על “ספר הזהר” יאמר, שמחברו היה התנא ר' שמעון בן יוחאי, אשר בתלמוד יסוּפר עליו, שנעשו לו נסים ונפלאות גדולים, עד שאמרו עליו, “שהוא מלומד בנסים”, ולכן שלחוהו אל קיסר רומא לבטל גזרת שמד (מעילה י“ז ע” ־)

ר' שמעון בן יוחאי בעצמו – כפי האמור בּתלמוד – היה יודע את ערכו הגדול והנעלה ולא נמנע מדבר בערכו זה לפני חבריו ותלמידיו. התנא חזקיה ספּר בשם רבו ר' ירמיה, ששמע מפיו של ר' שמעון את הדברים האלה:

" יכול אני לפטור (בזכותי) את כל העולם כלו מן הדין מיום שנבראתי עד עכשו, ואלמלי אליעזר בני עמי – מיום שנברא העולם ועד עכשו, ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו – מיום שנברא העולם עד סופו" (סוכה מ“ה ע”ב).

לפי אותה המסורה שביד חזקיה אמר ר' שמעון בן יוחאי גם כן:

“ראיתי בני עליה והן מועטין. אם אלף הן, אני ובני (ר' אליעזר) מהן. אם מאה הן, אני ובני מהן. ואם שנים הן, אני ובני מהן”.

פעם אחת אמר לתלמידיו:

“בני! שנו (למדו) מדותי, שמדותי תרומות ממדותיו של ר' עקיבא” (גטין ס“ז ע”א).

על דבר גדולתו של ר' שמעון בן יוחאי והנסים שנעשו לו מסופר במסכת שבת (ל“ג ע”ב):

פעם אחת ישבו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ויתיב (וישב) יהודה בן גרים גביהו (אצלם).

פּתח ר' יהודה ואמר:

– כמה נאים מעשיהן של אומה זו (עם רומא)! תקנו שוקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות.

ר' יוסי שתק.

נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר:

– כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שוקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמך, גשרים ליטול מהן מכס.

הלך יהודה בן גרים וספר דבריהם ונשמעו למלכות.

אמרו:

– יהודה שעלה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לצפורי, שמעון שגינה יהרג.

אזל (הלך) הוא ובריה (ובנו, ר' אליעזר), טשו (נסתתרו) בי מדרשא (בבית המדרש), כל יומא הוד; מיתי (מביאה) להו דביתהו (אשתו) רפתא וכוזי דמיא (לחם וכד מים) וכרכי (ואכלו). כי תקיף גזירתא (כשנתחזקה הגזרה) אמר ליה לבריה:

– נשים דעתן קלה עליהן, דלמא מצערי להו ומגליא לן (אולי יצערו הרומאים את הנשים והן תגלינה להם את מקום מחבואנו).

אזלו טשו בי מערתא (נסתתרו במערה). אתרחיש ניסא (קרה נס): איברו להו חרובא ועינא דמיא (נבראו להם חרוב ועץ עושה פירות מתוקים ומשביעים ומעין מים), והוו משלחי מניהו (והיו פושטים מעליהם את בגדיהם, שלא יקרעו) והוו יתבו עד צואריהו בחלא (והיו יושבים עד צואריהם בחול). כולי יומא גרסו (למדו). בעידן צלותא (בשעת התפלה) לבשו, מיכסו (נתכסו) ומצלו (והתפללו), והדר משלחי מניהו (ושוב פשטו את בגדיהם), כי היכי דלא ליכלו (בכדי שלא ישחתו).

איתבו תריסר שני (ישבו שתים עשרה שנים) במערתא.

אתא (בא) אליהו וקם אפתחא דמערתא.

אמר:

– מאן לודעיה (מי יודיע) לבר יוחי, דמית קיסר ובטיל גזירתיה?

נפקו (יצאו). חזו אינשי דקא כרבי וזרעי (ראו אנשים חורשים וזורעים).

אמר (ר' שמעון):

– מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה.

כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף.

יצתה בת קול ואמרה להם:

– להחריב עולמי יצאתם? חזרו (שובו) למערתכם!

אזלו איתיבו תריסר ירחי שתא (הלכו וישבו במערה שנים עשר חדשים).

אמרי:

– משפט רשעים בגיהינם י"ב חדש.

יצתה בת קול ואמרה:

– צאו ממערתכם!

נפקו. כל היכי דהוה מחי (מכה) ר' אליעזר, הוה מסי (רופא) ר' שמעון.

אמר לו (ר' שמעון לר' אליעזר):

– בני! די לעולם אני ואתה.

בזהר חדש מסופר המעשה הזה בקצרה והוספת דברים אחדים:

ר' שמעון בן יוחאי אזל וערק (וברח) למדברא דלוד (למדבר לוד) ואגניז בחד מערתא (ונחבא במערה אחת) הוא ור' אליעזר בריה. אתרחיש לון ניסא ונפק להו חד רחובא וחד מעינא דמיא. אכלו מההוא חרובא ושתאן מאינון מיין. הוה אליהו ז"ל אתי (בא) לון בכל יומא תרי זמני (שתי פעמים) ואוליף לון ולא ידע אינש בהו (ולא ידע איש על אדותיהם דבר).

לפי אמונת רובם של המקובלים גלה אליהו לר' שמעון שם במערה את כל הרזים וסתרי התורה שב“ספר הזהר”, שנכתב שם על ידי שמעון בן יוחאי, אשר השאירם במערה, ולאחרי שעברו עליהם כמה מאות שנים, נמצאו שם על ידי קדושים שזכו לכך. אחדים אומרים, שהספר נכתב על ידי בנו ותלמידיו ותלמידי תלמידיו, כפי שקבלו ממנו. יש אומרים, ש“ספר הזהר” נכתב ע“י ר' שמעון בן יוחאי ותלמידיו ותלמדי תלמידיו בקונטרסים מפוזרים, שלא כסדרם הנכון, ובמשך הזמן נסדרו הקונטרסים כהלכתם, כשם שהמשניות נסדרו ע”י רבנו הקדוש והגמרא ע“י ר' אשי. עוד אחרים כופרים לגמרי בחבור “הזהר” ע”י ר' שמעון בן יוחאי או תלמידיו ומחליטים, שר' משה די לאון, שחי כמה מאות שנים אחרי ר' שמעון בן יוחאי, חבר אותו, ובכדי לשבח את מקחו קרא עליו את שם התנא, שהיה נודע לכל לומדי התלמוד למלומד בנסים.

אנו איננו באים בזה להכריע בין המחולקים בדבר מחברו של הספר הזה. מי כתב אותו ומתי נכתב – אחת היא לנו. די לנו מה שאנו יודעים על אדותיו, שזה כמה וכמה דורות הוא קיים בתוכנו, בתוך אברינו וגידינו, בדמנו, בנשמתנו.

כי הנה בימי דורות רבים היה “ספר הזהר” נערץ ונקדש בעיני כל טובי אומתנו, בעיני כל אותם החסידים והקדושים, אשר נזורו מכל תאוות העולם הזה וחמדותיו והתהלכו כל ימיהם בתום וביושר ונצטיינו במדות טובות ונעלות, שאינן מצויות גם אצל חסידי שאר האומות.

אמנם נמצאו רבים במשך ימי קיומו של “ספר הזהר”, אשר הציצו בו ונפגעו ופגעו גם באחרים ופגיעתם היתה רעה לכלל אומתנו, אבל אין מביאים ראיה מן השוטים שקלקלו. להוגים בספר זה בכללם וכל הדבקים בהם היה מקור ישע, מפלט יחיד מן הצרות ומכל מיני היסורים שבאו עליהם, סולם לעלות בו מעולם המצוקות אל עולמות שכולם טוב, כולם נעימות מרומים.

אותם הצדיקים והחסידים, אשר נשגבו ב“ספר הזהר” היו נחשבים לקדושי עליון בעיני אבותינו ואבות אבותינו, ודבריהם היו להם כדברי נבואה; ועל כן שמו אותם למנהיגים להם. על פיהם יצאו ועל פיהם באו. באופן זה שפך “הזהר” את רוחו על כלנו, כל בני אוּמתנו, בא ונבלע בתוך דמנו, נפשנו, רוחנו ונשמתנו, והוא ששתל בקרבנו את הרוך והתום, החמלה והחנינה, השאיפה לגדולות, להוד, לתפארת, לעג ליסורי הגלות וענויי העולם הזה, לגלוג למכשולים וחתחתים הנמצאים על דרכי חיינו – כל אותן המדות שבני אומתנו בכללם מצוינים בהן ואינן נפוצות בין בני שאר האומות. “הזהר” נטע את אלו בקרב ההוגים בו והם נטעו אותן בלב כל בני האומה, אשר היו נהוגים על ידיהם.

בימי שנות מאות, שנות שליטתן של הרשעה והאכזריות, נשגבו אבותינוֹ ב“ספר הזהר” מפני הסערות והסופות, אשר סערו אותם. בו נסתרו מגלי הרצח והאבדון, אשר קמו להכריתם מתחת השמים, בו מצאו נחומים לאבל העם ואבל היחיד. הוא נחם אותם בימי ההרגות, שנעשו בהם לרוב מאד וחזק את לב השרידים, אשר שרדו בתקוה משיבת נפש.

צרות נוראות ורבות כי באו על עם ישראל, דם היהודים כי נשפך כמים בידי רשעי האומות, והנותרים מן ההרגות תעו כצאן אובדות ומנוח לא מצאו להם, – בא “הזהר” ועודד את רוחם, הרים את נשמתם אל גבה שחקים והכניס אותם אל היכלות של מעלה, שמהם היו רואות את יסוריהם וענוייהם של “חייבי (רשעי) דשאר עמין”, יסורים וענויים שאין להם סוף. שם מצאו את אבלי ציון וירושלים “וכל אינון קטולי (אותם הרוגי) דשאר עמין”, שהמשיח בוכה עליהם. ראו את המאורות והזיוים הרבים עם הרפואה והאור לאותם הרוגים, היורדים להיכלות ההם ואת לבוש ה“פורפירא” (ארגמן), שבו חקיקים ורשומים כל אינון קטולי דשאר עמין, הוא הלבוש, שהקדוש ברוך הוא עתיד ללבוש בשעה שיבא לדין את העמים.

אדם שנתקשה על מעשה בראשית, מה למעלה מן העולם השפל הזה ומה למטה ממנו, מה לפנים ומה לאחור, – בא “הזהר” וגלה לו את סודות היצירה ורזי הבריאה והנהגת העולמות.

אל דרכו של עולם התבונן אדם ונמלא תמהון: עם מחזיק באמונת אלהיו, אלהי האמת, והוא בזוז ושסוי, נגש ונענה, נחשב כצאן ההרגה, ורודפיו, מעניו ומרחציו תקיפים וחזקים ומאושרים; “כל עיר על תלה בנויה ועיר האלהים משפלת עד שאוֹל תחתיה”; רשע וטוב לו, צדיק ורע לו; בני אדם מתים בלא עתם; עוללים ויונקים שלא טעמו טעם חטא והם כואבים, מדוכאים ביסורים וגם עוברים מן העולם. ראה בן האדם כל זאת, ולבו נמלא הרהורים, אשר עקצו את המוח, דכאו את הגוף והנשמה. אבל אם אל “הזהר” נמלט, מיד נסו צללי השאלות, נעלמו הדורי הספקות, ועיניו נפקחו לראות אור בהיר, אור נעלה, אור המאיר וחודר לצפונות ונסתרות. ראה תמונות ומראות נעלים ונשגבים, חזה מחזה שדי ובא בסוד אלהים ופעליו.

“הזהר” מטיף ליראת שמים ולמוד התורה, לרחמים שאין להם סוף, למעשי צדקה וחסד ולכל מדה טובה במדה שאין למעלה הימנה, והכל באמרות נשגבות, עוטות הוד סודות ומסתורים, בשירה לוקחת לב, בדברי אגדה נחמדים ומשלים יפים ונעימים בפשטותם ובחדוד שבהם, במחזות ותמונות, הנצבים כמו חי לפני המתבונן אליהם, כי על כן כתוב כמעט בראש כל דבור ודבור של “הזהר”: ”תא חזי" – בוא וראה! לא נאמר: הקשב, או התבונן, אלא “ראה”! כאלו הכריז: בואו אלי ועין בעין תראו את תעלומות החכמה!

ב“ספר הזהר” נמצאים דברי אגדה רבים, שבעיקרם הם נזכרים גם כן בתלמוד ומדרשים שונים. ואולם ב“הזהר” כלם לובשים צורה אחרת, צורה של תפארת והוד.

כמעט כל דברי “הזהר” מיוסדים, או נסמכים על דברי המקראות של התנ“ך, הנדרשים בו על ידי רמזים שונים, נוטריקין, גימטריאות, חלופי המלות והאותיות, וכיוצא באלו. כל מלה ומלה וכל אות ואות שבתנ”ך הן בספר “הזהר” רמזים נעלמים לסודות נעלים. האנשים והדברים שבספרי התנ"ך פושטים את צורתם ונהפכים למושגים רוחניים, למשל, לסמל הטוב או הרע, הדין או הרחמים, הקדושה או הטומאה.

ואולם “הזהר” אינו דבר השוה לכל נפש ולא כל מי שרוצה, אפילו אם הוא יודע ספר עברי והוגה בתלמוד, יכול לקרוא בו. מלא הוא דברי סוד ומסתורים, שאינם מובנים כלל למי שלא עסק בתורת הקבלה. לשונו של “הזהר” היא לשון ארמית, לשון לא מדויקה, שאין אדם יכל לעמוד עליה, אלא אם כן למד לשון ארמית תחלה, או הרבה לעסוק בתרגומים של התנ"ך, בתלמוד בבלי וירושלמי ומדרשים שונים. מלבד זאת נמצאים בספר “הזהר” שבושים רבים מאד, דברים מסורסים, מוקדם ומאוחר וחסרים, עד שבמקומות רבים קשה מאד גם על המבין לברר לעצמו את הדברים הכתובים בו.

והנה למען תת ליודעי עברית ברב או במעט למצער משהו מן המשהו מן היופי שב“זהר”, מאותם הדברים, שהיו, כאמור, לחלק מנפשנו, רוחנו ונשמתנו, החלטנו לבור מתוך הספר הזה את מבחר דברי האגדה שבו ולערכם באופן שיהיו מובנים לסתם בני אדם, גדולים וקטנים בשנים, שלמדו עברית ורגילים קצת אצל כתבי הקדש.

את האגדות האלה התאמצנו לנקות מן השבושים והסירוסים ולתקן כל חסר ויתיר שבהן ותרגמנו אותן עברית מתוקנה, היא העברית המורחבה של המשנה ומבחר המאמרים של המדרשים השונים. ואולם בכדי לשים שארית לסגנונו של ה“זהר” ולשונו, השארנו בספר זה כמה וכמה מלות וגם משפטים שלמים, ־ וביחוד פתגמים ומלות שיש להם אופי מיוחד וחן מיוחד – בלשונו של “הזהר”.

את המלות והפתגמים האלה, וגם את שאר המלות הקשות ואת הדברים שאינם מובנים לקוראים, שאינם רגילים אצל דרשות חז"ל ואגדותיהם, פירשנו בשולי הגליון בקצור נמרץ ובלשון קלה ומובנת, ככל האפשר, לכל מי שלמד מעט עברית.

בכדי להקל על הקורא את הקריאה בספר זה ולהרגילו מעט מעט אל המלות האמיות, שהן מצויות כל כך בספרות הרבנית, עד שנעשו לחלק משפתנו העברית, הכנסנו את המלות האלה אל תרגומנו בהדרגה: בפרקים הראשונים המעטנו ומעט מעט הוספנו להשאיר מלות ופתגמים ממקור הספר. בזה הרבינו, לדעתנו, להועיל לקוראי הספר הזה, שמתוך קריאתם בו יעשו מאליהם, בלי יגיעה, למבינים בספרות הרבנית, שהם הולכים ונמעטים בין קוראי עברית החדשים, חניכי בתי הספר והלומדים עברית מן המיטודות והספרות החדשה.

מן האגדות השמטנו, ככל האפשר, את דברי הסוד והקבלה, שאינם מובנים אלא ליודעי קבלה. ואולם גם בענין זה התאמצנו למסור בהדרגה מעט מעט גם מן הדברים האלה, בכדי שהקורא בספר זה יוכל לקנות לו מושג על אדות דברי הספר, שמוחות רבים וגדולים מאד מבני עמנו היו שקועים בהם בימי דורות רבים.

את החלק הראשון של “אגדות הזהר” סדרנו לפי סדרן של פרשיות התורה וספרי הנביאים, ולא נמנענו מהביא את הבאורים על המקראות, שעיקרן של האגדות נסמך עליהם וגם את האגדות הקטנות על אדות מגידי האגדות העיקריות ודברי המוסר והלקח הטוב הסמוכים להן. את שאר חלק הספר סדרנו לפי עניניהם.

כסבורנו, שבספר זה יצלח בידינו להשכין יפיפיותם של ספרי הקבלה בספרות העברית החדשה, הנועדה למקרא יודעי עברית ולומדיה וגם להקנות לאלו דעת סגנונה ולשונה של הספרות הרבנית.

א. בריאת העולם ואותיות התורה.

אלפַּים שנה לפני בריאת העולם, היה הקדֹש ברוך הוא מסתכל באותיות התורה ומשתעשע בהן. בשעה שעלה הרצון לפניו לברֹא את העולם, באו לפני כסא כבודו כל האותיות, מן האחרונה ועד הראשונה.

נכנסה אות ת בתחלה ואמרה:

רבון העולמים! יהי רצון לפניך לברֹא בי את העולם. הרי אני החתימה¹ של חותמך, שהוא “אמת”,²) ואתה נקרא בשם “אמת”. יָאֶה למלך להתחיל באות אמת ולברֹא בי את העולם.

אמר לה הקב"ה:

– יָאָה אַתְּ וזכאית³ את, אלא שאינך כדאית⁴ לברֹא בך את העולם, הואיל ⁵ שאת עתידה להיות רשֻׁמה על מצחות אנשי אמנה,⁶ שקִימו התורה מאלף ועד תיו וברֹשם שלך ימותו, כמוֹ שכתוב “והתוית תו על מצחות האנשים” וכו'.⁷ ועוד חסרון אחד נמצא בך: את החתימה של השם “מות”. הואיל שאת כך, אין את כדאית לברֹא בך את העולם.

מִיָד⁸ יצאה אות ת.

נכנסה אות שׁ לפניו ואמרה:

– רבון העולמים! יהי רצון לפניך, שתברא בי את העולם, כי בי נקרא שמך “שדי”,⁹ ויאה לברֹא את העולם בשם קדֹש.

אמר לה הקדֹש ברוך הוא:

– יאה את וטובה את וקשוט¹⁰ את. אבל הואיל שהאותיות של זיוף¹¹ לקחו אותך להיות אתך יחדו, איני רוצה לברֹא בך את העולם, שהרי שׁקר אינו מתקַיֵים, אלא אם כן יטלו¹² אותך ק ר. מכאן: ¹³ מי שרוצה לשַׁקר יקח יסוד של אמת קודם לכן¹⁴ ואחר כך יתקיֵם השקר בידו, שהרי אות שׁ אות אמת היא, אות קשוּט של האבות¹⁵ קר – אותיות שנראו בַצד הרע,¹⁶ ובכדי שתתקַיֵמנה נטלו אות שׁ ושמו ביניהן והוא “קֹשר”. כיון¹⁷ שראתה אות שׁ כך, יצאה מִלפניו.

נכנסה אות צ ואמרה לפניו:

– רבונו של עולם! יהי רצון לפניך לברֹא בי את העולם, כי אני – בי הצדיקים חתומים¹⁸ ואתה הנקרא בשם צדיק, כמו שכתוב: “כי צדיק ה', צדקות אהב”¹⁹, גם כן רשוּם בי, ועל כן יאה לברֹא בי את העולם.

אמר לה הקדֹש ברוּך הוא:

– צדיק! בשם צדיק נקראת וצדיקה את. אבל את צריכה להיות טמירה²⁰. אין את צריכה להתגלות כל כך, בכדי שלא לִתֵּן פתחון פה²¹ לעולם. מפני מאי? – אות צ היא – נ, באה אות י של ברית קודש ורכבה עליה ונזדַוְגה אִתה ונעשתה אות צ. וזה הרז שבִדבר בריאת האדם, שנברא דוּ־פרצופים,²² ועל כן האות י שבצ' מחזרת את פניה לאחוריה כזה²³.

וגם זאת אמר לה הקדֹש ברוך הוא:

– עתיד אני לנַסר²⁴ אותך ולעשות אותך פנים אל פנים. אבל במקום אחר תעלי.

יצאה אות צ מלפניו והלכה לה.

נכנסה אות פ. אמרה לפניו:

– רבון העולמים! ניחא²⁵ לך לברֹא בי את העולם? הרי הפֻּרקן²⁶ שאתה עתיד לעשות לעולם רשוּם בי, וזהו “פדות”,²⁷) בי ראוי לברֹא את העולם.

אמר לה:

– יאה את, אבל בך נרשם “פשע”²⁸ ותבניתך כתבנית הנחש, הנֹשך, המכניס את ראשו בין גופו. כך גם מי שחוטא כּפף את ראשו ופושט את ידו.

כך השיב הקב"ה גם לאות ע, ואף על פי²⁹ שאמרה לפניו, שיש בה עֲנְוָה, אמר לה, שלא יברא בה את העולם, משום שבה רשום השם עוֹן³⁰.

יצאה אות ע' מלפניו ונכנסה אות ס.

אמרה לפניו:

– רבון העולמים! ייטב בעינך לברא בי את העולם, כי בי יש סמיכה לנופלים, כמו שכתוב “סומך ה' לכל הנופלים”^{31 32}.

אמר לה הקדֹש ברוך הוא:

– על כן את צריכה למקומך, ואַל תזוזי³³ ממנו. אם את יוצאָה ממקומך, מה תהא³⁴ על אותם הנופלים, הואיל שהם סמוכים³⁵ עליך?

מיד יצאה אות ס מלפניו.

נכנסה אות נ ואמרה לפניו:

– רבונו של עולם! יהי רצון לפניך, שתברא בי את העולם, כי בי כתוב “נורא תהלות”, וגם תהלתם של הצדיקים: “לצדיקים נאוה תהלה”³⁶.

אמר לה הקדֹש ברוך הוא:

– נוּן שוּבי לאחוריך, שהרי בגינֵך³⁷ שבה ס למקומה, שובי והיי סמוכה עליה.

מיד שבה נון לאחוריה ויצאה מלפניו.

נכנסה אות מ. אמרה לפניו:

– רבונו של עולם! ניחא לך לברֹא בי את העולם? הרי בי נקראת “מלך”.³⁸

אמר לה:

– ודאי כך הוא הדבר. אבל לא אברא בך את העולם, כי העולם צריך למלך. שובי למקומך, שובי את ו־ל ו־כ, שהרי לא יאה לעולם להתקַיֵם בלי מלךְ.³⁹

באותה שעה ירדה אות כ מעל כסא הכבוד שלו, נזדעזעה⁴⁰ ואמרה לפניו:

– רבון העולמים; ניחא לך לברֹא בי את העולם? הרי אני כבודך! ⁴¹

כשירדה כ מעל כסא הכבוד נזדעזעו מאתים אלף עולמות ונזדעזע הכסא וכל העולמות נזדעזעו וחשבו לנפול.

אמר לה הקדֹש ברוך הוא:

– כף, כף! מה את עושָׂה הכא⁴² על שלא יִבָרא העולם בך?! הרי יש בך כליה, “כָלָה ונחרצה”.^{43 44}

באותה שעה יצאה אות כ ושבה למקומה.

נכנסה אות י ואמרה לפניו:

– רבון העולמים! יהי רצון לפניך, שתברא בי את העולם, כי אני ההתחלה של השם הקדשׁ⁴⁵ ויאה לך לברֹא בי את העולם.

אמר לה:

– די לך, שאַתּ חקוקה בי ואַתּ רשוּמה בי וכל הרצון שלי בך עולה⁴⁶; לא נאה לך להקרע משמי.

נכנסה אות ט ואמרה לפניו:

– רצונך לברֹא בי את העולם? הרי בי נקראת “טוב וישר”⁴⁷.

אמר לה:

– לא אברא בך את העולם, שהרי טוּבך סתום בתוכך וגנוז בתוכך.⁴⁸ הדא הוא דכתיב:⁴⁹ “מה רב טובך, אשר צפנת ליראיך”⁵⁰. הואיל שטוּבך גנוז בתוכך, אין בו חלק לעולם זה, שאני רוצה לברֹא, אלא לעולם הבא. ותו:⁵¹ משום שטוּבך גנוז בתוכך יִטָבעו שערי ההיכל⁵². הדא הוא דכתיב: “טבעו בארץ שעריה”,⁵³ ותו: הרי ח כרוּכה אחריך, וכששתיכן מתחברות יחדו, הרי חט,⁵⁴ ועל כן אין האותיות ח ו ט, רשוּמות בשמותיהם של השבטים הקדשים.

שמעה ט את הדברים האלה ומיד יצאה מפניו.

נכנסה אות ז ואמרה לו:

– רבון העולמים! יהי רצון לפניך לברֹא בי את העולם, כי בי שומרים בני ישראל את השבת, ככתוב: “זכור את יום השבת לקדשו”.^{55 56}

אמר לה הקדוש ברוך הוא:

– לא אברא בך את העולם, כי אַת – קְרָב יש בך וחרב שנונה ורומח של קרב, כתמונת ז.⁵⁷

מיד יצאה מלפניו אות ז.

נכנסה אות ו.

אמרה לפניו:

– רבונו של עולם! ניחא לך לברֹא בי את העולם? הרי אני אות אחת משמך.⁵⁸

אמר לה:

ואָו! אַתּ וה די לכן, שאתן אותיות של שמי ואתן חקוקות וגלוּפוֹת⁵⁹ בשמי ולא אברא בכן את העולם.

נכנסו אות ג ואות ד, וגם הן אמרו כאשר אמרו האותיות שלפניהן, והקדוש ברוך הוא השיב להן:

– די לכן להיות זו עם זו יחדו, כי עניים לא יִבָּטלו⁶⁰ מן העולם והם צריכים לגמילות חסדים. דַלֵת היא דל, גימל גֹמל לה טוב.⁶¹ אַל תתפּרשוּ זו מזו ודי לכן לפרנס זו את זו.

נכנסה אות ב ואמרה לפניו:

– רבונו של עולם! יהי רצון לפניך לברֹא בי את העולם, כי בי מברכים אותך למעלה ולמטה.⁶²)

אמר לה הקדוש ברוך הוא:

– ודאי בך אברא את העולם ואַתּ תהיי ההתחלה בבריאת עולם קַיָם.

אות א לא נכנסה.

אמר לה הקדוש ברוך הוא:

– אלף אלף! למה אין אַת נכנסת אלי ככל שאר האותיות?

אמרה לו:

– כל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת, מה אעשה אני שם? ותו: הרי נתת לאות ב מתנה גדולה זו ולא נאה למלך להעביר מתנה שנתן לעבדו ולִתן אותה לאחר.

אמר לה הקדוש ברוך הוא:

– אלף, אלף! אף על גב שבאות ב אברא את העולם, אתּ תהיי הראש לכל האותיות. אין לי יחוּד⁶³ אלא בך.⁶⁴ בך יתחילו כל החשבונות⁶⁵ וכל המעשים הגדולים,⁶⁶ ועל כן בראשית ברא – ב, ב, בראשי המלות, אלהים את – א, א בראשי המלות.

(הקדמת ספר הזהר, ב ע“ב, ג ע”ב).

ב. בריאת העולמות.

ר' חִיָא הלך לראות את פני ר' אלעזר, פגע בו ר' חגאי. אמר לו:

– דרך זו, המתקנת לפניך, מר, לאָן היא הֹלכת?

ענה לו ר' חיא:

– לראות את ר' אלעזר אני הֹלך.

אמר לו חגאי:

– גם אני אלך אתך.

אמר לו ר' חִיָא:

– אם תוכל למסבר⁶⁷ סבָרָא⁶⁸ בדברים שתשמע, לֵך, ואם לאו שוב לאחוריך.

ענה לו ר' חגאי:

– לא יָחוּש⁶⁹ מר לדבר זה, שהרי שמעתי כמה⁷⁰ רזי⁷¹ תורה ויכלתי לעמֹד עליהם,⁷²

ובכדי להוכיח לר' חיא, שהוא כדאי לשמֹע תורה מפי ר' אלעזר, פתח ואמר לו רזי תורה אחדים.

בא ר' חיא ונשקו.

אמר:

– נאה לך יותר ממני לילך ולראות אותו.

הלכו שניהם אל ר' אלעזר, ובדרכם שוב דרש ר' חגאי פסוקים שונים שבנביאים וכתובים, וכשהגיעו אל ר' אלעזר נכנסו אליו. כיון שנכנסו ישבו לפניו. שתק ר' אלעזר, וגם הם שתקו.

נכנס ר' אלעזר אל האִדרא⁷³ שלו. שמע קול אחד אומר:

– לֵך ואמֹר להם מה שהם רוצים, כי כשֵׁרים⁷⁴ הם!

חזר⁷⁵ אליהם.

אמר להם:

– אם יש מי ששמע דבר,⁷⁶ יאמר לי.

אמרו לו:

– אנו מחכים להיות מזהירים מן האור היוצא מתוך הצחות⁷⁷ של המאור העליון וסברא נסבר.

פתח ר' אלעזר ואמר:

“וה' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ”⁷⁸ – כשרצה הקדוש ברוך הוא לברֹא את העולם, נסתכל אל תוך המחשבה של סוד התורה ורשם רשימות. ולא יכֹל העולם שרשם להתקַיֵם, עד שברא את התשוּבה, שהיא היכל פנימי, עליון, ושם נרשמוּ ונצטַירו האותיות בגלופיהן.

כיון שנברא כל זה, היה מסתכל באותו היכל ורשם לפניו ציורים של כל העולם. רצה לברֹא שמים. מה עביד?⁷⁹ נסתכל באור קדמון ונתעטף בו וברא שמים דכתיב: “עוטה אור כשַׂלמה”⁸⁰, ואחר כך – “נוטה שמים כיריעה”⁸¹. רצה לברֹא את העולם התחתון, עשה היכל אחר ונכנס אליו וממנו נסתכל ורשם לפניו כל העולמות התחתונים וברא אותם. הדא הוא דכתיב: “וה' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ” – “הס” – רשם לפניו כל הנקֻדות⁸² של כל העולם, שהן ששים וחמש, כמספר “הס”,⁸³ ועל כן אין כבודו של הקדוש ברוך הוא נתגלה, אלא לאותם היודעים את ארחותיו והולכים בהם באמת, כראוי.⁸⁴

עודנו מסיח⁸⁵ אתם, באה אש והקיפה אותו, והם נשארו מבחוץ. שמעו קול אחד קורא ומכריז על קדֻשתו וגדֻלתו של ר' אלעזר ואימה גדולה נפלה עליהם.

אמרו:

– אין אנו ראוים לזה. נצא ונלך לדרכנו.

אף על פי כן ישבו שם כל אותו היום, ולא יכלו לראות אותו.

אמרו:

– אין רצונו של הקדוש ברוך הוא שנשב פה.

יצאו והלכו להם.

(לך לך פט ע“א – צ' ע”א).

ג. בריאת העולם, האדם והתורה.

ר' חִיְא פתח ואמר:

“מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו”⁸⁶ – תא חזי:⁸⁷ כשעלה הרצון לפני הקדוש ברוך הוא לברֹא את העולם, היה מסתכל בתורה וברא אותו. הדא הוא דכתיב: “ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום”.⁸⁸ אל תקרא “אָמוֹן”, אלא “אוּמָן”.⁸⁹ כשרצה לברֹא את האדם, אמרה התורה לפניו: “אם בן אדם יִבָרא ואחר כך יחטא, ואתה תדון אותו, יהיו מעשי ידיך לבטלה, כי בן האדם לא יוכל לסבֹל דינך”. – אמר לה הקדוש ברוך הוא: “הרי התקנתי תשובה קֹדם לבריאת העולם, והאדם יוכל לשוּב בתשובה ולא יאבד בחטאו”. – בשעה שברא את האדם, אמר אל העולם: “עולם, עולם! אתה וכל נמוסיך⁹⁰ אינכם מתקַימים, אלא על התורה, ובגין כך⁹¹ בראתי בך את האדם, בכדי שיעסֹק בתורה, ואם לאו, אחזיר אותך לתֹהו ובֹהו, והכל בשביל האדם”. הדא הוא דכתיב: “אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי”⁹². והתורה עומד ומכרזת לפני בני אדם, שיעסקו ויעמלו בה. תא חזי: כל מי שעמל בתורה מקַיֵם את העולם ומעמיד כל דבר ודבר על תקונו כראוי. ואין לך שום אבר ואבר בבן אדם, שלא תהיה כנגדו בריה בעולם, כי כשם שבן אדם מתחלק לאברים וכל האברים כֻלם קַיָימים מדרגות על מדרגות⁹³) מתֻקנות⁹⁴ אלו על אלו בגוף אחד, הכי נמי⁹⁵ העולם: כל הבריות שבו הן אברים, אברים שהם קַיָימים אלו על אלו, וכשכֻלם מתֻקנים – הם גוף אחד מַמָש,⁹⁶ והכל כמו התורה. שהרי התורה כֻלה אברים ופרקים, הקיָמים אלו על אלו. כשראה דוד כל זאת אמר: “מה רבוּ מעשיך, ה', כלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך”⁹⁷ : כל אותם הרזים העליונים והחתומים בתורה הם, כל אותם הדברים העליונים, הנגלים ושאינם נגלים – בתורה הם, כל הדברים של מעלה ושל מטה, כל הדברים של העולם הזה ושל העולם הבא – בתורה הם.⁹⁸

(תולדות קלד ע“א וע”ב).

ד. יסוד עולם.

ר' יצחק פתח: “דובר צדק” מגיד מישרים"⁹⁹ – הקדוש ברוך הוא כל דבריו אמת והוא עֹשׂה מישרים. במה עֹשׂה מישרים? – משום שכשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, לא היה עולם זה עֹֹמד, והתמוטט לכאן ולכאן.

אמר לו הקדוש ברוך הוּא לעלום:

– מה לך, שאתה מתמוטט?

ענה העולם ואמר:

– רבונו של עולם! איני יכל לעמֹד, משום שאין בי יסוד, שעליו אעמֹד".

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– הרי אני עתיד להעמיד בך צדיק אחד, והוא אברהם, אשר יאהבני.

מיד עמד העולם על עמדו.

הדא הוא דכתיב: “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם”¹⁰⁰. אַל תקרא “בהבראם”, אלא “באברהם”.¹⁰¹

אמר ר' חִיְא:

“מגיד מישרים” – שהרי העולם היה משיב לקדוש ברוך הוא:

– אותו אברהם ישמעאל עתיד לצאת ממנו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– הרי יצחק יצא גם כן ממנו.

אמר העולם:

– מיצחק עתיד לצאת עשו, אשר יחריב את בית המקדש וישרוף את התורה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– עתיד בר נש¹⁰² אחד לצאת ממנו, הוא יעקב, שממנו יצאו שנים עשר שבטים. נתקַיֵם העולם בגינו¹⁰³, ולא התמוטט עוד.

(לך לך פו ע“א וע”ב)

ה. עולם שׁלם.

ר' שמעון פתח ואמר:

“ויהי בשלום סכו”¹⁰⁴ – תא חזי: כשעלה הרצון לפני הקדוש ברוך הוא לברֹא את העולם, הוציא שלהבת אחת מתוך המאור החזק, שהיה קַים לפניו והיה מַשיב¹⁰⁵ ומגיע רוח עליון ברוח תחתון. חשכה השלהבת והאירה¹⁰⁶. והוציא מתוך צדי התהום טפה אחת ובה חבר את שתי הרוחות והיו רוח אחת ובהן ברא את העולם. אותה שלהבת עלתה ונתעטרה בשמאל ואותה טפה עלתה ונתעטרה בימין. פְּנו זו אל זו והחליפו את מקומן: זו בצד זו וזו בצד זו. אותה שעלתה – ירדה, ואותה שירדה – עלתה. נתקשרו זו בזו ויצא מביניהן רוח שלם¹⁰⁷. אז נעשו אותם שני צדדים אחד והוא נִתּן בין אותן השתים ונתעטרו זה באלו ואלו בזו ואז נעשה העולם שלם שלם למעלה ושלם למטה.

(לך לך פו ע“ב, פז ע”א)

ו. אבן שׁתיה וגדֻלתן של ירושלים וארץ ישראל.

ר' יהודה פתח ואמר:

“יפה נוף, משוש כל הארץ”¹⁰⁸ – תא חזי: כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, השליך אבן יקרה אחת מתחת כסא כבודו אל התהום. ראש אחד של אותה אבן נעוּץ¹⁰⁹ בתוך התהום וראשה השני למעלה מן התהום. אותו הראש האחד, העליון, הוא נקֻדה, הנמצאת באמצע העולם, ומשם מתפשט העולם לימין ולשמאל ולכל הצדדים והוא אחוז באותה הנקֻדה האמצעית. אותה אבן נקראה בשם “שתיה”, כי ממנה הֻשתל¹¹⁰ העולם לכל צדדיו. תּו: “שתיה” – שׁת יה¹¹¹ : הקדוש ברוך הוא שם אותה ליסודו של העולם ולשתילו¹¹² של כל העולם. סביב אותה נקֻדה מתפשטת הארץ בשלש דרכים: ההתפשטות הראשונה סביב אותה נקֻדה – כל הצחות והזך של הארץ קַיְּמים שם, ושם הם נמצאים ועומדים למעלה על כל הארץ סביב אותה נקֻדה. ההתפשטות השניה היא סביב אותה ההתפשטות הראשונה ואינה צחה וזכה כראשונה, אבל היא דקה וצחה הרבה יותר מכל שאר האדמה. ההתפשטות השלישית היא חשֻׁכה וגסה, וסביבה נמצאים מימי ים אוקינוס המקיף את כל העולם. נמצא אותה נקֻדה קַיֶמת באמצע וכל דרכי התפשטותו של העולם הן סביב לה. ההתפשטות הראשונה היא בית המקדש וכל אותם ההיכלות והעזרות¹¹³ שבו וכל המקום שמן החומה ולפנים. התפשטות השניה היא כל ארץ ישראל, שנתקדשה בקדֻשת הארץ הזאת¹¹⁴. ההתפשטות השלישית היא כל שאר הארצות, מקום מושב שאר העמים. וים אוקינוס מקיף את כל אלו. כגַוְני ¹¹⁵ העין, המקיפים את הנקֻדה האמצעית של העין, שהיא החָזוּת¹¹⁶) של כל העין, כך כל אלו מקיפים את הנקֻדה האמצעית, שבו נמצאים קֹדש הקדשים והארון והכפֹרת, שהם החזות של הכל. נמצא, אותה נקֻדה היא החזות של כל העולם, ועל זאת נאמר: “יפה נוף, משוש כל הארץ, הר ציון” וכו', – הר זה הר ציון, אותה נקֻדה, היא היפה שבעולם, הטוב שבעולם, החדוה של הכל.

(פקודי רכב ע“א וע”ב).

ז. בריאת העולמות של מעלה ומטה.

ר' יהודה פתח:

“ויאמר אלהים: יהי רקיע בתוך המים”¹¹⁷ – תא חזי: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ברא שבעה רקיעים למעלה וברא שבעה רקיעים למטה, שבעה יַמים, שבעה נהרות, שבעה יָמים, שבעה שבועות, שבע שנים שבע פעמים, שבעה אלפי שנים, שהעולם יתקַיֵם בהן, והקדֹש ברוך הוא בשביעי של כלם; שבעה שחקים למעלה ובכל אחד ואחד מהם כֹכבים ומזלות ושמשמות, המשַׁמשים בכל רקיע ורקיע, ובכֻלם מרכבות (הקֹדש), אלו למעלה מאלו, מוכנות לקבל עליהן עול מלכות אדניהן. בכל רקיע ורקיע יש מרכבות ושַׁמָשים שונים זה מזה ואלו למעלה מאלו. מקצתם שש כנפים להם ומקצתם ארבע כנפים. מקצתם ארבע פנים להם, מקצתם שתי פנים ומקצתם פנים אחת. מקצתם מים ומקצתם רוח. הדא הוא דכתיב: “עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט”¹¹⁸ וכל הרקיעים הם אלו למעלה מאלו כגלדי¹¹⁹ הבצלים. וכל רקיע ורקיע הֹלך ורֹעש מאימת אדֹניהם. על פיו הם נוסעים ועל פיו עֹמדים, ולמעלה מכלם – הקדוש ברוך הוא, המנהיג הכל בכחו ותקפו.

כגַוְנא דא¹²⁰ יש שבע ארצות של מטה וכֻלן נושׁבות, חוץ מאותן עליונות ואותן תחתונות, וארץ ישראל עליונה על כֻלן וירושלים גבֹהה מכל היִשוב¹²¹.

חברינו יושבי דרום ראו בספר קדמון, בספרו של אדם, שהוא מחלק כל אותן ארצות, שכֻלן נמצאות למטה, כגון אותם הרקיעים של מעלה: אלו למעלה מאלו ואלו למעלה מאלו, ובין כל ארץ וארץ רקיע, המבדיל בין זו לזו, וביניהן הגיהנם וגן העדן. ויש בהן בריות שונות אלו מאלו, כמו שיש למעלה: מקצתן בארבע פנים ומקצתן בפנים אחת, ודמותן של אלו אינה כדמותן של אלו.

ואי תימא:¹²² הרי כל בני העולם מאדם יצאו?¹²³

לא כך הדבר. אדם הראשון לא ירד לכל הארצות והוליד בנים בכל אחת ואחת מהן והרבה נשים לא היו לו. אבל אדם לא נמצא אלא באותו עולם, שהוא עליון מכֻלם בעולם הנקרא בשם תבל, ותבל זו אחוּזה ברקיע של מעלה ומתאחדת בשם העליון. בגין כן בניו של אדם נמצאים באותה ארץ עליונה הנקראת תבל, והם גבֹהים על כלם, כי כמו שלמעלה מכל הרקיעים יש רקיע עליון, ושם נמצא כסאו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב: “כמראה אבן ספיר דמות כסא, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה”¹²⁴, אוף הכי¹²⁵ בתבל זו נמצא המלך על כל, ומי הוא? – אדם, שאינו נמצא בכל הארצות התחתונות.

ואותן הבריות התחתונות מאָן¹²⁶ באו? – מן ההבל¹²⁷ של הארץ וסיוע¹²⁸ של הרקיע מלמעלה יוצאות בריות שונות אלו מאלו, מקצתן בלבושים, מקצתן בקלִפות, כאותם התולעים, הנמצאים באדמה, מקצתן בקלִפות אדֻמות, שחורות, לבנות ומקצתם בכל שאר הגַוְנים¹²⁹. כך כל אותן הבריות, והן אינן מתקַימות, אלא עשר שנים, או יותר מעט.

בספרו של ר' המנונא סבא¹³⁰ פורש דבר זה יותר:

כל היִשוב מתגלגל בעִגול ככדור, והנמצאים עליה – אלו עולים למעלה ואלו יורדים למטה, וכל אותן הבריות שונות במראיהן אלו מאלו מפני השנוי של האויר שבכל מקום ומקום, והן קַיָמות כשאר בני האדם. ועל כן אנו מוצאים במקומות היִשוב, שבשעה שבאלו שולט אור, באחרים שולט חֹשך, באלו יום ובאחרים לילה; ויש מקומות, שבהם יש רק יום והלילה נמצא בו רק שעה קצרה אחת.¹³¹

רז זה נמסר למארי החכמה¹³², ולא למחלקי תחומים¹³³, משום שהוא סוד עמֹק של התורה.

כזאת יש גם בים, שבו יש כמה בריות שונות אלו מאלו. הדא הוא דכתיב: “זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות, שם אניות יהלכון, לויתן זה יצרת”¹³⁴. – כל אותן הבריות תולות זו בזו ומתקשרות זו בזו והכל כמו למעלה, ובכל העולמות אין שולט בכל, מלבד האדם, והקדוש ברוך הוא עליון עליו.

ר' נהוראי סבא פרש לים הגדול. נתרַגש¹³⁵) הים ואבדו כל אותם שהיו בספינה. נתרחש ¹³⁶) לו נס וירד בשבילים ידועים שבלב הים¹³⁷) ויצא ליִשוב אחד שתחת הים וראה מקצתן מאותן הבריות, כלן זעירות¹³⁸), והיו מתפללות והוא לא ידע מה אמרו. נתרחש לו נס שני ועלה משם. אמר:

– זכאים הם הצדיקים, העמלים בתורה ויודעים סתומות של רזים עליונים. וַי לאותם, החולקים על דבריהם ואינם מאמינים בהם!

מאותו יום ואילך¹³⁹, כשהיה בא אל בית המדרש ואמרו שם דברי תורה, בכה.

אמרו לו:

– למה אתה בֹכה?

אמר להם:

– משום שעברתי על מצות האמונה בדברי הרבנים¹⁴⁰ ומסתפינא¹⁴¹ מן הדין של אותו העולם.

(ויקרא ט ע“ב', י ע”א).

ח. האור הגנוז.

ר' חִיָא פתח ואמר:

“וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה”¹⁴² – תא חזי: עתיד הקדוש ברוך הוא להאיר להם לישראל באותה שמש, שגנז בפני רשעי העולם מן היום שנברא, כמה דכתיב: וימנע מרשעים אורם"¹⁴³.

כשנברא אותו אור, היה מאיר מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא וראה דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה וכל הרשעים, העתידים להיות בעולם, גנז אותו אור. כיון שבא יעקב ונאבק עם השר הגדול של עשו, אשר הכה על כף ירכו והוא היה צוֹלע, מה כתיב: “ויזרח לו השמש”¹⁴⁴ – אותה השמש, שהיתה גנוזה, זרחה ליעקב, משום שבה היתה רפואה וזרחה לו, בכדי לרפא את ירכו, והוא נרפא בשמש זו, ככתוב: “ויבא יעקב שלם”¹⁴⁵, – שלם בגופו, ועתיד הקדוש ברוך הוא לגלות אותה שמש ולהאיר בה לישראל, דכתיב “וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה” – שמש שעשתה צדקה: שרפאה את יעקב. “ומרפא בכנפיה” – באותה שמש יֵרָפאו כלם, כי בזמן שבני ישראל יקומו מעפר, יהיו בהם כמה חגרים¹⁴⁶ וכמה סומים¹⁴⁷ והקדוש ברוך הוא יאיר להם בשמש זו לרפא אותם, ואז תאיר אותה שמש מסוף עולם ועד סופו ולישראל, תהא רפואה, והעמים עובדי עבודה זרה יִשָׂרפו בה.

(מקץ רג ע"ב).

" ויאמר אלהים: יהי אור, ויהי אור“¹⁴⁸ – “יהי אור” – לעולם הזה, ”ויהי אור” – לעולם הבא. וזהו האור שברא הקדוש ברוך הוא בראשונה והוא אור העין, והוא האור, שהראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון והיה רֹאה בו מסוף העולם ועד סופו.

בשעה שראה הקדוש ברוך הוא, שיקומו שלשה דורות, והם דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה, גנז אותו אור, בכדי שדורות אלו לא ישתמשו בו.

את האור הזה נתן הקדוש ברוך הוא אחר כך למשה והוא שמש בו בימי שלשת הירחים, אשר אמו הצפינה אותו. אחרי שלשת הירחים האלה הובא משה אל פרעה, והקדוש ברוך הוא נטל ממנו את האור הזה, ורק כשעמד על הר סיני לקבל את התורה, החזיר אותו הקדוש ברוך הוא לו, ומאז היה משמש בו כל ימיו, ולא יכלו בני ישראל לגשת אליו, עד שנתן מסוה על פניו, כמה דכתיב: “ויראו מגשת אליו”¹⁴⁹. באור זה היה משה מסתכל ורֹאה מדן ועד באר שבע.

כשמת משה שוב נגנז האור הזה, עד שקם דוד, והקדוש ברוך הוא הראה לו את האור, ואז היה דוד משבח ואֹמר: “מה רב טובך, אשר צפנת ליראיך”¹⁵⁰.

ט. מן המאורות נבראו העולמות.

ר' יצחק פתח ואמר:

“מה רבו מעשיך, ה', כלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך”¹⁵¹ – מי יכל למנות מעשיו של הקדוש ברוך הוא?! הרי כמה צבאות¹⁵² ומחנות, השונים אלו מאלו, שאין להם מספר וכולם נעשו ברגע אחד, כפטיש זה המוציא נצוֹצוֹת לכל עֵבר ברגע אחד, כך הקדוש ברוך הוא הוציא כּמה מיני צבאות ומחנות שונים אלו מאלו, שאין להם מספר, וכולם ברגע אחד.

תא חזי: בדבור וברוח כאחד¹⁵³ נעשה העולם, דכתיב: “בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם¹⁵⁴”. – “בדבר ה'” – זהו דבור, “וברוח פיו” – זהו רוח. זה בלא זה אינו הולך, ונכללו זה בזה: דבור ברוח ורוח בדבור ויצאו מהם כמה צבאות על צבאות ומחנות על מחנות, והכל ברגע אחד.

תא חזי: כשרצה הקדוש ברוך הוא לברֹא את העולם, הוציא מָאור סתום,¹⁵⁵ שממנו יצאו ונתפשטו שאר המאורות ונעשה העולם העליון. תו נתפשט אותו המָאור העליון והקדוש ברוך הוא עשה מָאור שאינו מאיר, שְׁאַף להתקשר למעלה ולהתקשר למטה, בכדי להמשיך מֵאור של מעלה למטה ולהאיר לעולם התחתון. נתקשר למטה ונתקשר למעלה, וכאשר נתקשר למעלה, הוציא בקשר זה כל צבאות ומחנות למיניהם הרבים. הדא הוא דכתיב: “מה רבו מעשיך, ה', כלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך”.

ואין לך דבר קטן בעולם זה, שאינו תולה בדבר אחר עליון, שהָפקד עליו למעלה, וכשנתעורר אותו דבר למטה, נתעורר אותו שהפקד עליו למעלה, כי כלם מחֻברים זה לזה.

(ויצא קנו ע“א וע”ב).

י. בריאת האדם.

בשעה שעלה הרצון לפני הקדוש ברוך הוא לברֹא את האדם, נצב אדם זה לפניו בדמותו וצלמו, כמו שהוא בעולם הזה. ואפילו כל בני העולם, שהיו עתידים להברא עד סוף כל העולם, נשמותיהם נבראו אז עם אדם הראשון יחדו וכלן קַיָמות בצלמן ודמותן, כמו שהן בעולם הזה, באוצר אחד, שבו מתלבשות כל הנשמות בדיוקניהן¹⁵⁶ ובשעה שהן עתידות לירד לעולם הזה, קורא הקדוש ברוך הוא לממונה¹⁵⁷ אחד, אשר ברשותו הפקיד את כל הנשמות העתידות לירד לעולם, ואֹמר לו:

– לך והבא לי נשמה פלונית.

באותה שעה באה אותה נשמה מלֻבשה דיוקן של העולם הזה ואותו ממונה מַראה אותה לקדוש ברוך הוא, והוא אֹמר לה ומשׁביע אותה, שכאשר תרד לעולם הזה, תעסק בתורה, בכדי שתדע אותו ותכיר את רז האמונה, כי כל מי שנמצא בעולם הזה ואינו משתדל לדעת אותו, טוב לו שלא נברא. על כן היא מָראה לפני הקדוש ברוך הוא, בכדי שתכיר אותו בעולם הזה. הדא הוא דכתיב: “אתה הָראית לדעת”¹⁵⁸ – הָראית על ידי אותו ממונה לפני הקדוש ברוך הוא.

* * *

ר' חִיָא פתח ואמר:

“אחור וקדם צרתני, ותשת עלי כפכה”¹⁵⁹ – כשברא הקדוש ברוך הוא את האדם, שָלֵם בַכֹּל ברא אותו. דו פרצופים עשה אותו והיה דומה גם לעליונים וגם לתחתונים. הורידו הקדוש ברוך הוא לארץ בדמות היקרה שלו וראו אותו הבריות, ונאספו אליו והשתחוו לו ואימה ויראה נפלה עליהן מפניו. הדא הוא דכתיב: “ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים”¹⁶⁰.

הכניסו הקדוש ברוך הוא לגנו, אשר נטע, בכדי שהאדם ישמֹר אותו ותהיה לו חדוה על חדוה, וישתעשע בו. עשה לו אהלים מצֻפים אבנים יקרות ומלאכי עליון שחקו לפניו. אחר כך פקד אותו על אילן אחד ולא עמד בפקֻדת אדוניו.

מצאתי בספרו של חנוך, שאחרי אשר העלה הקדוש ברוך הוא את האדם והראה לו כל גנזי¹⁶¹ המלך, העליונים והתחתונים, הראהו עץ החיים והעץ שנצטַוה עליו והראהו מקומו בגן עדן שאלמלי¹⁶² שמר פקֻדה זו, היה יכל להתקַיֵם תמיד. אבל האדם לא שמר פקֻדת אלהיו, ויצא בדִמוס¹⁶³ ונענש.

(בשחי נד ע“ב, נה ע”א).

א. סמאל¹ הנחשׁ וחוה.

שאלו תלמידיו של ר' שמעון בן יוחאי:

– אותה עובדה היכי הוה²

אמר להם:

– סמאל הרשע קָשר עם כל צבאות מעלה על רבו³, משום שאמר הקדוש ברוך הוא אל האדם: “ורדו בדגת הים ובעוף השמים”⁴. אמר: היך⁵ אוכל להחטיא את האדם ולגרשו מלפניו? – ירד עם כל חילותיו ובקש לו בארץ חסר⁶ כמותו. מצא נחש, שהיתה לו דמות גמל. רכב עליו ובא לו אצל האשה. אמר בלבו: "אבקש יותר ואוסיף על מצוות אלהים, כדי שתגרע⁷ היא. אמר לה: “אף כי אמר אלהים: לא תאכלו מכל עץ הגן”⁸ – אמרה חוה: לא מנעני אלא מעץ הדעת, אשר בתוך הגן, ועליו אמר אלהים: “לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון”⁹ – מה עשה סמאל הרשע? הלך ונגע באילן, והיה האילן צוח¹⁰ ואמר: “אל תבאני רגל גאוה וידה רשעים אל תנידני”¹¹, אל תגע בי, שנאמר “ויד רשעים אל תנידני”. הלך סמאל ואמר לאשה: “הרי נגעתי באילן ולא מתִּי, אף אַתּ תגעי באילן ולא תמותי”, – הלכה האשה ונגעה באילן וראתה מלאך המות בא כנגדה. אמרה: “אולי עכשו אני מֵתה, והקדוש ברוך הוא עושה לו אשה אחרת ונותנה לאדם? אלא הריני גֹרמת לו, שיאכל עמי, – אם נמות, נמות שנינו, ואם נחיה, נחיה שנינו”. ולקחה מפריו ונתנה גם לבעלה. נתפקחו עיני שניהם וקהו שניו של אדם. ישב לו הקדוש ברוך הוא בדין אמת. קרא לאדם ואמר לו: “למה ברחת מפני?” – אמר לו האדם: “את קולך שמעתי בגן”, ורעדו עצמותי, “ואירא כי עירום אנכי, ואחבא” – “כי עירום אנכי” מפעלי, “כי עירום אנכי” מצִויי, “כי עירום אנכי” ממעשי, “ואחבא”. – מה היה לבושו של אדם? עור של צפורן, והפשיטו הקדוש ברוך הוא מעליו. ראה עצמו ערום ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: “רבונו של עולם! כשהייתי לבדי, שמא חטאתי לך? אלא האשה, שהבאת לי, היא הדיחה אותי מדבריך”, שנאמר: “האשה, אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ”¹² – אמר לה הקדוש ברוך הוא לאשה: “לא דַיֵךְ שחטאת, אלא שהחטאת לאדם!” – אמרה לפניו; “רבונו של עולם! הנחש השיאני לחטא לפניך”. – הביא הקדוש ברוך הוא שלשתם (חוה, סמאל ונחש), וגזר עליהם גזֵרות דין תשע קללות, והפיל את סמאל ואת הכַּתּ שלו ממקום קדֻשתם מן השמים, וקצץ רגליו של נחש ואררו מכל חיה ומכל בהמה ופקד עליו, שיהיה מפשיט את עורו אחר שבע שנים.

(ספר הבהיר, הוספה לזהר בראשית).

ב. הספר שירד מן השמים לאדם.

אמר ר' אבא:

ספר הורידו מן השמים לאדם הראשון, ובה היה יודע חכמה עליונה. ספר זה בא אל “בני אלהים”, שהם חכמי כל דור ודור, ומי שזוכה להסתכל בו, יודע חכמה עליונה, וחכמי הדורות מסתכלים בו ויודעים חכמה זו.

את הספר הזה הוריד לו בעל הרזים¹³ ושלשה שליחים ממונים עמו. בשעה שיצא אדם מגן עדן אחז בספר זה, אך הספר פרח מידו. התפלל ובכה לפני אלהים, והשיבו לו את הספר, בכדי שלא תשתכח החכמה מבני אדם, וישתדלו להכיר את רִבונם.

(בראשית לז ע"ב).

* * * 

”זה ספר תולדות אדם¹⁴ " – ספר ודאי, כי כשהיה אדם בגן עדן הוריד לו הקדוש ברוך הוא ספר על ידי רזיאל, המלאך הקדוש, הממונה על רזים עליונים וקדושים, ובו גלופים גלופי עליונים וחכמה קדושה ושבעים ושנים מיני חכמה היו מתפרשים ממנו לשש מאות ושבעים גלופים של רזים עליונים. באמצע הספר נמצא גליף של חכמה, להכיר בה אלף וחמש מאות מפתחות, שלא נמסרו לעליונים קדושים, וכלם כלולים בספר זה.

כשהגיע ספר זה לאדם, היו מתאספים אליו מלאכי עליון, בכדי לידע ולשמע מה שכתוב בספר זה, והיו אֹמרים: “רומה על השמים, אלהים, על הארץ כבודך¹⁵”.

בה בשעה רמז לו הדרניאל המלאך הקדוש ואמר לו:

– אדם, אדם! גְנוֹז את כבוד אדונך, כי לא נִתנה הרשות לעליונים להכיר כבוד אדונך.

והיה אותו ספר טמיר וגנוז ביד אדם, והיה משתמש בכל יום בגנזי רבונו ונתגלו לו רזים עליונים, שמלאכי עליון אינם יודעים אותם.

כיון שחטא אדם ועבר על פקֻדת אדונו, פרח אותו ספר ממנו. והיה אדם טופח¹⁶ על ראשו ובוכה, ונכנס למימי גיחון עד צוארו, והמים עשו גופו חלדים חלדים¹⁷ ומראהו נשתנה.

באותה שעה רמז הקדוש ברוך הוא לרפאל והשיב לו אותו ספר, ובו היה אדם עוסק והשאיר אותו בירֻשה לשֵׁת בנו. שת הוריש אותו לבנו, ובנו לבנו וכך לכל שאר התולדות, עד שהגיע לאברהם, שבו הכיר את כבוד רבונו.

(בראשית נה ע"ב)

ג. עזא ועזאל.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם, בגן עדן ברא אותו וצוהו על שבע מצווֹת. חטא אדם ונתגרש מגן עדן ושני מלאכי שמים, עזא ועזאל, אמרו לפני הקדוש ברוך הוא:

– אלמלי היינו אנו בארץ, היינו זכאים¹⁸.

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

– וכי¹⁹ אתם יכולים לנצח את היצר הרע?

אמרו לפניו:

– אנו יכולים.

מיד הפיל אותם הקדוש ברוך הוא, כמה שנאמר: “הנפילים היו בארץ בימים ההם”²⁰ וכתיב: “המה הגבורים, אשר מעולם”²¹.

ובשעה שירדו לארץ, נכנס בהם היצר הרע, שנאמר: “ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו”²². חטאו ונתעקרו מקדֻשתם.

(בראשית, תוספתא, לז ע"א).

* * *

ר' שמעון פתח ואמר:

“מה אנוש, כי תזכרנו”²³ – פסוק זה מלאכי עולם אמרוהו.

בשעה שעלה הרצון לפני הקדוש ברוך הוא לברֹא את האדם, קרא לכִתות, כתות²⁴ מלאכי עליון והושיב אותם לפניו.

אמר להם:

– רֹצה אני לברא אדם.

אמרו לפניו:

– “אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמה”²⁵.

הושיט הקדוש ברוך הוא אצבע שלו ושרף אותם.

הושיב לפניו כִּתות אחרות ואמר להם:

– רצוני לברא אדם.

אמרו לפניו:

– “מה אנוש, כי תזכרנו”? מה טיבו²⁶ של בר נש זה?

אמר להם:

– בר נש, שיהיה בצלם שלנו, שהחכמה שלו תהיה גדולה מחכמתכם.

– כיון שברא את האדם וחטא ויָצא בדימוס מלפניו, באו עזא ועזאל ואמרו לפניו:

– פתחון פה²⁷ יש לנו אצלך. הרי בר נש שבראת חטא לפניך.

אמר להם:

– אלמלי הייתם שכיחים²⁸ אצלם, הייתם יכולים לנצח את היצר הרע?

אמרו לפניו:

– יכולים היינו.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? – הפיל אותם מן המדרגה הקדושה שלהם, מן השמים, וכשירדו חטאו גם הם.

(בלק רז ע“ב, רח ע”א).

* * * 

“הנפילים היו בארץ” – תני²⁹ ר' יוסי: אלו עזא ועזאל, כמה ששנינו,³⁰ שהפיל אותם הקדוש ברוך הוא מן הקדֻשה של מעלה. ואי תימא: היך יכלו להתקַיֵם בעולם הזה? – אמר ר' חיא: מלאכים אלו נתראו לבני אדם בדמות שלהם. ואי תימא: היך יכלו להתהפך לבני אדם? – הרי שנינו: שנתהפכו לכמה פנים, ובשעה שירדו, נתעטפו באוירו של העולם הזה ונתראו כבני אדם. ואלו הם עזא ועזאל, שמרדו למעלה, והפיל אותם הקדוש ברוך הוא, ונתעטפו באדמה והיו קַיָמים עליה ולא יכלו להתפשט ממנה, ואחר כך טעו אחרי נשי העולם הזה, והולידו בנים וקראו להם “ענקים”, ואותם “נפילים” נקראים “בני אלהים”,³¹ ועד היום הזה הם קַיָמים בעולם הזה ומלמדים כשופים לבני אדם.

(בראשית נח ע"א)

א. מכשפים וקוסמים.

ר' אלעזר אמר:

בימי אנוש היו בני אדם חכמים בחכמת כִשׁופים וקסמים ובחכמה לעצֹר בעד חיל השמים. מיום שיצא אדם מגן עדן והוציא אתו את החכמה של עֲלֵי האילן¹ לא היה בר נש שיעסוק בה, כי אדם ואשתו וכל אשר יצאו ממנו עזבו אותה. כשבא אנוש ראה את האנשים הזקנים וראה את החכמה שעזבו, והיא משַׁנה עליונים, התחיל לעסוק בה, ובני דורו למדו ממנו ועשו מעשי מכשפים וקוסמים. ואפילו הילדים שבאותו דור היו משגיחים בחכמה עליונה ומסתכלים בה.

אותה חכמה נתפשטה בדור המבול ובני הדור הזה עשו מעשים רעים והיו מתקוממים בפני נח באותה חכמה, ואמרו, שדִין העולם אינו יכול לשרות² עליהם, שהרי הם יעשו בחכמתם וידחו את כל בעלי הדין, אשר יבוא לענשם.

ר' יצחק אמר:

כל אותם הצדיקים, שהיו באותו דור, כמו ירד, מתושלח וחנוך, כלם היו משתדלים למחות³ בהם, ולא יכלו, עד שנתרבו הרשעים שמרדו ברבונם ואמרו: “מה שדי, כי נעבדנו?”⁴ וכי טפשות זו היו אומרים? אלא משום שהיו יודעים כל אותה חכמה ואת כל המלאכים שבעולם, הממונים עליהם והיו בוטחים בהם, עד שהשיב הקדוש ברוך הוא את העולם לדמותו: בראשונה היו בעולם רק מים במים, וגם אחר כך היו בעולם רק מים, אבל לא החריב אותו לגמרי, כי ברחמים השגיח עליהם.

אמר ר' יֵסי:

אי הכי⁵ טפשים היו, שלא היו יודעים, שהקדוש ברוך הוא יביא עליהם מֵי המבול וימותו במים אלו!

אמר ר' יצחק: מנדע⁶ ידעו, אלא אחזו טפשות בלבם. כי הם היו יודעים אותו המלאך הממונה על האש ואותו המלאך הממונה על המים, וידעו איך לעצור בעדם, שלא יוכלו לעשות דין עליהם; ולא ידעו, שהקדוש ברוך הוא שולט בארץ וממנו יבא הדין על העולם, אלא היו רואים, שהעולם הפקד בידיהם של אותם ממונים, ובגיני כך⁷ לא היו מסתכלים בקדוש ברוך הוא ולא משגיחים במעשיו, עד שהארץ נשחתה, ורוח הקֹדשֹ הכריז בכל יום ואמר: “יתמוּ חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם”⁸ והמתין להם הקדוש ברוך הוא כל הזמן שאותם הצדיקים: ירד ומתושלח וחנוך היו קימים בעולם. כיון שנסתלקו⁹) הוריד הקדש ברוך הוא עליהם דין ואבדוּ, כמה שנאמר: “וימחו מן הארץ”.¹⁰

ב. זכרון לדור המבול.

ר' חִיָא ור' יוסי היו מהלכים בדרך. פגעו בהרי חֹשך¹¹ וראו בהם בקיעים, שנעשו עוד מימי המבול.

אמר לו ר' חיא לר' יוסי:

בקיעים אלו שהם מימי המבול¹², הקדוש ברוך הוא השאיר אותם לדור דורות, בכדי שלא יִמָחו מלפניו עוֹנותיהם של הרשעים, כי כך הוא דרכו של הקדוש ברוך הוא: הצדיקים, העושים רצונו, הוא רוצה שיזכרו אותם למעלה ולמטה ולא יִשָכח זכרונם לדור דורות לטוב. כגון זה לרשעים, שאינם עושים רצונו: הוא רוצה, שלא יִשָׁכחוּ עונותיהם ושיהיו נזכרים ענשם וזכרונם לרע לדור דורות. הַיינו דכתיב: “נכתם עונך לפני”¹³.

(נח, סג ע"א).

ג. נח, היין שׁשׁתה וקללת כנען.

“ויחל נח איש האדמה ויטע כרם”¹⁴ – ר' יהודה ור' יוסי¹⁵ : אחד אמר, שמגן עדן גורשה זמורת הגפן ונח נטע אותה שם. והשני אמר, שהזמורה היתה בארץ לפני המבול ונח עקר אותה והצפינה בתבה ואחרי המבול שתל אותה, ואותו יום הוציאה ציצים ועלים וענבים, והוא סחט את הענבים ושתה מן היין ושָׁכר.

ר' שמעון אמר:

רז של חכמה יש בפסוק זה: נח רצה לבדוק¹⁶ ולמצוא את חטאו של אדם, לא בכדי שיתדבק בחטא זה, אלא בכדי שידע אותו ויתקן את העולם. כשבדק ולא יכֹל למצוא, סחט ענבים, בכדי לבדוק, אם לא בהם היה חטאו של אדם צפון. כיון שהגיע לכך, כדין “וישכר ויתגל” – נעשה שכור ולא יכֹל לקום, ובגין כך “ויתגל” – גִלה פרצה¹⁷ של עולם, שעד אז היתה סתומה ולא נודעה. ראה זאת חם אבי כנען ולא כסה את אביו, כי שתית היין והשִׁכרון הוטבו בעיניו, ונתן מקום לכנען לשלוט, ועל כן “ויאמר: ארור כנען¹⁸” – שהרי קללות תבאנה על העולם כבראשונה, “עבד עבדים יהיה” – הכל עתידים להיות מתוקנים לעתיד לבא, והוא לא יתוקן, הכל יצאו לחירות, והוא לא יצא.

(נח עג ע“א וע”ב).

א. נמרוד.

“הוא היה גבור ציד לפני ה‘, על כן יֵאמר: כנמרוד גבור ציד לפני ה’¹” – תא חזי: הוא היה גבור עצום. לבוּשו של אדם הראשון היה לובש והיה יודע לצוּד בהם את הבריות.

אמר ר' אלעזר: נמרוד היה מפתה את הבריות לילך אחרי עבודה זרה והיה שולט באותם לבושים של אדם ונצח את בני העולם, והיה אומר, שהוא שולט בעולם, ובני אדם עבדו לו. ולמה נקרא שמו “נמרוד”? – משום שמרד במלך עליון של מעלה, מרד בעליונים ומרד בתחתונים – באותם לבושים, שבהם שלט בעולם ומלך על כל בני העולם, ומרד באדונו, ואמר שהוא השולט בעולם, והיה מפתה את הבריות לילך אחריו, עד שמשך בני אדם לצאת בעבודת רבונו של עולם.

(נח עג ע“א, עד ע”ב).

ב. דור הפלגה ולשון הקודשׁ.

“ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים”² – מדברים היו בלשון הקודש, שמלאכי השרת יודעים אותה, ולא היו מדברים בלשון אחרת. בגין כך כתיב: “ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות”³, שאלמלי היו מדברים בלשון אחרת, שמלאכי עליון לא ידעו אותה, לא היתה חשיבות לאותו דבר שהם חשבו לעשות, כי מלאכי השרת לא היו מסַיעים בידם, ומלאכתם היתה נעשית על יד השדים, שמעשיהם אינם אלא לרגע אחד, למראה עין בני אדם ולא יותר.

”ודברים אחדים" – שהיו יודעים את המדרגות העליונות, כל אחת ואחת על בוריה⁴ והמדרגות לא נתחלפו להם, ובגין כך כתיב “ודברים אחדים”.

(נח, סתרי תורה, עד ע"ב)

ג. דור הפלגה, ארץ ישׂראל ולשׁון הקודשׁ.

ר' יצחק היה יושב לפני ר' שמעון. אמר לו:

– מה ראו אלו (בני דור הפלגה), שעשו שטות שכזו למרוד בקדוש ברוך הוא, וכלם בעצה אחת החזיקו בדבר זה?

אמר לו:

הרי שנינו, דכתיב: "ויהי בנסעם מקדם⁵ " – נסעו ממעלה למטה, נסעו מארץ ישראל וירדו לבבל⁶. אמרו: הא הכא⁷ מקום להִדָבק בו. “ונעשה לנו שם”⁸ – ויתדבק הסיוע של מטה במקום זה, כי כשיבא דין לשרות בעולם, הרי מקום זה יהיה כנגדו,⁹ ומהכא יהנה¹⁰ העולם ויזון, שהרי למעלה יש דוחק¹¹ והעולם אינו יכול להיות נזון משם, ולא עוד, אלא אנו נעלה לשמים ונעשה אתו קרב, שלא יוריד מבול לעולם כמקדם.

" ויאמר ה': הן עם אחד ושפה אחת לכלם"¹² – משום שכלם הם כאחד, באחדות שלהם, כלם יעשו ויצליחו במעשיהם. תתפזרנה המדרגות כל אחת ואחת לצִדה, ובגין כך יתפזרו כל אותם שלמטה.

ואי תימא: לשונם מפני מה נתבלבל? – אלא משום שכלם היו מדברים בלשון הקודש, אותה לשון עשתה להם סיוע, כי במעשה ובדבור פה תלוים דברים אלא לדבק את הכַוָנה¹³ שבלב כל אחד ואחד ובזה עשו סיוע לאותו מקום, שרצו להקים. ועל כן נתבלבלה לשונם, בכדי שלא יוכלוּ לחזק רצונם בלשון הקודש. וכיון שנתחלפה לשונם באחרות לא הצליחו במעשיהם, כי החילות של מעלה אינם יודעים ואינם מכירים שום לשון, חוץ מלשון הקדש, וכשנבלבלה לשונם, נחלש כחם ונשבר תקפם¹⁴.

תא חזי: הדבר שהתחתונים אומרים בלשון הקודש, כל חילות השמים יודעים אותו ומחזיקים בו ולשון אחרת אינם יודעים ואינם מכירים; ולכן אלו, כיון שנתבלבלה הלשון שלהם, מיד “ויחדלו לבנות העיר¹⁵”, משום שכחם נשבר ולא יכלו לעשות כרצונם כלום.

(נח עה ע"ב).

א. אברהם והרן.

“ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך¹” וכו' – מה כתיב למעלה? – וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו, באור כשדים²" – מה סמיכות הדברים האלה באה ללמדנו? – אלא, עד אותו יום לא היה בר נש, שמת בחיי אביו, וכשהלך אברהם אל כבשן האש, נהרג הרן, ובגין דא³ יצאו תרח ואברהם משם.

מי הרג את הרן?

כיון שהשלך אברהם אל האש של הכשדים, נגלה לו הקדוש ברוך הוא והציל אותו: היה שם הרן אחיו, ואמרו הכשדים, שבזכותו של הרן נצל אברהם. מיד יצאה שלהבת אש ושרפה את הרן. הדא הוא דכתיב: “וימת הרן על פני תרח אביו”.

יש אומרים שהכשדים אמרו, כי זרעו של תרח אין האש שולטת בו ובכדי לדעת בבֵרור,⁴ שכך הוא הדבר, נשליך את הרן אל האש, ואם לא יִשָׂרף, נדע בודאי, שהאש אינה שולטת בזרעו של תרח. מיד השליכו את הרן אל האש ונשרף, והיה תרח אביו עומד שם. הדא הוא דכתיב “וימת הרן על פני תרח אביו”.

באותו היום ידעו כל האומות והלשונות, שלא הציל את אברהם אלא הקדוש ברוך הוא, שהוא יחידו של עולם, והיו מביאות את בניהן אל דירתו של אברהם ואומרות לו: “ראינו אותך, שאתה בוטח בקדוש ברוך הוא, שהוא רבונו של עולם; לַמֵד לבנינו את ארחותיך!” – ועליהם אמר הפסוק: “נדיבי עמים נאספו, עם אלהי אברהם”⁵.

תא חזי: מה כתיב? – “ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו וכו' ויצאו אתם מאור כשדים”⁶ – “ויצאו אתם”? “אתו” מבעי ליה⁷ ! – מאי “ויצאו אתם”⁸ ? – אלא תרח ולוט יצאו עם אברהם ושרה, שהם היו העיקר לצאת מתוך אותם הרשעים. כי כיון שראה תרח, שאברהם נצל מן האש, חזר בתשובה והחליט לעשות רצונו של אברהם. בגין כך “ויצאו אתם”: תרח ולוט. ובשעה שיצאו מה כתיב? – “ללכת ארצה כנען”, שהרצון שלהם היה לילך שמה.

מכאן אוליפנא⁹ כל מי שמתעורר להטהר, מסַיעים לו. תא חזי, שכך הוא, שהרי כיון שכתוב “ללכת ארצה כנען” – שהרצון שלהם היה לילך לארץ כנען, מיד “ויאמר ה' אל אברם: לך לך” – ועד שנתעורר לילך, לא כתיב “לך לך”.

(לך לך עז ע"ב).

ב. אברהם וארץ ישׂראל.

“ויאמר ה' אל אברם: לך לך” – אמר ר' אלעזר: “לֶך לְך” – לך אל עצמך, לתקן את עצמך, לתקן את המדרגה שלך. “לך לך” – אין אתה יכול להתקַיֵם פה בין רשעים אלו. ורז של המִלות “לך לך” זהו: הקדוש ברוך הוא נתן לו לאברהם רוח חכמה, והוא היה יודע ומצרף את מקומות ישובו של העולם, ונסתכל בהם ושקל במשקל הדעת וידע את השרים הממונים על מקומות הישוב. כשהגיע אל הנקודה האמצעית¹⁰ של הישוב, שקל במשקל ולא עלה בידו. השגיח לדעת את המלאך הממונה על נקודה זו, ולא יכל. שקל כמה פעמים וראה, שמשם הֻשׁתל כל העולם. השגיח וצרף ושקל לדעת, וראה, שהשׂר העליון שעליה אין לו שעור. עמֹק וסתום הוא, ואינו כשאר השרים, הממונים על שאר מקומות הישוב. השגיח, שקל וידע, שכמו שמאותה נקודה, אמעציתו של הישוב, הֻשׁתל כל העולם לכל מקומותיו, גם אותו ממונה, השורה עליה, ממנו יצאו כל שאר השרים, הממונים על כל שאר מקומות העולם וכֻלם אחוזים בו. כדין “ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען”.

עוד השגיח ושקל וצרף, בכדי לעמוד על בוריו של דְבַר אותו מקום ולא ידע ולא יכל לעמוד עליו. מיד “ויבאו עד חרן וישבו שם”. מאי טעמא¹¹ – אלא, שאברהם היה יודע ומצרף כל אותם השרים, מנהיגי העולם בכל מקומות הישוב, והיה שוקל ומצרף אותם השולטים במקומות הישוב, מנהיגי הכֹכבים והמזלות, מי הם התקיפים אלו מאלו, וכך היה שוקל כל ישובו של עולם ועלה בידו. כשהגיע לאותו מקום, ראה גבורה עמוקה ולא יכל לעמוד עליה¹². כיון שראה הקדוש ברוך הוא את ההתעוררות שלו ואת החשק שלו, מיד נגלה לו ואמר לו: “לך לך” – לך לדעת ולתקן את עצמך, “מארצך” – מאותו מקום הישוב, שהיית דבק בו, “וממולדתך” – מאותה חכמה, שבה אתה שוקל את התולדות שלך ואת הרגע, השעה והזמן שבהם נולדת ואותו ככב ואותו מזל, שהיו שולטים אז, “ומבית אביך”, שלא תשגיח על בית אביך. יש לך שׂרש, שבו תצליח בעולם יותר מאשר בבית אביך, בגין כך “לך לך” מחכמה זו והסתכלות זו. –

תא חזי, שכך הוא, שהרי יצאו מאור כשדים והיו בחרן, ולמה אמר לו ה' “לך לך מארצך וממולדתך”¹³ ? – אלא עיקר הדבר הוא כמו ששנינו. “אל הארץ אשר אראך” – “אראך” מה שלא יכֹלת לעמוד עליו ולא יכֹלת לדעת את השר של אותה ארץ, שהוא עמֹק וסתום.

(לך לך עז ע“ב, עח ע”א).

ג. האילנות¹⁴ שׁנטע אברהם.

תא חזי: אילן נטע אברהם בכל מקום, שבו היתה דירתו, והאילן לא היה עולה בכל מקום כראוי, חוץ מבשעה שדירתו היתה בארץ כנען. ומעין של מים היה תחת האילן.

באילן זה היה אברהם יודע מי שנתחבר עם הקדוש ברוך הוא ומי שנתחבר עם עבודה זרה. מי שנתחבר עם הקדוש ברוך הוא, כשנכנס תחת האילן, היה האילן פורש את ענפיו וחופף¹⁵ על ראשו ועושה לו צל נאה, ומי שנתחבר עם עבודה זרה, אותו אילן היה מסתלק¹⁶ וענפיו עלו למעלה. כדין היה אברהם יודע ומזהיר אותו והאדם לא זז¹⁷ משם, עד שנתחבר באמונת הקדוש ברוך הוא. וכך גם כן מי שהיה טהור, היה האילן מקבל אותו תחת ענפיו, ומי שהיה טמא, לא היה האילן מקבל אותו. מי שהיה צריך טבילה מיד, היו מֵי המעין שתחת האילן עולים אליו והאילן הרים את ענפיו. כדין ידע אברהם, שהוא טמא וצריך טבילה תֵּכּף, ואם לאו, יבשו המים, וכדין ידע אברהם, שהוא צריך להיות טמא שבעה ימים.

תא חזי: אפילו בשעה שהזמין אברהם את המלאכים, אמר להם: “והשענו תחת העץ¹⁸” – בכדי לראות ולבדוק אותם.

באותו אילן היה אברהם בודק את כל בני העולם.

ד. אברהם וזכות הכנסת אורחים שלו.

“ויקמו משם האנשים, וישקיפו על פני סדום”¹⁹ – ר' אלעזר אמר: תא חזי כמה טובות עשה הקדוש ברוך הוא עם הבריות, וכל שכן²⁰ עם אותם ההולכים בארחותיו, שאפילו בשעה שהוא רוצה לדון את העולם, הוא גורם להם לזכות באיזה דבר, עד שלא יבא אותו דין על העולם. שהרי שנינו:

בשעה שהקדוש ברוך הוא אוהב בר נש, הוא שולח לו דורון²¹, ומהו דורון זה? – עני, בכדי שבר נש יזכה בו, וכיון שהוא זוכה בו, הוא (העני) מושך עליו חוט אחד של חסד מצד ימין ופורש אותו על ראשו ורושם אותו, בכדי שכשיבא דין לעולם, יזקוף המחבל את עיניו ויראה אותה רשימה, כדין יסתלק ממנו ויִזָהר בו.

ותא חזי: כשרצה הקדוש ברוך הוא להביא דין על סדום, זִכה קודם לכן את אברהם ושלח לו דורון לזכות בו, בכדי שיציל את לוט בן אחיו משם. הדא היא דכתיב: “ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה²²”. ולא כתיב “ויזכור אלהים את לוט”, כי בזכותו של אברהם נִצל, ומאי “ויזכור”? – זכר לו מה שזכה קודם לכן באותם שלשה מלאכים.

(וירא קד ע"א).

ה. אברהם וחמשׁת המלכים.

אמר ר' יהודה: כשהלך אברהם להציל את לוט, לא הלך לעשות קרב ולא סמך על נס, שהוא עם אליעזר עבדו ינצחו חמשה מלכים²³, אלא צערו של לוט הוציא אותו מביתו, ונטל ממון לפדות אותו מן השביה, ואם לא יוכל לפדות אותו, ימות אתו יחדו בשביה. כיון שיצא, ראה את השכינה²⁴, שהיא מאירה לפניו וכמה שרי מעלה סביבותיו. באותה שעה רדף אחרי המלכים והקדש ברוך הוא הרג אותם. חדא הוא דכתיב: “ורשעים בחֹשך ידמו”^{25 26}.

(וירא קיב ע"ב).

ו. אברהם ומערת המכפלה.

ר' יהודה אמר:

אברהם ידע באותה מערה (מערת המכפלה) סִמן ולבו ורצונו שם היו, כי עוד מקדמת דנא²⁷ נכנס שם וראה אדם וחוה טמירים שם.

מאין היה יודע, שהקבורים שם הם אדם וחוה? – אלא ראה דיוקנו של האדם הקבור שם ונפתח לו שם פתח אחד של גן עדן ואותו דיוקן של אדם היה עומד לפניו.

ותא חזי: כל מי שרואה דיוקנו של אדם, אינו נצל לעולם ממיתה, כי בשעה שבר נש נסתלק מן העולם, רואה את אדם ובאותה שעה הוא מת. אבל אברהם נסתכל בו וראה דיוקנו, וחי. וראה אור מאיר במערה ונר אחד דולק. כדין חָשַׁק אברהם, שדירתו תהיה במקום זה, ולבו ורצונו היו תמיד במערה.

ר' אלעזר אמר:

בשעה שנכנס אברהם אל המערה, היך נכנס? – אלא שהוא היה רץ אחרי אותו עגל, דכתיב: “ואל הבקר רץ אברהם”²⁸ ואותו בן בקר, שרצה לִקח, ברח עד אותה מערה והוא נכנס אחריו וראה מה שראה.

תו: אברהם היה מתפלל כל יום ויום ויוצא אל אותו שדה, שהיה מעלה ריחות מעולים²⁹, וראה את האור, היוצא מתוך המערה והתפלל שם. ושם דִבר אתו הקדוש ברוך הוא, ובגין כך דרש את המערה הזאת, כי חשקו היה תמיד במקום זה.

ואי תימא:

– אמאי³⁰ לא דרש אותה עד הָשַׁתָּא?³¹ –

– משום, שלא ישגיחו³² עליה. והואיל שלא היה צריך לה, לא רצה להגדיל את ערכה בעיני יושבי המקום, השתא שהיה צריך לה, אמר: הרי הגיעה השעה לדרוש אותה.

תא חזי:

אלמלי היה עפרון רואה במערה מה שראה בה אברהם, לא היה מוכר אותה לעולם. אלא ודאי לא ראה בה כלום, שהרי אין דבר נתגלה, אלא לבעליו, ובגין כך לאברהם נתגלה מה שהיה שם, ולא לעפרון. לאברהם נתגלה, כי שלו היתה המערה וכל אשר בה. לעפרון לא נתגלה, שלא היה לו בה כלום, ובגין כך לא נתגלה שם לעפרון כלום ולא היה רואה שם כלום, אלא חשׁך, ועל כן היתה מאוסה עליו ומכר אותה.

ותא חזי:

כשנכנס אברהם אל המערה בפעם הראשונה, ראה שם אור, והאדמה נתרוממה לפניו ונתגלו לו שני קברים. פתאם עלה אדם מקברו בדיוקן שלו וראה את אברהם וחַיָך³³, ובזה הכיר אברהם, ששם הוא עתיד להקבר.

אמר לו אברהם:

– במָטוּ מינך³⁴ : אהל תקוע יש פה?³⁵

אמר לו אדם?

– הקדוש ברוך הוא צפן אותי פה ומאותה שעה עד השתא הייתי טמיר באדמה כקלִפת גרעין, הצפון באדמה, עד שאתה באת השתא לכאן. מכאן ואילך³⁶ יהיה לי ולעולם קיום בגינך.

ראה מה כתיב שם: “ויקם השדה והמערה אשר בו”³⁷ – קימה ממש היתה לו³⁸ (לשדה), מה שלא היתה לו עד השתא.

ר' אבא אמר:

“ויקם השדה” – ודאי קימה ממש, שקם (השדה) ועלה לפני אברהם. משום דעד השתא לא נראה שם כלום, והשתא מה דהוה³⁹ טמיר קם ועלה.

אמר ר' שמעון:

בשעה שנכנס אברהם אל המערה והכניס אליה את שרה, קמו אדם וחוה ולא נתנו לקבור אותה שם. אמרו:

– מה מאד אנו בבושה לפני הקדוש ברוך הוא באותו עולם בגין אותו חטא שעשינו, והשתא תהיה נוספת לנו עוד בושה אחרת מפני המעשים הטובים שבכם (ולא בנו)!

אמר אברהם:

– הרי אני עתיד היה לפני הקדוש ברוך הוא להברא, בכדי שלא תתביש לעולם.

מיד ”ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו"⁴⁰. מאי “ואחרי כן”? – לאחרי שקבל אדם את הדברים האלה, שאמר לו אברהם.

אדם שב ונכנס למקומו. שרה לא נכנסה,⁴¹ עד שנגש אברהם והכניסה אל אדם, והוא קבל אותה בגין אברהם.

(חיי שרה קכד ע“א – קכח ע”ג).

א. בגדי עשׂו החמֻדות.

“ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמֻדות”¹ – אלו הם אותם לבושים, שלקח עשו מנמרוד. ואלו הם לבושי יקר, שהיו מאדם הראשון ובאו לידו של נמרוד, ובהם היה נמרוד צד ציד, דכתיב: “הוא היה גבור ציד לפני ה'”², ועשו יצא אל השדה ועשה קְרָב עם נמרוד, והרג אותו ולקח ממנו אותם לבושים. ועשו היה מביא אותם לבושים אל רבקה ובהם היה יוצא וצד ציד. ואותו יום לא לקח אותם ויצא אל השדה ונתעכב³ שם.

כשהיה עשו לובש לבושים אלו, לא היו מעלים ריח כלל. כיון שלבש אותם יעקב, חזרה האבדה למקומה⁴, והעלו ריחות, משום ששופריה⁵ של יעקב כשופריה של אדם, ויצחק הריח את ריח הבגדים וברך אותו.

ב. מדוע בא יעקב בערמה?

”שיר המעלות אל ה‘. בצרתה לי קראתי ויענני"⁶ – ר’ אלעזר אמר: יעקב אמר שירה זו בשעה שאמר לו אביו: “גשה נא ואמֻשך בני, האתה זה בני עשו, אם לא”⁷. כי היה יעקב בצרה גדולה, שירא שמא יכיר אותו אביו. אבל הוא לא הכירו, “כי היו ידיו כידי עשו אחיו, שעירות. ויברכהו”⁸ – כדין אמר אל ה‘: “בצרתה לי קראתי ויענני”. ה’! הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה – זוהי המדרגה שעֵשָּׂו שרוי⁹ בו: “שפת שקר” – בשעה שהביא אותו נחש קללות על העולם ובערמה ועקֵבה¹⁰ הביא את הקללות, שבהן נתקלל העולם.

תא חזי:

בשעה שאמר יצחק לעשו: “וצא השדה וצוּדה לי צידה”¹¹, ועשו יצא, משום שנתברך מיצחק, שאמר לו “ואברככה לפני ה'”¹² – נזדעזע כסא כבודו של הקדוש ברוך הוא ואמר: ומה יהיה, אם הנחש יצא מתוך אותן הקללות ויעקב יִשָׁאר בהן? – באותה שעה נזדמן ¹³ מיכאל ובא לפני יעקב והשכינה עמו, וידע יצחק וראה את גן העדן עם יעקב וברך אותו.

וכשנכנס עשו אל יצחק, נכנס אתו גיהנם, ועל כן “ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד”¹⁴, כי חשב, שעשו אינו באותו צד של גיהנם. פתח ואמר: “ואברכהו, גם ברוך יהיה”¹⁵.

וכשם שהנחש אמר כמה דברי שקר ועשה כמה מעשי שוא, בכדי להטעות¹⁶ ולהביא קללות על העולם, כך בא יעקב בערמה והטעה את אביו, בכדי להביא ברכות על העולם ולטול מן הנחש¹⁷ מה שהוא מנע מן העולם: מדה כנגד מדה. ועל זה כתיב: “ויאהב קללה ותבואהו, ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו”¹⁸. עליו נאמר: “ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה” ¹⁹, ובקללה זו נשאר לדור דורות. ויעקב בא ונטל ממנו את הברכות. ודוד אמר ברוח הקודש: “מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חצי גבור שנונים?”²⁰ מאי הנאה יש לאותו נחש, שהביא קללות על העולם? – “לשון רמיה” – שרִמה את אדם ואשתו והביא רעה עליהם. ועל העולם. אחר כך בא יעקב ונטל משלו²¹ כל אותן הברכות.

(תולדות קמב ע“ב, קמג ע”א).

ג. מתי תתקַיֵמנה הברכות שׁלקח יעקב?

ר' יוסי בן ר' שמעון בן לקוניא אמר לר' אלעזר:

– כלום²² שמעת מאביך (ר' שמעון בן יוחאי), אמאי לא נתקימו הברכות, שברך יצחק את יעקב, ואותן הברכות שברך יצחק את עֵשו נתקימו כלן?

אמר לו:

– כל אותן הברכות מתקַיָמות, וגם הברכות האחרות, שברך הקדוש ברוך הוא את יעקב מתקימות. אבל מיד (לאחרי הברכות) נטל יעקב חלקו לעילא²³ ועשו נטל לתתא²⁴. אחר כך, כשיקום המלך המשיח, יטול יעקב לעילא ולתתא ויאבד עשו, ולא יהיה לו חלק ונחלה וזכרון בעולם, כמה דאַת אמר: ²⁵ “והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשו”²⁶, כי עשו יאבד ויירש יעקב שני עולמות: העולם הזה והעולם הבא. ועל אותה שעה נאמר: “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה”²⁷ – אותה מלוכה של עשו, שנטל בעולם הזה, יהיה לקדוש ברוך הוא לבדו. – וכי השתא אין מלכות זו מן הקדוש ברוך הוא? אלא אף על גב ששליט הקדוש ברוך לעילא ותתא, הרי נתן להם לכל אחד ואחד משאר העמים חלק ונחלה בעולם הזה להשתמש בו, ובאותה שעה (בשעה שיבא המשיח) יטול מכלם את המלכות ותהא כֻלה שלו, דכתיב: “והיתה לה' המלוכה” – לו לבדו, דכתיב: “והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד”²⁸.

(תולדות קמג ע"ב).

ד. השׁכינה והמלאכים הודו לברכות שקבל יעקב.

“ויהי אך יָצֹא יָצָא יעקב מאת פני יצחק אביו, ועשו אחיו בא מצידו”²⁹ – ר' שמעון אמר:

“אך יָצֹא יָצְא” – שתי יציאות הללו³⁰ למה? אלא יציאה אחת של השכינה ואחת של יעקב. כי כשנכנס יעקב אל אביו, השכינה נכנסה עמו ולפני השכינה נתברך: יצחק היה אומר את הברכות והשכינה הודתה להן. וכשיצא יעקב, השכינה יצאה אתו. הדא הוא דכתיב. “אך יָצֹא יָצָא יעקב” – שתי יציאות יחדו.

“ועשו אחיו בא מצידו” – “מן הציד” לא כתיב, אלא מצידו, שהציד היה רק שלו, שלא היתה בו ברכה, ורוח הקודש צָוחה³¹ ואמרה: “אל תִלחם את לחם רע עין”³².

“ויעש גם הוא מטעמים ויבֵא לאביו, ויאמר לאביו: יקום אבי”³³ – “יקום אבי!” – דִבורו היה בעזות, בתקיפות הרוח.

תא חזי, מה בין יעקב לעשו: יעקב בא לפני אביו בבושה, בענוה. מה כתיב: “ויבא אל אביו, ויאמר: אבי”! – הוא לא רצה להחריד את אביו ודִבר אתו בלשון תחנונים: “אבי, קום נא, שבה ואכלה מצידי”, ועשו אמר: “יקום אבי”! כמו שלא עמו היה מדבר.

תא חזי: בשעה שנכנס עשו אל אביו, נכנס עמו גיהנם. נזדעזע יצחק ויָרא. דכתיב: “ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד”. כיון דכתיב “ויחרד יצחק חרדה גדולה” – מהו³⁴ “עד מאד”? – אלא שכל היראות והאימות שנפלו על יצחק מיום שנברא, לא היו גדולות כאותה אימה, שנפלה עליו אז. ואפילו בשעה שנעקד על גב המזבח וראה את הסכין על צוארוֹ, לא נזדעזע כבאותה שעה, שעשו נכנס אליו וראה גיהנם שנכנס עמו. כדין אמר: “בטרם תבא ואברכהוּ, גם ברוך יהיה” ³⁵ – כי ראיתי את השכינה, שהודתה על אותן הברכות.

דבר אחר: ³⁶ יצחק אמר: “ואברכהו”, יצא קול ואמר: “גם ברוך יהיה”.

רצה יצחק לקלל את יעקב. אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– יצחק, את עצמך תקלל! שהרי כבר אמרת ארריך ארור ומברכיך ברוך" ³⁷.

תא חזי: כלם הודו לאותן הברכות, עלאי ותתאי,³⁸ ואפילו אותו שר של עשו ברך אותו והודה לאותן הברכות, והעלה אותו למעלה. מנלן³⁹ ? – דכתיב: “ויאמר: שלחני, כי עלה השחר. ויאמר: לא אשלחך, כי אם ברכתני”⁴⁰. – “ויאמר שלחני” – כיון שיעקב תקף⁴¹ אותו, בקש ממנו שישלח אותו. וכי היך יכול בר נש, שהוא גוף ובשר, לתקוף מלאך, שהוא רוח ממש, דכתיב “עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט”⁴²? – אלא מכאן, שהמלאכים, שליחיו של הקדוש ברוך הוא, כשהם יורדים לעולם הזה, הם מתעטפים ומתלבשים בגוף כבני העולם הזה, כי כך ראוי לעשות, בכדי שלא לשנות ממנהגו של אותו מקום, שבאו לשם. והא אתמר, שמשה, שעלה למעלה, מה כתיב: “ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה”⁴³ – בגין המנהג שלא לשנותו מן המקום, שהלך לשם. ואותם המלאכים, כשירדו למטה כתיב “והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו”⁴⁴, וכן הכא: אותו מלאך כשירד למטה לא נאבק עם יעקב, אלא אחרי שנתלבש בלבוש של העולם הזה.

“ויאמר: לא אשלחך, כי אם ברכתני”⁴⁵ – “כי אם תברכני” מבעי ליה! מאי “כי אם ברכתני”? – אם תודה לאותן ברכות, שברכני אבי, לא תהא מקטרג לי בגינן.

(תולדות קמג ע“ב, קמד ע”א וע"ב).

ה. ענשׁו שׁל יעקב והברכות שׁנִתּנו לעשׂו.

“ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, ויאמר: מי איפה?” – “מי איפה” – " מי הוא זה" מבעי ליה? – אלא “מי איפה”, שהשכינה עמדה שם כשברך יצחק את יעקב; ועל כן אמר “מי איפה” – מי הוא שעמד פה⁴⁶ והודה על אותן ברכות שברכתי אותו. ודאי “גם ברוך יהיה”, שהרי הקדוש ברוך הוא הסכים לאותן ברכות.

ר' יהודה אמר:

בגין אותה חרדה, שהחריד יעקב את יצחק אביו, נענש ביוסף, שגם הוא חרד בשעה שבניו אמרו לו: “זאת מצאנו, הכר נא, הכתונת בנך היא, אם לא”⁴⁷. יצחק אמר: “מי איפה” וב“איפה” נענש יעקב: “איפה הם רועים”⁴⁸, כי אף על גב שהקדוש ברוך הוא הסכים על ידו באותן ברכות – נענש.

“הן גביר שמתיו לך, ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים וכו' ולך איפה מה אעשה, בני?”⁴⁹ – “לך איפה” – לא עומד הכא זה, שהסכים לאותן ברכות – “מה אעשה, בני?” אז ברך אותו בעולם הזה ונסתכל במדרגה שלו ואמר: “ועל חרבך תחיה” – שהרי כך ראוי לך: לשפוך דם ולעשות קרבות, ועל כן אמר: "מה אעשה בני?”.⁵⁰

(תולדות קמד ע“ב, קמה ע”א).

ו. הבטחותיו שׁל הקדושׁ ברוךְ הוא.

פתח ר' יֵסי ואמר:

“ואתה אל תירא, עבדי יעקב, ואל תחת ישראל”⁵¹ וכו' – בשעה שיצא יעקב מאת אביו עם אותן ברכות, נסתכל בנפשו ואמר: הרי ברכות אלו אני רוצה להצפין לימים רבים. והיה ירא וחרד⁵². יצא קול ואמר: “ואתה, אל תירא, עבדי יעקב, ואל תחת ישראל, כי אתך אני” – לא אעזוב אותך בעולם הזה, “כי הנני מושיעך מרחוק” – באותה שעה רחוקה, שלה צפנת אותן הברכות. “ואת זרעך מארץ שבים” – שאף על גב, שעכשו נטל עשו את ברכותיו ובניו ישעבדו⁵³ בבניך, אני אוציא אותם מידם, ואז ישעבדו בניך בהם. “ושב יעקב” – ישוב לאותן ברכות.

(תולדות קמה ע"ב).

ז. שׂר שׁל עשׂו הודה על הברכות.

ר' אבא פתח ואמר:

“ויאמר שלחני, כי עלה השחר”⁵⁴. – “ויאמר שלחני” – וכי עקוד⁵⁵ היה ביד יעקב? – אלא זכאים הצדיקים, שהקדוש ברוך הוא חס על הכבוד שלהם ואינו עוזב אותם לעולם⁵⁶ הדא הוא דכתיב: “לא יתן לעולם מוט לצדיק”⁵⁷. – והרי כתיב: “ותקע כף ירך יעקב”? ^{58 59} – אלא לדידיה גבה⁶⁰. והא אתמר: כתיב “והוא לן בלילה ההוא במחנה”⁶¹ וכתיב: “ויקחם ויעבירם את הנחל”⁶² – מה עלה על דעתו של יעקב להעבירם את הנחל בלילה? – אלא ראה מקטרג מהלך בין המחנות, אמר יעקב: אעבירם לעבר שני של הנחל, דלמא לא ישתבח ערבוביא⁶³. מה ראה שם יעקב? – ראה שלהבת אש לוהטת הולכת ומשוטטת בין המחנות. אמר מוטב⁶⁴ לִקח אותם מן המקום הזה והנהר יהא מפסיק בין המחנות ובין השלהבת ולא תהא ערבוביא, מיד “ויקחם ויעבירם את הנחל”.

“ויִוָתר יעקב לבדו”⁶⁵ – מכאן למדנו: מי שנמצא לבדו בבית בלילה, או ביום בבית, שהוא נבדל משאר הבתים, או מי שמהלך לבדו בלילה יכֹל להנָזֵק⁶⁶.

תא חזי:

“ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו” – שנינו מסטרא דדינא⁶⁷ בא זה שנאבק עם יעקב ושלטונו הוא בלילה. כיון שהאור עלה חלש כחו ויעקב נתגבר עליו, שהרי מסטרא דדינא, מסטרא דליליא בא, ובשעה שהלילה שלט לא יכֹל לו יעקב. כשעלה אור נתחזק כחו של יעקב ואחז בו ונתגבר עליו, וראה שהיא שרו של עשו. אמר לו שר זה: הניחני, שאיני יכל לנצח אותך עכשו. משום מה לא יכל לנצח אותו? משום שהאור עלה והכח שלו נשבר, דכתיב “ברָן יחד כֹכבי בֹקר, ויריעו כל בני אלהים”⁶⁸, – מה “ויריעו”⁶⁹ – נשׁברו כל אותם הבאים מסטרא דדינא. כדין נתחזק יעקב ואחז בו. אמר לו השר: “שלחני, כי עלה השחר”, הגיע זמני לשַׁבֵּחַ לקדוש ברוך הוא. “ויאמר: לא אשלחך, כי אם ברכתני” – אבי ברך אותי בברכות, שרצה לברך את עשו, ירא אני מפניך בגין אותן הברכות. ירא אני, שמא לא תודה עליהן, או תמצא על מקטרג בגינן. מיד אמר לו: “לא יעקב יֵאָמר עוד שמך, כי אם ישראל”⁷⁰ – מה אמר לו? – אלא הכי אמר לו: “לא יעקב” – לא בעקֵבה ובערמה שלך זכית באותן ברכות, “כי אם ישראל” – ישראל⁷¹ ודאי הודה לך, וממנו יצאו הברכות, משום שאתה נתחברת אתו, ועל כן אני וכל שאר המלאכים מודים להן. “כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל”⁷² – “עם אלהים” – עם כל אותם הבאים מסטרא דדין קשה, "ועם אנשים” – עם עשו ואנשיו, “ותוכל” – יכולת להם, והם לא יכלו לך.

ויעקב לא שבק⁷³ אותו, עד שהודה על ברכותיו. הדא הוא דכתיב: “ויברך אותו שם”⁷⁴.

(תזריע מה ע"א).

א. יעקב ולבן.

“ויסר ביום ההוא את התישים”¹ – ר' אבא פתח ואמר: “מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך? הולך תמים ופועל צדק ודֹבר אמת בלבבו”² – כבר פרשנו וגם חברַיא³ פֵּרשה פסוק זה “הולך תמים” – זה אברהם, כשנמול נקרא “תמים”, “ופועל צדק” – זה יצחק, “ודובר אמת” – זה יעקב. ודאי יעקב באמת נתדבק. – אם באמת נתדבק, מפני מאי עשה עם לבן כזאת?⁴ – אלא יעקב בחַן את השעה של מזלו.

תא חזי: כתיב “וענתה בי צדקתי”⁵ – שהרי הוא לא עשה מה שעשה, בכדי שיטול משלו חנם, אלא הכל ביושר ובתֹם. ולא עוד, אלא שנטל רשות מלבן, ועל כן כתיב: “נחשתי, ויברכני ה' בגללך”⁶ כמה חרשים וכשפים עשה לבן ובחן את המזל שלו בגין יעקב, ומצא בגין יעקב בכל חֹדש מאה כבשים ומאה שֵׂיוֹת ומאה עזים יותר מאשר היה לו. ר' אבא אמר: אלף כבשים ואלף שיות עזים היה יעקב מביא לו בכל חֹדש וחֹדש. הדא דכתיב: “כי מעט, אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב, ויברך ה' אותך לרגלי”⁷ – והברכה של מעלה אינה פחותה מאלף מין ומין. מכבשים אלף מצא, משיות אלף מצא, מעזים אלף מצא, עד שבגין יעקב זכה לבן לעשירות גדולה, וכשבא יעקב לקבל חלקו, לא מצא, אלא עשרה מכל מין ומין. ויעקב חשב לו זאת לעֹשר רב. ראה: כמה נטל משלו, ממה שהוא נתן בזכותו ללבן! וכל מה שעלה בחלקו של יעקב, לא היה אלא בזרוע⁸ : באותם מקלות, ששם לנוכח הצאן.

תא חזי: כמה טרחה אותה תמימות של יעקב בשביל לבן. כתיב: “וישם דרך שלשת ימים בינו ובין לבן, ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות”^{9 10} והביא לו כל אותו עֹשר, ואף על פי כן לא רצה לבן ששכרו של יעקב יהיה כפי שהתנה אתו, אלא נטל עשרה מאלו ועשרה מאלו ונתן לו, ואמר לו טול¹¹ אלו, ואם יֹוָלדו כמו שאמרת, באופן זה יהיה שכרך, הדא הוא דכתיב: “ותחלף את משכורתי עשרת מונים”^{12 13}. וכתיב: “ואביכן התל בי, והחליף את משכורתי עשרת מונים”¹⁴. חזר יעקב אחרי הקדוש ברוך הוא וברך אותו. וכל מה שהתנה לבן עם יעקב חזר מדבריו ונטל הכל מיעקב, עד שהקדוש ברוך הוא חס עליו והוא נטל משלו בזרוע.

(ויצא קסא, ע"א)

ב. יעקב, עשֹו ולבן.

“ויצו אותם לאמר: כה תאמרון לאדוני לעשו: כה אמר עבדך יעקב: עם לבן גרתי ואחר עד עתה”¹⁵ – אמר ר' יהודה: מה ראה יעקב, ששלח אל עשו ואמר: “עם לבן גרתי”? וכי בשליחותו של עשו יצא מבית אביו וגר עם לבן? – אלא לבן הארמי קולו הולך בעולם¹⁶, שאין אדם יכֹל להנצל ממנו, משום שהוא היה החכם שבמכשפים והגדול שקוסמים, ואביו בעוֹר היה, ובעור היה אביו של בלעם, דכתיב: “בלעם בן בעור הקוסם”¹⁷. ולבן היה חכם בכשפים וקסמים יותר מכלם, ואף על פי כן לא יכֹל ליעקב. הוא רצה לאַבד את יעקב בכמה מיני כשפים, הדא הוא דכתיב: “ארמי אובד אבי”¹⁸, ולא עלתה בידו.

אמר ר' אבא:

כל העולם היה יודע, שלבן הוא רב החכמים והמכשפים והקוסמים, והאיש שהוא רצה לאַבד אותו בכשפיו, לא נצל ממנו, וכל מה שידע בלעם, מלבן ידע, וכתיב בבלעם: “כי ידעתי, אשר תברך מבורך ואשר תאֹר יואר”¹⁹, וכל העולם היה ירא מפני לבן וכשפיו, והדבר הראשון, אשר שלח יעקב להגיד לעשו היה “עם לבן גרתי”. ואי תימא, שמעטים היו הימים, שבהם גרתי אתו: חודש, או שנה – לאו הכי²⁰, אלא “ואֵחר עד עתה” – עשרים שנה אֵחרתי אתו. ואי תמא, שלא עלה בידי כלוּם – “ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה”. – מיד ירא עשו ויצא לקראתו. ויִראה היתה לו מפני יעקב, כמו שהיה ליעקב מפני עשו. משל לבר נש, שהיה מהלך בדרך. עודנו מהלך שמע לסטים אחד, שהוא אורב בדרך. פגע בו בר נש אחר. אמר לו: ממי אתה?" – אמר לו: מלגיון²¹) פלוני אני". – אמר לו: “סור לך מפני, שכל מי שקרב אלי, נחש אחד אני מביא והורג אותו”. הלך אותו בר נש לאותו לגיון. אמר לו: “בר נש אחד בא, וכל מי שקרב אליו, נושך אותו נחש אחד שהוא מביא והוא מת. שמע אותו לגיון ויירא. אמר: מוטב, שאלך לקראתו ואתפּיֵס²² עמו. ראהו אותו בר נש ואמר: “וי! השתא יהרגני אותו לגיון”. – התחיל משתחווה וכורע לקראתו. התחיל הלגיון להתגאות. אמר: הואיל וכל כך כרע לקראתי, לא אהרגנו. – כך אמר יעקב: “עם לבן גרתי, ואֵחר עד עתה” – עשרים שנה אֵחרתי עמו ואני מביא נחש להרוג בני אדם. שמע עשו, אמר” “וי! מי יקום לפניו?! השתא יהרגני בפיו!” – התחיל יוצא לקראתו להתפּיֵס עמו, כיון שראה אותו יעקב מה כתיב? – “ויירא יעקב ויצר לו”²³ – כיון שקרב אליו, התחיל כורע ומשתחווה לקראתו, הדא הוא דכתיב “וישתחוו ארצה שבע פעמים, עד גשתו עד אחיו”²⁴. אמר עשו: “אלמלי כל היה כך עמו²⁵, לא היה משתחווה לקראתי”. התחיל להתגאות ואמר: “אבל הואיל שכל כך השתחווה לי, לא אהרגנו”.

(וישלח קסו ע“ב, קס”ז ע"א)

ג. יעקב ומכירת יוסף

“וימצאהו איש, והנה תועה בשדה, וישאלהו האיש לאמר: מה תבקש?”²⁶ מה כתיב למעלה? –“ויאמר ישראל אל יוסף: הלא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם”²⁷ – יעקב התמים, שהיה אוהב את יוסף מכל בניו ידע, שכל אחיו שונאים אותו, למה שלח אותו אליהם? – אלא הוא לא חשד אותם, שיעשו ליוסף רעה, כי היה יודע שכֻלם צדיקים. אלא הקדוש ברוך הוא גרם כל זאת, בכדי לקַיֵם את הגזרה של בין הבתרים²⁸.

מצאנו בספרי הקדמונים, שאותם בני יעקב רצו לשלוט על יוסף עד שלא ירד למצרים, שאלמלי היה יורד למצרים והם לא היו שולטים בו קודם לכן, יכלו המצריים לשלוט על ישראל עד עולם²⁹. עכשו נתקַיְמה הגזֵרה ביוסף, שנמכר לעבד והם שלטו עליו. אחר כך היה יוסף מלך והמצריים היו עבדים לו, ונמצא בני ישראל שולטים על הכל.

“ויקחֻהו וישליכו אותו הבורה, והבור רֵק, אין בו מים”³⁰ – רמז על שהשליכו אותו אל תוך המצריים, שבהם לא נמצא רז האמונה כלל³¹.

ר' יצחק אמר: אם נחשים ועקרבים היו בו (בבור, שאליו השליכו את יוסף) ³², אמאי כתוב בראובן: “למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו”³³ ? וכי לא חייש³⁴ ראובן לזאת, שהנחשים והעקרבים יַזִיקו אותו, ואיך אמר: “להשיבו אל אביו”, וכתיב “למען הציל אותו”³⁵ – אלא ראה ראובן, שאם ישאר יוסף אצל אֶחיו בודאי יִנָזק, כי ידע כמה הם שונאים אותו ורצונם להרגהו. אמר: טוב להשליכו אל בור של נחשים ועקרבים, ולא ימסר ביד שונאיו, שלא ירחמו עליו. מכאן אמרו: ישליך אדם את עצמו אל האש, או לבור של נחשים ועקרבים, ולא יִמָסר ביד שונאיו, משום שאם הוא עושה כך, אם צדיק הוא, הקדוש ברוך הוא מזמין לו נס, ועתים זכות אבותיו מסָיְעה לו לבר נש והוא נצל מידי הנחשים והעקרבים; אבל הנמסרים ביד אויביהם, מועטים הם ביניהם, שהם יכולים להנָצל, ובגין כך אמר: “למען הציל אותם מידם” – דִיֵק³⁶ וכתב “מידם” ולא “למען הציל אותו” ותו לא. אלא אמר ראובן: ינצל מידיהם, ואם ימות, בבור ימות, ובגין כך כתיב: “וישמע ראובן ויצילהו מידם”³⁷.

תא חזי. כמה חסידותו של ראובן: משום שידע, ששמעון ולוי השותפות, הערמה והחברותא³⁸ שלהם קשות הן, שכשעלוּ על שכם, הרגו כל זכר, ולא די להם, אלא שלקחו נשים וטף וכסף וזהב וכל כלי יקר וכל מה שמצאו בעיר, ולא די כל זאת, אלא שגם כל מה שבשדה לקחו, דכתיב: “ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו”³⁹, אמר: ומה עיר גדולה כזו לא נִצלה מהם, אלמלי יפול נער זה בידם, לא ישארו ממנו אפילו נתח בשר; ועל כן אמר: טוב להציל אותו מהם, משום שהם לא ישאירו ממנו בעולם כלוּם ולא יראה אבי ממנו כלוּם לעולם, והכא אם ימות, לא יוכלו לו הנחשים והעקרבים ויִשָׁאר כל גופו שלם, ואביא אותו אל אבי שלם, ועל כן כתיב: “למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו” – אף על גב, שימות שם. ובגין כך אמר: “הילד איננו”, ולא אמר: “איננו חי”! אלא אמר “איננו”, אפילו מת איננו.

(וישב קפג ע“ב, קפד ע”א, קפה ע“א וע”ב).

ד. יעקב, חזקיהו ומרודךְ בלאדן.

כד סליק⁴⁰ ר' הונא להתם⁴¹ אשכח⁴² רבנן, שהיו עוסקים בפסוק זה" “ופקדתי על בֵּל בבבל והוצאתי את בלעו מפיו, ולא ינהרו אליו עוד גויים”⁴³.

ורב הונא לא היו משגיחים בו, כי עד אז לא הכירו אותו, משום שהיה עוד צעיר.

נכנס לבית המדרש ומצא את הרבנן אומרים: פסוק זה יש להסתכל⁴⁴ בו: האם טעותו ויראתו⁴⁵ של נבוכדנצר, “בֵּל” היה שמו? הרי כתוב בו: “ועד אחרין על קדמי, דניאל די שמיה בלטשאצר כשם אלהי”⁴⁶ ! ועוד מה “והוצאתי בלעו מפיו”?

קם רב הונא בין העמודים ואמר:

– אלמלי הייתי במקומי, הייתי דורש את הפסוק הזה.

לא השגיחו בו.

קם שנית ואמר אותם דברים.

בא ר' יודאי בר רב והושיבו לפניו.

אמר לו:

– אֱמוֹר בני, אֱמוֹר, כי דברי תורה כתוב בהם: “בראש הומיות תקרא”⁴⁷.

פתח ואמר:

הכי תנינן⁴⁸ בימים הקדמונים, עד שלא בא יעקב, היה אדם שָׁלֵו בביתו. הגיע זמנו, מת בלי חלאים. כיון שבא יעקב, בקש לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: רבונו של עולם! האם לא ניחא לפניך, שיפול בר נש למשכב ויהיה חולה שנים, או שלשה ימים, ואחר כך יֶאָסף אל עמו ויפקוד לביתו וישוב מחטאיו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: שפיר⁴⁹, ואתה תהיה הסימן בעולם. תא חזי: מה כתיב ביעקב? – “זיהי אחרי הדברים האלה, ויאמר ליוסף: הנה אביך חֹלה”⁵⁰, “חָלָה” (התחיל, החל) כתיב, כי כזאת לא היתה לאדם מקדמת דנא. לאחרי שמת יעקב, לא היה בר נש, שהיו לו חלאים ולא מת, עד שבא חזקיהו. מאי כתיב בו? – “בימים ההם חלה חזקיהו למות” וכו‘⁵¹. תא חזי, מה כתיב: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה’". אמר לו: האם לא ניחא לפניך, שיתרפאו בני אדם מחלאים שלהם, ויודו שמך וידעו וישובו אחר כך בתשובה שלֵמה וימצאו בני העולם זכאים לפניך? אמר לו הקדוש ברוך הוא: טוב הדבר. אתה תהיה הסימן בעולם, וכך הוא מה שלא היה מקדמת דנא. הדא הוא דכתיב: “מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו”⁵². ותאנא⁵³ : אותו יום שבה השמש עשר מעלות אחורנית. ותאנא: מרודך בלאדן היה אוכל כל יום בארבע שעות וישן⁵⁴ עד תשע שעות, ואותו יום ישן, כדרכו, עד תשע שעות. כשנתעורר משנתו ראה השמש עומדת בארבע שעות. אמר לשריו: “מה הקשר שקשרתם עלי לקנטרני”⁵⁵ – אמרו לו: “במה קנטרנו אותך?” – אמר: “הרי ישנתי יום ולילה ושלישית היום!”⁵⁶ – אמרו לו: “לאו הכי, אלא אלהיו של חזקיהו עשה ביום הזה שני נסים: רִפא את חזקיהו מחליו והחזיר את השמש לשעה זו”. אמר: “וכי יש בעולם אֵל גדול, חוץ מאלהי?” – אמרו: “אלהיו של חזקיהו”. – קם וכתב מכתב: “שלום לחזקיהו מלך יהודה ושלום לאלהיו ושלום לירושלים העיר הקדושה”. אחר כך נמלך⁵⁷ בדעתו וקם מכסאו ופסע שלש פסיעות וכתב מכתב אחר⁵⁸ : “שלום לאלהים הגדול אשר בירושלים ושלום לחזקיהו מלך יהודה ושלום לירושלים העיר הקדושה”. – אמר לו הקדוש ברוך הוא: “אתה פסעת בגין כבודי שלש פסיעות, חייך⁵⁹ ממך יֵצאו שלשה מלכים אדירים ועצומים, שישלטו בכל העולם” – והראשון מן המלכים האלה היה נבוכדנצר.

תא חזי: מה אמר לו דניאל לנבוכדנצר? – “אנת הוא ראשה די דהבא ובתרך תקום מלכו אחרי, ארע מינך ומלכו תליתאה אחרי” וכו'⁶⁰. מה כתיב? – "נבוכדנצר מלכא עבד צלם די דהב, רומיה אמין שתין, פתיה אמין שית⁶¹. אמר נבוכדנצר: “הצלם שראיתי, היה ראשו של זהב, מעיו של כסף. אני אעשה צלם כלו של זהב ועטרה של זהב תהא בראשו”. ותאנה: אותו יום אסף נבוכדנצר כל העמים והלשונות, שישתחוו לאותו צלם ונטל כֶלי מכְלֵי בית המקדש, ששֵם קדוש היה חקוק בו והכניס אותו לפיו של אותו צלם, ובאותה שעה היה הצלם ממלל רברבין⁶², עד שבא דניאל וקרב אל אותו צלם ואמר: “אני שליחו של האדון העליון, גוזרני עליך, שתצא מזה”. הזכיר שם קדוש ויצא אותו כלי ונפל הצלם ונשבר. הַיינו דכתיב: “והוצאתי את בלעו מפיו, ולא ינהרו אליו עוד גויים”.

קם ר' יהודה ונשקו על ראשו. אמר: אם לא הייתי מקרב אותך פה, לא היינו מכירים אותך.

מאותו יום ואילך היו מכבדים את ר' הונא.

(תרומה קעד ע“ב, קעה ע”א).

ה. כשׁירד יעקב למצרים

ר' יסֵי אמר:

בשעה שנסע יעקב לירד לגלות מצרים, יִּראה ואימה עצומה נפלו עליו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב:

– מדוע אתה ירא? “אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם”⁶³.

אמר לו:

– ירא אני, שמא ישמידו שם את בני.

אמר לו:

– “אנכי ארד עמך מצרימה”.

אמר לו:

– עוד אני ירא, שמא לא אזכה להקבר בין אבותי ולא אראה גאולתם של בני וגבורות שתעשה אתם.

אמר לו: “ואנכי אעלך גם עלֹה” – “אעלך” להקבר בקברי אבותיך, “גם עלֹה” – בכדי שתראה גאולתם של בנים וגבורות שאעשה להם.

ואותו יום, שבו יצאו בני ישראל ממצרים, העלה הקדוש ברוך הוא את יעקב ואמר לו:

– קום ראה בגאולת בניך, כי כמה נסים וגבורות עשיתי אתם.

– ויעקב היה שם וראה כל אלה. הדא הוא דכתיב: “וירא ישראל את היד הגדולה”⁶⁴.

(בשלח נג ע"א).

א. גלות מצרים וגלות בבל

ר' שמעון פתח:

“היֹה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכֹהן בארץ כשדים”¹ וכו' – היֹה היה" שתי פעמים למה? ותו יש לשאֹל: האם יחזקאל היה נביא נאמן, מפני מה גִלה כל מה שראה? וכי מי שהמלך מכניסו להיכלו, רשאי ² לגלות את הסודות שראה? – אלא ודאי יחזקאל נביא נאמן היה, וכל מה שראה – באמונה ראה וברשותו של הקדוש ברוך הוא גִלה כל מה שגלה והכל היה צריך לגלות.

אמר ר' שמעון:

מי שרגיל לסבול צער, אף על גב שהצער בא לפי שעה, סובל את משאו ואינו חושש³. אבל מי שאינו רגיל בצער והיה כל ימיו בתפנוקים⁴ ועֲדָנים⁵, ובא עליו צער, זהו צער שלם ועליו יש לבכות. כך ישראל: כשירדו למצרים רגילים בצער היו, שהרי כל ימיו של אותו צדיק, אביהם, היה שרוי בצער, ועל כן סבלו גלות כראוי. אבל גלות בבל היתה צער שלם, אשר העליונים והתחתונים בכו עליו. העליונים – דכתיב: “הן אראלים צעקו חוצה, מלאכי מרום מר יבכיון”⁶. התחתונים – דכתיב: “על נהרות בבל שם ישבנו, גם בכינו”⁷. כלם בכו על גלות בבל. מאי טעמא? – משום שהיו בתפנוקי מלכים, דכתיב: “בני ציון היקרים, המסֻלאים בפז”⁸, והשתא היו יורדים לגלות וריחַים על צוארם וידיהם קשורות לאחוריהם, וחשבו, שלא תהיה להם תקומה עד עולם, שהקדוש ברוך הוא עזב אותם ולא ישגיח בהם לעולם.

ותנינן:

אמר ר' שמעון: באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא לכל הפמליא⁹ שלו וכל מרכבות הקודש וכל חילותיו ומחנותיו ושריו וכל צבא השמים, ואמר להם: “מה אתם עושים כאן?” בני אהובי בגלות בבל ואתם הכא! – קומו, רדו כלכם לבבל ואני עמכם". הדא הוא דכתיב: “כה אמר ה': למענכם שלחתי בבלה והורדתי בריחים כלם”¹⁰. – “למענכם שלחתי בבלה” – זה הקדוש ברוך הוא, “והורדתי בריחים כלם” – אלה המרכבות והמחנות העליונים. כשירדו לבבל, נפתחו השמים ושרה רוח נבואה על יחזקאל, וראה כל מה שראה, ואמר להם לישראל: “הרי אדונכם פה וכל חילות השמים והמרכבות באו לדוּר ביניכם”. – לא האמינו לו, עד שהיה צריך לגלות כל מה שראה: וארא כך, וארא כך. כיון שראו ישראל כך, שמחו, וכששמעו את הדברים מפיו של יחזקאל, לא חששו לגלותם כלל, שהרי ידעו, שהקדוש ברוך הוא אינו עוזב אותם. וכל מה שגלה יחזקאל, ברשותו של הקדוש ברוך הוא גלה.

ואמר ר' שמעון:

בה בשעה שמחו ישראל שמחה שלֵמה בסיעתא דמאריהון¹¹, שהיה עמהם, וכל אחד ואחד מהם הכניס ללבו רצון באהבה רבה למסור את נפשו על קדושת השם, ובגין כך גלה יחזקאל מה שגלה.

ותנינן:

בכל מקום שישראל גולים, שכינה גוֹלָה אִתם, והכא בגלות מצרים, השכינה על כל מרכבות הקודש והמחנות העליונים גָלו אתם.

(שמות ב ע“א וע”ב).

ב. השׁכינה ומרכבות הקֹדש היו עם ישׂראל במצרים

ר' יצחק היה עומד לפני ר' אלעזר בן ר' שמעון. אמר לו:

– השכינה ירדה למצרים עם יעקב?

אמר לו:

– ולא? והרי כתיב: אנכי ארד עמך מצרימה"¹².

אמר לו:

תא חזי: השכינה ירדה למצרים עם יעקב ושש מאות אלף מרכבות הקודש עמה. והַינו דכתיב: “ויסעו בני ישראל וכו' כשש מאות אלף רגלי”¹³, שהרי שָנינו: שש מאות אלף מרכבות הקודש ירדו עם יעקב למצרים וכלן עלו משם כשיצאו בני ישראל ממצרים. הדא הוא דכתיב: “ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי”. – “שש מאות” לא נאמר, אלא “כשש מאות” – כשם שיצאו אלו (בני ישראל), כך יצאו אלו (מרכבות הקודש).

ותא חזי רז הדבר: בשעה שיצאו מרכבות הקודש אלו, ראו ישראל וידעו, שהן נתעכבו בגינם¹⁴, וכל החפזון של ישראל היה בגינן¹⁵, והַינו דכתיב: “ולא יכלו להתמהמה”¹⁶. – היה לו לומר: “ולא רצו להתמהמה”, אבל לא כתיב, אלא “ולא יכלו”.

(שמות ד ע"א).

ג. מפני מאי הוריד הקדוֹש ברוךְ הוא את ישראל למצרים.

אמר ר' אלעזר לר' שמעון אביו:

– מה ראה הקדוש ברוך הוא להוריד את ישראל למצרים בגלות?

אמר לו:

– שאלה אחת אתה שואל, או שתים?

אמר לו:

– שתים: הגלות למה ולמצרים למה¹⁷ ? שתים הן השאלות והיו לאחת.

אמר לו:

– עמוד על מקומך. למעלה יקום דבר זה על שמך¹⁸. אֱמוֹר בני, אֱמוֹר!

פתח ר' אלעזר ודרש על כנסת ישראל ועל אומות העולם, ואחר כל אמר:

הקדוש ברוך הוא הפיץ את העמים לכל עבר ומִנה עליהם שרים. הדא דכתיב "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים¹⁹, והוא לקח לו לחלקו את כנסת ישראל. הדא הוא דכתיב: “כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו”²⁰, וקרא לה "אחת היא יונתי, תמתי אחת היא לאמה²¹. – “לאמה” זוהי שכינת כבודו, שהשרה אותה בין ישראל, אחת היא (כנסת ישראל) ומיוחדת לו. "ראוה בנות ויאשרוה²², – כמה שנאמר: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה²³. – "מלכות ופלגשים ויהללוה²⁴ – אלו שרי העמים, הממונים עליהם. ורז הדבר הוא עוד מה ששנינו: “בעשרה מאמרות נברא העולם”, ואם תסתכל²⁵ תראה, ששלשה הם הדברים, שבהם נברא העולם: בחכמה ובתבונה ובדעת, והעולם לא נברא, אלא בגין ישראל. כשרצה הקדוש ברוך הוא לתת קיום לעולם, ברא את אברהם בסוד החכמה, את יצחק בסוד התבונה ואת יעקב בסוד הדעת, ובאותה שעה נשתכלל²⁶ כל העולם; וכשנולדו ליעקב שנים עשר שבטים, נשתכלל הכל, כי כמו שיש למעלה שנים עשר מאורות, המאירים לכל, כך היה למטה. כשראה הקדוש ברוך הוא את החדוה הגדולה של העולם התחתון הזה, שנשתכלל כעין העולמות של מעלה, אמר: “דלמא חס ושלום יתערבו בני ישראל בשאר העמים ותהיה פגימה²⁷ בכל העולמות!” – מה עשה הקדוש ברוך הוא? – טלטל²⁸ את כל השבטים מכאן לכאן, עד שירדו למצרים וקבעו דירתם בין בני עם קשה עורף, שהם מבזים את נמוסיהם ואחרים מבזים אותם, ואינם רוצים להתחתן בהם וחושבים אותם לעבדים. הזכרים שבהם מאוסים על הנקבות של שאר העמים, הנקבות שבהם מאוסות על הזכרים שבין השאר, ועל כן לא יכלו בני ישראל להתערב ביניהם, ונשתכללו והיו לזרע קדוש, ובין כך ובין כך שלֵם היה עוֹנם של שאר העמים והגיע זמנם להשָׁמֵד, ובני ישראל יצאו זכאים וקדושים וירשו ארץ העמים.

בא ר' שמעון ונשקו בראשו. אמר לו: עמוד בני, על מקומך, כי השעה עומדת לך.

(שמות יד ע“בּ, טו, ע”א).

ד. חיים ומתים ירדו למצרים.

“ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצרימה את יעקב, איש וביתו באו”²⁹, – ר' אלעזר בן ערך כשהגיע לפסוק זה היה בוכה. דתניא: אמר ר' אלעזר בן ערך: בשעה שהלכו ישראל בגלות, נתאספו כל נשמותיהם של השבטים אל מערת המכפלה, צוחו ואמרו: סבא, סבא! בניך – כלם משתעבדים³⁰ קשה! עם אחר עושה בהם נקמות! – באותה שעה נתעורר רוחו של אותו סבא³¹, שאל רשות וירד. קרא הקדוש ברוך הוא לכל מרכבותיו ומחנותיו ומלכם בראשם וירדו כלם עם יעקב ועם שבטיו. השבטים ירדו חיים עם אביהם למצרים וירדו מתים עם אביהם. הדא הוא דכתיב: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”, וכתיב: "ראובן, שמעון, לוי וכו', ותא חזי: מתים היו וירדו³².

(שמות טז ע"א).

ה. שׂר שׁל מצרים.

“ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף”³³ – אמר ר' שמעון: באותו יום נִתנה הרשות לשר של מצרים לשלוט על כל שאר העמים. דתנא: עד שלא מת יוסף לא נִתנה שליטה לשר של מצרים על ישראל; כיון שמת יוסף, כדין “ויקם מלך חדש על מצרים” – “ויקם” – כמי שהיה יָשֵׁן וקם³⁴.

ר' תנחום אמר: כל אומה ואומה יש לה שר למעלה, וכשהקדוש ברוך הוא נותן שליטה לאחד, הוא מוריד שר אחר, וכשהוא נותן שליטה לאותו שר, רק בגין ישראל הוא נותן לו³⁵). הדא הוא דכתיב: “היו צריה לראש”³⁶.

ר' יצחק אמר: ישראל הם כנגד שאר אומות העולם: מה שאר האומות הם שבעים, אף ישראל הם שבעים. הדא דכתיב: “כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים”³⁷, ומי ששולט על ישראל, כאלו שולט על כל העולם.

(שמות טז ע"ב).

ו. שׁפטים באלהי מצרים.

"הבה נתחכמה לו, פן ירבה³⁸ – ר' יצחק אמר: “הבה נתחכמה” – נהיה בהסכמת דין³⁹ אצלו, “פן ירבה”. ורוח הקודש אומרת: “כן ירבה וכן יפרוץ”⁴⁰, ומלאכי השרת היו למצריים לשכים ולצנינים. הדא הוא דכתיב: “ויקוצו” מפני בני ישראל⁴¹, שהיו מתעקצים⁴² ממלאכי השרת, כאותם קוצים שמתעקצים בהם בני אדם⁴³.

אמר ר' יודאי, אמר ר' יצחק: מה היתה דעתם של המצריים למנוע מישראל פריה ורביה⁴⁴ ושל השר הממונה עליהם, שהכניס בלבם כך? – אלא אמר להם: הוו⁴⁵ יודעים, שעתיד בן אחד לצאת מישראל, שיהיה נעשה דין באלהינו על ידו. דאמר ר' יוחנן: בשעה שאמר משה “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”⁴⁶, הלך דומה, השר של מצרים ארבע מאות פרסה⁴⁷. אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזרה נגזרה לפני, דכתיב: “יפקוד ה' על צבא המרום ועל מלכי האדמה על האדמה”⁴⁸. באותה שעה נִטלה השררה מדומה ונתמנה לשר של גיהנם לדון שם נפשות הרשעים. ור' יהודה אמר: על המתים נתמנה.

אמר ר' חנינא:

כתיב “ובאלהיהם עשה ה' שפטים”⁴⁹ – וכי באֵלוֹהַ של כסף ושל זהב ושל עץ יש שפטים? אלא אמר ר' יוסי: של כסף ושל זהב היו נתָכים מאליהם ושל עץ מתרקבים.

אמר ר' אלעזר:

אלוה של מצרים שה היה וצוה הקדוש ברוך הוא לעשות בו שפטים⁵⁰, לשרוף אותו באש, כמה שנאמר: “ופסיליהם תשרפון באש”⁵¹, כדי שיהיה ריחו נודף⁵², ועוד “ראשו על כרעיו וקרבו”⁵³, ועוד שעצמותיו מושלכים בשוק, וזאת היתה למצרים קשה מכל המכות. הדא הוא דכתיב: “שפטים”.

אמר ר' יהודה: באלהיהם ממש⁵⁴, וזהו שר שלהם. לקַיֵם מה שנאמר: “יפקֹד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה” וכל זה היו יודעים החכמים שבהם, וכל שכן השר שלהם, על כן כתיב: “הבה נתחכמה לו”.

ר' יוחנן אמר:

הרבה אומות היו המצרים – ונילוס אלוֹה שלהן היה ומִכל אלהיהן היה הוא הגדול ובכלם עשה ה' שפטים.

אמר ר' אבא:

דבריו של ר' יוחנן ברורים ומובנים מאליהם, משום שאלהיהם נלקים תחלה ואחר כך – האומה. וכן נילוס והעצים והאבנים נלקוּ בתחלה. הדא הוא דכתיב: “והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים”⁵⁵ – שהיתה להם (לנילוס ולעצים ולאבנים) אלהות ממש.

ואמר ר' יצחק:

“על צבא המרום במרום” – כתיב, והרי הנילוס לא היה במרום!

אמר ר' יוחנן:

רוב מימיו (של הנילוס) כדוגמתם⁵⁶ במרום.

אמר ר' יצחק:

שר שלהם (של מצריים) נלקה בתחלה ואחר כך שאר אלהיהם.

ר' שמעון ברבי יוסי אומר:

לִקות⁵⁷ אומה זו של מצרים ממש לא היה אלא בים, דכתיב: “לא נשאר בהם עד אחד”⁵⁸, וקודם לזה נעשו שפטים באלהיהם, ועל כן כתיב: “הבה נתחכמה לו, פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ” – נתנבאו על העתיד כפי מה שארע⁵⁹ להם: “ונוסף גם הוא על שונאינו” – נבאו על מחנות עליונים, שהיו שרוים בתוכם והיו שונאים אותם וישראל נוסף עליהם. – “ונלחם בנו” – נבאו על מה דכתיב: “ה' ילחם לכם”⁶⁰. – “ועלה מן הארץ” – כמה דאת אמר: “בני ישראל יוצאים ביד רמה”⁶¹.

(שמות יח, ע“א וע”ב).

ז. סוף גלות.

“ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה”⁶². – ר' יהושע דסכנין⁶³ אמר: “בימים הרבים ההם”, – שהיו רבים לישראל במצרים, וכיון שנשתלם קץ גלותם מה כתיב? – “וימת מלך מצרים”, – שהוריד שר מצרים ממעלתו ונפל מגאותו; וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא שר שלהם, זכר הקדוש ברוך הוא לישראל ושמע תפלתם.

אמר ר' יהודה:

בא וראה שכך הוא, שכל זמן, שהשר שלהם נִתנה לו שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם כתיב: “וימת מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים”, – שעד אותה שעה לא נענו בצעקתם.

אמר ר' אלעזר:

בֹא וראה רחמנותו של הקדוש ברוך הוא: כשהוא מרחם על ישראל, כופה למדת הדין ומורידה ומרחם עליהם, והַינו דתנן, שהקדוש ברוך הוא מוריד שתי דמעות לים הגדול בשעה שהוא זוכר את בניו.

אמר ר' יהודה:

כתיב “והנה מצרים נוסע אחריהם”⁶⁴, ואמר ר' יוסי: זה שׁר של מצרים, ואתה אמרת: “וימת מלך מצרים” – זה שר של מצרים?!

אמר ר' יצחק:

פסוק זה מסַיע לאותו פסוק שלמעלה. כתיב הכא: “והנה מצרים נוסע אחריהם”, וכתיב התם: "וימת מלך מצרים – מלמד, שעכשו לא היה מלך, שהורידוהו מגדולתו, ולפיכך⁶⁵ כתיב “והנה מצרים”, ולא כתיב “מלך מצרים”; ומה שאמר למעלה “וימת” – כמה דאת אמר: "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך^{66 67}.

(שמות יט ע“א וע”ב)

א. לֵדתו שׁל משׁה והרז שׁל שׁמו.

ר' יהודה פתח:

“בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך”¹, מה טוב חלקם של ישראל, שהקדוש ברוך הוא רוצה בהם יותר מבכל שאר העמים, ומרוב אהבתו להם הקים להם נביא אמת ורועה נאמן, והעיר בו רוח קודש יותר משה קם של ישראל, שהקדוש ברוך הוא רוצה בהם יותר מבכל שאר העמים, ומרוב אהבתו להם הקים להם נביא אמת ורועה נאמן, והעיר בו רוח קודש יותר משהעיר בכל שאר נביאי האמת, והוציא אותו מחלקו ממש, מן החלק שהפריש לו מבניו, והוא שבט לוי; וכיון שלוי היה שלו, נטל אותו ועִטֵר אותו בכמה עטרות ומשח אותו בשמן הקודש של מעלה, ואז הוציא מבניו רוח הקודש לעולם וחגר אותו באבנט קודש של אמונה רבה.

תָנָא² : בשעה שהגיע זמנו של משה הנביא הנאמן לירד לעולם הוציא הקדוש ברוך הוא רוח קודש מגִזרַת³ הספיר של אבן טובה, שהיתה גנוּזה במאתים וארבעים ושמונה מאורות והעמיד אותה לפניו ועִטר אותה בשלש מאות וששים וחמש עטרות⁴, והפקיד אותה על כל אשר לו, ונתן לה מאה ושבעים ושלשה מפתחות, ועטר אותה עוד בחמש עטרות, וכל עטרה ועטרה עלתה והאירה באלף עולמות מאירים ובמאורות, שהם גנוזים בגנזי המלך הקדוש והעליון. אז העביר אותה הקדוש ברוך הוא בכל המאורות שבגן עדן והעלה אותה להיכלו והעבירה בכל החילות והגיסות שלו⁵. אז נזדעזעו כלם פתחו ואמרו:

– הֵעָלו מסביבותיה, כי הקדוש ברוך הוא העיר את הרוח הזאת לשלוט ולהרגיז עמים!

וקול יצא ואמר:

– מי הוא זה שכל המפתחות האלה בידו?

פתח קול אחר ואמר:

– קבלו אותו בתוככם! זהו שעתיד לירד בין בני אדם ועתידה התורה, הגנוזה שבגנזים להמסר בידו ולהרעיש בזה עולמות של מעלה ושל מטה.

בה בשעה נתרגשו⁶ כלם ונסעו אחרי אותה הרוח. פתחו ואמרו:

– “הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים”⁷.

אז עלתה אותה הרוח ועמדה לפני המלך הקדוש.

עלתה מ פתוחה ונתעטרה בעטרותיה ועִטרה את הרוח בשלש מאות ועשרים וחמש עטרות והפקידה מפתחותיה בידה.

שׁ של האבות⁸ עטרה אותה בשלש עטרות קדושות והפקידה כל מפתחות המלך בידו ושמה עליה משרת נאמן הבית.

ה עלתה ונתעטרה בעטרותיה וקבלה אותה מאת המלך, בכדי לגַדל אותה ונתנה לה במתנה כלי זין, שבהם תִּלְקֶה את פרעו וכל ארצו.

אז ירדה הרוח בספינות המשוטטות באותו הים הגדול, ובשבתות וראשי חדשים היתה עולה אל המלך, ושם נקראה באותן האותיות הרשומות: משה.

בשעה שיצאה משם אותה הרוח לירד לארץ ולהיות בין בני לוי, הותקנו למלך ארבע מאות ועשרים וחמשה מאורות, וארבע מאות ועשרים וחמשה ממונים לִווּ את הרוח למקומה.

כשיצא משה לעולם, האירה אות ה על פניו והבית נתמלא מזיום.

בה בשעה קרא הקדוש ברוך הוא:

– “בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגוים נתתיך”.

(בשלח נג ע“ב, נד ע”א).

ב. משה הרוֹעה⁹

“ומשה היה רועה את צאן יתרו חֹתנו, כהן מדין”¹⁰ – אמר ר' יהודה:

משה חכם היה ובקי¹¹ לנהוג את צאנו. בא וראה מדוד, שנאמר: “והנה רועה בצאן”¹² – ללמדך, שדוד חכם גדול היה ורועה צאנו כדין וכשוּרה¹³, לפיכך עשהו הקדוש ברוך הוא מלך על כל ישראל. ולמה צאן (היה רועה) ולא בקר? –

אמר ר' יהודה:

ישראל נקראים צאן, שנאמר: “ואתן צאן מרעיתי, אדם אתם”¹⁴ וכתיב: “כצאן קדשים, כצאן ירושלים”¹⁵. מה הצאן, כשיקריבוּ אותם על המזבח, בשבילם זוכים לחי העולם הבא, כך המנהיג לישראל כדין וכשורה, בשבילם זוכה לחיי העולם הבא. ועוד: הרועה את הצאן, כשהצאן יולדת, הרועה נוטל אותם הטלאים בחיקו, כדי שלא ילאו ויגעו, ומוליכם אחרי אמותם, ומרחם עליהם. כך המנהיג לישראל צריך להנהילם ברחמים ולא באכזריות, וכן אמר משה: “כי תאמר אלי: שאהו בחיקך”¹⁶. מה הרועה את הצאן, כשהוא רועה טוב מציל את הצאן מן הזאבים ומן האריות, – כך המנהיג לישראל, אם הוא טוב, מצילם מן עובדי עבודה זרה ומדין של מטה ומדין של מעלה ומדריכם לחיי העולם הבא. – כך משה רועה נאמן היה, וראה הקדוש ברוך הוא, שכדאי הוא לרעות את ישראל באותו הדין ממש, שהיה רועה את הצאן: לכשבים¹⁷ כפי הראוי להם ולנקבות כפי הראוי להן. ולפיכך כתיב: “ומשה היה רועה את צאן יתרו”, ולא שלו, דאמר ר' יוסי: וכי מי שנתן את צפורה בתו למשה, לא נתן לוֹ צאן ובקר? והלא יתרו עשיר היה! – אלא משה לא היה רועה את צאנו, כדי שלא יאמרו: בשביל שהיה צאנו עמו, היה רועה אותן בטוב, ולכן כתיב: "את צאן יתרו חותנו, ולא את שלו. –

“כהן מדין” – ר' תנחום אמר: אף על גב שהיה יתרו עובד עבודה זרה, בשביל שעשה עמו חסד, היה רועה צאנו כדין וכשורה, במרעה טוב ושמן.

“וינהג את הצאן אחר המדבר”¹⁸ – ר' יוסי אמר: משה, מיום שנולד, לא זזה ממנו רוח הקודש. ראה ברוח הקודש, שאותו מדבר היה קדוש ומוכן לקבל עול מלכות שמים עליו¹⁹, מה עשה? – הנהיג את הצאן אחר המדבר.

ר' יצחק אמר:

“אחר המדבר” – על כל פנים²⁰ ולא במדבר, שלא רצה, שיכנסו בתוכו²¹, אלא הרחיקם אחר המדבר.

(שמות כ ע“ב, כא ע”א).

ג. משׁה והר סיני.

“ויבוא אל הר האלהים חורבה”²² – משה לבדו, בלי צאן, בא.

אמר ר' יהודה:

אותה האבן המקבלת ברזל²³, כשרואה אותה מחט, הוא מדלג²⁴ עליה, – כך משה והר סיני, כשנראו זה ליד זה, דלג (משה) עליו. הדא דכתיב: “ויבא אל הר האלהים חורבה”.

אמר ר' אבא:

מוכנים היו (משה והר סיני) זה עם זה, ואותו היום נתרגש ההר למול משה, וכיון שראהו שנכנס לתוכו ודלג בו, עמד ההר. מלמד ששמחים היו זה עם זה.

אמר ר' ינאי:

יודע היה משה, שאותו הר, הר האלהים הוא, דכתיב: “ויבוא אל הר האלהים”, דתנן: מה ראה משה באותו הר? – ראה עופות, שהיו פורחים ופורשים כנפיהם ולא היו נכנסים בו.

ר' יצחק אומר:

ראה עופות פורחים וטסים משם ונופלים לרגליו. מיד הרגיש בענין, והעמיד את הצאן אחר המדבר והוא נכנס לבדו.

(שמות כא ע"א).

א. מטה אהרון ומטות החרטומים.

“ואמרת אל אהרֹן: קח את מטך והשלך לפני פרעה, יהי לתנין”¹ – ר' חִיָא שאל את ר' יוסי:

הרי גלוי לפני הקדוש ברוך הוא, שהחרטומים הם מכשפים ועושים תנינים, ומה היא הגבורה לעשות לפני פרעה תנין?

אמר לו:

מן התנין היתה ראשית שליטתו של פרעה² ובתנין התחיל להיות לוקה³. ראו המכשפים שמשה מתחיל לעשות את מעשיו בתנין, ושמחו כלם, שהרי ראשית החכמה של הנחש, שהיא שלהם, היא כך, והפכו גם הם את מטותיהם לתנינים. מיד חזר אותו תנין של אהרן והיה לעץ יבש ובלע את התנינים שלהם. ועל זאת תמהו וידעו, שיש שלטון עליון בארץ, כי הם חשבו, שלמטה, בארץ, חוץ מהם, אין שום שלטון, שיעשה איזה דבר. ובזה אהרן עשה שני נסים: נס אחד למעלה ונס אחד למטה. אחד למעלה, – שהתנין העליון⁴ שלט על כל התנינים שלהם, “ואחד למטה, – שעץ שלט על התנינים שלהם. ופרעה חכם היה מכל המכשפים שלו וראה, שהשלטון העליון שולט על הארץ, שולט למעלה ושולט גם למטה”.

(וארא כח ע"א).

ב. מטה אהרן ראיה לתחית המתים.

ר' חִיָא היה יושב יום אחד ליד דלת שער אַוְשָׁא. ראה את ר' אלעזר ועוף אחד פורח אחריו. אמר לו לר' אלעזר:

– מַשׁמָע⁵, שאפילו בלכתך בדרך הכל משתוקקים לילך אחריך.

החזיר ר' אלעזר ראשו לאחוריו וראה את העוף.

אמר:

– ודאי שליחות יש לו⁶, שהרי הקדוש ברוך הוא בכל עושה שליחותו וכמה שליחים יש לו. ולא תאמר שרק דברים שיש בהם רוח־חיים לבדם, אלא אפילו אותם שאין בהם רוח הם שליחיו.

פתח ואמר:

“כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה”⁷ – כמה יש לו לבר נש להזהר מחטאים, שלא יחטא לפני הקדוש ברוך הוא. ואם יאמר, מי יעיד בו? – הרי אבני ביתו ועצי ביתו יעידו בו, ולפעמים הקדוש ברוך הוא עושה בהם שליחות.

תא חזי:

מטה אהרן, שהיה עץ יבש, הקדוש ברוך הוא התחלה של נסים עשה בו ושתי שליחות נעשו בו. שליחות אחת, – שהוא היה עץ יבש ובלע אותם תנינים של החרטומים, שליחות שניה, – שלפי שעה נתלבש ברוח ונעשה בריה.

אמר ר' אלעזר:

– תפח רוחם של אותם האומרים, שאין הקדוש ברוך הוא עתיד להחיות מתים, כי איך תהיינה נעשות מהם בריות חדשות? – יבאו ויראו אותם הטפשים הרשעים, הרחוקים מן התורה ורחוקים מהקדוש ברוך הוא: בידו של אהרן היה מטה של עץ יבש והקדוש ברוך הוא הפך אותו לפי שעה לבריה משונה ברוח וגוף; אותם גופים, שהיו בהם רוחות ונשמות קדושות ושמרו מצוות התורה ועסקו יומם ולילה, והקדוש ברוך הוא צפן אותם באדמה, – אחר כך, בשעה שישַׂמח את העולם, על אחת כמה וכמה שיעשה אותם בריות חדשות. –

אמר ר' חִיָא:

– ולא עוד, אלא שאותו גוף שהיה, הוא יקום, דכתיב: “יחיו מתיך”⁸, ולא כתיב “יברא” – משמע שהם כבר נבראים, אבל “יחיו”, שהרי עצם אחת תשָׁאֵר מן הגוף תחת האדמה וזו אינה נרקבת ואינה בלה באדמה לעולם, ובאותה שעה ירַכֵך⁹ אותה הקדוש ויעשה אותה כשאור בעיסה והיא תעלה ותתפשט לארבע רוחות וממנה ישתכלל הגוף עם כל אבריו, והקדוש ברוך הוא יתן בו רוח.

(וארא כח ע“א וע”ב).

א. דם למצרים ולא לישׂראל.

“ויאמר ה' אל משה: אמור אל אהרן: קח מטך, ונטה ידך על מימי מצרים, על נהרותם, על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם”¹ – אמר ר' יהודה:

פסוק זה יש להסתכל בו. איך יכֹל אהרן לילך לכל אותם המקומות שבמצרים ולנטות ידו על כל הנהרות, היאורים, האגמים ועל כל מקוה מימיהם ועל כל הכלים שהיו בהם מים? ותו: הרי כתיב: “וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור”² – “את היאור” כתיב, וכאן נאמר: “על מימי מצרים” וכו'! – אלא מימי מצרים נילוס היו וממנו נתמלאו כל האגמים והיאורים והמעינות וכל מקוה מים שלהם, ועל כן לא נטה אהרן את ידו להכות במטהו, אלא על הנילוס לבדו. –

ותא חזי, שכך היה, דכתיב: “ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור”³.

אמר ר' אבא:

תא חזי: המים התחתונים מתפרשים לכמה צדדים, והמים העליונים מתאספים במקוה מים, דכתיב: “ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד”⁴, וכתיב “ולמקוה המים קרא ימים”⁵. ותא חזי: אותו הרקיע, שיש בו שמש ולבנה, כוכבים ומזלות, הוא מקוה מים רבים, משום שהוא נוטל את כל המים ומשקה את הארץ, שהיא העולם התחתון. כיון שהוא נוטל את המים, הריהו מפזר אותם ומחלקם לכל עבר ומשם שותים כלם. בזמן שהדין שורה, אין העולם התחתון יונק מאותו רקיע והוא יונק מצד שמאל ואז – “חרב לה' מלאה דם”⁶. וי לאותם היונקים אז מחרב זו והם מֻשׁקים ממנה. בשעה שבאה מכת דם על מצרים, היה הים יונק משני צדדים, מצד ימין ומצד שמאל, ונתחלק לשני חלקים: לבן ואדֹם, ואז השליך אל היאור (נילוס) את החלק של מצרים והמצריים נלקו מלמעלה ונלקו מלמטה, ועל כן שתו המצריים דם וישראל שתו מים⁷.

אי תימא⁸ : משום מיאוס בלבד ולא יותר היה בשתית הדם? – תא חזי: המצריים שתו את הדם והוא נכנס למֵעיהם ועלה ובקע אותם עד שישראל היו מוכרים להם מים בממון ואז שתו מים.

(וארא כח ע"ב).

ב. מכת דם פגעה באלהי מצרים.

תא חזי: בשעה שדם בא על עם, אותו דם הוא של הרוגים, כי עם אחר יֵעור עליו ויהרגהו. אבל במצרים לא רצה הקדוש ברוך הוא להביא על העם עם אחר, שיביא עליהם דם, משום שישראל היו בתוכו, ולא רצה שיצטערו, כאשר יבֹא אויב על הארץ, שבה הם יושבים. אבל הקדוש ברוך הוא הכה אותם בדם בנהרות שלהם ולא יכלו לשתות מים; ומשום שנילוס היה אחד מאליליהם, נלקה הוא בראשונה וגם שאר האלילים שלהם היו נובעים דם. הדא הוא דכתיב: “והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים”⁹.

א. המלךְ נלקה יותר.

ר' שמעון פתח ואמר:

“קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו”¹ – תא חזי: לא שעה אחת בכתה רחל על ישראל, אלא בכל שעה ושעה שישראל הוא בגלות, היא בוכה. ומשום ש“קול ברמה נשמע”, גרם להם הקדוש ברוך הוא קול למצריים, דכתיב: “והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, אשר כמוה לא נהיתה וכמוה לא תוסיף”² והזמין להם עוד קולות אחרים, קולות של אותם הצפרדעים, אשר הרימו קול במעיהם, והם נופלים בשוק כמתים.

“ותעל הצפרדע, ותכס את ארץ מצרים”³ – צפרדע אחת עלתה וילדה צפרדעים רבים, אשר מִלאו את הארץ, והיו כֻלן מוסרות עצמן לאש, דכתיב: “ובתנוריך ובמשארותיך”⁴. ומה היו אומרות? – “באנו באש ובמים ותוציאני לרויה”⁵.

ואי תימא: אי הכי, מאי איכפת⁶ להם למצריים, שכל אותן הצפרדעים באו באש? – אלא כלן נכנסו לאש והלכו אל התנורים ולא מתו. ואותן שמתו מה עשו? – לחם היו בתנורים ונכנסו אל תוך הלחם ונתבקעו ויצאו מהן צפרדעים אחרות ונבלעו בתוך הלחם. באו המצריים לאכול אותו לחם והוא נהפך במֵעיהם לצפרדעים והן רקדו והרימו קולן עד שמתו, ודבר זה היה קשה למצרים יותר מכל.

תא חזי: כתיב “ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך”⁷ – פרעה נלקה קודם לכלם ויותר מכלם. יהי שם ה' מבורך מן העולם ועד העולם, שהוא פוקד מעשיהם של כל בני אדם בכל אשר הם עושים. כתיב:“ויראו אותה שרי פרעה, ויהללו אותה אל פרעה, ותקח האשה בית פרעה”⁸ – פסוק זה בא בכדי לדרוש אותו. שלשה פרעה יש בו: אחד באותו זמן, אחד בימיו של יוסף ואחד בימיו של משה, אשר נלקה במקלו של משה. פרעה הראשון, בשעה ששרה לֻקחה אל ביתו, רִמֵז⁹ לאמנים וצִיְרו את צורתה בחדר המשכב שלו ממעל למטתו. לא נחה דעתו¹⁰ עד שחקקו צורתה של שרה על לוח של עץ, וכשעלה על מטתו, העלה את הלוח עמו. כל מלך שבא אחריו, היה רואה אותה צורה מצוירת ושמח. כשעלה על מטתו, היה נהנה מאותו ציור. לפיכך נלקה המלך יותר בכֻלם. הַינו דכתיב “ובחדר משכבך ועל מטתך”, ואחר כך – ובבית עבדיך ובעמך", ולא כתיב “על מטתם”.

(וארא כט ע“ב, ל ע”א).

ב. כחם שׁל הצפרדעים.

“המזכירים את ה' – אל דמי לכם”¹¹ – אלו ישראל, המקדימים לבית הכנסת בבוקר ומשבחים את הקדוש ברוך הוא, וכן עושים אחרי הצהרים, וכן בלילה, ועל כן זכר אותם הקדוש ברוך הוא במצרים, והעלה על פרעה אותן שאינן משתתקות יום ולילה. ומי הן? – אלו הצפרדעים, שקולן אינו פוסק¹², והכל משום שהחזיק בעם קודש, שאינו פוסק לשבח את הקדוש ברוך הוא יומם ולילה. ולא היה בר נש במצרים, שיכל לדבר עם חברו, כי מקוֹלן של הצפרדעים לא נשמע קולם של בני אדם. מן הצפרדעים נשחתה הארץ ומקולן היו ילדים ונערים מתים.

ואי תימא: הֵיך לא יכלו להרגן? – אלא, אם הרים בר נש מקל או אבן להרוג צפרדע אחת, נתבקעה הצפרדע ויצאו שש צפרדעים מתוך מֵעיה והלכו וזחלו על הארץ, עד שהיו נמנעים לגשת אליהן.

(וארא ל ע"א)

א. בשׁעה שׁה' הכה כל בכור.

ר' אבא אמר:

זכאים הם ישראל, שהקדוש ברוך הוא נתן להם את התורה הקדושה ולִמד אותם ארחותיו, להתדבק בו ולשמור מצות התורה, בכדי שיזכו בהם לחיי העולם הבא וקֵרב אותם בשעה שיצאו ממצרים, שאז הוציא אותם מרשות אחרים ונקראו “בני חורין”¹, שלא ישבו תחת רשות אחרים, והעלה אותם להתאחד בשמו, השולט על העליונים והתחתונים; ומתוך אהבתו אליהם קרא עליהם “בני בכורי ישראל”², ועל כן הכה כל בכור של מעלה ושל מטה, והתיר קשרים ואסורים של עליונים ותחתונים, בכדי להוציא את בני ישראל מבית עבדים; ולפיכך לא שלח הקדוש ברוך הוא לא מלאך ולא שרף, אלא הוא לבדו הִכָּה, כי הוא יודע להבחין ולדעת כל ולהתיר אסורים, הדברים האלה אינם ברשותו של שום שליח, אלא בידו.

תא חזי:

באותו הלילה שבו רצה הקדוש ברוך הוא להרוג אותם בכורים, באו המשוררים של מעלה לשורר לפניו. אמר להם: לא עת עתה לכם לשורר, שהרי שירה אחרת משוררים בני בארץ.

בשעה שהלילה נחצה³ נתעורר רוח צפון והקדוש ברוך הוא עשה אז נקמות וישראל היו מזמרים ואומרים הלל בקול רם, ואז עשה אותם הקדוש ברוך הוא בני חורין, ומלאכים עליונים, וכל המחנות העליונים היו מקשיבים לקולם של ישראל.

(בהעלותך קמח ע“ב, קמט ע”א).

ב. שׁלשׁ מיתות.

“ויהי בשלח פרעה את העם”⁴ – מה כתיב למעלה? – “ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו”⁵ – תא חזי, הנקמה העליונה, שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים – שלש מיתות היו שם: האחת שנעשה בבכורים במצרים, שנהרגו כל אותם שנמצאו בארץ. השנית שעשה הקדוש ברוך הוא, שהרג במצרים בחצות הלילה. והשלישית שכאשר ראה פרעה את המות בביתו, בבניו ובעבדיו, קם וזרז את עצמו והרג שרים ופקידים וכל אותם שיעצוהו לסרב⁶ לעמו, אשר דרשו ממנו לשלח את ישראל, עד שהתורה העידה עליו, שקם בלילה ממש. כמו שהקדוש ברוך הוא הרג בחצי הלילה בכורים ועשה נקמות, כך קם פרעה בארץ מצרים והרג ועשה נקמות בשריו ופקידיו ובכל גדוליו, הדא הוא דכתיב “ויקם פרעה בלילה”, שקם להרוג ולאבד. דרכו של הכלב הוא, שמכים אותו באבן, הוא בא ונושך את חברו. כך פרעה: כשהֻכה וראה את המות בביתו, הרג הוא את שריו ופקידיו וגדוליו. אחר כך היה מהלך בשוק ומכריז ואומר: “קומו צאו מתוך עמי!”⁷ – אתם הרגתם את כל בני המקום, אתם הרגתם את שׂרַי ופקידַי וכל בני ביתי, כי הכל בידכם היה. "וברכתם גם אותי⁸ – שלא תהרגוני. –אחר כך הוא בעצמו לִוה אותם והוציא אותם מן הארץ. הדא הוא דכתיב: “ויהי בשלח⁹ פרעה את העם”.

א. רוחם הנשׁברה של ישׂראל ורפואתם.

תא חזי:

בן אדם, העובד עבודה קשה, כשהוא עוזב את עבודתו, אז הוא מרגיש שבר בעצמותיו, שבר ברוחו. כך ישראל, כשיצאו ממצרים, מבית עבדים, היתה רוחם נשברה בקרבם וטעמו טעם מיתה. כל המלאכים ומרכבות הקודש, בשעה שיצאו עם השכינה ממצרים עם בני ישראל יחדו, כלם הרימו קולם, קול שבח ושירה, לפני הקדוש ברוך הוא; וישראל היו שומעים אותן התשבחות והשירות, ולא יכלו לשמוח, אך רוחם קם בקרבם ולא פרח מהם. אבל הקדוש ברוך הוא רפא אותם, דכתיב: “וה' הולך לפניהם יומם”¹, וכל הדרכים היו מעלים ריחות של רפואה, והריחות נכנסו אל גופם ונרפאו, וקול התשבחות והשירות שהיו שומעים הכניס לקרבם חדוה ונחת רוח².

פרעה וכל האוכלסים³ שלו היו הולכים אחרי ישראל ללַוֹת אותם, עד שיצאו מארץ מצרים, וכן כל השרים הממונים עליהם ועל שאר העמים לִווּ את ישראל והשכינה, עד איתם שבקצה המדבר ושם נשארו.

(בשלח מה ע"א).

ב. המקטרגים⁴ על ישראל.

תאנה:

בשעה שיצאו ישראל ממצרים, בא השר הממונה על מצרים ואסף שש מאות מרכבות, ועל כל מרכבה ומרכבה שש מאות שרים מקטרגים. הדא הוא דכתיב: “ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים”⁵. – וכי שש מאות רכב בחור לא היו רכבי מצרים? מאי טעמא “וכל רכב מצרים”? – אלא הכי תאנה: סמאל היה משאיל לאותו ממונה שש מאות מרכבות מקרטגים, בכדי לסַיע לו. הדא הוא דכתיב: “ויקח שש מאות רכב בחוּר”⁶.

אימתי⁷ שִׁלם לו הקדוש ברוך הוא לסמאל? – במלחמת סיסרא, שאז עקר הקדוש ברוך הוא כל אותן מרכבות והן נמסרו בידי המטרוניתא⁸. הדא הוא דכתיב: נחל קישון גרפם, נחל קדומים"⁹. ולעתיד לבא תמסרנה כֻלן ביד השכינה, הדא הוא דכתיב: “ויסע מלאך האלהים, ההולך לפני מחנה ישראל, וילך מאחריהם”¹⁰ – הוא ילך מאחרי ישראל לעקור את המקטרגים מן העולם.

(בשלח נא ע“א וע”ב).

א. צרות מכל העברים וישׁועות

אמר ר' יצחק:

בשעה ששרו¹ ישראל על הים, ראו כמה אוכלסים, כמה חילות, כמה מחנות של מעלה ושל מטה, וכלם בכנופיא² עליהם. התחילו מתפללים מתוך צרותיהם.

בה בשעה ראו ישראל צרות מכל הצדדים. לפניהם נצב הים עם גליו. אחריהם כל אותם אוכלסים, כל אותם מחנות של מצרים. למעלה מהם כמה מקטרגים. התחילו צועקים לקדוש ברוך הוא. כדין כתיב: “ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי?”³ באותה שעה נתגלה עתיקא קדישא⁴ ורַעְוָא⁵ נמצאה בכל העולמות העליונים, ואז האירו האורות של כל העולמות.

אמר ר' יצחק:

אז, כשהאירו כל העולמות יחדו, עשה הים נימוסים⁶ עליונים ונמסרו בידו עליונים ותחתונים.

“ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים”⁷ – אותו השר, הממונה על מצרים הראה להם הקדוש ברוך הוא, שהעביר אותו בנהר דינור, אשר היה על שפת הים הגדול. – “מת” – מאי טעמא מת?⁸ – כמה שבארנו, שהעביר אותו משליטתו⁹.

(בשלח נב ע“א וע”ב).

ב. קריעת ים סוף

ר' יצחק אמר:

בשעה שקרבו ישראל אל הים, קרא הקדוש ברוך הוא לשר הגדול, הממונה על הים ואמר לו:

– בשעה שעשיתי את העולם, מניתי אותך על הים, ותנאי יש לי על הים, שיקרע את מימיו לפני בני. השתא הגיעה השעה, שבני יעברו בתוך הים. –

מה כתיב אחר כך? – “וישב הים לפנות בוקר לאיתנו”¹⁰ – מאי “לאיתנו” – לתנאו¹¹, לתנאי שהתנה הקדוש ברוך הוא עם הים בשעה שברא את העולם.

והיו ישראל שורים על הים ורואים גלגלי הים עולים ויורדים. זקפו עיניהם וראו את פרעה והאוכלסים שלו. יראו וצעקו. מיד “הים ראה וינס”¹² – מה ראה? כמה דאתמר: ראה ארונו של יוסף, שנאמר בו “וינס ויצא החוצה”¹³, ועל כן “הים ראה וינס”¹⁴.

(בשלח מט ע"א).

ג. הקטרוג¹⁵ ופקודת ה'

ר' יהודה פתח ואמר:

“ראוך מים אלהים, ראוך מים יחילו”¹⁶ – בשעה שעברו ישראל את הים, אמר הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על הים:

– פַלֵג¹⁷ מימיך!

אמר לו המלאך:

– למה?

אמר לו:

– בכדי שבנַי יעברו בתוכך.

אמר לו:

– גאולה זו, האם בצדק היא? מה בין אלו לאלו? הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה.

אמר לו:

– על תנאי זה עשיתי את הים, כשבראתי את העולם.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? העיר את הגבורה שלו והמים נקמטו¹⁸. הדא הוא דכתיב: “ראוך מים אלהים, ראוך מים יחילו”.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– הרוג כל אותם אוכלסים ואחר כך השלך אותם לחוץ!

אז כסה הים עליהם. הדא הוא דכתיב: “מרכבות פרעה וחילו ירה בים”, ואחר כך השליך אותם לחוץ, כמה שנאמר: “וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים”.

(בשלח נו ע"א).

ד. מה שׁראה ישׂראל על הים ובמדבר

אמר ר' שמעון:

בשעה שישראל היו עומדים על הים ואמרו שירה, נתגלה עליהם הקדוש ברוך הוא עם כל מרכבותיו וחילותיו, בכדי שידעו את מלכם, אשר עשה להם כל אותם הנסים והגבורות, וכל אחד ואחד ידע וראה, מה שלא ידעו ולא ראו שאר נביאי העולם.

ואי תימא, שלא ידעו ולא נתדבקו בחכמה עליונה – משירה זו תראה, שכֻלם בחכמה נסתכלו וידעו. דאי תימא: לאו הכי, – היך אמרו כֻלם דברים אחדים יחדו, בלי שיסורו אלו מאלו, ומה שאמר זה אמר זה, ולא הקדים אחד מלה זו למלה זו, אלא כֻלם במשקל אחד ורוח הקודש בפיו של כל אחד ואחד והדברים נאמרו כֻלם כאלו יצאו מפה אחד? – אלא ודאי כֻלם בחכמה עליונה נסתכלו וידעו דברים עליונים ורוח הקדש היה מדבר מפיו של כל אחד ואחד, ואפילו אותם שבמעי אִמם היו אומרים שירה כֻלם יחדו והיו רואים כלם עין בעין מה שלא ראה יחזקאל הנביא. וכשגמרו לומר שירה, היו הדברים מתוקים על נפשם והם נשתוקקו לראות ולהסתכל ולא רצו לנסוע משם מרֹב השתוקקותם.

אמר משה אל הקדוש ברוך הוא:

– בניך, מרב השתוקקותם להסתכל בך, אינם רוצים לנסוע מן הים.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? – העביר את כבודו אל המדבר ושם נתגלה ולא נתגלה¹⁹.

אמר להם משה לישראל כמה פעמים, שיסעו משם ולא רצו, עד שהראה להם זיו כבודו של הקדוש ברוך הוא במדבר; ואז מרֹב תשוקתם ורצונם להסתכל בזיו זה הסיע אותם משה. הדא הוא דכתיב: “ויַסַע משה את ישראל מים סוף, ויצאו אל מדבר שור”²⁰ – מאי “מדבר שור”? – המדבר שרצו לראות בו זיו כבודו של המלך הקדוש, ועל כן נקרא המדבר הזה “מדבר שׁור”²¹.

(בשלח ס ע"א).

א. ישׂראל חברים למלאכים

פתח ר' חִיָא ואמר:

“ברכו ה' מלאכיו, גבורי כח, עושי דברו”¹ – זכאים הם ישראל, שהקדוש ברוך הוא בחר בהם מכל שאר אומות העולם, שעשה אותם לחלקו ונחלתו, ונתן להם את התורה, משום שכֻלם היו ברצון אחד על הר סיני והקדימו “נעשה לנשמע”². כיון שהקדימו עשיה לשמיעה, קרא הקדוש ברוך הוא לפמליא שלו. אמר להם: עד עכשו אתם הייתם יחידים לפני בעולם, מכאן והלאה הרי בנַי בארץ חברים לכם לכל דבר. אין לכם רשות לקדש שמי, עד שישראל שבארץ יתחברו אתכם, וכלכם תהיו חברים יחדו לקדש שמי, משום שהקדימו עשיה לשמיעה, כמו שמלאכי השרת עושים ברקיע, דכתיב “ברכו ה' מלאכיו, גבורי כח, עושי דברו, לשמוע בקול דברו” – “עושי דברו” בראשונה ואחר כך “לשמוע בקול דברו”.

(לך־לך צ ע"א).

ב. המִלוֹת של עשׂרת הדברות

“וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר”³ – “וידבר”, – בכדי להכריז את הדברים. דתאנא: בשעה שהקדוש ברוך הוא נתגלה על הר סיני והתחיל לדבר, עליונים ותחתונים נתחלחלו ויצאו נשמותיהם של ישראל. ותאנא: כל מלה ומלה שיצאה מפיו של הקדוש ברוך הוא, היתה טס ממעלה למטה ומתגלפת⁴ בארבע רוחות העולם ועלתה וירדה. כשעלתה שאבה מהרי אפרסמון⁵ זך ומאותו טל של מעלה והקיפה את ישראל סביב והשיבה להם את נשמתם וסבבה ונתגלפה במקומה בלוחות האבן. וכן כל מלה ומלה.

אמר ר' שמעון:

כל מלה ומלה היתה מלאה כל אותם טעמים, גזרות, שכר ועונש, רזים וסודות, כקופה⁶ זו, שהיא מלאה כל. בשעה שהיתה המלה יוצאת, נראתה אחת וכשנתגלפה במקומה בלוחות נראו באותה המלה שבעים ענפים נכנסים לתוכה וחמשים כתרים חסר אחד⁷ מצד זה וחמשים חסר אחד מצד שני, כפטיש⁸ זה בשעה שהוא מכה על סלע, שנצוצות יוצאים מתחתיו לכל עבר, כמה דאת אמר: “וכפטיש יפוצץ סלע”⁹. והיו רואים כל ישראל עין בעין ושמחים. וכל הדורות האחרונים כלם באו לשם וכלם קבלו את התורה על הר סיני, דכתיב: “כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום”¹⁰, וכלם קבלום כל אחד ואחד כראוי לו, וכלם ראו את הדברים וקבלו אותם.

(יתרו פא ע“א וע”ב).

ג. ההרים נזדעזעו

תאנא:

אמר ר' יצחק:

בשעה שהקדוש ברוך הוא נתגלה על הר סיני, נזדעזע ההר, ובשעה שסיני נזדעזע, כל שאר ההרים שבעולם נזדעזעו, והיו עולים ויורדים, עד שהקדוש ברוך הוא הושיט ידו אליהם ונתישבו. וקול יצא והכריז: “מה לך, הים, כי תנוס, הירדן – תסוב לאחור, ההרים – תרקדו כאלים, גבעות – כבני צאן?”¹¹ – והם השיבו ואמרו: “מלפני אדון חולי ארץ”¹².

(יתרו פד ע"א).

ד. קולות ואורות

“וזאת התרומה, אשר תקחו מאתם: זהב וכסף ונחשת”¹³ – הא¹⁴ אתמר, שכשנתגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני בשעה שנִתנה תורה לישראל, כל אמירה ואמירה נעשתה קול ואותו קול נתפרש לשבעים קולות, והיו כל הקולות מאירים ומתנוצצים לעיני ישראל והיו רואים עין בעין זיו כבודו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב: “וכל העם רואים את הקולות”¹⁵ – רואים ודאי.

ואותו קול היה מתרה¹⁶ בו בכל אחד ואחד מישראל ואמר לו:

– תקבלני עליך בכך וכך פקודות של התורה?

והוא היה אומר:

– הן¹⁷!

סבב אותו קול על ראשו, ונתגלגל עליו, והתרה בו ואמר לו:

– תקבלני עליך בכך וכך ענשים שבתורה?

והוא היה אומר:

– הן!

אחר כל ירד אותו קול ונשק אותו בפיו. הוא דכתיב: “ישקני מנשיקות פיהו”¹⁸. וכדין כל מה שראו ישראל באותה שעה, היו רואים מתוך אור אחד, שקבל כל אותם אורות אחרים, והיו תאֵבים¹⁹ לראות.

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

– אותו אור, שראיתם בהר סיני, אשר קבל כל שאר גַוני אורות ואתם הייתם תאבים לראותו, תקבלוּהו ותקחו לכם. אותם הגוָנים, שאור זה קבל, היו זהב וכסף ונחשת וכו'.

(תרומה קמו ע"א).

ה. רֹאים את הקולות

אמר ר' אבא:

כתיב: “וכל העם רֹאים את הקולות” – “רֹאים” – שומעים מבעי ליה! אלא הכי תנינן:

הקולות היו מתגלפים באותם חשׁך, ענן וערפל ונראים בהם, כמו שנראה גוף, ובני ישראל היו רואים מה שראו, ושמעו מה ששמעו מתוך אותם חשׁך, ענן וערפל, ומתוך אותו מחזה שראו היו מאירים באור עליון וידעו מה שלא ידעו דורות אחרים, שבאו אחריהם, וכלם היו רואים פנים בפנים. הדא הוא דכתיב: “פנים בפנים דבר ה' עמכם”²⁰ –

ומאי היו רואים? –

תאני ר' יוסי:

ראו אורם של אותם הקולות, שביניהם לא היה אחד, שלא היה מאיר באור שבו נראו כל הגנוזים וכל הטמירים וכל הדורות, שיקומו, עד שיבא המלך המשיח, ובגין כך כתיב “וכל העם רֹאים את הקולות” – “רֹאים” ראיה ממש.

אמר ר' אלעזר:

“וכל העם רֹאים” – “רֹאים” כמו שאמרנו, שראו באור של אותם קולות, מה שלא ראו דורות אחרונים אחרים.

(יתרו פא ע“א וע”ג).

ו. פרחו נשׁמותיהם

“וירד משה אל העם, ויאמר אליהם”²¹ – ר' יוסי אמר:

מאי אמירה זו, דכתיב “ויאמר אליהם”, ולא כתיב מאי קאמר? –

אמר ר' יצחק:

תא חזי: אורחא דעלמא²² הוא, שכשבאה חדוה לבר נש, או כשבא צער, עד שלא ידע אותם²³ אינו יכֹל לסבול אותם, שהרי לבו פג לפי שעה, וכשכבר יודע אותם הריהו מתקַיֵם ויכֹל לסבול. כל שכן, אם לא אמר להם כלום²⁴. בגין כך “ויאמר אליהם” בראשונה וחִזק את לבם, ואחר כך “וידבר אלהים”. ועם כל זאת²⁵ לא יכלו לסבול. שהרי שנינו: אמר ר' יהודה, אמר ר' חִיָא, אמר ר' יוסי: כששמעו דבר מפי הקדוש ברוך הוא, פרחה נשמותיהם ועלו עד כסא הכבוד שלו להתדבק שם.

אמרה תורה לפני הקדוש ברוך הוא:

וכי לחנם הייתי שני אלפים שנה עד שלא נברא העולם? וכי לחנם כתוב בי: “ואיש איש מבני ישראל ומן הגֵר הגָר בתוכם”²⁶, “ואל בני ישראל תדבר לאמר”²⁷, “כי לי בני ישראל עבדים”²⁸. אן²⁹ אותם בני ישראל?

בה בשעה החזירה התורה את נשמותיהם של ישראל, כל אחת ואחת למקומה. הדא הוא דכתיב: “תורת ה' תמימה, משיבת נפש”³⁰.

(יתרו פד ע“ב, פה ע”ב).

ז. מתנות לישׂראל משָׂרי כל האומות

ההוא ינוקא³¹ בנו של ר' המנונא סבא אמר לר' יצחק ור' יהודה:

כתיב: “ה! בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה”³² וכו' – בשעה, שרצה הקדוש ברוך הוא לִתן את התורה לישראל, הלך והזמין את בני עשו, שהם יקבלו את התורה, אבל הם לא קבלוה, כמה שנאמר: “ה' מסיני בא וזרח משעיר³³ למו”³⁴. הלך אל בני ישמעאל וגם הם לא רצו לקבלה, דכתיב “הופיע מהר פארן”^{35 36}. כיון שאלו לא רצו לקבלה, חזר אל ישראל. – כך שנינו. השתא יש לשאל שאלה, והרי שנינו, שאין חטא בדבר, אם בר נש מדקדק דקדוקי תורה³⁷ ושואל שאלות, בכדי לברר דברי תורה. ואני שואל על אותו פסוק: “ה' בצאתך משעיר” וכו' – הקדוש ברוך הוא כשהלך לשעיר, לאיזה נביא של בני עשו נתגלה? וכשהלך לפארן, לאיזה נביא מבני ישמעאל נתגלה? שמא תאמר, שנתגלה לכל הנביאים שלהם? – הרי לא מצאנו דבר זה לעולם, אלא בישראל, שלהם נתגלה ועל ידי משה נתגלה?! ועוד יש לשאל: הפסוק היה צריך לומר: ה' לסיני בא וזרח לשעיר למו, הופיע להר פארן". מהו “משעיר למו” ומהו “מהר פארן”?

שמעו ר' יצחק ור' יהודה ולא השיבו.

אמר הינוקא:

– כל זאת יש לדעת ולהבין, ואני שאלתי, ולא שמעתי ולא ידעתי.

כשבא לשם ר' שמעון, בא הינוקא ושאל את שאלותיו כבראשונה

אמר לו ר' שמעון:

שאלותיך מתבררות: “ה' מסיני בא” – כמה שנאמר: “הנה אנכי בא אליך בעב הענן”³⁸ ומסיני בא³⁹ ונתגלה להם, “וזרח משעיר למו” – ממה שאמרו בני שעיר, שאינם רוצים לקבל את התורה, זרח להם לישראל והוסיף להם אור וחבה רבה. אף הכי “הופיע והאיר לישראל מהר פארן” ממה שאמרו בני פארן, שאינם רוצים לקבל את התורה, הוסיף לישראל חבה ואור כראוי להם.

ומה ששאלת: על ידי מי נתגלה עליהם? – דבר זה הוא רז עליון והוא נתגלה עתה על ידך: הקדוש ברוך הוא קרא לסמאל שיבוא לפניו ואמר לו:

– רוצה אתה בתורה שלי?

אמר סמאל:

– מה כתיב בה?

אמר לו:

– “לא תרצח!”

דִלג⁴⁰ הקדוש ברוך הוא למקום שהיה צריך לדַלג.

אמר סמאל:

– חס ושלום! תורה זו שלך היא ושלך תהיה. איני רוצה בתורה זו!

שב סמאל והתחנן לפניו. אמר:

– רבונו של עולם! אם אתה נותן אותה לי, כל השליטה שלי תעבור ותבטל, שהרי השליטה שלי היא על רצח, ואם התורה תהא שלי, לא תהיינה מלחמות במקום השליטה שלי, על כוכב מאדים, ואי הכי, אהיה בטל מן העולם. רבונו של עולם! קח לך את התורה ולא יהיה לי חלק ונחלה בה. אבל, אם ניחא לפניך, הרי העם, בניו של יעקב, להם ראויה התורה.

הוא חשב, שדלטוּרא⁴¹ הוא אומר עליהם. וזהו “וזרח משעיר למו” –משֵּׂעיר ממש⁴² יצא להם אור לישראל.

אמר סמאל:

– ודאי, אם בניו של יעקב יקבלו את התורה יעברו מן העולם ולא ישלטו לעולם.

שב סמאל ואמר לקדוש ברוך הוא אותם הדברים פעמים אחדות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– אתה בכור ולך ראויה התורה.

אמר לו סמאל:

– הרי שלי היא בכורתי, שהרי נמכרה לי ואני הודיתי.

אמר לו:

– הואיל שאינך רוצה, שיהיה לך חלק בה, אסלק ידי ממנה לגמרי.

אמר:

– יאה!

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– הואיל וכך, תן לי עצה, איך אעשה, שיקבלו אותה בני יעקב שאמרת.

אמר לו:

– רבונו של עולם! צריך לשחד אותם. קח אור מאורם של חילות השמים ותן עליהם, ובזאת יקבלוה, והאור שלי יהיה עליהם בראשונה.

פשט מעליו את האור, אשר רחף עליו ונתן לו לקדוש ברוך הוא, בכדי שיתן אותו לישראל. הדא הוא דכתיב: “וזרח משעיר למו” – “משעיר” ממש, זה סמאל, “למו” – לישראל.

קרא לו הקדוש ברוך הוא לרהב⁴³ ואמר לו:

– רוצה אתה בתורה שלי?

אמר לו:

– מה כתיב בה?

דִלג הקדוש ברוך הוא ואמר:

– “לא תנאף!”

אמר:

– וַי! אם נחלה זו ינחיל לי הקדוש ברוך הוא, נחלה רעה תהא זו, שבה תִבָטל כל השליטה שלי, שהרי ברכת המים לקחתי, ברכת דגי הים, דכתיב: “פרו ורבו ומלאו את המים בימים”⁴⁴, וכתיב: “והוא יהיה פרא אדם”^{45 46}.

התחיל להתחנן לפניו ואמר:

– רבונו של עולם! שני בנים יצאנו מאברהם, הרי יש בניו של יצחק. תן אותה להם ולהם היא ראויה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– איני יכֹל לִתן אותה לבניו של יצחק, כי אתה בכור ולך היא ראויה.

שוב התחיל להתחנן לפניו. אמר:

– רבונו של עולם! הבכורה שלי תהא שלו, ואותו האור שירשתי בשביל הבכורה, קח אותו ותן להם.

וכך עשה הקדוש ברוך הוא, דכתיב “הופיע מהר פארן”. – מאי שנא⁴⁷ – בסמאל כתיב “וזרח”⁴⁸, וברהב כתיב “הופיע”? – אלא נטל מאותו האור שפשט מעליו סמאל – חרב ורצח לרצוח בדין ולרצוח כראוי. הדא היא דכתיב “ואשר חרב גאותך”⁴⁹ – אף על גב שלא היתה שלך⁵⁰. – ונטל מאותה ברכה, שפשט מעליו רהב – מעט, כאלו היתה רק מופיעה⁵¹ מעט מן הברכה לעשות פריה ורביה, ובגין כך “הופיע מהר פארן” – ולא כתיב ו“זרח”.

כיון שנטל מתנות אלו בשביל ישראל מאותם השרים השליטים, בא וקרא לכל רבבות קודש, שהם ממונים על שאר העמים ואמר לִתן להם את התורה, והם השיבו לו כאשר השיבו סמאל ורהב, ומכֻלם לקח מתנות לִתן אותן לישראל.

משל לרופא, שהיה לו כלי אחד מלא סם חיים ושמר אותו לבנו. רצה לִתן אותו כלי של סם חיים לבנו. אבל הרופא היה חכם. אמר: עבדים רעים יש לי בביתי, אם יוָדע להם שאני נותן לבני מתנה זו, יִשָׁנא בעיניהם וירצו להרגו. מה עשה? – נטל מעט מסם המות ושם על פתחו של הכלי. קרא לעבדיו ואמר להם: אתם הנאמנים לפני, האם אתם רוצים בסם זה? אמרו: נראה מה הוא. – לקחו לטעם ממנו ועד שלא הריחו בו, הרגישו שסם מות הוא. אמרו בלבם: אם יתן סם זה לבנו, ימות בו, ואנו נירש את אדוננו. – אמרו לפניו: אדוננו! סם זה אינו ראוי, אלא לבנך, והנה שכר עבודתנו לפניך, לך ותן אותו לו לשוחד, שיקח סם זה. –

כך הקדוש ברוך הוא רופא חכם הוא וידע, שאם יתן את התורה לישראל, ולא יודיע לשאר העמים, בכל יום ירדפו את ישראל בשביל התורה ויהרגו אותם. לפיכך עשה כזאת, והם נתנו לו מתנות ומנחות, בכדי שיקבל אותה. את כל המתנות והמנחות קבל משה לִתן אותן לישראל, הדא הוא דכתיב: “עלית למרום, שבית שבי”⁵², ובגין כך ירשו ישראל את התורה בלי עִרעור⁵³ ובלי קטרוג כלל.

(בלק קצב ע“א – קצג ע”א).

ח. ארץ יראה ושׁקטה

אמר ר' יוסי:

“ה'! בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום ארץ רעשה” – בשעה שהקדוש ברוך הוא שב משעיר, אחרי שלא קבלו בני עשו את התורה – “ארץ רעשה”. מאי טעמא רעשה? – משום שרצתה לחזור לתֹהו ובֹהו, שכך התנה הקדוש ברוך הוא עם העולם: אם יקבלו בני ישראל את התורה, מוטב, ואם לאו, אחזיר אותך לתֹהו ובֹהו. כיון שראתה הארץ, שהקדוש ברוך הוא חזר על כל האומות ורצה לתן להן את התורה, והן לא קבלוה, ומכל האומות לא נשארו עוד אלא ישראל לבד, חשבה, שגם ישראל לא ירצו לקבלה, ובגין כך “ארץ רעשה”; כיון שאמרו ישראל “נעשה ונשמע”, מיד שקטה הארץ. הדא הוא דכתיב: “ארץ יראה ושקטה”⁵⁴ – “יראה” בראשונה, ואחר כך “שקטה”.

ותא חזי: משום שישראל אמרו “נעשה”, לא יראו מכל עשיה, שמכשפי העולם יכלו לעשות, ולא מכל הקוסמים שבעולם.

(בלק קצג ע"א).

ט. שׁני הלוחות

אמר ר' חִיָא:

כשנתגלפו האותיות בלוחות האבנים, היו נראות משני צדדים, מצד זה ומצד זה. והלוחות מאבן סנפרינון⁵⁵ היו, ונתגלפו ונתכסו באש לבנה והאותיות היו מאש שחורה, ונתגלפו משני צדדים, מצד זה ומצד זה.

אמר ר' אבא:

הלוחות בעינן⁵⁶ היו והאותיות היו טסות ונראות בשני מיני אש: באש לבנה מצד זה ובאש שחורה מצד זה.

(יתרו פד ע"א).

א. מעשׂה העגל

אמר ר' שמעון:

תא חזי: כתיב “וירא העם, כי בושש משה לרדת מן ההר”¹ – מי “העם”? – זה ערב רב². מי ערב רב? וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים היו שם, שקרא להם “ערב רב”? והלא מצריים היו וממצרים נסעו! אִלוּ היו שם ערבוביא של עמים רבים, היה יכֹל לקרוא אותם בשם ערב רב, אבל מכיון שהיו רק בני מצרים, משום מאי כתב “ערב רב”? אלא ערב רב שעלה אִתם עם אחד ולשון אחת היו, אבל הם היו כל חרשי מצרים וכל החרטומים של המצריים, שכתוב בהם: “ויעשו גם הם חרטומי מצרים” ³, שרצו להתקומם כנגד פלאותיו של הקדוש ברוך הוא. כיון שראו את הנסים והפלאות, שעשה משה במצרים, באו אל משה ובקשו ממנו שיקבל אותם בין בני ישראל.

– אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

– לא תקבל אותם!

אמר משה:

– רבונו של עולם! כיון שראו את הגבורה שלך, הם רוצים להתגַיֵר; יראו את גבורתך בכל יום וידעו, שאין אלהים בלעדיך. –

וקבל אותם משה.

אמאי קרא אותם “ערב רב”? –

אלא הם היו כל חרשי מצרים ובראשם שני ראשי המכשפים יוֹנוֹס וימברוס, ובשעות היום היו עושים תמיד את כשופיהם. כל אותם מכשפים גדולים היו מסתכלים משעה שהשמש נטתה, מהתחלת שש שעות ומחצה⁴ עד התחלת תשע ומחצה, שהוא העֶרֶב הגדול. כל אותם המכשפים הקטנים – מהתחלת תשע ומחצה, עד חצות הלילה. אותם המכשפים העליוֹנים היו מסתכלים מאז נטתה השמש, שהרי אז מתחילות תשע מאות ותשעים וחמש מדרגות לשוט על הרי חשׁך והרוח שלהן היתה משוטטת על כל אותם המכשפים וכשופיהם, ומכשפים אלו היו עושים כל מה שרצו לעשות, עד שכל המצריים – בטחונם היה באלו, וקראו להם “ערב רב” ⁵ משום שיש עֶרֶב זעיר ⁶ : מתשע שעות ומחצה עד חצות הלילה. ועל כן נאמר: “וגם ערב רב ⁷ עלה אתם”. – וחכמתם של המכשפים האלה גדולה היתה. והם נסתכלו בשעות היום ונסתכלו במדרגתו של משה, וראו שבכל הצדדים “בשׁש משה” – בְּשֵׁש השעות⁸ הראשונות של היום, שהם אינם יכולים לשלוט בהן – הוא שולט, בְּשֵׁש המדרגות העליונות האחוזים בו, ובכל הצדדים⁹ היה בְּשֵׁש, ובעטרות של שש אלו היה מוכן לֵירד מן ההר, דכתיב “כי בשׁש משה לרדת מן ההר”. מיד “ויקהל העם על אהרן, ויאמרו: קום, עשה לנו אלהים, אשר ילכו לפנינו”. – “אשר ילכו לפנינו”? – מאי אמרו? – אלא הכי אמרו: ראינו, שאתם ישראל – כל טוב וכל יקר שבעולם לכם הוא, ואנו נדחים לחוץ מכם. לכם – “וה' הֹלך לפניהם יומם”¹⁰, אוף הכי אנו רוצים “אלהים, אשר ילכו לפנינו”, כמו שלפניכם הולך ה'.

תא חזי:

כל ענני כבוד, שהלכו במדבר, לא היו מכסים, אלא את בני ישראל לבד. ואותו ענן כבוד, שעליו נאמר: “וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן”, הלך לפניהם, וערב רב והצאן והבקר היו הולכים מחוץ למחנה באחרונה.

ותא חזי:

כל אותן ארבעים שנה, שהלכו ישראל במדבר, שום לִכלוך¹¹ ושום טנופת לא היו בתוך הענן לגַו¹², והצאן והבקר, שהם אוכלי עשב וכל השומרים אותם, היו לבר¹³, בכדי שלא יטנפו את מקום המַחנה.

אמר ר' אלעזר:

– אבא, אי הכי, אותם ערב רב לא היו אוכלים מן המן?

אמר לו:

– ודאי הכי הוא, אלא מה שנתנו להם ישראל, כמי שנותן לעבדו, מן התַמצית¹⁴, שהיא הפסולת שנשארה אחרי הריחים. והפסוק הכריז ואמר: “ובני ישראל אכלו את המן”¹⁵ – בני ישראל אכלו את המן, ולא אחר; “ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא”¹⁶ – בני ישראל ראו, ולא ערב רב וצאן ובקר, אשר היו ביניהם. – עד השתא היו אותם ערב רב כפופים¹⁷, והשתא קמו ורצו לעשות מעשה, בכדי להגביר סטרא אחרא¹⁸. אמרו: נהיה כֻלנו עם אחד, עמכם בכלל, או יהא לנו מי שילך לפנינו, כמו שהולך אלהיכם לפניכם.

אמר אהרן: חס ושלום, שאלו ישתתפו בעם קודש, להיות כלם כלל אחד! אַל יתערב עם קודש בעם זה! מוטב להפריש אותם מעם קודש, עד שיבֹא משה.

ואהרן לטוב נתכַוֵן¹⁹, אלא רבים היו מישראל, שנשתתפו עם ערב רב בלבם, ובגין כך, כשבא משה, צריך היה לברר עם קודש מאותו חטא והשקה אותם, עד שנתבררו כֻלם, ולא נשארה בתוכם פסולת כלל.

אמר להם אהרן: “פרקו נזמי הזהב, אשר באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם”²⁰ – וכי לא היה להם זהב אחר? – אלא אמר אהרן: בעוד שתהיה להם קטטה²¹ עם נשיהם בניהם ובנותיהם, שלא ירצו לִתן להם את נזמי הזהב אשר באזניהם, יבא משה.

תא חזי:

תנינן: קשים גרים לישראל כספחת²² בבשר החי. כל שכן גרים אלו, שלא היו גרים כראוי.

גרים אלו מה עשו? – “ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם” ²³. – כמה אלפים ורבבות נזמים היו שם ומה כתיב? “ויקח מידם, ויצר אותם בחרט”²⁴! ²⁵ – אהרן לא נשמר מאותם שני חכמים שהיו בראשם של ערב רב. אחד מהם עמד לפניו והשני עשה בכשפיו. כיון ששניהם נתיעצו יחדו, נטלו אותו זהב. שני שלישים ביד אחד ושליש ביד שני, כי כך היו צריכים לעשות באותו מין כשוף.

בכה ר' שמעון ואמר:

– וַי, חסיד קדוש, אהרן משיח האל הגדול! בחסידותך נפלו כמה מעם קדוש, ואתה לא היית יודע להשמר!

מה עשו אותם המכשפים? – כשהגיעה שש שעות, נטלו אותו זהב שפרקו מאזניהם. מאי טעמא? – משום שמי שצריך לעשות כשוף, אינו יכֹל לחוס על ממון. והם אמרו: השעה עומדת לנו²⁶, ואם אך לא נתמהמה – נצליח. מיד “ויתפרקו כל העם” – מה “ויתפרקו”? – כמה שנאמר: “מפרק ²⁷ הרים ומשבר סלעים”²⁸ – שחבלו ושברו את אזניהם²⁹.

בכה ר' שמעון כבראשונה ואמר:

– הוי, עם קדוש, הוי עם קדוש של הקדוש ברוך הוא!

פתח ר' שמעון בבכיה ואמר:

“והגישו אדוניו אל האלהים, והגישו אל הדלת, או אל המזוזה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם”³⁰. – חבריא בארו פסוק זה: אֹזן ששמעה בסיני: “כי לי בני ישראל עבדים”³¹, והוא פורק עול מלכות שמים מעליו ומוכר עצמו לאחר – תרצע, ואלו החוטאים הרשעים, האנשים הרעים, בתאוָתם לעשות רעה, לא רצו לִקח מנשיהם ובניהם ובנותיהם, כמו שאמר להם אהרן, אלא השחיתו דרכם ונפרקו מעול שמים, שצוה אותם משה ושברו את אזניהם – כל שכן שאין להם חלק בשם קֹדש ובעם קֹדש!

מה עשו? – חלקו שניהם ביניהם את הזהב. אחד נטל שני שלישים ואחד – שליש. עמד נוכח השמש בשש שעות. עשו כשופיהם ולטו בלטיהם בכשוף שבפיהם. כיון שהגיעה התחלתה של השעה השביעית, הרימו שניהם את ידיהם על ידיו של אהרן. כיון שקבל מידם את הזהב, יצא קול ואמר: “יד ליד לא ינקה רע”³², דכתיב: “כי ברע הוא”³³. – אלמלי היה אהרן אומר להם: הניחו את הזהב על הארץ ואני אקח, לא היו יכולים לעשות בכשופיהם כלום, אבל הוא נטל מידם, והפסוק מתרעם ואומר: “ויקח מידם”³⁴ – ראו מה עשה אהרן! אדם נביא, אדם חכם לא ידע להשמר, שאלמלי לקח מן הארץ, כל הכשופים שבעולם לא היו יכולים להצליח, אבל במה הצליחו? במעשה זה, משום “ויקח מידם” ולא מן הארץ.

“ויצר אותו בחרט” –לא כמו שחושבים בני אדם, שעשה ציורים במחוגה³⁵, או בדבר אחר, אלא פסוק זה בא להוכיח, שאהרן לא ידע להשמר. אלמלי כשנטל מידם היה משליך הזהב לארץ, אף על גב שהיה נוטל אותו אחר כך, לא היה מעשה רע זה מצליח, אבל בכל הדבר הזה היה סיוע רע: הוא לקח את הזהב והצפין אותו מעין רע, במקום רע. מאי “ויצר אותו בחרט”? – שם כל הזהב בכיס אחד ונעלם מן העין. אז הצליח מעשה הכשפים ויצא העגל.

“וירא אהרן ויבן מזבח לפניו” – הוי, חסיד קדוש! כמה היה רצונך לטוב ולא ידעת להשמר! – כיון שהשליך את הזהב לאש, כדכתיב: “ואשליכהו באש”³⁶, נתגבר כחה של הסטרא אחרא שם באש ויצאה צורת שור. מיד “וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו”, שאלמלא הקדים ובנה מזבח זה, היה העולם נחרב.

משל ללסטים שהיה יוצא לקפח³⁷ ולהרוג בני אדם. ראה לגיון של המלך, שאותו לסטים יוצא בכח עצום – מה עשה? – השתדל לפני המלך, שיצא לדרך ומשך אותו אל הדרך, שבו הלך הלסטים. ראה הלסטים את המלך הולך לפניו בדרך ומיד נרתע³⁸ וחזר לאחוריו.

כך “וירא אהרן”, שסטרא אחרא נתגברה, אחז ברפואה והחזיק בסטרא דקדושה ושם אותה לפני סטרא אחרא. כיון שראתה סטרא אחרא דיוקנו של המלך עומד לפניה, מיד חזרה לאחוריה ונחלש כחה ומזבח זה נתגבר.

תא חזי:

מה כתיב? – “ויקרא אהרן, ויאמר: חג לה' מחר”³⁹ – “חג לה'”, ולא לעגל, כי לה' בנה את המזבח והכריז על חג שיהיה לה', וזו הרפואה שהקדים אהרן. ועל כן לא הרס משה את המזבח הזה. שהרי אלמלי היה הדבר כמו שחושבים בני אדם, שאהרן בנה את המזבח לעגל, היה משה צריך לנתץ בראשונה את המזבח הזה.

ואף על פי שאהרן לא נתכַוֵן לרע, לא שָׁכך הרוגז מעליו. אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– אהרן! שני המכשפים משכו אותך למה שרצו, חייך, שני בניך יפלו ובעון זה ימותו. –

ועל כן נשרפו שני בני אהרן “בקרבתם לפני ה' וימותו”⁴⁰.

(כי תשא קצ“א ע”א – קצג ע"א).

ב. בשׁעה שׁשִׁבר משׁה את הלוחות

בשעה ששבר משה את הלוחות צף אוקינוס ממקומו ועלה לשטוף את העולם.

ראה משה, שאוקינוס עולה ורוצה לשטוף את העולם, מיד “ויקח את העגל אשר עשו, וישרוף אותו באש וכו' ויזר על פני המים”⁴¹ –

קם משה על מֵי אוקינוס ואמר:

– מים, מים! מה אתם רוצים?

אמרו:

– וכי מתקַיֵם העולם, אלא על התורה שבלוחות ועל התורה שישראל שִקרו בה⁴², ועשו עגל זהב? אנו רוצים לשטוף את העולם.

אמר להם:

– כל מה שעשו ישראל בחטא של העגל, הריהו מסור לכם! ולא די כל אותם האלפים שנפלו מהם? –

מיד “ויזֶר על פני המים”⁴³.

לא היו המים שוככים⁴⁴ עד שנטל מהם מים והשקה את בני ישראל. מיד נשתקע אוקינוס במקומו.

(מדבריו של ר' ייבי סבא, משפטים קיג ע"ב).

ג. משׁה בשׁעת עון העגל

אמר ר' אלעזר:

בשעה שנכנס משה לתוך הענן, כמה דכתיב: “ויבא משה בתוך הענן” ⁴⁵ פגע בו מלאך גדול אחד, קמואל שמו, והוא ממונה על שנים עשר אלף ממונים ושליחים. רצה להאבק עם משה. פתחך משה את פיו בשנים עשר האותיות החקוקות בשם הקודש, שלִמד אותו הקדוש ברוך הוא בסנה ונתרחק ממנו שנים עשר אלף פרסה.

והיה משה הולך בתוך הענן ועיניו לוהטות כגחלי אש, עד שפגע בו מלאך גדול ונכבד מן הראשון, הדרניאל שמו, והוא עליון על שאר המלאכים אלף וששים רבוא פרסא וקולו הולך במאתים אלף רקיעים, המוקפים אש לבנה. כיון שראה אותו משה, לא יכֹל לדבר⁴⁶. רצה משה להשליך עצמו מתוך הענן, אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– וכי אתה הוא, שהרבית לדבר עמי בסנה ורצית לדעת הרז של השם הקודש ולא יראת, והשתא אתה ירא מפני אחד משַׁמָשַׁי ⁴⁷ ?!

כיון ששמע משה קולו של הקדוש ברוך הוא, נתחזק. פתח פיו בע"ב אותיות של השם העליון. שמע הדרניאל את האותיות של השם הקודש יוצאות מפיו של משה ונזדעזע. נגש אליו ואמר לו:

– מה טוב חלקך, משה, שנתגלה לך מה שלא נתגלה למלאכי עליון!

והיה מלאך זה הולך עם משה, עד שהגיעו לאש הגדולה של מלאך אחד, ששמו סנדלפון.

ותאנא: סנדלפון עליון הוא על שאר חבריו מהלך חמש מאות שָׁנים והוא עומד אחורי הפרגוד⁴⁸ של אדונו וקושר לו כתרים מתפלותיהם של ישראל, ובשעה שמגיע כתר כזה לראשו של המלך הקדוש, הוא מקבל תפלותיהם של ישראל וכל מיני המלאכים נזדעזעים ונוהמים ואומרים: “בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה”⁴⁹.

אמר לו הדרניאל למשה:

– משה! אין אני יכֹל לילך עמך, שלא תשרפני האש החזקה של סנדלפון.

באותה שעה נזדעזע משה, עד שאחז בו הקדוש ברוך הוא והושיבו לפניו ולִמדהו את התורה וכסה אותו באורו וזיוו של נועם התורה, והיו פניו של משה מאירים בכל אותם רקיעים, וכל צבאות השמים נזדעזעו מפניו בשעה שירד עם התורה.

כיון שחטאו ישראל למטה, נטל הקדוש ברוך הוא ממשה אלף חלקים מאותו זיו.

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: “לך רד, כי שחת עמך”⁵⁰ רצו מלאכי עליון לשרוף את משה. נזדעזע משה, ולא יכֹל לדבר, עד שהרבה בתפלות ובקשות לפני הקדוש ברוך הוא.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

– משה, אחוז בכסא שלי!

וגער הקדוש ברוך הוא בכל אותם המלאכים ומשה אחז בשני לוחות האבן וירד למטה, ומאותו זיו שנשאר לו היו פניו מזהירים, ובני אדם לא יכלו להסתכל בהם.

(בשלח נח ע"א).

א. בנין המשׁכן וחשׁבון הכסף והזהב

“אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פקד על פי משה”¹ – ר' שמעון פתח:

“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” – כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ברא אותו כגַוָן של מעלה, בכדי שיהיה עולם זה בדיוקנו של העולם העליון, וכל אותם הגַוָנים של מעלה התקין למטה, בכדי לדַבֵק ולקַשֵׁר עולם בעולם. עולם זה מתקַיֵם בשלשה דברים, והם: חכמה ותבונה ודעת. בשלש אלו נבנה המשכן, דכתיב: “ואמלא אותו רוח אלהים, בחכמה ובתבונה ובדעת”², כי גם המשכן נבנה כגַוָן של מעלה.

תא חזי:

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עשֵׂה את המשכן! – היה משה עומד ותוהה³, כי לא ידע מה לעשות, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא בעין⁴, כמה דכתיב: “וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר”⁵ – מאי “בתבניתם”? – אלא אוליפנא⁶, שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דיוקנו של כל דבר ודבר, כמו שהוא למעלה. “אשר אתה מָראה בהר” – “אשר אתה רואה” מבעי ליה! אלא אוליפנא, שבאספקלריא⁷ שאינה מאירה הראה לו כל אותם הגַוָנים והדיוקנים כאותה מראָה, שבה נראים כל הדברים שכנגדה. והיה משה רואה כל דבר ודבר על תִקוּנוֹ⁸, כמי שרואה בתוך עֲשָׁשִׁית⁹ ובתוך מראָה, שבהן נראים כל הדברים שכנגדם; וכשנסתכל בהם משה, נתקשה בהם¹⁰, אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– משה, אני בסממני¹¹ ואתה בסממניך. –

אז נתבררה למשה כל העבודה.

כשנעשתה כל העבודה, היה משה צריך למנות הכל לפני ישראל, שלא יאמרו שנשאר כסף וזהב ומשה נטל מה שנשאר, והכתוב אומר: “והייתם נקיים מה' ומישראל”¹², ועל כן נאמר: “אלה פקודי המשכן, משכן העדות”. – בא רוח הקודש והראה לכלם את החשבון של כל הכסף והזהב שנדבו ישראל, ורוח הקודש היה אומר: “כל הזהב, העשוי למלאכה וכו' וכסף פקודי העדה” וכו'¹³.

(פקודי רכא ע"א).

ב. סמאל בא לעַרבֵב¹⁴

ר' אלעזר אמר:

“ויקם משה את המשכן, ויתן את אדניו”¹⁵ – מאי “ויתן”? – אלא אותו יום שהוקם המשכן, כשהתחיל משה להקים אותו, אחד בניסן היה, ואותה שעה תקיפות של סטרא אחרא היתה בעולם, וראה משה את סמאל הולך סביבותיו לערבב אותו. אז אחז בו משה ונתגבר עליו וקשר אותו לפניו והקים את המשכן, “ויתן את אדניו” – נתן בתקיפות¹⁶, כי בר נש אחר לא יכול לשלוט על סמאל כמשה. וכשהתחיל הוא ונתן למטה, התחיל מי שהתחיל¹⁷ ונתן למעלה, זה לעומת זה. ביום שהוקם המשכן למטה, הוקם משכן קדוש אחר למעלה, ואותו המשכן העליון הטמיר וגנוז, הוציא אורות לכל עבר והאירו העולמות.

(פקודי רמ ע“ב, רמא ע”א).

א. כגַוְנָא דלעילא¹

“איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל”² – ר' אלעזר אמר: אלו ארבע מחנות של כנסת ישראל, שהם שנים עשר שבטים. שנים עשר שבטים סביב לה לכנסת ישראל, כגונא דלעילא. כתיב “ששם עלו שבטים, שבטי יה עדות לישראל”³ – “שבטים” – אלו שנים עשר שבטים, שנים עשר תחומים של מטה. “שבטי יה” – השם “יה” חתם אותם בחותמו: “הראובני”, “השמעוני” – הוסיף ה בראש וי בסוף – יה בכל אחד ואחד.

כתיב: “ודמות פניהם, פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתן, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן”⁴ – דיוקנו של אדם נכלל בכֻלם ופנים היו לארבעה עברי העולם והפנים נבדלו אלו מאלו בדיוקניהם, וכֻלם כלולים באדם. מיכאל מימין, גבריאל משמאל, אוריאל לפניהם, רפאל לאחוריהם, השכינה עליהם, שנים מכאן ושנים מכאן. כגונא דא⁵ בארץ למטה: שנים מכאן ושנים מכאן ויה ביניהם. כיון שנסעו שני דגלים – מה כתיב: “ונסע אֹהל מועד, מחנה הלוים בתוך המחנות”⁶, ואחר כך אותם שני הדגלים האחרים.

ונסע בראשונה דגל מחנה יהודה – כנגד מחנה אוריאל, מחנה ראובן כנגד מחנה מיכאל. זה (מחנה ראובן) לדרום וזה (מחנה יהודה) למזרח. מחנה דן לצפון, כנגד מחנה גבריאל. מחנה אפרים למערב, כנגד מחנה רפאל. – הכל כגונא דלעילא.

(במדבר קיח ע"ב).

ב. הדגלים והחצוצרות

“עשה לך שתי חצוצרות כסף וכו' למקרא העדה ולמסע את המחנות”⁷. – ר' שמעון פתח:

“ובלכת החיות, ילכו האופנים אצלם, ובהנשא החיות מעל הארץ, ינשאו האופנים”⁸ – “ובלכת החיות” – בכח של מעלה היו הולכות החיות שראה יחזקאל, ועל ארבעה הדגלים היו דמֻיותיהן⁹ של ארבע החיות: אריה, נשר, שור, אדם, שהם כוללים ארבעה מלאכים השולטים על הכל.

הדגל הראשׁון דגל המחנה המזוינה באריה, מיכאל רשום על המפה¹⁰ של הדגל והמפה פרוּשׂה לימין, והוא במזרח, במקום שבו מתחיל השמש לילך למסעו בתוך האור. שני ממונים תחת ידו¹¹ : יופיאל וצדקיאל, כשאלו נוסעים, נוסעים כמה מחנות מצד ימין. נוסע כל אחד ואחד לצד השמש, הולכת השמש ומאירה ומעטרת אותם. אלף ורבבות ממונים תחתיהם וכלם ביראה, באימה, בזיע, ברתת¹². מושיט¹³ האריה יד ימינו¹⁴, והריהו מאסף אליו את כל חילו: שלש מאות ושבעים אלף אריות סביבותיו והוא ביניהם באמצע. כשאותו אריה גוֹעֶה¹⁵, נזדעזעים רקיעים, וכל החילות והמחנות (של מעלה) נזדעזעים מיראתו. מאותו קול נתלהט נהר דינור ויורד באלף וחמש מאות מדרגות של גיהנם למטה, ואז כל הרשעים שבגיהנם נזדעזעים ולוהטים באש, ועל זאת כתיב: “אריה שאג, מי לא יירא?”¹⁶ הוא גועה שנית וכל שלש מאות ושבעים אלף אריות גוֹעים. הוא מושיט יד שמאלו וכל בעלי הדינים¹⁷ של מטה נבהלים ונכנעים תחתיו, ואותה יד מתפשטת עליהם וכֻלם תחתיה, כמה שנאמר: “ידך בעורף אויבך”¹⁸.

ואותם אריות ארבע כנפים של אש לבנה לכל אחד ואחד, כלן לוהטות. ארבעה פנים לכל אחד ואחד לארבע צדדים, כלם מאירים בלֹבֶן השמש. הפנים שבצד מזרח מאירים בחדוה, שבצד מערב – בהם נאסף¹⁹ האור, שבצד צפון – חשֻׁכִּים, בלי אור, כצל השמש לעומת השמש²⁰ : הצל חשׁוך והשמש מאירה, משום שהשמש והצל הם ימין ושמאל.

וכל הפנים הולכים יחדו, ועם האריה יחדו הולכים כל נושאי כלי זיין, וכֻלם מימין ומשמאל, בשלשה ראשים²¹. הראש האחד שלו הוא שבעים וארבע מאות אלף ושש מאות, חוץ מאותם הממונים של מטה. תחת אלו של הראש הראשון – שלטונים²² אלו על אלו ומדרגות תחתונות ועליונות, שאין להן חשבון. הראש השני, ההולך עם הראש הראשון, מספרו חמשים וארבע אלף וארבע מאות, חוץ מאותם ממונים של מטה בארבע צדדים, שאין להם מספר. הראש השלישי, ההולך אחרי הראשונים – חמשים ושבעה אלף וארבע מאות.

כיון שנסע הדגל הראשון – “והורד המשכן” ²³ וכל הלוים אמרו שירה. בעלי התשבחות²⁴ כלם מצדו.

הדגל השׁני – דגל של המחנה המזוינה בנשׁר, אוריאל, דרום. שני ממונים עמו: שׁמשׁיאל וחסדיאל. אותו נשר עולה וכל בעלי הכנפים²⁵ מלפניו. כמה מחנות עולים בכל הצדדים, כל אחד ואחד בתקפו של השמש. רוח מאותו הרוח הפנימי יוצא, ורוח זה מגיע לאותו נשר ומרים את כנפיו למעלה ומכסה את גופו.

אותו נשר נֵץ עמו, יונה עמו. נץ וכל בעלי הכנפים כלם מצפצפים ושמחים. אחד מן הצד שלפניו עולה ממטה למעלה. כמה צפרים יורדות ועולות, מצפצפות ושמחות, הולכות ומשוטטות.

כשהנשר נוסע, הריהו מושיט כנפו הימנית ומאסף את חילו: שלש מאות וחמשים אלף בעלי כנפים. בשני גופים: נשר ואריה כאחד, הוא מרים את קולו וכל השאר עולים ויורדים ומצפצפים מצדיהם מכמה מדרגות, שהן שלשה ראשים. הראש האחד – ארבעים וששה אלף וחמש מאות. הראש השני – חמשים ותשעה אלף ושלש מאות. הראש השלישי – ארבעים וחמשה אלף ושש מאות וחמשים.

משני צדדים יוצאים שני כרוּזים²⁶, והם הולכים לפני כל המחנות. כששני אלו מכריזים, החיות²⁷ הקטנות עם הגדולות כלן מתאספות. מי ראה מסעם של כל הרקיעים, כשכֻלם נוסעים במסע עם המחנות לפני המשכן?!

בשעה שאחד מאלה הכרוֹזים, אותו הבא מצד האריה, פושט את קולו²⁸ בכדי שלא יזדעזעו כל אותם הקולות, אז מתאספים כל אותם המחנות. בשעה שהשני קורא, נשבר קולו ואינו נתפשט. כל אותם המחנות של נשר זה כלם נתאספים ללכת למסעם. – כנגד אלו יש למטה שתי חצוצרות כסף, וכמו אלו, הכל יש למטה.

הדגל השׁלישׁי – שׁור, גבריאל, צפון ושני ממונים עמו: קפציאל וחזקיאל.

שור זה מסטרא דשמאלא²⁹ הוא, קרניו בין שתי עיניו. רוגז בהסתכלותו. עיניו לוהטות כאש בוערת. הוא נוגח ורומס ברגליו ואינו חושש. כששור זה גועה יוצאים מן הנקב של תהום רבה כמה חבורות של מזיקים, כלם גועים ומשוטטים לפניו וְתִיק³⁰ מלא כתבי עונות תלוי לפניו, שהרי כל העוונות שבעולם כלם בספר נכתבים. שבעה נהרות של אש נמשכים לפניו. כשהוא צמא, הריהו הולך אל אותו נהר דינור ושואב אותו בגמיעה³¹ אחת, והנהר נתמלא כמלפנים ואינו פוסק. כל אותם חילות³² שואבים אש אוכלת אש, ואלמלא היה יוצא מצד האריה נהר של מים, המכבה את גחליהם, לא היה העולם יכֹל לסבול אותם. חשׁך נמצא שם. האור אינו נמצא שם. כמה פקידים עושי דין הולכים ומשוטטים בחשך, ואותו הנהר הבוער בצד זה הוא של אש שחורה וחשוכה. ואם תאמר, שאין אש שחורה, אש לבנה, אש אדומה, אש של שני גַונים, – לא תאמר כן, שהרי ודאי הכי הוא. למעלה, למעלה נמצאה אש כזו ומשם היא נמשכת לתחתונים. תנינן: התורה במה נמצאת? – אש לבנה ואש שחורה על גב האש הלבנה: בשני מיני אש התורה נמצאת.

תא חזי:

אש אחת היא ונתחלקה לארבע. המים אחד הם ונתחלקוּ לארבעה מינים. רוח אחת היא ונתחלקה לארבע.

שלשה ראשים נמצאו במחנה שור, וזה מספרם:

הראש הראשון – ששים ושנים אלף ושבע מאות. הראש השני – אחד וארבעים אלף וחמש מאות. הראש השלישי – שלשה וחמשים אלף וארבע מאות, חוץ מאותן המדרגות האחרות שנפרשו בצדיהן ואין להן מספר. כלן מדרגות על מדרגות. חוץ כמה פקידים עושי דיני עונשים של מטה והם חצופים ככלבים ונושכים כחמור. וַי למי שנמצא בתוכם ובדין שלהם.

בצד הרביעי הדגל הרביעי, – אדם, רפאל, מערב. אתו רפואה. אדם אוחז בקרניו של השור, כשהוא רוצה להכניס אותן אל תהום רבה וקושר אותן, בכדי שהשור לא ישרוף את העולם. אחר כך שוֹרה בעולם קול דממה דקה, מלה בחשאי³³, ושום מלה של הברה³⁴ לא נשמעה כלל.

בצד זה שורה מי ששורה, עולה מי שעולה, השמש נאספה להאיר למקום זה, ולפיכך “ותקעתם תרועה שנית, ונסעו המחנות החונים תימנה”³⁵ – "ותקעתם תרועה, בצד דרום, אבל הכא לאו האי ולאו האי³⁶. אמאי “תרועה” בצד דרום? – בכדי להכניע צד צפון.

תא חזי:

“שתי חצוצרות” – משום שהן משני הצדדים שאמרנו, ממזרח ומדרום³⁷. הן נעשו לשבר את הדינים ולהכניעם, ולפיכך הן של כסף³⁸, ועל כן “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות”³⁹ – סתם, בין למעלה, בין למטה⁴⁰.

זכאים ישראל, שהקדוש ברוך הוא חפץ ביקרם ונתן להם חלק עליון על כל שאר העמים ונשתבח בהם. הדא הוא דכתיב: “ויאמר לי עבדי אתה, ישראל, אשר בך אתפאר”⁴¹.

(בהעלותך קנד ע“א – קנה ע”א).

א. המרגלים ויהושׁע וכלב

“אלה שמות האנשים, אשר שלח משה לתור את הארץ, ויקרא משה להושע בן נון יהושע”¹ – אמר ר' יצחק:

משה נסתכל וידע, שהמרגלים לא יצלחו בדרכם, והתפלל על יהושע. אז היה כלב בצרה. אמר:

– מה אעשה? הרי יהושע הולך בסיעתא² עליונה של משה, ששלח אליו אור הלבנה והוא האיר עליו בתפלתו, כי הוא שמש³. ואני מה אעשה?

מה עשה כלב? –

נשתמט⁴ מחבריו ובא אל קברי האבות והתפלל שם.

אמר ר' יהודה:

דרך אחר נטל לו ועִקם⁵ שבילים⁶, ובא על קברי האבות והכניס עצמו לסכנה⁷, שהרי כתיב: “ושם אחימן, ששי ותלמי ילידי הענק”⁸. אבל מי שהוא בצרה, אינו חושש לסכנה. כך כלב: משום שהיה בצרה לא היה חושש כלום ובא להתפלל על קברי האבות, בכדי להנצל מעצתם של המרגלים.

(שלח לך קנח ע"ב).

ב. השׁכינה נכנסה עם כלב

“ויעלו בנגב, ויבא עד חברון”⁹ – ויבֹאו מבעי ליה? – אלא אמר ר' יוסי:

“ויבא” – כלב, הוא שבא להתפלל על קברי האבות. אמר כלב:

– יהושע, הרי משה בֵרֵך אותו בסיוע עליון וקדוש והוא יכול להנצל מהם. אבל אני מה אעשה?

החליט להתפלל על קברי אבות, שינצל מן הרזים של שאר המרגלים.

ר' יצחק אמר:

מה שהיה נבחר וטוב מכל, נכנס למקום שבו היה הכל תלוי.

ותא חזי:

מי הוא מכל השאר, שיכֹל להכנס שם? שהרי כתיב: “ושם אחימן, ששי ותלמי ילידי הענק”¹⁰. ומפני אימתם מי יכֹל להכנס אל המערה! אלא השכינה נכנסה שם עם כלב, לבַשׂר לאבות, שהגיע הזמן להעלות את בניהם אל הארץ, אשר נשבע להם הקדוש ברוך הוא; וזהו “ויבא עד חברון”¹¹.

(שלח לך קנח ע“ב, קנ”ט ע“א וע”ב).

ג. יהושׁע וכלב והאשׁכול

“ויבאו עד נחל אשכול, ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד, וישאֻהו במוט בשנים”¹² – ר' אבא אמר:

המרגלים כרתו אותו אשכול, באו להרימו ולא יכלו. באו כלב ויהושע, לקחו אותו והרימו אותו ונזקף¹³ על ידיהם. מכאן ידעו יהושע וכלב, שהם ראוים להכנס לארץ ושיהיה להם בה חלק ונחלה. עודם באים וכל שאר המרגלים נתיעצו להרגם. קם כלב על האשכול ואמר:

– אשכול, אשכול! אם בעבורך אנו נהרגים, מה החלק שיהיה לנו בך?! –

מיד עשה האשכול עצמו קל, והם נתנו אותו למרגלים.

ר' אלעזר אמר:

לא נתנו אותו לאחרים, שהרי כתיב: “וישאֻהו במוט בשנים”, ובכלם לא היו שנים כמותם שיוכלו לִשׂא את האשכול. אלא כשהגיעו אל ישראל, נתנו אותו להם והם נשארו ועשו עצמים שירַיִם.

(שלח לך קס ע"ב).

ד. פרשׁת מרגלים – רזים עליונים

אמר ר' שמעון:

מפרשה זו (פרשה של המרגלים) למדנו רז של החכמה ונראים בו רזים עליונים ויקרים:

תא חזי:

הקדוש ברוך הוא משַׁבח את התורה ואומר: “לכו בארחותי, השתדלו בעבודתי, ואני אכניסכם לעולמות טובים, לעולמות עליונים”. – בני האדם, שאינם יודעים, אינם מאמינים ואינם מתבוננים, הקדוש ברוך הוא אומר להם: “לכו ורַגלו אותו עולם טוב, אותו עולם של תשוקה עליונה”. והם אומרים: “איך נוכל לרַגל אותו ולֵידע כל זאת?” – מה כתיב? – “עלו זה בנגב”¹⁴ – עִסקו בתורה¹⁵ ותראו, שהיא עומדת לפניכם וממנה תכירו אותו. – “וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא, הרפה”¹⁶? – “וראיתם את הארץ” – תראו ממנה אותו עולם של ירושת נחלה זו, שאני מכניס אתכם לתוכה, – “ואת העם היושב עליה” – אותם הצדיקים שבגן עדן העומדים שורות שורות¹⁷ בכבוד עליון, במדרגות עליונים. – “החזק הוא, הרפה” וכו' – בה תראו, אם זכו לכל זאת כשנתגברו על יצרם ושברו אותו, או לא; כשנתגברו בתורה ועסקו בה יום ולילה, או כשרִפו¹⁸ את ידיהם ממנה. – “המעט הוא, אם רב” – אם רבים הם אותם, שנשתדלו בעבודתי ונתגברו בתורה וזכו לכל זאת, או לא. – “ומה הארץ, השמנה היא, אם רזה”¹⁹ וכו' – מן התורה תדעו, מהו אותו העולם, אם יש בו טובה מרובה ליושביו, או לא. – “היש בה עץ, אם אין?” – היש בו עץ חיים לעולם ולעולמי עולמים, אם צרור החיים נמצא בו, או לא? – “ויעלו בנגב ויבא עד חברון”²⁰ וכו' – “ויעלו בנגב” – בני אדם עולים אל התורה “בנגב” – בלב עצל²¹, כמי שעובד חנם, שחושבים שאין שכר בעבודתוֹ. הם רואים, שעשרו של העולם הזה אובד מהם בגלל התורה. אחר כך “ויבא עד חברון” – הם באים להתחבר בה²², קורים²³ ושונים בה. – “ושם אחימן, ששי ותלמי” – שם ראו פלוגתות²⁴ רבות: טמא וטהור, אסור ומותר, עונש ושכר – אלו הם דרכי התורה, דקדוקי תורה²⁵. “ילידי הענק” – שנולדו מסטרא דגבורה²⁶. “וחברון שׁבע שׁנים נבנתה” – אלו שבעים פנים לתורה, לכל צד (פנים) עשרה ושבע עולות לשבעים. “וחברון” – זו התורה, שכל העוסק בה נקרא “חבר”. “לפני צוען מצרים” – תנינן יש תורה כנגד תורה: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואותה חברון מתורה שבכתב יצאה, כמה שנאמר: “אמור לחכמה אחותי את”^{27 28}. וזו נבנתה שבע שנים, שמשום כך נקראה התורה שבכתב “בת שבע”. “לפני צוען מצרים” – כמה שנאמר: “ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים”^{29 30}. “ויבאו עד נחל אשכול” – אלו דברי אגדה, שהם תולים בסטרא דמהימנותא³¹. "ויכרתו משם זמורה, וכו' “וישאוהו במוט בשנים” – למדנו שם ראשי פרקים, ראשי דברים³². בני מהימנותא שמחים בדברים, והדברים מתברכים בתוכם, והם רואים שורש אחד ועִקר אחד בכל הדברים ואינם מוצאים בהם פֵרוּד³³. אותם שאינן בני מהימנותא ואינם לומדים תורה לשמה³⁴, שׂמים פֵרוד באמונה. הדא הוא דכתיב: “וישאוהו במוט בשנים” – “בשנים” בפֵרוד. מאי “במוט”? – כמה שנאמר: “אל יתן למוט רגליך” ^{35 36}. “ומן הרמונים ומן התאנים” – כלם שוים לסטרא דמינים, לסטרא דפֵרוד³⁷. “וישובו מתור הארץ” – שבו לסטרא בישא³⁸. אמרו: מאי איכפת לן?³⁹ עד היום לא ראינו טובה בעולם. עמלנו בתורה וביתנו ריק ולחרפה היינו בתוך העם, ולאותו עולם – מי זה יזכה ומי זה יכנס אליו. מוטב, שלא נטריח כולי האי! ⁴⁰ "ויספרו לו ויאמרו: באנו אל הארץ, וכו' – הרי עמלנו ויגענו, בכדי לדעת את חלקנו באותו עולם. “וגם זבת חלב ודבש היא” – טוב הוא אותו עולם עליון, אבל מי יכול לזכות לו? “אפס כי עז העם היושב בארץ” – מי שרוצה לזכות בתורה, צריך להיות עז בעושר. “והערים גדולות ובצורות, – גם בתים מלאים כל טוב, שלא יחסר בהם כל, ועם כל זאת “וגם ילידי הענק ראינו שם” – צריך להיות בעל גוף חזק (ענק), גבור כארי, משום שהיא מתשת⁴¹ כחו של האדם, העוסק באסור והַתֵּר, טמא וטהור, כשר ופסול מי יכול לזכות בה? ועוד: “עמלק יושב בארץ הנגב – הרי יצר הרע, הקטיגור המקטרג של האדם, יושב בתוך גופו תמיד “והחתי והיבוסי והאמורי” וכו' – כמה מקטרגים⁴² נמצאים שם, בכדי שלא יוכל בן אדם להכנס כלל אל אותו עולם. מי יזכה לו ומי יכנס אל תוכו? – בדברים אלו “ויניאו את לב בני ישראל”, משום שהוציאו עליה שם רע. כמה שנאמר: “ויוציאו את דבת הארץ”. אותם בני מהימנותא מה אמרו? – “אם חפץ בנו ה' ונתנה לנו” – כיון שישתדל אדם בחפץ לב, יזכה לאותו עולם, כי הקדוש ברוך הוא אינו רוצה מאתנו אלא חפץ לב. אבל “אך בה' אַל תמרודו”, שלא תמרדו בתורה, כי התורה אינה דורשת לא עושר ולא כלי כסף וזהב. “ואתם אַל תיראו את עם הארץ”, – כי גוף נשבר, אם יעסוק בתורה, ימצא רפואה. הדא הוא דכתיב “רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך”⁴³, וכתיב: “ולכל בשרו מרפא”⁴⁴ וכל אותם המקטרגים מכריזים ואומרים: “פַנו מקום⁴⁵ לפלוני עבד המלך!” “כי לחמנו הם” – הם בעצמם מספיקים מזונות בכל יום לאותם העוסקים בתורה, כמו שנאמר: “ואת העורבים⁴⁶ צויתי לכלכלך”⁴⁷, וכתיב: “והעורבים מביאים לו לחם ובשר”⁴⁸. – “סר צלם מעליהם” – מה “צלם”? – זהו תקפו של דין קשה⁴⁹. מאי טעמא “סר”? – משום ש”ה' אתנו” – הכל סר מפני התורה. –

מה טוב חלקם של העוסקים בתורה לשמה, שהם מתקשרים בקדוש ברוך הוא ממש ונקראים “אחים ורעים”. הדא הוא דכתיב: “למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך”.

(שלח לך קנט ע“ב – קס ע”ב).

א. מיתת מרים והסתלקות¹ הבאר

“ויבאו בני ישראל, כל העדה מדבר צין” וכו' “ותמת שם מרים”² וכו' – ר' יהודה אמר:

למה נסמכה פרשת פרה אדֻמה למיתת מרים? אלא כיון שנעשה דין באותה פרה³, בכדי לטהר את הטמאים, נעשה דין במרים ונסתלקה⁴ מן העולם. כיון שנסתלקה מרים, נסתלק גם כן אותו באר, שהיה הולך בזכותה עם ישראל במדבר.

(חקת קפא ע"ב).

ב. מיתת אהרן

“ויעש משה כאשר צוה ה', ויעלו אל הֹר ההר לעיני כל העדה, ויפשט משה את אהרן את בגדיו”⁵ וכו' – אמאי⁶ “לעיני כל העדה”? אלא משום שאהרן היה חביב על העם יותר מכלם, ויָרֵא משה, שמא יאמרו, שהומת על ידי משה.

ומשה משך את אהרן בדברים, עד שעלה אל ההר. וכל ישראל היו רואים בשעה שהפשיט משה את מלבושיו של אהרן והלבישם את אלעזר.

מאי טעמא משה פשט את בגדיו? אלא משה הלבישם את אהרן בשעה שעלה לכהונה⁷, הדא הוא דכתיב: “וילבש אותו את המעיל”⁸ וכו'. השתא משה הפשיט מעליו מה שנתן לו והקדוש ברוך הוא הפשיט ממנו מה שנתן לו. משה הסיר לבר⁹ והקדוש ברוך הוא – לגו¹⁰ ושניהם הפשיטו את אהרן מכל אשר היה לו. והקדוש ברוך הוא לא הפשיט, עד שהפשיט משה.

מה טוב חלקם של הצדיקים, שהקדוש ברוך הוא חפץ ביקרם! הקדוש ברוך הוא התקין¹¹ לאהרן מטה ומנורה של זהב מאירה ומדִידֵיה¹² נטל: מאותה מנורה שהיה מדליק בכל יום שתי פעמים, וסתם פי המערה וירדו (משה ואלעזר).

ר' יהודה אמר:

פה המערה היה פתוח וכל ישראל היו רואים את אהרן שוכב, ואור המנורה דולק לפניו, ומטתו יוצאה ונכנסת וענן אחד עומד עליו, ואז ידעו ישראל שאהרן מת וראו שנסתלקו ענני כבוד. הדא הוא דכתיב: “ויראו כל העדה, כי גוע אהרן, ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישׂראל” ¹³ – גברים ונשים וטף בכו עליו, כי הוא היה חביב על כלם.

(שם קפג ע"א).

ג. מפני מה נקברו משׁה, אהרן ומרים במקומות שׁונים?

ר' שמעון אמר:

אותם שלשה אחים עליונים וקדושים¹⁴ אמאי לא נקברו במקום אחד והאברים¹⁵ נפזרו אחד פה ואחד פה ואחד במקום אחר? אלא יש אומרים: במקום שסכנה התחוללה¹⁶ לבֹא על ישראל מת כל אחד ואחד מהם, בכדי להגן עליהם¹⁷. אבל כל אחד ואחד מת כראוי לו. מרים מתה בקדש בין צפון לדרום. אהרן בצד ימין. משה, כראוי לו, חבר אותו הר, שעליו מת עם ההר של אהרן והכניס ביניהם את קברה של מרים, ועל כן נקרא ההר שעליו מת משה “הר העברים” – הר של שני עֲבָרים. זכאי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא. ואף על גב שהם במקום אחר, בעולם אחר, בעולם עליון, זכותם קַיֶמת בעולם הזה לדור דורות; ובשעה שישראל שבים בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא וגזרה נגזרת עליהם, קורא הקדוש ברוך הוא לצדיקים העומדים לפניו למעלה ומודיע אותם, והם מבטלים אותה גזרה וחס הקדוש ברוך הוא על ישראל. זכאים הצדיקים, שעליהם כתיב: “ונחך ה' תמיד”¹⁸.

(שם קפג ע"א).

א. מלךְ הבשׁן

ר' שמעון פתח ואמר:

כתיב “אמר ר' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים”¹ – עלינו לשים לבנו לאִמרות הקדוש ברוך הוא, שכל דבריו דברי אמת ואמונה רבה, וכיון שהוא אמר דבר, הכל נעשה, והוא אומר לכמה שנים ולכמה עִתים², כפי גדֻלתו, שכל העולמות מלאים כבודו, כך הם דבריו. לא כך בר נש, שהוא זָעיר³ וכל דבריו הם לפי שעה. אבל על ידי תשובה ותפלה ומעשים טובים ודמעות רבות, אותו הקדוש הרב והעליון על כל העולמות מקטין אורו וקמיט⁴ קְדֻשתו אל בר נש, בכדי שיֵעשה רצונו. “אמר ה'” – לזמן שיבא לעורר ולהשיב מבשן כל אותם שהרגום חיות השדה ואכלו אותם. משום שיש בעולם מקום מושב של כל החיות הגדולות וההרים הרמים והרבים והטמירים אלו באלו, והערוד⁵ של המדבר העצום שם הוא.

עוג היה בין ערודי המדבר ושבחו גדול, משום שהיה מלך הבשן⁶ וכל מלכי העולם לא יכלו לעשות אתו קרב משום תקפו של בשן, ובא משה ועשה אתו קרב.

(בלק קפה ע"א).

ב. קרית סיחון

תא חזי:

בשעה שהחריבו ישראל קרית סיחון: עבר כרוז במלכות השמים:

– התכנשו⁷ גברים⁸ שליטים על שאר עמים וראו מלכות אמורי היך נחרבה!

באותה שעה כל אותם המלאכים, שהיו ממונים על שבעה עמים נקבצו ורצו להחזיר מלכות אמורי ליָשנה. כיון שראו תקפו של משה חזרו לאחוריהם. הדא הוא דכתיב: “על כן יאמרו המושׁלים: בֹאו חשבון”⁹ – אותם המושׁלים הממונים על העמים שנקבצו אמרו: “בֹאו חשבון!” מי הוא זה שהחריב אותה?! “תִבָנה ותִכונן עיר סיחון” כקדם ותחזור המלכות ליָשנה!

כשראו את גבורתו של משה ואת השלהבת של מלכות שמים, אמרו: “כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון”¹⁰. כיון דכתיב “מחשבון”, אמאי “מקרית סיחון”? הרי קרית סיחון “חשבון” היתה דכתיב: “כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי”¹¹, אלא שלהבת של מלכות שמים יצאה וחרבה את כל העיר בשעה שהם אמרו “תבנה ותכונן עיר סיחון”, כי הם חשבו שבגין כך יִבָּנה מושבו של האמורי¹². ואז השיבוּ ואמרו: אין אנו יכולים להועיל. מאי טעמא? משום שכל הארחות והשבילים נסתמו בתקפו של הרב העליון שלהם. אם נחזור ונאמר ונזכיר “חשבון” שתִבָנה, הרי “אש יצאה מחשבון”. אם נשוב ונאמר סתם: “קרית סיחון”, הרי “להבה יצאה מקרית סיחון”. כיון שאותה שלהבת של אש שורה שם עליה, אין מי שיוכל להחזירה לישנה, שהרי מכל הצדדים אין לנו רשות להחזירה. מכאן והלאה “אוי לך מואב”¹³, שהרי אותו שהיה מגין עליך נשבר. ובגין כך “ויגר מואב מפני העם מאד”¹⁴; מאי “מאד”? יותר מאשר מפני המות. “כי רב הוא”¹⁵ – שהרי עד אז היה הוא רב והרב של עכשו היה זעיר, דכתיב: “הנה קטן נתתיך בעמים”¹⁶. וישראל נעשה רב תחת עשו, שנאמר בו: “ורב”¹⁷.

(שם קפה ע"א)

א. בלק והצפור “יִדועַ”.

“וירא בלק בן צפור”¹ וכו' – ר' שמעון פתח: “וירא” – מה ראיה ראה? ראִיה ודאי ראה בחלון החכמה וראה בעיניו. ראה בחלון החכמה, דכתיב: “וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון”². מאי “בעד החלון”? אלא דא³ חלון החכמה של זנבות שולי⁴ הכוכבים, והם חלונות החכמה. וחלון אחד יש, שכל החכמה שורה בו, ובו רואה מי שרואה את העִקר של החכמה. אוף הכי “וירא בלק” – בחכמה שלו⁵ “בן צפור” – בן צפור ממש⁶. דהא⁷ כשפיו היו בכמה אופנים. עפה צפור, מכשכשה⁸ בעשב, מפרכזה⁹ באויר. עשה (בלק) כשפיו, לָחַש¹⁰ לַחַש¹¹, ואותה צפור היתה באה ואותו עשב פרח באויר ובפיה צפצפה¹² לפניו. הכניס (בלק) אותה לכלוב אחד, הקטיר קטורת לפניה, והיא הודיעה לו כמה דברים. עשה כשפיו והצפור צפצפה ופרחה וטסה¹³ אל גלוי עינים, והוא הודיע לה מה שהודיע והיא באה וכל דבריו היו באותה צפור. פעם אחת עשה (בלק) מעשיו, ונטלה אותה צפור ופרחה והלכה. נתעכבה¹⁴ ולא באה. היה מצטער בנפשו. כשבאה ראה שלהבת אש אחת טסה אחריה ושורפת כנפיה. אז ראה מה שראה ויָרא מפני ישראל.

מה שמה של אותה צפור? “יִדועַ” היא, וכל אותם שמשתמשין ויודעים להשתמש בצפור זו, אינם יודעים כשפים כמו שידע בלק, וכל החכמה שהיה יודע, מאותה צפור היה יודע. וכך היה עושה: גחן¹⁵ לפניה והקטיר קטורת, כסה ראשו וגחן. הוא אמר: “העם”, והצפור השיבה: “ישראל”. אמר הוא: “מאד”, והצפור השיבה: “רב”, על שהרב העליון¹⁶ הלך בתוכם. שבעים פעמים צפצפו דא ודא¹⁷. הוא אמר “דל”, והצפור אמרה: “רב”. אז ירא, דכתיב: “ויגר מואב מפני העם מאד, כי רב הוא” – רב הוא ודאי.

ובמיני כשופים של קסריאל הקדמון מצאנו, שצפור זו יש שהיו עושים אותה מכסף מעורב בזהב, ראשה של זהב, פיה של כסף, כנפיה של נחשת קלל מעורבת בזהב, גופה של זהב, נקודות של נוצותיה של כסף, רגליה של זהב. ושמים בפיה לשון של אותה צפור “ידוע”. ושמים אותה צפור בחלון אחד ופותחים חלון נגד השמש, ובלילה פותחים חלון נגד הלבנה. מקטירים קטורת ועושים כשפים ומשביעים את השמש, בלילה משביעים את הלבנה. כזאת עושים שבעה ימים. מכאן ולהלאה אותה לשון מקששת בפיה של אותה צפור, דוקרים אותה לשון במחט של זהב והיא מדברת גדולות מעצמה. –

והכל היה בלק יודע מצפור זו, ועל זאת נקרא בשם “בן צפור”, ובגין כך ראה מה שבר נש אחר לא יכֹל לידע ולראות.

(שם קפד ע“ב, קפה ע”א).

ב. בלק ובלעם בכשׁופיהם וקסמיהם

“וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה”¹⁸ וכו'. בפסוק זה יש עשרים ושמונה מִלות כנגד עשרים ושמונה מדרגות של כשופים וקסמים שבצפור.

ויש להתבונן בפסוק זה: אם רצה בלק לדבר עם בלעם ולהתחבר אתו, אמאי שָׁדַר¹⁹ לו מיד להגיד לו: “הנה עם יצא ממצרים… ועתה לכה נא ארה לי”²⁰? היה לו להתחבר אתו קודם לכן, לפַיֵס²¹ אותו ולשחדו²² ולהודיעהו אחר כך את דבריו! –

אלא אמר ר' יוסי:

מכאן אנו יודעים, שבלק ידע רצונו של אותו רשע, שהוא רוצה להשתבח תדיר בדברים גדולים, ואין לו נחת רוח, אלא כשהוא עושה דברים רעים. בלק קסם קסמים ועשה כשופים והתקין את הצפור, וידע שמדרגותיו של משה הן עליונות ויקרות, וכִשׁף בכשפיו וקסם בקסמיו, וידע שמדרגותיו של בלעם הן כנגדו. מיד “וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה” – שם המקום היה פתור, דכתיב: את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך"²³ אמאי נקרא “פתור”? בגין דכתיב: “העורכים לגד שלחן”²⁴. ושלחן היה בלעם עורך שם בכל יום, כי כך הוא ודאי תקונן²⁵ של סטרין בישין²⁶ : עורכים לפניהן שלחן באוכל ומשקה ועושים כשפים ומקטירים לפני השלחן, ומתקבצים שם כל רוחות הטומאה ומודיעים אותם מה שהם רוצים, וכל המכשפים והקוסמים שבעולם אצל אותו שולחן היו. ובגין כך נקרא שם המקום פתור, דהכי קוראים בארם נהרים לשלחן “פתורא”.

(שם קצב ע"א).

ג. בלעם בחייו ובמותו

אמר ר' אלעזר:

בלעם הרשע מי קטלו²⁷ והיך נקטל?²⁸

אמר ר' יצחק:

פנחס ובני החבורה שלו קטלוהו, דכתיב: “ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם”²⁹. ותנינן: בקרית מדין היה בלעם עושה בחכמת הכשפים, שטסו באויר הוא ומלכי מדין, ורק ציץ דקדושה ותפלתו של פנחס הפילו אותם על החללים. הדא הוא דכתיב: “אל חלליהם”.

אמר ר' אלעזר:

כל זאת ידעתי.

אמר ר' שמעון:

אלעזר! כל דבריו של בלעם הרשע תקיפים הם וכבר אמרו חברינו: “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה”³⁰ – בישראל לא קם, אבל בין עובדי עבודה זרה קם, ומַנו?³¹ בלעם. ואנו פרשנו את הדבר, שמשה אין כמותו בכתרים העליונים, בלעם אין כמותו בכתרים התחתונים. דא מסטרא דקדושה ודא מסטרא דשמאלא. ואם כל זאת היתה בידו ותקיף היה בחכמה כל כך, היך יכלו להרגו? אלא בספרא דחכמתא³² דשלמה מלכא הכי אמר: “תלת סימנין אינון³³ : סימן לעברה ירקון³⁴, סימן לשטות מלין³⁵, סימן דלא ידע כלום שבוחי”³⁶. ודא אכרע לשאר³⁷. זהו שוטה לכל העבירות. הכל יש בו. והרי כתיב: “יהללך זר ולא פיך”³⁸ – “יהללך זר”, ואם לא זר – “פיך”?³⁹ לאו הכי⁴⁰, אלא אם אין מי שיכירך, פתך פיך לדבר בתורה ולהודיע דברי אמת בתורה, ואז ישבחו את דבריך ויֵדעו מי אתה, – כי אין דבר בעולם, שיודיע טיבו של בר נש, אלא בשעה שהוא פותח את פיו; פיו מודיע לבני אדם, מי הוא. אותו רשע, בלעם, היה משבח את עצמו בכל וגונב את הדעת⁴¹ והתפאר בדבריו. דברים זעירים היה עושה לגדולות. מה שאמר, על אותן מדרגות הטומאה היה אומר ואמת אמר. אבל אותו רשע היה אומר ומשבח עצמו באורח סתום והתעלה בדבריו, שכל מי שהיה שומע חשב, שהוא נעלה על כל נביאי העולם, דכתיב: “שומע אמרי אל ויודע דעת עליון”⁴² – מי האיש שבעולם, אשר שמע מפיו דברים אלו ולא חשב, שאין בעולם נביא נאמן כמותו? ואמת הוה וכך הוה: “נאום שומע אמרי אל” – הכי הוה. “ויודע דעת עליון” – הכי הוה. אותו רשע היה אומר על המדרגות שהוא היה דבק בהן. “שומע אמרי אל” – “האל” לא כתיב, אלא “אל”, שהרי “האל תמים דרכו”^{43 44}, אבל סתם “אל” – אל אחר הוא – “כי לא תשתחוה לאל אחר”⁴⁵. “שומע אמרי אל” – דבר זעיר הוא⁴⁶ ודומה למי שאינו יודע כדבר גדול ועליון. “ויודע דעת עליון” – עליון על כל מדרגות הטומאה. אותן המדרגות המנהיגות את ספינת הים והסערה ארבעים חסר אחת הן, ואותו רב החובל, שכֻלן מתנהגות על ידו, הוא עליון על כלן. בזה היה מתדבק אותו רשע ואמר, שהיה “יודע דעת עליון” – מדרגה שהיא עליונה על כל מנהיגי הספינה. מי שמע דברי אלו ולא נבהל ואמר, שלא היה כמותו בעולם? אלא אותו רשע היה משבח עצמו באורח סתום ואמר דברי אמת, ובהם גנב דעת בני העולם. “אשר מחזה שדי יחזה” – מי ששמע דברים אלו חשב, שהיה רואה מה שלא ראה אדם אחר בעולם. אבל “מחזה שדי” הוא ענף אחד מאותם הענפים, שהיו יוצאים משדי⁴⁷ וקטרגו על בריאת האדם ונענשו למעלה ונקראו “מחזה”. ומי הוא “מחזה”? עזא ועזאל ⁴⁸, שהם “נופל וגלוי עינים”, וזהו “מחזה שדי” שהיה רואה: “נופל וגלוי עינים” ראה.

אן⁴⁹ היה בלעם באותה שעה?⁵⁰ אי תימא: במדין? הרי כתיב: “ועתה אני הולך לעמי”, ואם הלך, מי הביאו למדין? אלא אותו רשע כיון שראה, שנפלו מישראל עשרים ושנים אלף בעטיו⁵¹, נתעכב שם והיה דורש ממואב שכר עצתו, ובעוד שנתעכב שם בא פינחס ושרי החיל שמה. כיון שראה את פינחס פרח באויר ושני בניו יוֹנס וימברוס אתו. ואי תימא: היך לא מתו יונס וימברוס במעשה העגל, שהם עשו אותו?⁵² אלא הכי הוא ודאי, ודא הוא דכתיב⁵³ : “ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש”⁵⁴ – וכי לא היו יודעים חשבון זעיר זה? הרי כמה חשבונות אחרים רמים ועליונים וגדולים ידע הפסוק למנות והכא נאמר “כשלשת אלפים איש”! ⁵⁵ אלא הם אותם בניו של בלעם, יונס וימברוס, שהיו שקולים כשלשת אלפים איש, ואם הם מתו, היך פרח אתן באויר? אלא אותו רשע כל הכשופים שבעולם היה יודע, ונטל את הכשפים, שבניו היו רגילים בהם וטס ונעלם. ראה פינחס בר נש אחד טס באויר ונעלם באויר מן העין, והרים קולו לבני החיל ואמר:

– היש מי שידע לפרוח באויר אחרי אותו רשע, שהרי אותו ראיתי טס?!

צליה בן שבט דן קם ונטל את השליטה השולטת על כשופים ופרח ונעלם.

כיון שראה אותו רשע את צליה פורח באויר, עשה אורח אחר באויר ובקע חמשה אוירים באותו אורח. כדין נעלם מעיניו של צליה.

באותה שעה היה צליה בסכנה ושרה בצער, כי לא ידע מה יעשה.

הרים פינחס קולו ואמר לו:

– צל התנינים, הרובצים על כל הנחשים, הפוך בשערותיך! ⁵⁶

מיד ידע צליה מה עליו לעשות וגלה אותו אורח ועלה אליו. מיד נתגלה בלעם וירדו שניהם לפני פינחס.

תא חזי:

אותו רשע כתיב ביה: “וילך שפי”⁵⁷ – שפי (שפיפון) הוא העליון על המדרגות שלו, נחש זכר. צליה נטל שני נחשים, זכר ונקבה, ובזה שלט על בלעם, משום שנטל את השליטה ששלט על הנחשים והם נכנעוּ לפניו. וזהו “שפיפון עלי אורח” – על אותו אורח, שעשה אותו רשע, דכתיב: “יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח”⁵⁸ : – “נחש עלי דרך” זה שמשון שהיה משבט דן, “שפיפון עלי אורח” זה צליה. “הנושך עקבי סוס”⁵⁹ זה עירא שהיה עם דוד והיה משבט דן ובגינו תלו את גבורתו בדוד, דכתיב: “ויעקר דוד את כל הרכב”⁶⁰. “ויפל רוכבו אחור”⁶¹ זה שׁריה, שהוא עתיד לבֹא עם משיחו של אפרים ויהיה משבט דן ועתיד לעשות נקמות וקרבות בשאר עמים, וכשזה יקום הֱוֵה מחכה לגאולתו של ישראל, דכתיב בברכת דן: “לישועתך קויתי ה'”⁶².

כיון שירד אותו רשע לפני פינחס, אמר לו:

– רשע כמה רעות עשית לעם קדוש!

אמר לו לצליה:

– בֹא והרגהו, אבל לא בשם קודש, כי זה אינו ראוי להזכיר עליו שם קודש ועליון, שמא תצא נשמתו ותִכָלֵל בדברים של המדרגות הקדושׁות ויתקיים בו מה שאמר: “תמות נפשי מות ישרים”⁶³.

באותה שעה עשה בו צליה כמה מיני מיתה. ולא מת, עד שנטל פינחס חרב, שהיה חקוק עליו נחש בצד זה ונחש בצד זה.

אמר לו פינחס לצליה:

– בשלו טול ובשלו ימות! ⁶⁴

אז הרג אותו ויכֹל לו. כי כך דרכה של הסטרא אחרא: מי שהולך אחריה, בה ימות ובה תצא נשמתו ובה תִכָלל. וכך מת בלעם ודנים אותו בדינים באותו עולם, ולא נקבר מעולם, ועצמותיו כֻלן נרקבו ונעשו מהן כמה נחשים מזוהמים⁶⁵ מזיקים שאר הבריות, ואפילו התולעים שאכלו את בשרו נהפכו לנחשים.

מצאתי בספרו של אשמדאי, שנתן אותו לשלמה המלך, שכל מי שרוצה לעשות כשפים תקיפים ונעלמים מן העין, אם הוא יודע את הסלע, שעליו נפל בלעם ממרום, ימצא שם מאותם הנחשים שנבראו מעצמותיו של אותו רשע. אם יהרוג אחד מהם, יעשה בראשו כשפים גדולים, בגופו – כשפים אחרים, בזנבו – כשפים אחרים, כי שלשה מיני כשפים יש בכל אחד ואחד.

– מכאן ולהלאה – גמר ר' שמעון את דבריו – אלעזר בני! הקדוש ברוך הוא עשה מה שעשה באותו רשע. וסודות נעלמים אלו אין לגלות, אבל בכדי שהחבריא שבזה תדע ארחותיו הנעלמים של העולם, גליתי אותם לכם, שהרי כמה נמוסים סתומים יש בעולם והם פליאות נעלמים וגדולים, ובני אדם אינם יודעים אותם.

(שם קצג ע“ב, קצד ע”א וע"ב).

ד. בלק בכשׁפיו

“ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה”⁶⁶ – “ועתה” – ר' אלעזר אומר: אותו רשע אמר:

– ודאי שעתי עומדת לי⁶⁷ לעשות מה שאני רוצה.

ראה בלק ולא ראה היטב. ראה כמה אלפים מישראל נופלים על ידו לזמן זעיר ואמר:

– ודאי השעה עומדת לי עתה, ולא בזמן אחר.

“כי עצום הוא ממני”⁶⁸ – וכי עד אותה שעה עשה את ישראל מלחמה ונצח אותו? באיזה מקום נפגשו מואב וישראל בחרבות שלהם והראו את גבורתם? מאי “כי עצום הוא ממני”? אלא אותו רשע (בלק) חכם היה וראה למרחוק. ראה את דוד המלך שיצא מרות המואביה ויהיה גבר עז כארי וינצח במלחמות עצומות את מואב וישים אותו תחת רגליו, אמר: “עצום הוא ממני” – שמלך אחד שלהם יירש את הגבורה והעוצם ממני ויֵצא להשמיד את מואב.

“אולי אוכל נכה בו”⁶⁹ – פסוק זה היה לו לומר: “אולי אוכל אכה בו”, או “אולי נוכל נכה בו”. אלא אותו רשע חכם היה. אמר לבלעם:

– ראיתי יד אחת של אריה אחד פרושה. אולי אוכל להתחבר אתך יחדו ולכרות מאותו אריה (דוד) את ידו עד שלא יבֹא לעולם ולא יגרש את מואב ממקומו.

“ארה לי” – אמר ר' אבא:

אותו רשע בשתי לשונות אמר לבלעם: בלשון אחת – “ארה לי” ובלשון שנית – “קבה לי”. מאי בין “ארה” ל“קבה”? אמר לו בלעם לבלק:

– ארה⁷⁰ לי עשבים וכשפים של ראשי נחשים ושים אותם בקדרה של כשפים.

כיון שראה שכֹּחו של בלעם גדול יותר בפיו, שב ואמר: “לכה נא קבה לי”.

וגם אותו רשע, בלק, לא עזב את כשפיו, אלא לקט כל מיני עשבים וכשפים של ראשי נחשים ונטל קדרה של מכשפים ונעץ אותה תחת האדמה אלף וחמש מאות אמות, וגנז אותה לקץ הימים.

כיון שבא דוד חפר בתהום אלף וחמש מאות אמות, והוציא מים מן התהום ונסך על המזבח. באותה שעה אמר:

– אנכי ארחץ אותה קדרה. –

דכתיב “מואב סיר רחצי”⁷¹

(שם קצה ע“א וע”ב).

ה. הקדושׁ ברוךְ הוא הפיר עצת בלק ובלעם

“כי הנה הרשעים ידרכון קשת, כוננו חצם על יתר”⁷² – אמר ר' אלעזר:

קְרָא⁷³ זה על סמאל וסיעתיה⁷⁴ אתמר, שכל מעשיו ועצותיו על ישראל הם. בלק ובלעם אחזו אותו אורח ממש של סמאל, והא אתמר, שחבורה בישא עבדו⁷⁵. אמרו: עמלק – עם־לק, עם שלקה את ישראל כנחש, המכה בזנב שלו. הרי אנו יותר ממנו. בלק – בא־לק. בא זה שלקח אותן כרצונו. בלעם – בל־עם – אין עם (ישראל) ואין רואה. השמות שלנו גורמים להכריתם ולעקור אותם מן העולם. אבל הקדוש ברוך הוא חשב את שמותיהם באופן אחר: בשם בלק יש אותיות “בל”, בשם בלעם – “בל”. שתי פעמים “בל” – “בלבל”. מה האותיות שנשארו משמותיהם? “עם” מבלעם וק מבלק – עֹמק – בלבל עֹמק המחשבה שלהם, בכדי שלא ישלטו בעולם ולא יִשָׁארו בעולם.

אמר ר' שמעון:

אלעזר! יפה דברת. אבל בלק תִפח רוחו⁷⁶ בגיהינם ובלעם תִשָׁחַקנה⁷⁷ שם עצמותיו ורוחו. כך היה הדבר: עצה רעה נטלו על פַטרוֹנם⁷⁸ של ישראל. אמר אותו רשע (בלק): הקדמונים השתדלו⁷⁹ ולא יכלו. דור הפלגה השתדלו ולא יכלו. עשו מעשה ופֶה חסר מהם, כי לשונם נתבלבלה ולא יכלו. אבל אתה, הרי פיך שנון ולשונך ערוכה לשני צדדים אלו: “את אשר תברך מבורך ואשר תאֹר יואר”⁸⁰ – אותו צד, שאתה רוצה להעלות בפיך ולשונך, נתעלה; ואותו צד, שאתה רוצה לקלל בכחו של פיך, ארור, והכל תלוי בך, שהרי המעשה כבר ערוך ורק בדבור פה תלוי הכל. המעשה של נחשים אני אתקין ואתה תשלים בפיך. והוא לא ידע, שהקדוש ברוך הוא “מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח”⁸¹, והכל ברשותו עומד. "מסיר שפה לנאמנים – אלו דור הפלגה, שבלבל לשונם, בכדי שלא יוכלו לשלוט כלל במלה, דכתיב: “אשר לא ישמעו איש שפת רעהו”⁸². “וטעם זקנים יקח” – אלו בלק ובלעם, ששניהם היו בעצה אחת.

(שם קצט ע“ב, ר ע”א).

ו. בלעם כמצורע

כותי⁸³ אחד שאל את ר' אלעזר ואמר לו:

– כח עצום ראיתי בבלעם יותר ממשה. שהרי במשה כתיב: “ויקרא אל משה”⁸⁴, ובבלעם כתיב: “ויקר אלהים אל בלעם”⁸⁵ וכתיב “ויבא אלהים אל בלעם”^{86 87}.

אמר לו:

משל למלך, שישב בהיכלו על כסאו. מצורע אחד קרא ליד השער. אמר המלך: “מי הוא הדופק על השער?” אמרו לו: מצורע פלוני“. אמר: “לא יכנס ולא יטנף⁸⁸ את ההיכל. יודע אני, שאם על ידי שליח אוֹמַר לו, לא יחוש ילך ויטמא את בני, ויתקרב אליו. אבל אני אלך ואפחידהו, שירחיק דרכו ממושבו של בני ולא יטמא אותו”. הקדים המלך והפחידהו ובא אליו ואמר לו: “מצורע, מצורע! מנע רגלך מן הדרך שבני שוהה בו, ואם לאו, אני נשבע, שחתיכות יעשו בני שפחות את גופך!” – אהובו של המלך קרא ליד הדלת. אמר המלך: “מי הוא?” אמרו: “אהובך פלוני”. אמר: “אהובי, חביב נפשי, לא יקראהו קול אחר, אלא שלי” צָוַח המלך ואמר: “פלוני, פלוני, הכנס, אהובי, חביב נפשי! הַתקינו היכלות לדבר עמו בהם!” – כך בלעם, המצורע הרחוֹק מבני אדם, קרא ליד שער המלך. שמע המלך, ואמר: “מצורע טמא לא יכנס ולא יטנף את היכלי! אני צריך לאַיֵם⁸⁹ עליו, שלא יקרא אל שער בני ולא יטמא אותו”. אמר לו: מצורע, מצורע, “לא תלך עמהם, לא תאור את העם, כי ברוך הוא”⁹⁰. לא תִקרב אל בני הן לטוב והן לרע. טמא אתה!” אבל במשה כתיב: “ויקרא אל משה” – קול המלך קרא אליו ולא על ידי שליח אחר. “מאֹהל מועד” – מן ההיכל הקדוש, מן ההיכל המתוקן⁹¹, מן ההיכל היקר, שהעליונים והתחתונים משתוקקים לו ואינם יכולים לגשת אליו.

(שם ר' ע“א וע”ב).

ז. בלעם ועזא ועזאל

“ותרא האתון את מלאך ה', ותרבץ תחת בלעם”⁹² – אמר ר' יצחק:

– וכי אמאי ראתה היא, ובלעם שהיה חכם כל כך לא ראה?

אמר ר' יוסי:

– חס ושלום שרשע זה יסתכל במחזה קדוש.

אמר לו ר' יצחק:

– אי הכי, הא⁹³ כתיב: “נופל וגלוי עינים”?

אמר לו:

– לא שמעתי בהא מידי ולא אימי⁹⁴.

אמר לו:

– אני שמעתי, שכשהיה צריך בלעם להסתכל היה נופל ורואה והשתא לא היה צריך להסתכל.

אמר לו:

– אי הכי במדרגה עליונה היה גדול על כל נביאי אמת, שהוא גלוי עינים, ראה ונסתכל בהודו של הקדוש ברוך הוא, והרי ר' שמעון אמר: בלעם בכשפיו היה יודע באותם כתרים של מטה⁹⁵, כמה דכתיב “ואת בלעם בן בעור הקוסם” – “קוסם” קראהו קְרָא משום שהיה טמא, וטמא היך יסתכל בהוֹדוֹ של אדוניו? ועוד: הא אמר ר' שמעון: במחזה זה שראה לפי שעה, כמה דכתיב: “ויגל ה' את עיני בלעם”⁹⁶, נתעקמו עיניו, ואתה אומר, שהיה רואה בגלוי עינים ונסתכל בהודו של הקדוש ברוך הוא?!

אמר לו:

– אני השיבותי על דבריך. הדברים שלי ושלך דורשים בֵרור. ודאי רזים עליונים של התורה הם ואין בני העולם יכולים לעמוד עליהם⁹⁷. בגין כך אסור לאדם לפתוח בדברי תורה, עד שישמע דבר וידע אותו על בוריו.

באו אל ר' שמעון ואמרו לו את הדבר.

פתח ואמר:

“מה אנוש, כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו”⁹⁸ – פסוק זה פֵרשו, שהממונים על העולם אמרוהו. בשעה שעלה הרצון לפני הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, קרא לכתות מלאכי עליון והושיב אותם לפניו. אמר להם: “אני רוצה לברוא אדם”. אמרו לפניו: “אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו”⁹⁹. הושיט הקדוש ברוך הוא אצבע שלו ושרף אותם. הושיב כתות אחרות לפניו. אמר להם: “אני רוצה לברוא אדם”. אמרו לפניו: “מה אנוש, כי תזכרנו” – מה טיבו של אדם זה? אמר להם: “אדם זה יהיה בצלם שלנו וחכמתו תהיה גדולה מחכמתכם”. כיון שברא את האדם ויצא בדימוס מלפניו, באו עזא ועזאל. אמרו לפניו: “פתחון פה יש לנו אצלך. הרי האדם שבראת חטא לפניך!” אמר להם: “אלמלי הייתם נמצאים אצלם, הייתם חוטאים כמותם”. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הפיל אותם ממדרגת הקדושה שלהם. מן השמים.

אמר ר' שמעון:

עכשו אני שב לשאלתכם, בדבר בלעם שאמר “נופל וגלוי עינים”: אי נימא¹⁰⁰, שהדבר לא היה כך ורק שבח את עצמו כך, היך יכתוב הקדוש ברוך הוא דבר שקר בתורה? ואם אמת הדבר, היך משתבח אותו רשע במדרגה עליונה על כל נביאי אמת? ועוד: הרי הקדושה של מעלה אינה שורה, אלא במקום הראוי לה? –

חוזר אני לענין ראשון:

לאחרי שהפיל הקדוש ברוך הוא את עזא ועזאל מן המקום הקדוש שלהם, מן השמים, חטאו. – הכא יש להסתכל. הרי כתיב: “עושה מלאכיו רוחות”¹⁰¹, ומלאכים אלו היו רוחות, והיך יכלו להתהלך בעולם הזה ולחטוא? אלא תא חזי: כל אותם מלאכי עליון אינם קַיָמים ואינם יכולים להתקַיֵם, אלא באור העליון, המאיר להם ומקַיֵם אותם, ואם אותו אור פוסק מהם אינם יכולים להתקים. כל שֶׁכֵן אותם שהפילם הקדוש ברוך הוא ופסק מהם אותו אור של מעלה, שנשתנה זִיוָם¹⁰² וכשירדו ושלט בהם אוירו של העולם הזה, נשתנו במדרגה אחרת.

תא חזי:

המָן שהיה יורד להם לישראל במדבר, היה מן הטל של מעלה, שהיה יורד מעתיקא סתימא דכל סתימין¹⁰³, וכשהיה יורד היה אורו מאיר מכל העולמות וממנו נזונו חקל תפוחים¹⁰⁴ ומלאכי עליון. וכשהיה יורד למטה ושלט בו אוירו של העולם הזה, גדל ונשתנה זיווֹ. ולא היה אלא כמה דכתיב: “והמן כזרע גד”¹⁰⁵, ולא יותר. כל שכן מלאכים, כיון שירדו ושלט בהם אויר, נשתנו מאותה מדרגה ראשונה, שהיו בה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? ראה, שהם מַטעִים¹⁰⁶ את העולם וקשר אותן בשלשלות ברזל בהרי חשׁך. באיזה מקום ישבו? בעֹמק ההר הושיב הקדוש ברוך הוא את עזא והשליך חשׁך בפניו. משום שבשעה שקשר אותם הקדוש ברוך הוא, נתרגז והרגיז כלפי מעלה¹⁰⁷, והקדוש ברוך הוא הפילו לעֹמק עד ערפו וזרק חשׁך בפניו. ועזאל שלא נתרגז, הושיבו הקדוש ברוך הוא אצל עזא והאיר לו את החשׁך. ובני העולם, היודעים את מקומם, באים אליהם, והם מלמדים לבני אדם כשפים ונחשים¹⁰⁸ וקסמים. ואותם הרי חשך נקראים בשם “הררי קדם”, משום שחשׁך היה קודם לאור. לבן ובלעם מהם למדו כשפים, וזהו מה שאמר בלעם: “מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם”¹⁰⁹.

תא חזי:

בלעם היה משבח את עצמו באותו מקום ואמר: “נאוּם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון מחזה שדי יחזה”¹¹⁰, משום שעזא ועזאל אמרו לאותם בני עולם מאותם הדברים העליונים, שהיו יודעים לפנים למעלה ומספרים דברים מן העולם הקדוש, שבו היו בראשונה. הדא הוא דכתיב: “שומע אמרי אל” – “שומע קול אל” לא כתיב, אלא “אמרי אל” – אותם הדברים שאמרו מאֵל. “ויודע דעת עליון” – שהיה יודע השעה, שבה תולה דין על העולם ומכַוֵן את השעה בכשפיו. “אשר מחזה שדי יחזה” – מה “מחזה שדי”? זהו נופל וגלוי עינים, שהם עזא ועזאל. “נופל” זה עזא, שהעמיקוֹ הקדוש ברוך הוא בעֹמק עד החשׁך והוא יושב בעֹמק עד ערפו, כאשר אמרנו, וחשׁך נזרק בפניו, ועל כן נקרא “נופל”, שנפל פעם אחת ואחר כך שוב נפל לעֹמק החשׁך, עזאל הוא גלוי עינים, שהרי לא נזרק חשׁך בפניו, כי לא נתרגז ולא הרגיז אותו שלמעלה, ובלעם קרא אותם בשם “מחזה שדי”, שהם “נופל וגלוי עינים”. ובאותה שעה לא נשאר בעולם איש, שיהיה רגיל אצלם, חוץ מבלעם, ובכל יום היה אצלם באותם הרי חשׁך. הדא הוא דכתיב: “ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם”¹¹¹ – מהררי קדם ודאי, ולא מארץ בני קדם.

(שם רז ע“ב ורח ע”א וע"ב).

* * *

“אל מוציאו ממצרים”¹¹² – אמר ר' אלעזר:

לא נמצא בעולם חכם להרע כבלעם הרשע. שהרי לפנים היה במצרים ועל ידיו קשרו המצריים על ישראל קשר, שלא יצאו מעבדותם לעולם. זהו שאמר: מה אוכל להרע להם. שהרי אני עשיתי, שלא יצאו מעבודת מצרים לעולם, אבל “אל מוציאו ממצרים” ולנגדו לא יוכלו כל החכמים והמכשפים שבעולם.

“ועתה אני הולך לעמי, לכה איעצך” וכו‘¹¹³ – ר’ יהודה אמר:

בשעה שיצאו ישראל ממצרים שמע בלעם, שכשפיו וקסמיו וכל אותם קשרים שקשר לא הצליחו על ישראל, התחיל לגרר¹¹⁴ עצמו ולמרוט ראשו. הלך אל אותם הרי חשׁך ובא אל אותן שלשלאות של ברזל.

וכך דרכו של מי שבא אליהן:

כיון שעולה בר נש אל ראשי ההרים, רואה אותו עזאל, זה הנקרא בשם “גלוי עינים”. מיד הוא אומר לעזא. אז נותנים שניהם קול ומתאספים אליהם נחשים גדולים, שרפים, ומקיפים אותם. שולחים עזא ועזאל אונימתא זעירה לקראת האיש הבא. ותנא: אונימתא זו כמין שינרא¹¹⁵ היא וראשה כראש נחש ושני זנבות בה וידיה ורגליה זעירות. האיש הרואה אותה מכסה פניו ומביא קטורת של שרפת תרנגול לבן. משליך קטורת זו אל פניה והיא יורדת עמו, עד שהוא מגיע אל ראש השלשלת. ואותו ראש השלשלת נעוץ¹¹⁶ באדמה ומגיע עד התהום, ושם בתהום יש מוט אחד והוא בתהום התחתון ובמוט זה קשורים ראשי השלשלאות. כשהאדם מגיע אל ראש השלשלת, מכה עליה שלש פעמים, והם קוראים אותו. אז הוא כורע על ברכיו ומשתחוה והולך ועוצם עיניו, עד שהוא מגיע אליהם. הם מושיבים אותו לפניהם וכל אותם נחשים מקיפים אותו מצד זה ומצד זה. הוא פוקח את עיניו ורואה אותם, מזדעזע ומשתחוה לקראתם. אחר כך הם מלמדים אותו כשפים וקסמים והוא יושב אצלם חמשים יום. כשמגיע זמנו לילך לדרכו, אותה אונימתא וכל אותם נחשים הולכים לפניו, עד שהוא יוצא מן ההרים שבין אותו חשך עצום.

ובלעם כשבא אליהם הודיעם את הדבר והסגיר עצמו בהרים עמהם ורצה לקטרג על ישראל להושיבו למצרים. והקדוש ברוך הוא בלבל וקלקל כל החכמות שבעולם וכל הכשפים שבעולם, שלא יוכלו לגשת אל ישראל.

תא חזי:

השתא, כיון שראה בלעם, שאינו יכול להרע לישראל, הלך ויעץ לבלק מה שלא בקש ממנו, בכדי להרע להם, והעצה שלו היתה בדבר אותן נשי מדין, שהיו יפות. ואלמלא אמר זאת משה, לא היינו יודעים. אבל משה אמר: “הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם”¹¹⁷. כיון שראה הקדוש ברוך הוא את העצה שלו, אמר: “הרי ודאי אצה בעצמך תפול בעצתך”.

(שם ריב ע“א וע”ב).

א. דוד ומעשׂה בת שׁבע

דוד המלך אמר: “לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי”¹ – מאי “לך לבדך”? אלא בגין שיש חטאים, שבר נש חוטא לקדוש ברוך הוא ולבני נשא², ויש חטאים, שהוא חוטא לבני נשא ולא לקדוש ברוך הוא, ויש חטאים שהוא חוטא לקדוש ברוך הוא לבדו. דוד המלך חטא לקדוש ברוך הוא לבדו ולא לבני נשא. מה שלקח דוד את בת שבע לו לאשה בחיי בעלה אוריה, לא היה חטא, כי מנהגם של כל ישראל כך היה: כל יוצא חיל למלחמה היה נותן לאשתו גט בתנאי, שאם לא ישוב עד הזמן שקבע, תהיה מגורשת ממנו. גט שכזה היה גם כן לבת שבע ודוד לקח אותה לו לאשה אחרי שעבר הזמן הקבוע. ובת שבע היתה בת זוגו של דוד והוכנה לו לאשה מיום שנברא העולם. ובכן לא חטא דוד לאוריה במה שלקח את אשתו לאשה; וגם במה שהרגו לא חטא, אלא לקדוש ברוך הוא לבדו, שהרג אותו בחרב בני עמון ולא בשעה שאמר לו אוריה “ואדוני יואב”³, שהרי דוד היה אדון לו ולא יואב, והוא לא הרגו באותה שעה, אלא בחרב בני עמון, והקדוש ברוך הוא אמר “ואותו הרגת בחרב בני עמון”, כי כל חרב בני עמון, היה חקוק עליה נחש עקום בתבנית דרקון⁴, שהוא היה האליל שלהם. אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: נתת כח לאותו שקוּץ, כי בשעה שהרגו בני עמון את אוריה ורבים מבני ישראל עמו, נתגברה באותה שעה חרב בני עמון ונתחזק מאד אותו שִׁקוץ ונתגבר על מחנה דוד, שהיה “מחנה אלהים” בדיוקנא של מעלה, ובשעה שפגם⁵ מחנה זה, פגם למעלה מחנה אחר. ועל כן אמר דוד: “לך לבדך חטאתי” ולא לאחר, “למען תצדק בדברך, תזכה בשפטך”⁶, שלא יהיה לי פתחון פה לפניך.

תא חזי:

כל אומן, כשהוא מדבר, באומנותו הוא מדבר. דוד בדיחא דמלכא⁷ היה, ואף על פי שהיה בצער, כיון שעמד לפני המלך שב לבדיחותו, בכדי לבדח את המלך. אמר: "מאריה דעלמא⁸, אני אמרתי “בחנני ה' ונסני”⁹, ואתה אמרת, שלא אוכל לעמוד בנסיון שלך. הרי חטאתי, “למען תצדק בדברך” ויהיו דבריך אמת, שאלמלא חטאתי היו דבריך, הדברים של אמת לשוא. השתא שחטאתי, בגין שיהיו דבריך אמת, נתתי מקום להצדיק דבריך. בגין כך עשיתי “למען תצדק בדבריך, תזכה בשפטך” – שב דוד לאומנותו ואמר מתוך צערו דברי בדיחות למלך.

תנינן:

לא היה דוד ראוי לאותו מעשה של בת שבע, שהרי היה אומר: “ולבי חלל בקרבי”¹⁰ – אמר דוד: בלב יש שני היכלות. באחד יש דם ובשני רוח. אותו היכל שהוא מלא דם, בו יש דירה ליצר הרע, ולבי לאו הכי, שהרי ריקן¹¹ הוא ולא נתתי דירה לדם רע, שישכון בו יצר רע, וכיון שכך לא היה דוד ראוי לאותו חֵטא שחטא, אלא בכדי לתת פתחון פה לרשעים, שיאמרו: דוד המלך חטא ושב בתשובה ומחל לו הקדוש ברוך הוא, כל שכן שאר בני נשא. ועל זאת אמר: “אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו”¹², וכתיב “ודוד עולה במעלה הזיתים, עולה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא הולך יחף”¹³ – ראש לו חפוי ויחף אמאי? אלא נָזוּף¹⁴ היה. עשה עצמו נזוף לקבל ענשו והעם היה מתרחק ממנו ארבע אמות. – זכאי העבד, שכך הוא עובד את אדונו והוא מודה על חטאו ושב ממנו בתשובה שלמה.

(מדבריו של ר' ייבי סבא, משפטים קז ע“א וע”ב).

ב. דוד וצפרדע

פתח ר' פנחס ואמר:

“ה', לא גבה לבי ולא רמו עיני”¹⁵ – קרא זה אמר דוד בשעה שהיה מהלך על שפת נהר והיה אומר:

– רבונו של עולם! כלום היה בעולם אדם שיודה וישבח אותך כמותי

נזדמנה לו צפרדע ואמרה לו:

– דוד, לא תתגאה, שאני עשיתי יותר ממך, כי מסרתי את גופי על דברי אדוני, דכתיב: “ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו” וכו' ובתנוריך"^{16 17}. ותו, שאני משבחת ומזמרת לילה ויום בלי הפסק.

באותה שעה אמר דוד:

“ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני”.

(פנחס רלב ע"ב).

שלמה אמר: “ושבתי אני ואראה את כל העשוקים”¹ – מאָן אֲתַר תָב² שלמה? אי נימא: לאחרי שאמר דבר זה, שב ואמר דבר אחר? אבל הוא אמר: ושבתי ואראה, ולא שבתי וָאֹמַר! –

תַמָן³ תנינן:

בכל יום ויום היה שלמה מקדים⁴ בבקר, ושם פניו לצד מזרח, וראה מה שראה, ואחר כך שב לצד דרום, וראה מה שראה, וחזר ושב לצד צפון ועמד שם. השפיל עיניו וזקף ראשו. באותה שעה היו באים עמוד אש ועמוד ענן ועליהם היה בא נשר אחד, ואותו נשר היה גדול ועצום. וכך היה בא: כנפו הימנית על עמוד האש וגופו וכנפו השמאלית על עמוד הענן. ואותו נשר היה מביא שני עָלים בפיו. באו עמוד הענן ועמוד האש ואותו נשר עליהם והשתחוו לפני שלמה המלך. בא הנשר וירד לפניו ונתן לו שני העלים. נטל אותם שלמה והיה מריח בהם והיה יודע בהם סימן ואמר: זהו של “נופל” וזהו של “גלוי עינים”⁵. בשעה ששני עלים היו בפיו של הנשר, היה יודע, ששניהם: “נופל וגלוי עינים”, רוצים להודיעהו דברים. מה עשה? חתם את כסאו בגושפנקא⁶, שהיה חקוק עליה שם קודש, ונטל טבעת שחקוק עליה שם קודש, ועלה על הר, ורכב על הנשר ונסע לו. ואותו נשר היה עולה לרום עננים ובכל מקום שעבר חָשַׁך האור. החכמים שהיו במקום שחָשַׁך האור, היו יודעים מפני מה חָשַׁך, והיו אומרים: הרי שלמה המלך נוסע ועובר כאן. אבל לא ידעו לאיזה מקום הוא נוסע. הטפשים שהיו שם, היו אומרים: עננים הם ההולכים במרום והעולם חָשַׁך. גבה הנשר עמו ופרח ארבע מאות פרסה, עד שהגיע למרום הרי חשׁך, ושם יש “תרמוד במדבר בהרים”, ושלמה ירד שם. זקף ראשו וראה הר חשׁך, והיה יודע שם מה שהיה צריך לדעת, והיה יודע, ששמה יעלה. היה רוכב על הנשר כבראשונה וטס ונכנס לתוך ההרים, עד אותו המקום, שבו קורא הזית בחִיל⁷ : “ה', רמה ידך, בל יחזיון”⁸. נכנס שם, עד שקרב אל המקום, שבו נמצאים “נופל וגלוי עינים”. שם את הטבעת לפניהם וקרב אליהם ושם היה נודע לו כל מה שרצה מאותן החכמות הזרות שרצה לידע. כיון שהיו אומרים לו כל מה שרצה, היה רוכב על אותו נשר ושב למקומו. כיון שהיה יושב על כסאו, נתיַשֵׁב בדעתו והיה מדבר דברים של חכמה יקרה. באותה שעה היה אומר: “ושבתי אני ואראה” – שבתי ודאי מאותה דרך. שבתי מאותה חכמה ונתישבתי בלבי ובדעתי.

(מדבריו של ר' ייבי סבא, משפטים קיב ע“ב, קיג ע”א).

א. יונה והאנשׁים אשׁר אתו באניה

ר' שמעון פתח ואמר:

“ויאמרו אליו: הגידה נא לנו, באשר למי הרעה הגדולה הזאת לנו”¹ וכו' – קְרָא זה יש להסתכל בו. כֻלם ברז של חכמה שאלו, דכתיב: “הגידה נא לנו, באשר למי” – אם הוא מזרעו של יוסף, שהים, כיון שראה את הארון שלו, מיד נבקע והיתה יבשה, דכתיב: “הים ראה וינס”² – הים ראה את יוסף, שכתוב בו: “וינס ויצא החוצה”³. ועל זאת שאלו אותו: “באשר” – דכתיב ביוסף: “באשר את אשתו”⁴, ואם מזרעו של זה אתה, התפלל שישתוק הים מעלינו. “למי” – ואם מזרעו של יעקב אתה, דכתיב בו: “למי אתה ואנה תלך?”⁵ והוא אמר את הדברים האלה אל המלאכים הקדושים, ששלח בשליחותו ונצל מאותה צרה שהיה בה, התפלל לאלהיך וישלח מלאכו וננצל גם אנו מצרתנו. ואם אינך לא מזרעו של יוסף ולא מזרעו של יעקב, “מה מלאכתך?” – במה עסקת בכל יום? “ומאין תבא?” – מי הם אבותיך? “מה ארצך?” – אם היא ארץ שהיא ראויה לעונש? “ואי מזה עם אתה”? – אם אתה בן עם עמלק, או בן אחד משבעה העמים, הראוים לעונש? את הכל שאלו אותו כראוי.

מה השיב להם? – "ויאמר אליהם: “עברי אנכי”⁶ וכו' – מאותו זרעו של אברהם העברי, שקדש שם אלהיו בכל יום בעולם, “ואת ה' אלהי השמים אני ירא”. – הם לא שאלו אותו, אלא דבר שבגלוי ושבסתר בכדי להכירו והוא השיב להם הכל בגלוי. מה כתיב? – “וייראו האנשים יראה גדולה”⁷ – כיון ששמעו שמו של הקדוש ברוך הוא, מיד יראו, משום שכֻלם היו יודעים את הגבורות ואת הנסים, שעשה הקדוש ברוך הוא בים, וכיון שאמר להם שמו של הקדוש ברוך הוא, מיד יראו מפניו יראה גדולה. תו אמר להם, שהוא ברח מפני הקדוש ברוך הוא, ועל כן אמרו לו: “מה זאת עשית”, שברחת מפניו ולא עשית מצוֹתיו?

ותא חזי:

כל אותם האנשים נתגַיְרו לאחרי שראו את הנסים והגבורות, שעשה לו הקדוש ברוך הוא ליונה בים, וכֻלם ראו אותו כשנפל אל הים וראו אותו דג שעלה ובלע אותו לפניהם. וכשבא אותו דג גדול לעיני כֻלם ופלט⁸ אותו אל היבשה, באו אליו ונתגירו.

ותא חזי:

כל אותם האנשים היו גֵרי צדק וחכמים גדולים בתורה, משום שהקדוש ברוך הוא רצה בהם ובכל אותם המתקרבים אליו ומקדשים שמו בגלוי.

(פקודי רל ע“ב, רלא ע”א).

ב. יונה במעי הדגה

ר' יהודה פתח ואמר:

“ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה”⁹ – מה כתיב למעלה: “וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה”¹⁰ – האי קרא הכי מבעי ליה: “וימן ה' את יונה לדג”, שהרי ה' מִנה, שלח את יונה אל הדג! אלא ודאי אותו דג היה שלוח אל יונה שישמור אותו משאר דגי הים והוא יהיה גנוז בתוכו, וכיון שהדג הכניסו לתוכו, ראה יונה במעיו מרחב¹¹ כמו היכל גדול ושתי עיניו של אותו דג מאירות כשמש ואבן טובה היתה במעיו של הדג והיא האירה לו, והיה רואה כל מה שבים ובתהום. כיון שהראה לו הדג כל מה שבים ושבתהום, מת, כי לא יכֹל לסבול את יונה בקרבו שלשה ימים. אז היה צר ליונה, כמו שאמר ר' אלעזר: כיון שראה יונה כל אותה רְוָחָה¹², היה שמח. אמר הקדוש ברוך הוא: “ומה אתה רוצה עוד? וכי לכך הכנסתיך לכאן?” – מה עשה? הרג אותו דג ומת, וכל שאר דגי הים היו מקיפים אותו מסביב. זה נשך אותו בצד זה וזה נשך אותו בצד זה. אז ראה יונה את עצמו בסכנה. מיד “ויתפלל יונה אל ה'”. כיון שהתפלל, קבל הקדוש ברוך הוא את תפלתו והחיה אותו דג והוציא אותו אל היבשה לעיני כל.

(בשלח מז ע“ב, מח ע”א).

תם החלק הראשׁון