחת) הוא ור' אליעזר בריה. אתרחיש לון ניסא ונפק להו חד רחובא וחד מעינא דמיא. אכלו מההוא חרובא ושתאן מאינון מיין. הוה אליהו ז"ל אתי (בא) לון בכל יומא תרי זמני (שתי פעמים) ואוליף לון ולא ידע אינש בהו (ולא ידע איש על אדותיהם דבר).

לפי אמונת רובם של המקובלים גלה אליהו לר' שמעון שם במערה את כל הרזים וסתרי התורה שב“ספר הזהר”, שנכתב שם על ידי שמעון בן יוחאי, אשר השאירם במערה, ולאחרי שעברו עליהם כמה מאות שנים, נמצאו שם על ידי קדושים שזכו לכך. אחדים אומרים, שהספר נכתב על ידי בנו ותלמידיו ותלמידי תלמידיו, כפי שקבלו ממנו. יש אומרים, ש“ספר הזהר” נכתב ע“י ר' שמעון בן יוחאי ותלמידיו ותלמדי תלמידיו בקונטרסים מפוזרים, שלא כסדרם הנכון, ובמשך הזמן נסדרו הקונטרסים כהלכתם, כשם שהמשניות נסדרו ע”י רבנו הקדוש והגמרא ע“י ר' אשי. עוד אחרים כופרים לגמרי בחבור “הזהר” ע”י ר' שמעון בן יוחאי או תלמידיו ומחליטים, שר' משה די לאון, שחי כמה מאות שנים אחרי ר' שמעון בן יוחאי, חבר אותו, ובכדי לשבח את מקחו קרא עליו את שם התנא, שהיה נודע לכל לומדי התלמוד למלומד בנסים.

אנו איננו באים בזה להכריע בין המחולקים בדבר מחברו של הספר הזה. מי כתב אותו ומתי נכתב – אחת היא לנו. די לנו מה שאנו יודעים על אדותיו, שזה כמה וכמה דורות הוא קיים בתוכנו, בתוך אברינו וגידינו, בדמנו, בנשמתנו.

כי הנה בימי דורות רבים היה “ספר הזהר” נערץ ונקדש בעיני כל טובי אומתנו, בעיני כל אותם החסידים והקדושים, אשר נזורו מכל תאוות העולם הזה וחמדותיו והתהלכו כל ימיהם בתום וביושר ונצטיינו במדות טובות ונעלות, שאינן מצויות גם אצל חסידי שאר האומות.

אמנם נמצאו רבים במשך ימי קיומו של “ספר הזהר”, אשר הציצו בו ונפגעו ופגעו גם באחרים ופגיעתם היתה רעה לכלל אומתנו, אבל אין מביאים ראיה מן השוטים שקלקלו. להוגים בספר זה בכללם וכל הדבקים בהם היה מקור ישע, מפלט יחיד מן הצרות ומכל מיני היסורים שבאו עליהם, סולם לעלות בו מעולם המצוקות אל עולמות שכולם טוב, כולם נעימות מרומים.

אותם הצדיקים והחסידים, אשר נשגבו ב“ספר הזהר” היו נחשבים לקדושי עליון בעיני אבותינו ואבות אבותינו, ודבריהם היו להם כדברי נבואה; ועל כן שמו אותם למנהיגים להם. על פיהם יצאו ועל פיהם באו. באופן זה שפך “הזהר” את רוחו על כלנו, כל בני אוּמתנו, בא ונבלע בתוך דמנו, נפשנו, רוחנו ונשמתנו, והוא ששתל בקרבנו את הרוך והתום, החמלה והחנינה, השאיפה לגדולות, להוד, לתפארת, לעג ליסורי הגלות וענויי העולם הזה, לגלוג למכשולים וחתחתים הנמצאים על דרכי חיינו – כל אותן המדות שבני אומתנו בכללם מצוינים בהן ואינן נפוצות בין בני שאר האומות. “הזהר” נטע את אלו בקרב ההוגים בו והם נטעו אותן בלב כל בני האומה, אשר היו נהוגים על ידיהם.

בימי שנות מאות, שנות שליטתן של הרשעה והאכזריות, נשגבו אבותינוֹ ב“ספר הזהר” מפני הסערות והסופות, אשר סערו אותם. בו נסתרו מגלי הרצח והאבדון, אשר קמו להכריתם מתחת השמים, בו מצאו נחומים לאבל העם ואבל היחיד. הוא נחם אותם בימי ההרגות, שנעשו בהם לרוב מאד וחזק את לב השרידים, אשר שרדו בתקוה משיבת נפש.

צרות נוראות ורבות כי באו על עם ישראל, דם היהודים כי נשפך כמים בידי רשעי האומות, והנותרים מן ההרגות תעו כצאן אובדות ומנוח לא מצאו להם, – בא “הזהר” ועודד את רוחם, הרים את נשמתם אל גבה שחקים והכניס אותם אל היכלות של מעלה, שמהם היו רואות את יסוריהם וענוייהם של “חייבי (רשעי) דשאר עמין”, יסורים וענויים שאין להם סוף. שם מצאו את אבלי ציון וירושלים “וכל אינון קטולי (אותם הרוגי) דשאר עמין”, שהמשיח בוכה עליהם. ראו את המאורות והזיוים הרבים עם הרפואה והאור לאותם הרוגים, היורדים להיכלות ההם ואת לבוש ה“פורפירא” (ארגמן), שבו חקיקים ורשומים כל אינון קטולי דשאר עמין, הוא הלבוש, שהקדוש ברוך הוא עתיד ללבוש בשעה שיבא לדין את העמים.

אדם שנתקשה על מעשה בראשית, מה למעלה מן העולם השפל הזה ומה למטה ממנו, מה לפנים ומה לאחור, – בא “הזהר” וגלה לו את סודות היצירה ורזי הבריאה והנהגת העולמות.

אל דרכו של עולם התבונן אדם ונמלא תמהון: עם מחזיק באמונת אלהיו, אלהי האמת, והוא בזוז ושסוי, נגש ונענה, נחשב כצאן ההרגה, ורודפיו, מעניו ומרחציו תקיפים וחזקים ומאושרים; “כל עיר על תלה בנויה ועיר האלהים משפלת עד שאוֹל תחתיה”; רשע וטוב לו, צדיק ורע לו; בני אדם מתים בלא עתם; עוללים ויונקים שלא טעמו טעם חטא והם כואבים, מדוכאים ביסורים וגם עוברים מן העולם. ראה בן האדם כל זאת, ולבו נמלא הרהורים, אשר עקצו את המוח, דכאו את הגוף והנשמה. אבל אם אל “הזהר” נמלט, מיד נסו צללי השאלות, נעלמו הדורי הספקות, ועיניו נפקחו לראות אור בהיר, אור נעלה, אור המאיר וחודר לצפונות ונסתרות. ראה תמונות ומראות נעלים ונשגבים, חזה מחזה שדי ובא בסוד אלהים ופעליו.

“הזהר” מטיף ליראת שמים ולמוד התורה, לרחמים שאין להם סוף, למעשי צדקה וחסד ולכל מדה טובה במדה שאין למעלה הימנה, והכל באמרות נשגבות, עוטות הוד סודות ומסתורים, בשירה לוקחת לב, בדברי אגדה נחמדים ומשלים יפים ונעימים בפשטותם ובחדוד שבהם, במחזות ותמונות, הנצבים כמו חי לפני המתבונן אליהם, כי על כן כתוב כמעט בראש כל דבור ודבור של “הזהר”: ”תא חזי" – בוא וראה! לא נאמר: הקשב, או התבונן, אלא “ראה”! כאלו הכריז: בואו אלי ועין בעין תראו את תעלומות החכמה!

ב“ספר הזהר” נמצאים דברי אגדה רבים, שבעיקרם הם נזכרים גם כן בתלמוד ומדרשים שונים. ואולם ב“הזהר” כלם לובשים צורה אחרת, צורה של תפארת והוד.

כמעט כל דברי “הזהר” מיוסדים, או נסמכים על דברי המקראות של התנ“ך, הנדרשים בו על ידי רמזים שונים, נוטריקין, גימטריאות, חלופי המלות והאותיות, וכיוצא באלו. כל מלה ומלה וכל אות ואות שבתנ”ך הן בספר “הזהר” רמזים נעלמים לסודות נעלים. האנשים והדברים שבספרי התנ"ך פושטים את צורתם ונהפכים למושגים רוחניים, למשל, לסמל הטוב או הרע, הדין או הרחמים, הקדושה או הטומאה.

ואולם “הזהר” אינו דבר השוה לכל נפש ולא כל מי שרוצה, אפילו אם הוא יודע ספר עברי והוגה בתלמוד, יכול לקרוא בו. מלא הוא דברי סוד ומסתורים, שאינם מובנים כלל למי שלא עסק בתורת הקבלה. לשונו של “הזהר” היא לשון ארמית, לשון לא מדויקה, שאין אדם יכל לעמוד עליה, אלא אם כן למד לשון ארמית תחלה, או הרבה לעסוק בתרגומים של התנ"ך, בתלמוד בבלי וירושלמי ומדרשים שונים. מלבד זאת נמצאים בספר “הזהר” שבושים רבים מאד, דברים מסורסים, מוקדם ומאוחר וחסרים, עד שבמקומות רבים קשה מאד גם על המבין לברר לעצמו את הדברים הכתובים בו.

והנה למען תת ליודעי עברית ברב או במעט למצער משהו מן המשהו מן היופי שב“זהר”, מאותם הדברים, שהיו, כאמור, לחלק מנפשנו, רוחנו ונשמתנו, החלטנו לבור מתוך הספר הזה את מבחר דברי האגדה שבו ולערכם באופן שיהיו מובנים לסתם בני אדם, גדולים וקטנים בשנים, שלמדו עברית ורגילים קצת אצל כתבי הקדש.

את האגדות האלה התאמצנו לנקות מן השבושים והסירוסים ולתקן כל חסר ויתיר שבהן ותרגמנו אותן עברית מתוקנה, היא העברית המורחבה של המשנה ומבחר המאמרים של המדרשים השונים. ואולם בכדי לשים שארית לסגנונו של ה“זהר” ולשונו, השארנו בספר זה כמה וכמה מלות וגם משפטים שלמים, ־ וביחוד פתגמים ומלות שיש להם אופי מיוחד וחן מיוחד – בלשונו של “הזהר”.

את המלות והפתגמים האלה, וגם את שאר המלות הקשות ואת הדברים שאינם מובנים לקוראים, שאינם רגילים אצל דרשות חז"ל ואגדותיהם, פירשנו בשולי הגליון בקצור נמרץ ובלשון קלה ומובנת, ככל האפשר, לכל מי שלמד מעט עברית.

בכדי להקל על הקורא את הקריאה בספר זה ולהרגילו מעט מעט אל המלות האמיות, שהן מצויות כל כך בספרות הרבנית, עד שנעשו לחלק משפתנו העברית, הכנסנו את המלות האלה אל תרגומנו בהדרגה: בפרקים הראשונים המעטנו ומעט מעט הוספנו להשאיר מלות ופתגמים ממקור הספר. בזה הרבינו, לדעתנו, להועיל לקוראי הספר הזה, שמתוך קריאתם בו יעשו מאליהם, בלי יגיעה, למבינים בספרות הרבנית, שהם הולכים ונמעטים בין קוראי עברית החדשים, חניכי בתי הספר והלומדים עברית מן המיטודות והספרות החדשה.

מן האגדות השמטנו, ככל האפשר, את דברי הסוד והקבלה, שאינם מובנים אלא ליודעי קבלה. ואולם גם בענין זה התאמצנו למסור בהדרגה מעט מעט גם מן הדברים האלה, בכדי שהקורא בספר זה יוכל לקנות לו מושג על אדות דברי הספר, שמוחות רבים וגדולים מאד מבני עמנו היו שקועים בהם בימי דורות רבים.

את החלק הראשון של “אגדות הזהר” סדרנו לפי סדרן של פרשיות התורה וספרי הנביאים, ולא נמנענו מהביא את הבאורים על המקראות, שעיקרן של האגדות נסמך עליהם וגם את האגדות הקטנות על אדות מגידי האגדות העיקריות ודברי המוסר והלקח הטוב הסמוכים להן. את שאר חלק הספר סדרנו לפי עניניהם.

כסבורנו, שבספר זה יצלח בידינו להשכין יפיפיותם של ספרי הקבלה בספרות העברית החדשה, הנועדה למקרא יודעי עברית ולומדיה וגם להקנות לאלו דעת סגנונה ולשונה של הספרות הרבנית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!