רקע
ישראל חיים בילצקי
בעקבי השיר העממי

י.ל. כהן – אחד מחוקרי ואוספי השיר העממי – עמד על כך שספרו יקרא, “יידישע פאָלקס לידער מיט מעלאָדיעס” (הופיע ב־1912), כי היה משוכנע שאין לתחום תחום בין השיר העממי לבין הניגון. לעיעלעס, מגדולי משוררי יידיש כותב כי הוא תמיד חש שבטרם נוצר אצלו השיר, נוצר ניגון, מלודיה מתנגנת. רק לאחר מכן באו המלים. כך גם דעתו של י. ל. כהן – כי זוהי עליתו של השיר עממי: קודם בא הניגון ורק לאחר מכן המלים. זהו פרוצס שלא קל להסבירו ולהגדירו. אולם אין זה מקטין את ערכה של הגישה הזאת לשיר העממי. הניגון, המלודיה, הוא לעתים הפיוט העילאי של השיר. התוכן – לעתים זוהי הפרוזה של השיר. י. ל. כהן הרגיש כך גם לגבי השיר העממי והוא קבע כי המלודיה והמלים בשיר העממי אחוזות ודבוקות כפתיל בשלהבת. ודאי חשוב תוכן השיר, אולם אולי עוד יותר חשוב עצם הנגינה. וע“כ אולי אנחנו מוצאים בשירים יהודים וכן בשירי אחרים מלים שאין להן כל קשר וכל הסבר כמו: טראַ לאַ־לאַ, טיראַם־טיראַם־טים, בים־באַם וכדומה. ד”ר מקס וויינרייך אשר ערך את הקובץ צירף הגדרות של משוררים גדולים על השיר העממי: המשורר הגרמני הרדר דבר על השיר העממי כעל האור של כל הזמנים. כעל הזמר של כל הזמרים. גיתה אמר, כי השיר העממי הוא הוא השירה האמיתית כפי שאנו מציירים אותה. משורר גרמני אחר אומר, כי ההיסטוריה הפנימית של כל עם טמונה בשיריו העממיים. סופר יהודי רוסי אורשנסקי כותב – כי את אשר לא נותן ההיסטוריקן וסופר־ההווי נותן לנו השיר העממי.

שירו של מ. קולבאַק אשר מתנדנד בין מיסטיפיקציה למוטיבים עממיים הוא דוגמא בולטת לחוטים הנמשכים מהשיר העממי הפשוט לשיר האמנותי. הנה שיר של מ. קולבאַק: פעטער איצע:


ס’האָט דער פעטער איצע

אויסגעלערנט שניידעריי,

מאַכט ער אַלטע סערמיגעס

פּונקט ווי שפּאָגל ניי.


קומט ער אין אַ דערפעלע מיט זיין נאָדל פאָדעם;

הענגט ער אויף אַ שילדעדע:

דאָ פאַרריכט מען בגדים.


אויסגעלאַטעט שוין דעם דאַרף,

גייט ער אין אַ צוויטן,

ביז ער לאָזט אַרויס פון האַנט

דעם געגנט אַ באַנייטן.


קומט ער אין אַ דערפעלע

מיט זיין נאָדל פאָדעם;

הענגט ער אויף אַ שילדעלע:

דאָ פאַרריכט מען בגדים.


לשיר זה זה יש אב, הריהו השיר העממי שמקורו הוא:

בין איך מיר אַ שניידערל,

אַ נאָדל קען איך ניט האַלטן אין האַנט!

שטעל איך מיר אַרויס אַ וויוועסקע,

אַז איך פּרעס געוואַנט.

פרעגט, וואָס קען איך?

טיטל־דידל־דאַם.

אּז איך פּרעס – פאַרברען איך,

טיטל־דידל־דאַם!

האָב ניט קיין פאַראיבל,

טידל־דידל, דידל־דאַם.


(הדוד איצ’י למד מעשה־חייטות, והוא עושה כל הסגינים חדשים כמו ראי. בא הוא אל כפר עם חוטו ומחטו, תולה הוא שלט: כאן מתקנים בגדים. הטליא את כל הכפר, הולך הוא לשני, עד שמתחת ידו כל הסביבה מתחדשת. בא הוא אל כפר עם חוטו ומחטו, תולה הוא שלט: כאן מתקנים בגדים). (אני חייטון, מחט אני יכול להחזיק בידי, תולה אני שלט שאני מגהץ בגדים. שאל מה אני יודע, טידל־דידל־דאַם, כשאני מגהץ אני שורף, טיטל־דידל־דאם ואל תכעס עלי – טיטל־דידל־דאם).

של נעליך מעל רגליך, משורר בפני השיר העממי. מה עוד כשמדובר בשיר העממי היהודי. יש בו ערפל ובהירות, יש בו שמש וענן. יש בו קול ולשון ובהם לנים יחד ההגיון והשכל וחוסר ההגיון והטפשות, החיוב והשלילה, המלאך והאדם, המשיח וחמורו ובכולם טבוע הלך־רוחו של העם. צלם דמות תבניתו. השיר העממי טבוע בחותם הנפש של העם. ביקיצתו של חוני המעגל בשירו היפה של יעקב פיכמן, מתלונן המקיץ על ליל־נשיה הנגרר מאחוריו. אותם הילדים אשר עמדו והפצירו בו בעת בצרת: “אבינו תן מטר” ולא הרפו עד אם נתך, עתה אחרי שבעים שנה, הוא לא ראה בהמר עולם. העולם שזה אורו, צבעו ואין זוכר עוד שיר של תמול נכלם. ומסקנתו של המשורר – לאחר שאין איש או חניך אשר קולו ירנין את עולמו: – הא, לא יחיה אדם כי אם לדור אשר תעה־כאב עמו, וזה דור עברתו, – לו שירתו, כאל לבו כון, ולאלהים עמו בליל חורבן קרא לפדות מן הסערה".

זה גורלו של אדם. אבל אין זה גורלו של השיר העממי. כשהוא נרדם לשבעים שנה, לדור או לדורות, כשהוא מקיץ – “כי קם ויהי הפלא” – העם מכיר אותו, הוא אולי שינה מעט מאורו וצבעו, אולם העם זוכר שיר של תמול, הוא זוכר את אביביו, את טלליו, את הרוך שבו, את ירקותו ואת הדשאים עליו צמח ועלה. נתן אלתרמן בשירו: “עושה הקדרות” אומר:


והקדר אמר: צברת, עבד אל,

כמנהגי תלולית עפר לחה

וכלי נאה עשיתי ונתתיו עד ליל

באש הארמונות ולוחכה

למען ישא שמן או זהב צולל

און יין מהמה בחשכה

ולמען יעטרם כמו חומה וחל

ודמות להם יברא שמחה.

כלי חרס הוא. ולא עפר הוא כי טפל

לכל המעשה ולכל ההלכה.

אך בהיותו שבור ונעזב על תל

אות הוא כי חרבה הממלכה.


השיר העממי הוא בידי הקדר, אשר צובר עפר ועושה ממנו כלי נאה, כלי אשר משמר את השמן או את הזהב או את היין. זה בעצם כלי חרס. אבל אם לפתע אתה מוצא אותו שבור ונעזב על תל, אות הוא כי חרבה ממלכת־השיר, סימן רע. אם משתכחת הכתובת של השיר העממי – סימן רע לעם. הרי בו מרוחו המתברכת של העם ואיך תשכח? הרי בו מקורותיו ותשוקותיו וחמדותיו, ומשאת נפשו; על השיר העממי בנה העם קומה על גבי קומה, רקם מציאות מיוחדת, אחרת מזו שמהלכת יום־יום בדפי ההיסטוריה; השיר העממי עבר שווקים וטבל בנחשולי ימים, הוא עמד מרחוק ומקרוב ומעל כל דוכן קלט אנחה ודמעה והגיגי חכמה ותוגה וצליל מרענן.

השיר העממי הוא משב־הרוח של העם במהלכו על פני האדמות. הוא האור הגנוז והמלח וכמה שלא נחקור במכמניו עוד נבוא ונשאל: מה טיבו של עובר זה? שיר עממי יהודי שר: האָב איך אַ פּאָר אָקסן, אָקסן, וואָס זיי בראָקן לאָקשן, לאָקשן / אוי וווּנדער איבער וווּנדער / וואָס זיי בראָקן לאָקשן" וכו'. הנה בפסוק זה – “וווּנדער איבער וווּנדער” נרמז כוחו של השיר העממי: פלאי־פלאים. הרי זהו דבר המשורר נ. אלתרמן בשירו “הפונדק הישן”:


אמר הפונדק: בנביחת כלבי,

בטפיחת טלפי, באבחת קלפי,

בריחות תבשילי, בגיצי לילי,

אני נשאתי משלי.

בין אבות על שירים קם שירי שלי.


ומי הם נבוכי הספור בפונדק הישן?

“הנזיר הנודד, הסוחר ערב / הקדימו, האחים הלסטים ושללם / הברגן־הזקן / ואשתו הצעירה / הרוכל, הכהן / הלודר בזירה / הפרש עם פתשגן / הכתב עד חותם / הנרדף ומנגד / רודפו הנרדם / הקביוסטוס הזד / החיל במדיו / הסופר הנודד / המזמר מן הכתב / הזולל וסובא / ולפניו קערו, / הזקן העור / ולרגליו נערו / הנרפה הנגף / ושודד וחוזה / היהודי הנשקף / ממקומו ומחשה / סבוּך־שיער וחזק / כמו יער מואר, / ורואה בפונדק / רק משל לדבר”.

בפונדק הישן של הזמר העממי יושבים גבורים רבים – כמו יער מואר, הריהו יער־דרכי־העם, וביער זה אותם הגבורים עליהם פותח מאנגר: “לאָמיר זשע זינגען פּשוט און פּראָסט – פון אַלץ וואָס איז היימיש ליב און טייער” – ואף הוא מונה כאלתרמן – את הגבורים שהם: היימיש, ליב און טייער. (הבה נשיר בפשטות שיר מזמור על הכל שללב הוא קרוב ומרגש).

גלריה מופלאה של דמויות ונחזור עליה: פושטי־יד זקנים, אמהות המברכות על האש, כלות עניות, חוזי עתידות, משרתות מרודות, חיילים הבאים בלילות, ריבות צעירות המפקירות ממזרים בפתחי זרים, תיבות נגינה שצלילם חורק, גנבים שעמלו לריק, סמרטוטרים נוברי אשפתות, פיטנים המאמינים בכוכבים ומשתגעים – ואת כולם מלווה הפזמון החוזר: “על הכל שללב הוא קרוב ומרגש”. הרי על כל אלה הדמויות שר הזמר העממי.

על הדרך הארוכה שעשתה ספרות יידיש משיר העם הפרימיטיבי לשיר האמנותי יעיד שירו של מאנגר: “אויפן וועג שטייט אַ בוים” (על אם הדרך עץ עומד).

שיר זה עבר מטפמורפוזות רבות. הטקסט הראשוני שלו, כפי שמראה י' וויינשענקער (מאָנטעווידעאַ) במאמרו: “דאָס פאָלקסליד וואָס האָט אינספּירירט פּאָעטן” (שיר העם שהשרה השראתו על המשוררים): הוא:

“אין מיטן וועג שטייט אַ בוים / שטייט ער איינגעבויגן / גייט אַ ייד קיין ארץ ישראל / מיט פאַרוויינטע אויגן. / גאָט, גאָט, גרויסער גאָט / לאָמיר דאַווענען מנחה, / אַז מיר וועלן קומען קיין ארץ ישראל וועט זיין אַ גרויסע שמחה”.

שניאור עיבד את השיר הזה לעברית.

הווה אומר: הטקסט הראשוני של שיר זה קשור לארץ ישראל, להליכת האדם היהודי למולדתו ועיניו דומעות. "עץ עומד על אם הרחוב / ומרכין צמרת / נוסע יהודי לארץ ישראל / ודמעתו נגרת. – (תרגם: א. שלונסקי). בדרכו לארץ ישראל הוא עורך תפילה והוא מבטיח, כי לכשיגיע למחוז חפצו גדולה תהיה השמחה.

אולם אל־נא נתעלם משירו של המשורר שלום ברנשטיין, מראשוני המשוררים העממיים ברוסיה, מחבורת א. ב. גוטלובר, מיכל גורדון, וואלף ארנקרנץ, א. גולדפדן, אליקום צונזר, בשירו מובא המוטיב של העץ העומד על אם הדרך:

כותב שלום ברנשטיין:

“אום ווינטער זעט / ווי דאָס ביימל שטייט / נעבעך איינגעבויגן, / איר וועט עס קוים דערקענען, / די פייגעלעך זיינען / דערפון אַוועקגעפלויגן”.

(בחורף ראו, כיצד העץ עומד, נעבעך, שחוח בקושי תכירוהו. הצפרים כלם עפו ממנו).

מאנגר הושפע מהשיר הזה ותעיד על כך פתיחת שירו:

“אויפן וועג שטייט אַ בוים, / שטייט ער איינגעבויגן, / אַלע פייגל פונעם בוים / זענען זיך צעפלויגן”.

(על אם הדרך עץ עומד ולארץ שח הוא. צפרי העץ כלן עפו ופרחו. – תרגם: מ. סבר).

בספרו של אהרון צייטלין “שירים ופואימות” אנו קוראים שיר: “אלה תולדות עץ והוא מעשה באילן ונסתר”: “עלי הר עומד עץ, / על ראש ההר שמש, / ירקרוקת מסביב / והמרחב פתוח” – – מתאר המשורר היהודי גבה הקומה, העובר בעגלה ריקה לרגלי ההר. זהו שיר על ההר והעץ, היהודי והשמש, העובר בעגלה ריקה לרגלי ההר. זהו שיר על ההר והעץ, היהודי והשמש “ואי־מזה הרוח נשא, נושא צרור עננים” – –

אהרון צייטלין הפך את המוטיב: “על אם הדרך עץ עומד” לשיר פילוסופי: אלה תולדות עץ והוא מעשה באילן ונסתר – ובסופו של דבר: העגלה היהודית שוב לא ריקה. היקום הוא בעגלה. יקום כלו בעגלה.

משה שולשטיין שר את שירו: “אַ בוים ביים וועג” – והוא שיר חרטה של יהודי, אשר בז לרעיון הציוני, לא נקף אצבע בבנין הארץ ועתה עומד הוא בתפילת־חרטה:

“אויפן וועג שטייט אַ בוים / שטייט ער איינגעבויגן, / צו זיין שאָטן האָב איך זיך / אין חמימה שעה געצויגן. / פּלוצלונג וואָס האָב איך דערזען? – דער שאָטן איז אַנטלאָפן! געטייט אויף מיר האָט יעדע צווייג מיט מוסר רייד און שטראָפן”…

המשורר קהת קליגר מסיים את שירו “אין נגב שטייט אַ בוים”: “ווייט אין נגב שטייט אַ בוים, / שטייט ער אויסגעצויגן. / בראַוו איז ער און שיין איז ער – סע פאַרנעמט די אויגן”.

במקום “איינגעצויגן” (שחוח) – אויסגעצויגן (זקוף).

בשירו של י. גלאַטשטיין: “פאָרט אַ ייד קיין ארץ ישראל” בוכות בו כל השמחות (וויינען אין אים אַלע פריידן) ולייוויק בשירו: “קום אַהיים” (פאָלקיש) (חזור הביתה – עממי): “אויפן פעלד שטייט אַ בוים, / שטיין ער איינגעבויגן. / בוים, בוים, / קום אַהיים, / קום זיך שלאָפן לייגן”. את העץ, האבן והלילה מזמין המשורר לחזור הביתה ולשכב עם השמש. רק כשהיהודי מרגיש את עצמו בטוח על אדמתו – יש מקום לעץ, לאבן, ללילה להתחבר עם אורות.

המשורר יוסף קרלר מתקרב לשירו “אויפן וועג שטייט אַ בוים” לנוסח ראשון. לגעגועים לישראל. אילו היה ללבנה כנפים, היה, לדעת המשורר, ממריא אתה. לאן?

“איי־ליו־ליו – מיט מיר אַוועקגעפלויגן / צו דעם לאַנד אויף שליאַכן אויסגעחלומט, / צו דעם לאַנד אין שלאַכטן אויגעשלומט, / צו דעם לאַנד פון מיינע קינדס קינדער און אָבות” (איי־ליו־ליו – עמי עפה לארץ החלום של הדרכים, לארץ השלום של הקרבות, לארץ ילדי־ילדי והאבות) והמשורר – נוסח ראשון איננו שוכח את הדמעה:

“אויפן וועג שטייט אַ בעריאָזקעלע געבויגן, / כ’פלי פאַרביי, / פאַרוויינט זענען די אויגן, / איי־ליו־ליו – פאַרוויינט זענען די אויגן” (על אם הדרך עץ לבנה עומד שחוח / עובר אני בטיסה / העינים דומעות / איי־ליו־ליו – העינים דומעות).

זלמן שז"ר שר את שירו: “פאַרנאַכט אין ירושלים”:

“אין מיטן הימל שטייט אַ בוים / שטייט ער בלוי פאַרצויגן, / ווערט גרינער דאָס בלויע און בלויער דאָס גרין / אַ בלוילעכע בלייכקייט פאַרשפּרייט זיך דין־דין, / ווערט שטענדיק טונקל, פאַרוואָלקנט דער בוים, / אַ פינצטערע שטילקייט צעגיסט זיך געהיים, / ווערט קילקייט און שטילקייט מיט סודות פאַרטראַכט, / פאַלט צו די נאַכט”.

(באמצע השמים עץ עומד, עומד הוא בתכול נטוי, התכול הופך יותר ירוק, הירוק יותר מתכל, חוורינות כחולה מתפשטת דק־דק, העץ הופך להיות אפלולי תמיד, מעונן, דממה ערבית משתפכת חרש, שלווה וצננת שקועים במחשבות וסודות, הלילה יורד).

אצל ז. שז"ר עומד העץ באמצע השמים והוא אוצר בתוכו רמזי רמזים ועטוף הוא סודות־מיסתורין.

בשירו של איציק מאנגר נשמעת נימת החורבן: “על אם הדרך עץ עומד / ולארץ שח הוא, / צפרי העץ כלן / עפו ופרחו / התפזרו לעברים והעץ השאירו, – / לבדד הן את העץ / לסופה הפקירו”. (תרגם מ. סבר).

המשורר, אשר ידע בבלאדות ובשירותיו להרוס המחיצות בין מציאות ודמיון מבקש גם בשיר זה להיות צפור, לשבת על העץ “לערסל אותו בדמי|” ולהנעים שירים. המפגש בין האם לבן מרגש. חרדה האם לבן. שמא יקפא על העץ. אולם הבן בשלו. תוך כדי שיחה והנה הפך להיות צפור. האמא אינה מרפה: מבקשת כי יקח אתו סודר, ערדלים, יחבוש כובע חם, אפודה, כי אם לא ישמע בקולה – ימות, חלילה. המשורר אשר הפך לצפור חש, כי האם היהודיה העמיסה עליו יותר מדי דברים ואין הוא יכול להגביה עוף: “אנסה לעוץ… לשוא עוד כנף ארימה… / נטל רב על כל־כנף / העמיסה אמא”. (מ. סבר). חיבת האם חיבלה במעופו של הבן. “לא נתנה לי חיבתה טוס כעוף שמים”. השיר של מאנגר סיגל לעצמו אורח־שירה, שיש בו מזיגת הנימה העממית והשיר האמנותי היודע את חוקיו. בשורות מצומצמות נדלפים החרוזים בזה אחר זה, כאילו באים הם מספירות העם, מספירות הרחוב היהודי. מחזיר אותנו השיר לטכס הראשוני, עם זאת מצעיד הוא אותנו להלכי־רוח חדשים; האילן אשר בטכסט הראשון מקבל מעמד אחר. מהעץ הזה פרחו כל הצפרים. העץ נשאר לבד מופקר לסערה. רישומי הימים ניכרים היטב באילן ובמשורר. בחותם התקופה המופקרת טבועים דברי־השיר. בצלמו ובדמותו של הדור ברא מאנגר את השיר העממי והכניס אותו לסדר השירה היהודית האמנותית אשר צמחו לה כנפים. מציאות אחרת לשה את השיר העממי על העץ העומד על אם־הדרך. הדיאלוג בין האם לבן מביא קטרוג על כי חרדתה של האם היהודיה צמצמה את אפקי הבן ולא נתנה לו להמריא ואולי לחזור לטכסט הראשוני: “גייט אַ ייד קיין ארץ ישראל מיט פאָרוויינטע אויגן”. קטרוג מתוך אהבה. ממוטיב עממי הצליח מאנגר בשירו זה לטבוע את חותם אישיותו השירית ולהביא בפנינו מערכי רוח המלווים בניגון, שמקורו במעיינות יהודיים.


אם גם הפולקלור היהודי הוא נושא צעיר במחקר, הרי שלוחותיו הן רבות. הן מגיעות לאם היהודיה, לילד היהודי, הן מגיעות לניגון, ליצירת התנועה החסידית וניגונה. המדורים הם רבים. הרי השירה העממית היתה בת לווייה של העם בנדודיו. העם בגולה יצר נוסח מיוחד, נוסח מיוחד של שיר, של מנגינה, נוסח מיוחד לתפילה, לפזמון.

כשאנחנו מגיעים למועדים היהודיים, אין להבין את גדלותם העממית בלי השיר העממי. כל מועד וניגוניו ושיריו מ“אָ, איר קליינע ליכטעלעך” עד ל“חד גדיא”, למוטיב הגדי ומוטיבים אחרים.

הטווס שלנו, הקרוי “פאַווע”, נדד ממרחקי השירה העממית והגיע למאנגר, למשה לייב האַלפּרן, נעקוב אחר מעופה. כי הרי גם ביאליק משתזר בפמליא הזו של ה“פאַווע”, של דוכיפת הזהב. וכמה שירי ערש יצר העם היהודי. שירי ערש המבשרים על המוטיב של היידישע מאַמע, התואם בין אשרו של הבן לבין אהבת האם. היידישע מאמע נדדה גם לשירת עמים אחרים והפכה להיות חלק מהשירה שלהם. וקיימת מסילת עם והערכים, כיצד ביטא את זה השיר העממי, כשהוא ביטא את עצמו במילה אחת: “תורה איז די בעסטע סחורה”. וכיצד אהב העלם היהודי. כמה שירי אהבה מופלאים שהזינו גם את שניאור, גם את ביאליק והם הושפעו השפעה מרובה מהשירים האלה; והיתה מלחמת מעמדות בגולה. לא לפי נוסח מאַרקס ואנגלס, אבל לפי נוסח יהודי: עליונים למעלה ותחתונים למטה, האם יתכן שהשיר העממי, המעשיה העממית לא יטפלו בהם? כיצד מפגיש רייזן בשירו שני אחים: אחד עשיר, אחד עני ומה הלקח מהפגישה הזו, והבת היהודית בבית היהודי. שאינה שומעת לקול ההורים, אלא לקול לבה, ואולי זה אחת המרידות המענינות ביותר בחיינו היהודיים, מרד שיש בו צער ואכזבה, פיתויי הורים ואף איומי הורים. והרי בהרבה אהבה קיימת בגידה, כיצד מגיב השיר העממי על הבגידה, על שפת החלקות של הגבר לפני הנישואין והתנהגותו אחרי הנישואין.

בכל בית יהודי בעיירה יהודית בפולין היה ארון ספרים. בבית העני ביותר. בבית יהודי ממוצע – היה בראש וראשונה הש“ס. בירושלים של ליטא, בווילנה הדפיסו מאה וחמישים שנה ברציפות בשיטת גוטנברג את התלמוד שהביאו אבותינו מבבל, הבריחו אותו דרך כל האוטודהפאים והביאו אותו לכל בית יהודי. זה היה קיר של ש”ס. על יד הש“ס עמדו 24 כרכי התנ”ך, האשה היהודיה קראה לזה “סווארבע” במקום עשרים וארבע. על יד התנ“ך עם פירושי יידיש עמדה אשה אחת צנועה – שרה בת טובים – תחינותיה של האמא, הטייטש חומש, ו”צאינה וראינה" ו“הקרבן מינחה”.

אחרי כמה מדפים, התחיל החול. עמדו כרכי שלום עליכם וגם פרץ. לא זכור לי מנדלי. ועל יד שלום עליכם, פרץ עמד ספר שירים של משורר עברי מופלא שנפטר בגיל עשרים ושבע מיכה יוסף לבנזון, בנו של המשכיל היהודי המפורסם אדם הכהן לבינזון. לאחר מכן עמדו ספורי אייזיק מאיר דיק, מספר מעשיות נפלא, שכל אשה בצאתה ביום ששי לשוק לקחה אתה כמה פרוטות כדי לקנות את המעשיות של אייזיק מאיר דיק. אחרי אייזיק מאיר דיק עמד כבר מאפו עם אהבת ציון ושירי ביאליק. ועל יד שירי ביאליק עמד אוסף של שירים עממיים בלי כל ציון; מי אסף אותם, מי כרך אותם, שירים, שהאמהות שלנו היו שרות בכל עת מצוקה ובכל שמחה. הספר המרופט הזה של השירים העממיים היה בשימוש כל שבוע. הסבתא, האמא, הילדים, שאהבו את השירים, נטלו אותו לידים והיו מפזמים לעת ערב.

הספר הקטן הזה סיפר על הכל.


יהודים פיתחו במשך אלף שנות חייהם בפולין קהילה מיוחדת במינה: “אַ שטעטל”. עיירות עם דרכים משובשות, בין ביצות ויערות, בתוך פוגרומים ואיסורים פוליטיים פתחו חיים יהודיים מלאים. השטעטל עיצב את דמותו של האדם היהודי. את עולמו. השטעטל הביא לעולם את השיר העממי ואילולא הוא, לא היתה אולי שירה מודרנית באידיש.

העיירה היהודית היתה ערה לכל הקולות המנסרים בעולם היהודי. ידה בכל: במלאכה, בסדנה, בתחייה הלאומית, במאבקים, באידיאלים של המהפכה, בשחרור עולם, בהומאניזם, באהבת ישראל, בבנין משפחה. העיירה היהודית בנתה בתי מדרש ובתי כנסת ושטיבלאך ובתי ספר חילוניים, וגימנסיות עבריות. ובבית המדרש נולד “המתמיד” של ביאליק ו“המאי קא משמע לן” של א. רייזן, ו“אויפן פריפעטשיק ברענט אַ פייערל” לוואַרשאַווסקי. בכיכר השוק נוצרו השירים העממיים של העגלון, הסבל, הסנדלר, החייט, הפחח, הרצען, השען, המוזג. עברת בכיכר השוק על יד הסדנא, ואתה שמעת כיצד בעל המלאכה עם המקצע ביד שר את שירי גולדפאדן, וואַרשאווסקי, גבירטיג. המקצע עבד יותר מהר כשבפיו השתורר השיר. עברת על יד ה“שטיבל” ושמעת שירים חסידיים וניגונים חסידיים ומישהו שר את שירו של מ. נאַדיר: “אַז דער רבי אלימלך”… עוד לא דיקלמו שירה מודרנית, לא שירה עברית, לא שירת יידיש, אבל השיר העממי התהלך בכל הרחובות.

הפינומן הזה הקרוי עיירה יהודית עסק בכל המלאכות, העיירה סיפקה את כל צרכי החיים. היו טוחנים, חייטים, רצענים, טייחים, זגגים, נפחים, עגלונים ויהודים גם עסקו בעבודות יער, בעבודות של מים, היו קולעי רפסודות והיו מסיעים את הרפסודות בנהרות מפינסק לגדנסק ולמקומות אחרים. גם גידלו ירקות. אך גם החנוונות פירנסה הרבה משפחות יהודיות. כל אלה יצרו שירים שאובים מהמקצועות שלהם.

בזיעת אפיהם אכלו לחם ובשמחה שרו: “ס’איז ניטאָ קיין נעכטן”…

והאדם היהודי עשה את חייו בעיירה על יד גוי. והיתה השפעה הדדית. הם נטלו אחד מן השני. ונוצרו הרבה שירים עממיים ביידיש שהיסוד הסלאבי הוא מרובה.

והיו גם גיבורים יהודיים. נוצרו שירי גבורה.

יידיש התפתחה בעיירה היהודית. אורח החיים וקצב החיים היהודי הוליד את הלשון. לבית הכנסת בא היהודי ללמוד דף גמרא, משניות, קטעי עין יעקב, חיי אדם, או פשוט לאמר תהילים, בציבור או ביחידות, להתפלל, לאמר קדיש במנין. כל אחד השתבץ במשבצת שלו. אולם על יד בית הכנסת היה כבר מועדון להתעמלות, לזימרה, לריקודים עממיים. והזימרה כולה היתה עממית. גם השיר המהפכני שניסה כבר לחנך את הנער היהודי לדרך אחרת היה עממי.

הבית היהודי שר את שירו של ה. ד. נומברג:

ס’לויפן, ס’יאָגן שוואַרצע וואָלקנס, ס’פייפט און ס’ברומט דער ווינט, פון סיביריע שיקט דיין טאַטע, דיר אַ גרוס מיין קינד (עבים שחורים יתחשרו יאוצו, הרוח תיילל ותשרוק, אביך, בני מסיביר ברכה ישלח, והרוח מביאה לך ד"ש מהאבא אשר חופר קברים בסיביר לשקר…) ודרך השירים העממיים האלה נודענו לעולם של מהפכה, של סיביר. שמענו את שירו של אנסקי: “סלושאַי”. האמהות שרו: “אונטער מיין קינדס וויגעלע שטייט אַ גאָלדן ציגעלע, ס’ציגעלע איז געפאָרן האַנדלען ראָזשינקעס מיט מאַנדלען”…

את שירו של שמערקע קאטשערגינסקי: “טאַטעס מאַמעס קינדערלעך בויען באַריקאַדן, און אין גאַסן גייען אום אַרבעטער אַטראַדן. ס’איז דער טאַטע היינט אַוועק פרי אין דער פאַבריק, און די קינדער פרעגן ניט, ווען ער קומט צוריק” – את השיר הזה שמענו כבר יותר מאוחר, אולם הוא פרי של שירים עממיים רבים – נוסח זה שהקדימו לו. הקדים לו אנסקי. נומברג, גבירטיג ואחרים. וכשהבשילה הציונות בעיירה, שמענו בלי הרף באותו המועדון את שירו של אליקום צונזר: “אין דער סאָכע ליגט מזל־ברכה, דער וואַרער גליק פון לעבן, קיין זאַך מיר ניט פעלט” (במחרשתי כל הוני ירשתי, האושר האמיתי של החיים, בלי מחסור לנו). ש. ל. ציטרון מספר בזכרונותיו כי בכל מקום שהופיע אליקום צונזר בשיר זה “אין דער סאַכע” הוקמו סניפים של חובבי ציון. כי לשיר העממי היתה השפעה עצומה על חיינו. י. ל. פרץ דיבר על גלגולו של ניגון… כן קיים גלגול של ניגון. השיר העממי יוכיח.

המלודיה הוביל את השיר העממי להמונים. המלים היו פשוטות: בים באָם, באָם, טשירי בים באָם באָם.

לשיר העממי אחרי כל מעלותיו, היה כשרון להביא את האדם היהודי לידי כך שלא יהיה מרוצה מעצמו. ואם לא יהיה מרוצה, הוא יחפש דרכים לתקן את חייו. למרוד בהם.

השיר העממי בא ללמד: “און מיר זיינען אַלע ברידער, אוי, אוי אַלע ברידער, און מיר זינגען פריילעך לידער, אוי, אוי, אוי…”


שירי ההווי של השירה העממית היו אפורים, אולם גם סיפרו על זהרו של חג. סיפרו השירים על עם נע ונד, מטלטל מגולה לגולה “מיטן וואָנדער שטאָק אין האַנט, אָן אַ היים און אָן אַ לאַנד”. סיפרו השירים על מעבר לים, על “אַ יינגעלע” של רוזנפלד שאין האבא מצליח לראות אותו, כי הוא עובד ב“שאפּ”, סיפרו השירים על החדר, על הילד היהודי על המלמד, שהיה סמל הקבצנות, של בחור הישיבה האוכל בדמעה לחם חסד על שולחן זרים; סיפרו השירים על הישובניק, הכפרי, האובד בבורותו ובדידותו. על חיבוטי פרנסה של בני המעמדות המקופחים. אבל גם העניקו לשואב המים מעמד של לווניק. העגלון נכנס לשירה העממית ותפס את מקומו: “וויא, וויא פערדעלעך”. ומעל כולם מתנוססות ברחמים שתי דמויות: היתום ובעל המום.

והיו קאנטוניסטים וילדים נלקחו מחיק אמותיהם, שיר החייל היהודי מגוון ורב הוא.

וולוולה זבארזשער וזמרי ברודי לא חסו בשיריהם העממיים על ראשי הקהל. אין ספק, שמנדלי שכתב את ה“קליאטשע” היה מושפע מהשירים האלה.

נפש האדם נבלטת בין שני היצרים: יצר טוב ויצר רע, פשע ותשובה, חטא וחרטה. השיר העממי נתן ביטוי לשני היצרים. השיר האמנותי גדל וצמח מהשיר העממי.

לא נשכח את מארק ווארשאווסקי, גולדפאדן, גבירטיג ואחרים. הם סיפרו את תולדות המשפחה היהודית, הם סיפרו על מערכת הנדודים של העם. הם יצרו מנגינות נהדרות. יגעו ומצאו את ה“פּינטעלע ייד”. “פּינטעלע ייד” שמקורו בדורות וביום־יום, בעבר ובהווה… “פּינטעלע ייד” המדבר בשפה גלויה ופשוטה ומספר על הכל.

באותה התקופה שהתחיל להתפתח השיר העממי היהודי, היתה העברית שפת המשכילים, שפת האריסטוקרטיה. השפה העברית זכתה מעט משירה עממית.

היתה חלוקה קשה בין העברית והידיש.

אחד העם לא הבין את טעמו של השיר העממי וגם לא הבין למה צריך לחקור אותו. שלא כן ביאליק, שהפליא בשירים עממיים: “באר יש לי”, “דוכיפת זהב”, “עיר לישתינה מי יודע”. הוא קינא ביידיש על כי עשירה היא בשיר העממי. הוא קינא בניגון העממי.

עריסתה של השיר העממי – ביהדות מזרח אירופה. כאן נוצר השיר שתרגומו העברי הוא כך: הך, הך, פטישון, מי יבוא אלי ראשון, אל פינת חדרנו – משהו אָראנו. יין טוב בתוך כדים, ובערש ילדים, ובערש ילדים, שם פועים הם כגדיים: אמא! אמא".

השירה העממית שפועה כגדיים, הזמינה את האדם היהודי לחדר ולא איכזבה: היה לה מה להראות.


קיימים גבורים יהודים: המשיח, אליהו הנביא, דמויות של צדיקים, של חסידים, שהשיר העממי מטפל בהם.

כל עונות השנה וחליפותיה ושיריה. שרה קדיה מולודובסקי: “גייען שיכעלעך אַוועק וווּ די וועלט האָט נאָר אַן עק”. הלכו להן הנעלים הקטנות, לקצה העולם. לאן הלכו ולאן הגיעו? המשפחה היהודית וחייה. האברך הצעיר הנישא לבת עשירים וככלות ימי החובה, ימי מזונותיו הקצובים על שולחן חמיו והוא נופל לתוך בור שומן וכדברי שלום עליכם על מנחם מנדל: השומן אוזל ונשתייר הבור! האם השירה העממית יכלה לעבור על נושא זה לסדר היום?

וקיימת חותנת. ולה יש משום־מה דמות מיוחדת בשירה, השירה העממית מטפלת בה. האם צודקת האגדה המרושעת, כי בעולם ההוא יש כסא והוא כולו מכוסה בקורי עכביש, כי עוד לא הצליחה לשבת עליו חותנת טובה.

צער גידול בנים, נושא רחב כים והוא חלק רציני של המשפחה היהודית. מעמדה של האם היהודיה בנושא זה, התנקשויות בין האם והאבא על דרך חינוכו של הילד, התנקשות שמולידה קומיקה וסיטואציות מצחיקות. ואל נשכח, כי בתחומי הפולקלור היהודי יש לבדיחה מעמד מיוחד. לשלומיאל היהודי, להרשלה אוסטרופּולי, למוטקה חבד. גם השירה העממית, גם השירה היהודית האמנותית מטפלת בהומור. האם לחינם נכתבו כל כך הרבה שירים ופואימות של מאנגר ויעקב גלאטשטיין וי. טרונק על הרשלי אוסטרופולי ועל השלומיאל היהודי?

ומה עם חלם? פרק מופלא בפולקלור היהודי.

והחייט והסנדלר ובעל המלאכה, שמלאכתם אינה נחשבת בעיני סביבתם וההתעסקויות הנחותות, כי הרי המשפחה היהודית קבעה: “די תורה איז די בעסטע סחורה”. (איך זה התגלגל הפתגם המעליב: “שוסטער און שניידער זיינען ניט קיין מענטשן”: הסנדלים והחייטים אינם בני אדם?) וודאי פליטת־פה של אריסטוקראט יהודי. אולי גביר העיירה. מספר הסיפור העממי, כי באחת העיירות נכשל רב בלשונו כשתוך כדי דיבור הפליט: סנדלרים וחייטים אינם בני אדם (שניידערס און שוסטערס זענען נישט קיין מענטשן).

נפגעו בעלי המלאכה והתחילו רוטנים נגד הרב. הרגיש הרב, כי אכן נכשל בלשונו והדברים צריכים תיקון. הנכון הוא, כי לא היתה בדעתו של הרב להעליב את מישהו מקהילתו, כי על כן רב אציל היה, אבל גלש מלשונו הביטוי העממי המקובל משום־מה על סנדלרים וחייטים.

ביקש הרב מן השמש, כי יודיע בבית הכנסת של החייטים והסנדלרים, כי יבוא לבית מדרשם לשאת דרשה והוא מזמין אותם לשמוע אל הדרשה.

בית המדרש היה מלא מפה לפה. כל בעלי המלאכה – גם מלבד סנדלרים וחייטים – מילאו את בית הכנסת עד אפס מקום. גם בעלי הבתים נכבדים הפיעו מהשורה הראשונה, כי רצו לדעת על מה ידבר הרב עם אלה שפגע בהם.

באותה השבת דיבר הרב על בריאת העולם. תיאר, כידו הטובה עליו, איך ברא אלוהים את האדם ואת כל העולם, סיפר על תולדות השמים והארץ, על כל נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה, איך הפיל אלוהים תרדמה על האדם ולקח אחת מצלעותיו, ויבן אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. הרחיב הרב את היריעה וסיפר כי שניהם היו ערומים האדם ואשתו. היודעים אתם, השתורר הרב בהתלהבות, מה היה המקצוע הראשון של הקדוש ברוך הוא, אחרי בריאת העולם? הוא עסק בחייטות. מקרא מפורש הוא: “ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”. מכאן מוסבר, התחייך הרב, למה אומרים: סנדלרים וחייטים אינם אנשים, – כי על כן המקצוע הזה אלוהי והחייטים והסנדלרים שייכים לאגודה המקצועית הנחשבת ביותר.

כך התפייס הרב עם עדתו, כי על כן חכם היה הרב.

והיתום היהודי. “אשרי יתום אני” שהגיע לשלום עליכם. והכלי זמר שהגיע לפרץ ולשלום עליכם. כוס היגונים של חייהם.

ובדרכו של השיר העממי על פני מרחבים יהודים, הוא נתקל בהימנון, בשירת המהפכה, בשירה היהודית הסוציאליסטית בת תקופתנו. מיגוון של נושאים.

אמרו על יצירתו של מנדלי: אילו העולם היה נחרב והיתה נשארת יצירתו של מנדלי, היינו יכולים לשקם את חיי היהודים בהיסטוריה היהודית בסוף המאה התשע־עשרה לפי כתביו. את הדברים האלה ניתן גם לאמר על השיר העממי, לפיו אנחנו יכולים לעשות ריסטאורציה מלאה של קיומנו בגולה על כל השלוחות והנושאים. בכל חג פורים, היתה העיירה היהודית נשטפת מהצגה של “פורים שפיל”. מה רבים הניגונים של “פורים שפיל” ומה רבים הנוסחים ומה רבות הנוסחאות.

ודאי הגיעו לאזניכם שירים עממיים של בדחנים יהודיים, של אליקום צונזר, שבידרו בחתונות יהודים. הפולקלור הזה עשיר מאד ביקשו נגידים מהבדחן על אף עייפותו כי ימשיך לבדח והבדחן עייף, הוא פוסק ואומר: “ויסעו מרפידים – פאַרברענט זאָלן ווערן אַלע מינסקער מגידים” וכשהוא המשיך “ויסעו מרפידים ויחנו בתחת” – גייט צו אַלדי שוואַרצע יאָר, העירו לו – הרי אין חרוז, ענה הבדחן: “איר קענט פאַרברענט ווערן אָן אַ גראַם”.

הבדחן היהודי אליקים צונזר, היה ידוע כציוני והרי הוא אשר כתב כאמור: “אין דער סאָכע ליגט מזל ברכה” ואלה אשר יכתבו את הנושא: שירת העבודה בספרות העברית לא ידלגו על אליקום צונזר הבדחן, ולא על בדחן ידוע גורדון.

המוסיקה של שירי עם שלנו קלטה השפעות רבות של העממים שישבנו בתוכם. בעיקר השירים החסידיים. ש. אנסקי, נח פרילוצקי, דב סדן, האחים נוי – תרמו תרומה נכבדת לחקר השיר העממי. ברוסיה התאימו את שירי העם לאידיאולוגיה הסוביטית.

קראתי שיר עם יהודי כזה:

"אוי איר נאַרישע ציוניסטן, מיט אייער נאַרישן שכל, איר מעגט דאָך גיין צום אַרבעטער און לערנען ביי אים שכל, איר ווילט אונדז פירן קיין ירושלים, מיר זאָלן דאָרט גאָלאָדאיען, מיר ווילן בעסער זיין אין רוסלאַנד, מיר ווילן זיך באַפרייען (אה, אתם הציונים הנואלים, בשכלכם הנואל, לכו לפועל ותלמדו שכל ממנו, אתם רוצים להוליכנו לירושלים כי נרעב, מוטב לנו להיות ברוסיה ולהשתחרר). המשכילים שרו את השיר הזה בנוסח אחר, וגם לחסידים היה נוסח אחר, בא הקומוניסט והפך את השיר העממי לאידיאולוגיה קומוניסטית.

הלשון העברית לא יכלה להיות לשון של שירי עם. ידוע שבדרך כלל שיר עם, פרוץ הוא לרישומי נכר ולעז ואלה אורבים תמיד לשפה. העברית הקדושה האריסטוקראטית, שוויתרה תקופה מסויימת מלהיות לשון דיבור, לא יכלה להשלים, שלתחומיה יפרצו ניבים מלשון נכר. והרי השיר העממי, בתוקף השכנות עם גויים, פתח שערי לשון לניבי השכן הגוי. הרבה פזמונים והרבה זמירות מיועדות לשבת, הם הרכב של יידיש והשפה הסלאבית.

יידיש הקשיבה לכל הקונכיות של ים הלשון, של הדורות, של האבות והבנים, של האמהות והבנות של זקנים וטף. זוהי המיית גלים גדולה שצריך להקשיב לה, כי היא חלק מחיי העם.

אל נתפלא שדווקא הוצאת מוסד הרב קוק הוציאה את הספר של מרים אולינובר: “האוצר של הסבתא”, והביאה גם את המקור ביידיש ואת התרגום של המשורר טן פי. את הספר מקדים דוד פרישמאן. מרים אולינובר נהרגה על ידי הנאצים.

פרישמן כותב, כי המשוררת נטלה את החומר ליצרתה מבית האוצר של הסבתא. מ“הליבער באבעשי” היא קבלה מעשיות, אימרות, מסורות עממיות וכל אלה הפכו להיות שיר נלבב. בספר, אומר פרישמאן, מדבר העם. מה שנאמר על ידי העם הוא תמיד אמיתי וכן. פשוט בתכלית הפשטות, כמו החיים עצמם. מרים אולינובר שרה על “פת בחמאה”, על “יין ההבדלה” ועל כך שגם הנערה רוצה לשתות ממנו: “עם כולם אשתה גם אני מיין ההבדלה טפה”. אך הסבתא מזהירה: “אם נערה תשתה היין, לפתע לה זקן יצמח” והנערה ממששת מיד את סנטרה. היא שרה על הדובדבן, על השמלה החדשה הנפרמת בלי הרף משום “לחיט שכר טרחתו את לא דאגת כלל לשלם”. היא שרה על “חלות” וכי “אם תתעצלי חלות לקלוע, סופך לקלוע צמת שיבה”! או על מזל טוב: “המשרתת כוס מוזגת, תה כשר, תה של שבת”. או על הסידור הישן על “ערגתו של החזן” ועל שבועתו של הסבא", ועל “שבתות אביב” ועל משב הרוח המחייה נפשות, וכי “הרוח לנשוב לא יעז כלל, פן ימסו נרות השבת” ועל “הטבעת” היא שרה, זו שהבת היהודיה נושאת על אצבעה ושאסור לה להורידה משם, “לבד בעת תטלי ידים”. היא שרה את החיים היהודיים כולם, את כל שמחתה וכל יסוריה של הנערה.

מרים אולינובר שרה על “שכיות החמדה”, האוצר אשר ממנו בא לה הכל: “שלוש בחורות כזהב יפות, בשכיות חמדה שבידן מתגאות / לי יש מטפחת־ראש – האחת מגלה, מאם הסבתא לידי היא באה” / לי יש סיכת מחט – השניה מתפארת, מאם הסבתא, יהלומים מעוטרת / ורק השלישית בלחש מצטחקת ופותחת את הצהר בשקט: / האוצר הגדול בביתי מתגורר – עם הסבתא עצמה בת מאה ויותר".

זהו ריח של תיבת בשמים כסופה – אומר פרישמאן במבוא. לפתע אנו רואים משפחה יהודית, בית יהודי, מפת השולחן הלבנה והבהירה שאמא פרשה לכבוד שבת, שעה שפמוטי השבת הכסופים מאירים וחלומות עוטפים אותנו. אנחנו רואים בשירים את נרות חנוכה, את סעודת פורים, את הירק של חג השבועות, את סכך הסוכה, את הילדות הזוהרת של נער ונערה בעיירה היהודית.

ביאליק עשה מאמצים לשלב את שיר העם וניגונו בעולמה של השירה העברית.

בפולין היה ידוע המשורר הרשלה שהפליא בשירים עממיים.

י. ל. פרץ היה מראשוני האספנים של השיר העממי. השירים נאספו על ידו מפי אנשים שונים. הוא שילם בעד כל שיר עממי ששמע.


מדען ניסה להרכיב פורמולה כימית לגוף אדם. והוא קבע: האדם הוא גוף כזה שבאופן ממוצע הוא מכיל מספיק מים כדי למלא חבית בעשרה גלון. מספיק שומן, כדי ליצור מהן שבע חפיסות סבון בגודל ממוצע, גפרית שניתן ליצור ממנה אלפיים ומאתיים ראשי גפרית לגפרורים, ברזל, שניתן לרקוע ממנו מסמר אחד בגודל ממוצע. בגוף יש מספיק סיד כדי לסייד לול ממוצע של תרנגולות, וכמויות קטנות של מגנזיום וגפרית. את כל אלה, אומר המדען, ניתן לרכוש בשוק ב־96 סנט. אולם דבר אחד, לא לקח המדען בחשבון, כי בגוף אדם שוכנת נשמה ולה אין ההרכב הנ"ל, ואותה אין לרכוש במיליוני דולארים.

בשיר העם, ישנו הנכס הזה הקרוי: נשמה ואת הנכס הזה אין לקנות בשוק. צריך ללמוד אותו, לפענח את המיסתורין והפשטות שבו.

אמרתי, כי את שיר העם יצרו המשוררים האלמונים והעם הפשוט. במאות השנים האחרונות ביידיש. בבתי ספר בית יעקב – שהיו שייכים בפולין לאגודת ישראל שרו בכל בוקר ילדים יהודים את השיר: “יידיש לשון, האַרציק לשון, פון מיליאָנען ברידער, ר' לוי יצחק האָט מיט דיר געשאַפן פרומע לידער, ס’האָט ר' נחמן מעשה’לעך אויף יידיש אונדז געגעבן, יידיש לשון, מאַמע לשון, פרייד פון אונדזער לעבן” (לשון יידיש, לשון לבבית של מיליוני אחים, ר' לוי יצחק יצר אתך שירים תמימים, ור' נחמן מעשיות נתן לנו ביידיש, לשון יידיש, לשון האם שמחת חיינו את).

המחבר של השיר הזה הוא אליעזר שינדלר, האבא של ראביי שינדלר מאמריקה. את השיר ביידיש שרו לעת שמחה, לעת לווייה, בימי מחסור, מצוקה ועוני, בימי כעס, פחד וחרדה. את כל שטחי החיים היהודיים בפולין הקיפה יידיש.

במשך 700 800 שנה היתה יידיש המכשיר הלשוני של חיי יהודים. המכשיר של כל הספרות שלנו. ניתן לאמר: של כל תרבותנו.

אברהם רייזן שר באחד משיריו:

“געדענקט איר זיי די היימישע, די האָרעפּאַשנע יידן, די העזהדיקע שוסטערלעך, די שווייגענדיקע שמידן? די שניידער, די געבויגענע, מיט שמייכלענדיקע אויגן? די באַלעגאָלעס קרעפטיקע מיט נעפל ווי פאַרצויגן די פערד הענדלער די ספריטנע לייט, געיאָגט זיך און געריטן, די סטעלמאַכער וואָס טוקן אויס, די רעדער, וואָגן, שליטן; די בלעכער און די קאָטליאַרעס, וואָס רעכענען ניט טייער, פאַר טעפּ פון בלעך צו קופערנע צו גליען זיי אין פייער; געדענקט איר די געפאלענע וואָס פלעגן אין פאַרטאָגן, די וואַסער פון די ברינעמער צו באַלעבאָסטעס טראָגן? די ליים פירער די אָרעמע אליין געשפּאַנט אין וואָגן, וואָס פלעגן ליידן נאָכאַנאַנד און קיינעם גאָרניט זאָגן”.

ומדובר בשיר זה על בעלי המלאכה, הסנדלרים, החייטים, התפּרים, הנפּחים, הנגרים, העגלונים, הפּחחים, שואבי המים, מובילי חימר – גבורי הרחוב היהודי, גבורי השיר העממי.

והרי לכל אחד ואחד מאלה יש פולקלור יהודי.

תנא גדול היה ושמו היה: יוחנן הסנדלר, חי במאה השניה לספירת הנוצרים. תלמידו של רבי עקיבא היה. מוצאו מאלכסנדריה שבמצרים. בפרקי אבות מובאת אימרתו: “כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים”.

השירה היהודית העממית הקדישה לו מקום רב. מאות שירים נרקמו על דמותו של הסנדלר. מהשירה העממית בא הסנדלר לרייזן והוא אשר כתב את השיר המופלא: “העמערל, העמערל, קלאָפּ, שלאָג שטאַרקער אַ טשוועק נאָך אַ טשוועק”.

המשורר א. אלמי נטל את יוחנן הסנדלר והפך אותו לדוגמא וסמל של יושר, של בעל מחשבות פילוסופי ויצר צרור שירים בשם: “אמר ר' יוחנן”. והעיקר אצל ר' יוחנן המסמל את כל הסנדלרים היהודים, הרכונים על האמומים: “אמר ר' יוחנן הסנדלר, בעלותו על הדוכן, התורה בלי יהודיה כנעל בלי דגם”. “לא הנעל, לא מגף העיקר: העיקר ההילוך – אם שיכור, אם ישר. לאו דוקא ההילוך הוא – פה האופן נחוץ, יש רגל תאיט לה, יש רגל תאוץ”. ומוסיף הפילוסוף הסנדלר רבי יוחנן בעטו של משורר יידיש מודרני: "המגף אין אשמה בו, אם הדרך סולפה, רק הרגל, השכל, עליו לשמרה. התורה אין אשמה בה, אם הרע מתעצם – רק באדם, לא ידע עוד דרכו לכוון. (תרגום ש. שנהוד).

יוחנן הסנדלר הרכון על אמומו חושב מחשבות. המגף בידו והוא מזמר לו: “כמו כביכול לו על כסאו – כן סנדלר על אמומו. עוד לא צורה לו ולא דמות – תהו ובהו – אך פשוט. הסנדלר האמן, אם ידו אמונה – לעור כבר צורה לו ותבונה”. החוט, המרצע, הרעיון – מלווים בשירה את הסנדלרון…" נעל לכל – השבח ויקר, נעל היא עור, אדם הוא – עפר. הנעל, תפילה היא, דרך וצעד – לאדם לאלוה זמר עד" (תרגום: שלמה שנהוד). הנה, כיצד איש התורה והניגון, חי את נשמת האימום, נשמת הסנדלר. כי הרי הכל נכסף לצורה, השביל ביער, האבן, הפלדה, העור, הברזל והעץ, הכל ישא תחנון, תפילה. ומהי תפילתו של הסנדלר: לעצב מהעור צורה. מגפים, והטוב והיפה שבמגפים, בו אף רגל עוד לא הנעילה אותו. “כמגף הוא עולמנו. מה היה ערכהו בלי אדם, שעל פלאיו הוא ישתאה לו ויברכהו”.

מכאן: אם ברצונך לדעת את מאוויי היחיד היהודי והקולקטיב היהודי במשך מאות השנים האחרונות כלך לך אל השיר העממי. הוא יספר לך כיצד יהודים ביקשו את המשיח. התענינו: “וואָס וועלן מיר עסן אויף דער סעודה’ניו”. ומי יגיד דברי תורה בסעודת המשיח, ומי ירקוד ומי יזמר פרקי תהילים? הנה לכם בית הקפה המודרני בו נערכת סעודת המשיח. השיר המודרני איננו מסוגל לתת נוף כזה. הוא יותר מידי נאחז בקסמי החרוז.

יושבים אנשים פשוטים בבית המדרש. הם אינם פותחים גמרא, אינם יודעים את הרמב"ם, אולם שירה נוגה בפיהם: “און די פערד גייען ניט און די רעדער דרייען ניט”, והנה לפניכם העגלון שסוסתו הדלה אינה מקבלת ממנו את מנת התבן והשעורים והיא חייבת לסחוב, אולם מה לעשות: הגלגלים אינם מסתובבים והסוס אינו סוחב.

עומדת עדת יהודים על ה“גאניקל” והעיירה כולה מחכה לחתונה. הנה עומדת החופה, חתן־כלה מגיעים, דמעה נמזגת בשמחה, הבדחן מגיע. בלי בדחן אין חתונה יהודית בעיירה. והבדחן מתחיל: “לאָמיר זינגען אַלע לכבוד דעם חתן און לכבוד דער כלה, גאָט וועט זיי זיין ממלא”. מי יכול למלא את חסונם, – והרי החסרון על כף היד – אם לא הגבוה מכל גבהים. מאמינה העדה, אי שם במרומים יושב בורא עולם והוא כבר יקיים את הזוג.

שתי משפחות נפגשות. אחת עשירה. השניה ענייה. שותקת. מלחמת מעמדות שקטה מתנהלת בין שתי המשפחות. עולם המשפחה העניה יודעת את הסך הכל: “גאָלד און זילבער לאָזט מען שטיין, אַז מ’רופט צום משפט מוז מען גיין”. והוקל לה. אין היא מקנאה. אין היא רוגזת על הרבונו של עולם, היא רק יודעת את הסך הכל והוקל לה. אין זו רזיגנציה. אלו הם דברים שקטים בו מגיע היום ואין הבדל בין אני לעשיר.

היהודי בכל שיריו ובעיקר בשיר העממי שם את מבטחו באלוהים. לא הכיר אף ממשלה אחרת. כאן מעמדו מובטח. וטוב לו. כי הרי כך אומר השיר העממי: “אז אך און וויי איז צו זיי אַ ליימענעם גאָט האָבן זיי”. והוא הדל שבדלים עומד בגאווה נגד איוון פופורילו: כי מי אלילו – ומי אלו? וכשהוא מגיע לידי השוואה: טוב לו ליהודי. שמח לו. יכול איוון פופורילו לפגרם עיירות יהודיות כאוות נפשו, למעמדו האוניברסאלי הוא לא יגיע. ולבו של היהודי מלא רחמים על הגוי שהאליל שלו הוא מחימר ואין לו כל קיום וכל ערך.

השיר מספר הכל. הניגון מסייע. המלודיה משתפכת. האדם היהודי מתפרק ממצוקותיו.

חס לו לאדם בעיירה, שהשנים נוקופות, בורחות. עוד כל כך הרבה תפילות בפיו. עוד לא סיים את כל פרקי התהילים. האשה היהודיה עוד לא סיימה את ה“טייטש חומש” והיא חסה על שנותיה שחלפו ומגיע השיר העממי ונותן למערכות הלב ביטוי: “קינדער יאָרן, שיינע קינדער יאָרן, אָ, ווי שנעל איר זענט אַוועק פון מיר, פאַרלאָרן”. והשיר מביא אותך דרך כל האשנבים, החלונות, הדלתות, המדרגות, סר לכל פינות הבית, רואה הכל, נזכר בכל והלב נצבט, כי הרי כל זה כבר לא יחזור.

לא קולבאק ולא מאנגר ולא מאני לייב גילו את “אַ ווייסע ציגעלע” מהחד גדיא. הזמר העממי גילה אותו. "מעשיה לי בשבילכם יפה יפה / אבא גדי קטן קנה בתרי זוזי, צח הגדי נאה נאה, תרי זוזי בעדו שולם, חד גדיא, חד גדיא. בחצר חתול שכן, דרכו להזיק כידוע, נתאווה החתול לטעום מן הגדי. הכלב זאת ראה ויחרה אפו מאד. הוא תקף החתול הרע וישכהו בצוואר. חד גדיא, חד גדיא. “קומט שטעקעלע אין כעס אַריין, און טראַכט גאָר ניט קיין סך, און שפּאַלט דאָס קעפּל הינטעלען: דו הונט, ס’איז ניט דיין זאַך. צעפלאַקערט האָט זיך פייערל פאַר כעס צונטער רויט: דו שטעקעלע דו פלעקעלע, איך מאַך דיר באַלד דעם טויט. חד גדיא”.

(המקל קצף קצף, לא הרהר הרבה, מחץ את ראש הכלב: זה לא עסקך. והאש נתלהטה מכעס, אדומה, אתה מקל, בן חוטר, אותך אמית מיד. חד גדיא, חד גדיא.)

והמשל והמוסר־השכל של הגדי, של על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון – עובר כחוט שני בכל השירה העממית.

מוטיב הגדי התגלגל מהשירה העממית לשיר האמנותי. השירה העממית עברה על יד הבית שבקצה העיירה והעיפה עין: מה נעשה בבית הקטן. שיר עממי אחד ראה ילד יהודי לומד, מתפלל, מדפדף בספר, שיר עממי אחר ראה כיצד הוא משחק, שיר אחר הראה את האמא מטפלת בילדיה ושיר אחר – חדר ו“אויפן פריפעטשיק ברענט אַ פייערל” – ושיר אחר: “בקצה העיר עומד לו בית, גג עליו קטן, ועצים סביב לבית, שם צומחים בגן. שם גם אבא, וגם אמא, בן ובת עמם, זה עידן ועידנים, חיים גרים הם שם. אבא טוב עובד־עמל, עובד כל השנים; וקונה וגם מביא לי כל מיני דברים. קונה לי סוס, צוהל תמיד, שקוראים לו “מוציק”, קונה כלבלב, תמיד נובח, שקוראים לו “צוציק”. קונה אווז לבן־צוואר, רוחץ תמיד בפלג ותרנגולת המטלת ביצה זכה בשלג. את הביצה לוקחת אמא, וראה זה פלא, עליהן תושיב דוגרת ויצאו עופות כאלה”.

אולם אמרנו, כי השיר העממי מגיע לשיר האמנותי. בא המשורר משה ברודרזון ואף הוא עבר על יד הבית היהודי והשעה היא מוצאי שבת. כשיהודים כבר שרו: “המבדיל בין קודש לחול, חטאתינו הוא ימחול זרענו וכספנו ירבה כחול וככוכבים בלילה”, והוא רואה:

“קלינגען גלעקער קלינגען גלאָקן, בים און באָם – זינגט דער זיידע, זינגט דער זקן, בים און באַם, זינגען שטראַלן, פאַלן, פאַלן, פּלים און פּלאַם, זינגט די באָבע שיינע דאָבע: גאָט פון אברהם. אַ גוט וואָך דער וועלט דער גאנצער – א גוט וואָך, טַאטע, גיב הבדלה וויין אַ ביסל נאָך. טאַטע ט’מאָרגן ווידער זאָרגן, אין דער קראָם. קלינגען גלעקער, קלינגען גלאָקן, בים און באַם”.

(יצלצלו פעמונים בים בום. ישיר הזקן, ישיר הסב בים בום. קרני שמש יפלו, ישקעו, להט־להב, תשיר אז סבתא שיינה דובה “אלהי אברהם”. שבוע טוב לתבל רבה, שבוע טוב. אבא, תן יין הבדלה, תן עוד, האם לחנות מחר תשוב לטרוח, יצלצלו פעמונים, בים בום").

את הילד היהודי ראתה השירה העממית.

ביאליק ראה בין העצים הירקרקים, משהלים, שלמהלים משחקים, כנף מעילון וטלית קטן – מן הביצה יהודי רענן:

“אונטער די גרינינקע ביימעלעך שפּילן זיך משה’לעך שלמה’לעך, ציצית, קאַפּאָטקעלעך, פּאה’לעך יידעלעך פריש פון די אייעלעך”. המשורר ביאליק כולו ביידיש עסיסית בתוך הזוהר שלו, בתוך המשה’לעך והשלמה’לעך. הוא בא בסוד צחוקם, עליזותם. הוא בתוך המעגלים שלהם. בית פלא הוא בית המשה’לעך והשלמה’לעך, אלו המשחקים “אונטער די גרינינקע ביימעלעך”. פתוח הוא הבית הזה. אין לבית דלתות, רק שמים כחולים גבוהים. אין המשורר צריך לשבור מנעולים כדי להיכנס לבית הזה. גן גדול. גן גדול. גן חגיגי. גן של שלוות נפש. אבל לא, אולי לא כל כך שלוו:

"נאָר איין זאַך פאַרמאָגן זיי – אייגעלעך, די אויגן פאַרמאָגן צוויי פייערלעך, וואָס גליען און פינקלען און טוקן זיך און עפעס ווי נביאיש און ווונדערלעך. פאַרטראַכטן זיך טיף און פאַרקוקן זיך, אוי מיר זאָל זיין יידישע קינדערלעך, פאַר אייערע כשרע אייגעלעך (רק אחת חמדה – זוג עינים יש, ועמוק בתוכן נקודות של אש. יוקדות, לוחשות טובלות בזיו, עם ברק נבואה, עם פלא שביב. מפליגות בהרהור ותולות עצמן על תמול כי עבר, על צפור בגן, ילדי ישראל, נשמות כשרות, אהיה כפרת עיניכם הכשרות (תר: א. אשמן).

ובכן הילד היהודי אינו כה שלוו. כי על כן עינים לו והוא רואה הכל הוא מקיף עולם ומלואו. ילד יהודי אשר כבר רתום בריתמת המחשבה: “און עפעס ווי נביאיש און ווונדערלעך”. הילד והאם. אחד הנושאים הגדולים בשירה העממית, כפי שהיא התגלגלה לידי גבירטיג: "אוי נעם גוטער כלי זמר דיין פידל אין האַנט, און שפּיל מיר דאָס לידל פון גאָלדענעם לאַנד, אַ מאָל פלעגט מיין מאַמע מיט האַרץ און געפיל, דאָס לידל מיר זינגען, אוי שפּיל עס מיר, שפּיל (קח הנגן, כינור שלך ביד ונגן את השיר על ארץ הזהב. אמי שלי שרה זה השיר, ברגש, בהמיית הלב). הילד רואה את חיוכה המלבב של האמא, את מבטה המלטף, הוא חש את ידה הגרומה על מצחו והיא שרה לו שיר על ארץ הזהב:

“אַ מאָל איז געווען אין אַ גאָלדענעם לאַנד אַ קלוגער בן יחיד, אַ שיינער בריליאַנט, זי זינגט און עס טיקטאַקט דעם זייגערס אומרו, און ס’וויגעלע הוידעט זיך – איי־ליו־ליו־ליו. און הער איך דאָס לידל, דאָס זיסע געזאַנג, דאַן ווערט אויפן האַרצן אַזוי אומעטיק באַנג, און ס’ווילט זיך, ווי די מאַמע, מיט האַרץ און געפיל, דאָס לידעלע זינגען – אוי שפּיל עס מיר, שפּיל” (היה היה בארץ של זהב בן יחיד חכם, אבן חן. היא תשיר והשעון באי שקט: טיק־טק, והערש1 יתנדנד אי־ליו־ליו־ליו. כי אשמע את השיר מדבש יערב, הנה יכמר הלב, יעגם, יבקש, לו יושר, ינוגן, ברגש, בהמיית הלב כאשר לי שרה אמי).

ב“שלמה ר' חיימ’ס” כותב מנדלי:

"אצל הפועלים מושרים לעתים שירים – עבודה עצמית – אשר פורצים לאחר מכן לעולם הגדול. שירים אלה באים על שפתי מיידלאך, דינסט־מיידלאך, בתולות, משרתות ומאמצים להם את הפאלקסלידלעך – שירי עם.

פועלים, נודדים ממקום למקום, שעבדו בין הגויים, בכפרים ערבבו בשיריהם מלים גוייות – והם הפכו להיות מחציתם יידיש, מחציתם רוסית, “התוך” של השירים היה שונה. היו כאלה שעסקו באהבה. משרתת, תקופת געגועים בנכר לאהובה, נזכרת שטופת דמעות, באותם רגעי האושר, הרגעים המתוקים, כיצד התעלסו כזוג יונים בשעת הטיול, פעם ביערות, פעם בין חיטה ושעורה. או סתם בתולה שופכת את לבה, ונשמתה יוצאת לחתן, והיא כילד קטן, הפושט את ידיו הקטנות ללבנה. גם שירים של כלה לחותנת זועמת, של יתומה לאם חורגת; לידלאך של רקרוטים, כשנפרדים בכל חום הלב לפני צאתם לשרות ממושך. ניתן לאמר בצדק, שאצל בעלי המלאכה יקד ניצוץ פיוטי, ומכאן ניתן להסביר ולהבין יחסם, כחברים, לילדים ואהבתם עד היום לסופרים ולפייטנים".

כך כתב מננדלי המשכיל.

מי היו הבונים הראשונים במאתיים השנים האחרונות של השירה העממית? מאנגר קורא להם “דמויות קרובות”.

היו אלה: משוררים, מזמרים, בדחנים ונמנה אותם:

זמרי ברודי, ברל ברודי, וולוול זבארזשער, אברהם גולדפאדן, אליקום צונזר, יעקב מורגנשטרן, מיכל גורדון, מ. מ. ווארשאווסקי, דוד איידלשטאט, בובשובר, מוריס רוזנפלד, גבירטיג ואחרים.

ומעל כולם – האדם הפשוט. הרחוב היהודי.

הסופרים והמשוררים של שירת יידיש המודרנית אשר המשיכו את מסורת השירה העממית באמצעים אמנותיים מודרניים, הם:

משה קולבאַק, איציק מאנגר, אברהם רייזין, מאני לייב, משה ברודרזון, קדיה מולודובסקי, יצחק קצנלסון, דוד איינהורן ואחרים.

ב־1901 הוציאו מארק גינזבורג וי. ל. כהן קובץ של שירה עממית. הקובץ הכיל קרוב ל־400 שיר.

בקובץ הזה אנו מוצאים את השירים: “לאָמיר ביידע אַ ליבע שפּילן”, “יאָמע, יאָמע, שפּיל מיר אַ לידעלע”, “אוי, דאָרט, דאָרט איבערן וואסערל”, “שוואַרצע קאַרשעלעך רייסט מען”, “הער נאָר דו שיין מיידעלע”.

ב־1923 הוציא בסטומסקי קובץ של שירים עממיים.

הווה אומר, כי קיימים שירים עממיים המושרים עד היום שכבר מונים את שנת המאה ולמעלה מזה.


את המושג פולקלור יצר ב־1846 האנגלי ויליאם דזון תומאס.

המונח פולקלור דחק את המונח השגור אז “עתיקות עממיות”.

במושג זה היתה הכרה בנכסים הרוחניים של השכבות הנמוכות, הכרת השפה העממית, פתגמים, שירי עם, מעשיות, משלים, אגדות, משחקים עממיים.

המילה פולקלור הפכה להיות במשך הזמן חלק מידע־עם לא רק במבנה הרוחני של חיי העם, אלא גם הכרה במבנה החמרי: כלי זין, כלים שונים שהעם השתמש בזמן העבודה, מזון עממי, בנין בתים וכו'.

ההגדרה עוד היום נאבקת על תחומיה וגדריה.

הגדרתו של ד“ר יצחק שיפור אינה תואמת את הגדרתו של ד”ר שאצקי והגדרות שנים אינה חופפת את הגדרתו של י. ל. כהן.

ד"ר שיפר כהיסטוריון של ערכי תרבות, שם יותר את הדגש על פולקלור של עבר. נקרא לזה פולקלור ארכיאולוגי – כהגדרתו: “פאלקס וועגן און פאלקס לעבן פון עבר” (דרכי עם ודרכי חיים של עבר) י. ל. כהן היה מעוניין בדינאמיקה של ידע עם, הינו: קשר העבר עם ההווה, הכרת הווי חיים של היום, שטחים נרחבים של השכבות העממיות בתחומים שונים. הפולקלור של שיפר היה בכחזקת שיכרות רומאנטית.

מיותר לציין כי סופרים דגולים כגיטה, פרוספר מרימה, פושקין, היינה, סרוואנטס, מיצקביץ, מאנגר ואחרים שאבו מלוא חפניים לשירתם ממקורות פולקלוריסטיים, שמקורם בעבר הרחוק או מקורם בעבר הקרוב. אין להבין פרקים נרחבים של יצירתם מבלי לדעת את מקורות הפולקלור של יצירתם, אם זו אגדה, אם זה שיר עם, אם זה סיפור עממי, משל, מיכתם, בדיחה וכו'.

הפולקלור הוא מחקר בקניניו הרוחניים והחמריים של העם הפשוט.

הפולקלור היהודי הוא יליד המאה העשרים, כשאנסקי יצא בראש משלחת אתנוגראפית לתחום המושב היהודי. הוא עבר מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, חדר לפינות הנידחות ואסף ספרים וכתבי יד עתיקים, תמונות, קמיעות, תשמישי קדושה ושמע ורשם מפי העם סיפורים, משלים, אמרות ופתגמים שנמסרו מדור לדור, כדי להכיר מתוכם את רוחו ואת אופיו של העם.

ההיסטוריה עוסקת בעיקר בשרידים שבכתב, ואילו הארכיאולוגיה בשרידים דוממים, ותכליתה: הכרת המסד החמרי של החברה העתיקה שממנו פינה ויתד לחיים המדיניים ולתרבות הרוחנית. היא עוסקת בתקופות בנות עשרות אלפי שנים, משעה שנוצרו הכלים הפרימיטיביים ביותר.

אולם הארכיאולוגיה גם מגלה נכסים רוחניים, משקי לשון, משקי ביטוי, אוצר גנוז של הבעה, משפחות לשוניות שונות, חידושי ניבים וביטויים על כל גלגוליהם, שהם מלמדים על השורשים והיניקות של חיינו בהמשכם.

כזה גם הפולקלור שהוא חופר מהמעמקים ההיסטוריים הקדומים את כל האוצרות הגנוזים של יצירות קדומות, שבלעדיהם אין מרחב לדרכים החדשות הכבולות.

הפולקלור מביא לשולחנו של המשורר והאמן את כל הסמלים, שהם מושכים את חיותם מנשמתו של עם זה או אחר.

האמן היוצר עוקב אחר פרכוסי הפולקלור, אחר התבגרותו של האדם. הוא הופך להרבה סופרים ומשוררים ילד־רוחו, שבלעדיו יצירתו קמלה ודועכת…

כשם שאין לומדים היום היסטוריה מבלי להסתמך על ארכיאולוגיה, כך אין מלמדים היום ספרות של סופרים ומשוררים, ששרשיהם בפולקלור, מבלי לעמוד על יסודות הפולקלור, על השרשים שמזינים את העץ השירי, הסיפורי, של סופר או משורר זה או אחר.

מי שעוסק בפולקלור יש לו תפקיד מכובד: הוא בא להאיר את העבר. הוא בא לגלות יצירות עממיות, מסורות עממיות שהן מועברות מדור לדור. כלומר: הפולקלור הוא מדע היסטורי. הוא גם מדע סוציולוגי, כי הוא בא לחקור ארחות חברה שבה נתהוו המסורות. גם הרפואה העממית, מחקר העשבים, התבלינים, הצבעים, המלחים הם בתחום מדע הפולקלור.

העם הפשוט הוא רוב מנינו ובנינו של העם. הוא־הוא יוצר הפולקלור. הוא יוצר את הסיפור העממי, את המיתוס, את האגדה, את המעשיה. הוא יוצר את הפתגם, את החידה, את השירה העממית, את זמר עם. הוא גם יוצר את המנהגים. כלומר: האדם הפשוט הוא־הוא היוצר ערכי תרבות נחשבים ביותר, שמהם הולכת ונבנית הספרות המודרנית, הסוציולוגיה המודרנית, המחקר ההיסטורי המודרני.

אם נקח, למשל, את הבלאדה הסקוטית נווכח, כי היא צמחה מתוך הזמר העממי, שהיה לא ידוע למשכילים. חקר השירה העממית הוא קשה, כי תחילתו בשירה בלתי כתובה. רק במקרים יוצאים מן הכלל היא מגיעה לכלל כתיבה.

המחקר עוד מתחיל מהזימרה בפיהם של פראים.

השירה העממית היתה מאולתרת. אם בגלל מצב רוח, אם בגלל אירוע מסויים.

המחקר מעלה, כי בכפרים איריים, היו מצויים זמרים עממיים שהיו בעלי כשרון של יצירה פיוטית, לעתים בצורות שיר סבוכות ביותר.

הזמר היה יוצר את שירו בהשראת הרגע.

יש ושואלים: האם המשוררים היוונים הקדמונים: אייסכילס, פינדאר ואחרים יצרו את שיריהם כדרך שעושים זאת אנחנו, בקולמוס ונייר וכוונה תחילה או כאותם המשוררים, שלא ידעו צורת אות, מתוך איתערותא של דבקות.


השירה העממית כבר בראשיתה היתה: שיח יחיד, מונולוג ואף דיאלוג – שיח עם העולם. אצל השבטים הפרימיטיביים השירה העממית היתה מלווה עם תנועות גוף. ידוע הריקוד של תפוחי אדמה אצל המאורים. הבנות יצאו לרקוד למען יבול טוב, לעצירת רוחות המזרח הגורמות ליבול זעום. הן היו מזמרות ומרקדות ומעוררות את היבול לעשות כמותן. הן גילמו בפאנטזיה את התגשמותה של המציאות המקווה. טכניקה אילוזורית הבאה כתוספת לטכניקה האמיתית.

ידוע שיר היערנים הגרמני, שיר המנסה לפקד והוא למעלה מן הטבע: “צלצל נא, צלצל נא, יער/ענבל נא, ענבל נא, מדרון/הרהר נא, הרהר נא, חרש/חזר ופעם יער עבות/החזר נא את קולי הטוב/החזר את גרון הפז שלי/החזר שירי, שירי האהוב”.

כלומר: היערנים בהמשך השיר פונים אל העצים בקריאה שיפלו ארצה, שיתבקעו לקורות, שיתגלגלו מתוך היער וייערמו בחצר, ויהא זה המענה על זמרתם. הם יודעים המזמרים, כי זה לא יקום ולא יהיה, אולם השירה העממית אוהבת לדמות בנפשה, כי אכן יקומו הדברים ויהיו. השירה העממית מבקשת על התגשמות של תקוות, שהקוקיה ביער תעיר את השחר.

הריקוד, המוזיקה והשירה – החלו כאמנות אחת.

לאט, לאט נפרד הריקוד מהשירה. הלחן נשאר, אולם גם כן נפרד לאט־לאט ונשאר הזמר.

השירה המודרנית – היא נחלת העט והנייר.

השירה העממית – היא בעיקר נחלת האימפורביזציה.

השירה המודרנית – כרומן, כסיפור, כנובילה היא אמנות כתובה, השירה העממית נולדת באורח ספונטאני, מתוך חיי היום יום, בפשטות צורה, היא נמסרת מפה לפה, מאבות לבנים, מדור לדור.

הפולקלוריסט מספר תכנו של חג, טעמו של מינהג, שרשיה של אמונה תפלה, מקורו של תבשיל, גירסותיה של מימרא, נוסחיו של זמר עממי, עניני לחשים ורפואות.

הכל שואבים מבאר הפולקלוריסטיקה: הצייר והמשורר, המספר והשחקן, המלחין והרקדן, הדתי והחילוני, החזן והבדחן, ההיסטוריון והפסיכואנליטיקן. כי הפולקלוריסטיקה היא באר עמוקה ונובעת תמיד. הכל יש בה ויד הכל בה.

בעזרתם של אגדות, אפוסים, אמונות עממיות ושרידי שירים משחזר החוקר את העבר הרחוק ומסיר את הערפל מעל פני תקופות סתומות. הפולקלוריסטיקה מושיטה לנו עדויות על ראשיתן של ספרות קמאית ואמנות היולית. היא נותנת טעם לחיי העם ומאירה חזיונות גדולים בהיסטוריה.

המלים היפות ורבות ההבעה ביותר בלשון טעונות מטען פולקלוריסטי כבד, המשווה להן משמעות ייחודית ורק הבקיא בדבר יורד לסוף הוראתן. גם מאורעות נכבדים בחיי העם, שההיסטוריון רושם רישום מדעי, יובנו לנו כהלכה על ידי ידיעת המנהגים והאמנות והנימוסים, שהיו רווחים באותה תקופה ונתנו חלקם להתרחשות ההיסטורית.

הפולקלור הוא זרם התודעה של ההיסטוריה. על פני השטח מתנגשים כמרים ומלכים, אצילים וצמיתים, או רבנים וראשי קהילה, חסידים ומתנגדים, מאמינים ומשכילים ואילו במעמקי חיי העם מתנהל “מונולוג פנימי” של גבורים אלמונים וידועי שם, המבטא את ההרהורים והמניעים האמיתיים.

הפולקלור הוא יורה רותחת. אמונות תפלות ואמונות משיחיות, נימוסים ומנהגים, השבעות וקמיעות, נידויים וחרמות, צוואות, ווידויים, טעונים מתח חשמלי. לא מלחמה אחת פרצה בגלל שינוי מנהגים וננימוסים, או סטיות בטקסטים, ורק היודע יפה את אלה, יעמוד על פשר המאבק הכיתתי או הקהילתי.

לאה גולדברג באחד הניתוחים היפים שלה על שירה, ריתמוס, חרוז וסמלי לשון מביאה שיר יפאני זה:


הצבי על הרי האורן

אשר אין שם עלי שלכת

יודע כי בא הסתיו

רק מצליל קולו שלו.


כזו התמונה: צבי בודד על הררי האורן, עצים ירוקים באור הצלול של ראשית הסתיו, הצבי במרחבים הירוקים האלה משמיע קול ולפי צליל קולו הוא יודע כי בא הסתיו.


מהו היום צליל קולה של ספרות יידיש?

אנו בפולקלור עסקינן.

באחד משיריו של איבן גבירול כתוב לאמור:

"ועת כי העלה שחר רגליו

והרים כוכבי בוקר כנסים

קרבי שקטו, כי נמלאו טל

ועלי ניגרו נטפי רסיסים".


ספרות יידיש נמלאה טל מנטפי רסיסים של הפולקלור היהודי העצום. הספרות לשה את עיסתה מהשיר העממי, הפתגם, הבדיחה, מכל הגורמים והמניעים שבנו את חיי העם בחומר וברוח, וכולם נצטרפו לחשבון הגדול, ששמו: היצירה היהודית ביידיש.

היצר הספרותי לא הירפה, לא בימי מצוקה, לא בימי פוגרומים ולא בימי שחיטות…

בעלי נכסים גדולים אנחנו. יש רצף ביצירה. דור לדור הביע אמר. הנכסים נמסרו לא רק בכתב, אלא גם בעל פה. וכל הנכסים שבעל פה, המעשיה, האגדה, השיר העממי ינקו מהעם והסופר המשיך את חיותם לעליות גאות.

פרץ ב“פאָלקסטימלעכע געשיכטן” הבין כי לא השלון המחטבת והמלוטשת העיקר כאן, כי אם הבלטת הדברים לפי רוח העם…

כזה היה קולבאק. כזה היה מאנגר. כאלה היו מ. ל. האלפרן, מאני לייב ואחרים ממשיכי הפולקלור…

מי שמצוי אצל קריאת שירה ידע מיד להבחין מתי, באיזו תקופה נוצר השיר. בעיקר אלה שמצויים על יד קריאת שירת יידיש. מספיק להקשיב לריתמוס. לחרוז. שתבחין אם השיר הוא בתחום השירה העממית או בתחום השירה המודרנית.

אחד הדברים הקשים ביותר בביקורת זה ניתוח שיר. כי הרי השירה כל כוחה ברמיזה, בהלכי הנפש וקשה מאד לנתח רמיזה או הלכי נפש.

כשם שישנם אנשים מוזיקאליים ובלתי מוזיקאליים, כך ישנם אנשים שיריים ובלתי שיריים, היינו אנשים שיודעים לקרוא שיר ואנשים שאינם יודעים לקרוא שיר.

גדלותה של השירה העממית בעיקר ביידיש שגם את הרמיזות וגם את הלכי הנפש אנו מבינים ויכולים לנתח אותם. כי הם על כף היד. שפתם היא פשוטה. אין לה סמלים גדולים. היא מבטאת הכל בפשטות.

לשירה העממית יש כלים משלה. לשירה המדורנית כלים משלה. ההרכב של המלים בשתי השירות הוא אחר. המשקל אחר. הקצב אחר, הדימויים ההשוואות, ההשאלות, התמונות הלשוניות.

מאנגר ניסה לעשות סימביוזה בין השירה העממית לבין השירה המודרנית. גם משה קולבאק. מאנגר נאחז גם בתחינה וגם בשירה העולמית אבל כשאנחנו קוראים את מאנגר אנחנו מבחינים בסימני היכר של התחינה ובסימני היכר של השירה העולמית.

אמיליה דיקנסון, משוררת גדולה, מגדירה את השירה בדרך אמוציונאלית בלבד: “אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הרינו יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני כי שירה היא זאת. אלו הן הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת”.

אלה שמגדירים את השירה בדרך אמוציונאלית אוהבים מאד ומעריכים את השירה העממית, כי יש בה הרבה אמוציות. הן מבוטאות בצרוה פשוטה וחזקה.

הפגישה הראשונה עם השיר היא הקובעת.

כשנפגשנו עם השיר של מאנגר: “אויפן וועג שטייט א בוים” הוא מיד כבש אותנו. הפגישה הראשונה היתה חזקה. ראינו את כל הצפורים שהתפזרו לכל עבר. ראינו חורבן. ראינו ילד יהודי שהאמא תמיד הכבידה עליו בבגדים חמים גם בימי חמסין שלא יצטנן חלילה. אבל יש שירים שאתה כובש אותם רק לאחר כמה פגישות.

לשיר של פּאַפּיערניקאָוו: “זאָל זיין אַז איך בוי אין דער לופט מיינע שלעסער” נכבשנו מיד… עם פגישה ראשונה. לשיר “שחקי, שחקי על חלוני כי אני הקטן שח” – נכבשנו עם פגישה ראשונה. שירים שיש בהם פשטות של ביטוי, אם אפילו המחשבה היא מורכבת…

השירה העממית הכחישה ש“מיטב השיר כזבו”. היא קבעה בצורה חד משמעית: מיטב השיר – האמת.

חיי האדם היהודי שרויים בתוך השירה העממית והיא שרוייה בתוך השירה המודרנית… חיי אתמול. חיי חלום. חיי נפש. בשניהם גם בשירה העממית וגם בשירה המודרנית יש כבר חלוקה לליריקה, אפיקה, שירת פרט, שירת כלל.

תמיד מתרוצצת המילה לתת דמות ועיצוב לחווייה. השירה רוקמת את ריקמתה מחיי האדם שבחוץ ומחיי האדם שבפנים. הנכון הוא שכל שירה גם העממית גם המודרנית היא בחזקת מיסתורין. השירה איננה מדעי טבע, אבל היא שייכת למדעי הרוח. כי מצבו של האדם שייך למדעי הרוח. לכל שירה יש לחש. יש ברק ויש רעם. המילה היא אשר מבטאת את הלחש, את הברק, את הרעם.

אמר פעם שלונסקי: אילו התורה היתה מתחילה: “מלכתחילה ברא אלוהים את השמים ואת הארץ” ולא מ“בראשית”, היה נפגם הפרק הראשון של הבריאה. כי לא דומה המילה: “בראשית” למילה “מלכתחילה”.

לא דומה שיר העוסק בלידה לשיר העוסק במוות. הצליל הוא אחר. רק המילה יכולה להוליד את צליל הלידה ואת צליל המוות.

השירים הטובים הם אותיות נשמה. הם דולקים גם לאחר המוות כנרות שאינם נכבים.

החיים והמוות ביד הלשון. החיים והמוות בידי השיר.

גיטה כתב ספר: “די יסורים פון יונגן ווערטער”. כשהופיעה חבורת “יונג ווילנע”, כתב לייזער וואָלף על שירתו אל א. סוצקבר: “די יסורים פון יונגע ווערטער”. (יסורים של מלים צעירות). כן – לידת מלים נתונה ביסורים. הרבה יסורים. המעבר מוואַרשאַווסקי: “אויפן פּריפּעטשיק”, עד לסוצקבר, מלווה בהרבה יסורי לידה. אלו הם יסורי לידה של ספרות גדולה שעברה הרבה מחסומים ומכשולים ונאבקת על חייה.

ביאליק כתב:

“חלפה על פני נשמת אפך, אלוהים ותלהטני / וקצת אצבעך החריד רגע מיתרי לבבי / ואני זחלתי ואדום ואכלא המיית רוחי / בתוכי התעטף לבי וזמרתי לא שטפה פי / במה אבוא אל הקודש ואיככה תטהר תפילתי / ושפתי, אלוהים, שוקצה כולה ותהי כשפת פיגולים / ומילה אין בקרבה אשר לא נטמאה עוד עד שרשה / וניב אין אשר לא התעללו בו שפתים נאלחות / ואין הגיג אשר לא נסחב עוד אל בית הקלון” (ביאליק “חלפה על פני”) זהו שיר המדבר על חידת הטוהר והחטא בחיים באמצעות המילה, כי יש והמילה נסחבת אל בית הקלון.

כשמשורר וסופר יהודי כברגלסון מתאר בספרו: “פענעק” את יום הכיפור והוא מתאר גיבור יהודי צעיר המורד בדת וכותב כי ראה שבבית המדרש מפשילים פרוכת כמו שמפשילים שימלה אצל שיקסה, הרי סחב סופר יהודי, לצערנו, את המילה היהודית לבין הקלון, זה ביטוי אשר נטמא עד שרשיו, זה משפט של שפתים נאלחות, של שפת פיגולים. תשלום גם למשטר שהסתאב. ואין ספק שעל יד קיר המוות ראה אחרת את יום הכיפורים היהודי. מכאן, שהשירה כמו הפרוזה יכולה לברוא מילות רמייה. גדלותה של השירה העממית שבאף שיר אין שקר. אין רמייה. הכל אמת. אין מילות רמייה. כי אלה בשירה העממית אינן יכולות לברוא חיים. מילות רמייה רוצחות חיים. לכל שירת ביאליק יש פעמון אזעקה. אזעקת אזהרה, כדי לטהר את המילה, כדי לקדש את האדם בקדושתה של הלחישה השירית. החורבן שבא על העולם במאה העשרים הוא תוצאה של מילות רמייה. הנוראות ביותר. מילות הרמייה זרעו את כל הקברים באלפי מיתות משונות. הקרבנות הם בראש וראשונה קרבנות המלים. מלים שהיו ילדי נאפופים. “הורסט וועסעל ליד”: “ווען יידיש בלוט פאָן מעסער שפּריצט”. אלו ממזרי עט ורעיון. התרבות לא עמדה לה להילחם נגד מילות נבובות, מילות רמייה של גבלס ואחרים. מכאן – החיים והמוות ביד הלשון. והרי המילה היא נצח החיים ונצח השירה.

המילה אוהבת את היופי, שהוא יסוד הטוהר. יופי הבורא חיים. “בלייב שטיין אַ וויילע ביזט דאָך אַזוי שיין”… להשהות את רגע היופי בעולם, להשהות את המלים היפות בשירה. יופי מפוכח אשר יודע את חידת החיים והמוות שביד הלשון.

נחזור לפסוק: “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים”. מפסוק זה עד “אל מלא רחמים”, חופפת על האות העברית: ורוח אלוהים מרחפת על המילה, על האלפא ביתא. ולא לחינם עסק “הזוהר” ועסקה “הקבלה” בלידתן של כל אות ואות. והקבלה מסבירה: למה נראית “האלף” ככה ולמה “הבית” היא פתוחה ולמה המם סופית סגורה וכו'.

אמרנו כי השיר צריך קצב. הוא זקוק למנגינה פנימית יש שירה בלי חרוז ויש בה קצב וגם מנגינה פנימית: “השמים מספרים כבוד אל, ומעשי ידיו יגיד רקיע” – אין בו חרוז, אבל יש בו מנגינה פנימית וקצב מיוחד. זה פרי בשל של שירה. כל תוספת מזיקה.

בחריזה יש מיסוד המישחק. אך אנחנו קוראי שירה מבקשים מישחק עילאי, שמוציא אותנו מן החולין ומעביר אותנו לחג.

שירה טובה חותרת לאחדות הצורה והתוכן. השירה העממית לא שמה לב לאחדות הזאת. היא שמה לב בעיקר על התוכן. לשירה העממית הולחנו הרבה ניגונים והם בגבול הנקרא מוסיקה יהודית.

כי הרי בעצם עד היום קיים הויכוח: מהי מוסיקה יהודית? מוסיקה יהודית יכולה להיות בטעמי המקרא, תפילות ופיוטים, שירת בית הכנסת, חזנות, כליזמרים בחתונות ובשמחות, רומנסות בלדינו, אופרטות של גולדפרדן, יצירות מאת בלוך, ברנשטיין, פזמוני קסטות, “שירי רועים”, תקיעות שופר. דבר אחד הוא מחוץ לכל ויכוח:

כל הלחנים שהולחנו לשירים עממיים הם בגבול הבטוח הנקרא: “מוסיקה יהודית”.

השירה המודרנית ביידיש נבדלת מהשירה העממית בכמה תחומים: האסוציאציות הן אחרות. היא קולטת את אור השירה ממרחבים אחרים, יותר פתוחים. אם השירה העממית היא אגם, הרי השירה המודרנית היא אוקיאנוס.

הטמפרטורה של השירה המודרנית היא אחרת. עקב שינויי אקלימים. כי השירה המודרנית היהודית שואבת את כוחה משלושה מרכזים גדולים, פולין שנחרבה, אמריקה וברית המועצות. רצף המלים שלה הוא אחר.

השירה העממית היא פרימיטיבית. היידיש פרימיטיבית…

עיצוב השיר הוא אחר. כי בינתיים העולם עשה הרבה אכספרימנטים על שירה… סמלים. מטפורות…

הפסיכיקה הנפשית היהודית היא אחרת. השירה המודרנית היהודית נתונה בתוך החורבן, בזמן שהשירה העממית היתה נתונה בתוך הבית היהודי הקטן אי שם בפולין, רוסיה או מקומות אחרים.

חוקי השירה הם אחרים. השירה העממית לא יכולה להגיע לסוניטה. אם גם התחילה להתקרב לבלאדה. הניגון הוא אחר.

הסערה בשירה העממית היא שקטה. שלא כן בשירה המודרנית. היבול של השירה העממית הוא גדול. וצריך לאסוף אותו ולהבין את דרכיו. נושא האהבה בשירה העממית שונה. הילד שונה. האשה שונה. כי חותם החיים הוא אחר.

העיירה היא יסוד השירה העממית. בשירה המודרנית משתורר הכרך… בשירה המודרנית יש יותר מבוכה. בשירה העממית יותר נחת. אם גם יש מאבקים של אבות ובנים.

השירה המודרנית הולידה זרמים. בדיוק כמו הפרוזה.

השירה העממית היא יותר לירית. רגשית. בשירה המודרנית תוססים כבר יסודות ראציונאליסטיים.

בכל זאת קיימת שותפות בין השירה העממית לבין השירה המודרנית. השותפות היא הבית היהודי. הצוותא היהודי. השירה העממית איחדה עדות יהודיות. כך גם השירה המודרנית. הדוגמא: העץ של האמהות שלנו. העץ של מאנגר. של א. צייטלין. התקוות אחרות. החרדות אחרות:

התקווה: “דו וועסט זיין אַ גרויסינקער”.

החרדה: “מאַרגאַריטקעלעך”. “בעריאַזקעלע”…

נראה לי כי האזנה לשירה העממית היא יותר גדולה מאשר האזנה לשירה המודרנית. עד היום קיימת האזנה דרוכה לשיר העממי.

במקום שההיסטוריון אינו מגיע – היינו – לחייה הפנימיים של העדה, לחייו הפנימיים של היחיד, מגיעה השירה העממית.

ההיסטוריון אשר ירצה לתת את הווי החיים היהודי של מאתיים השנים האחרונות, הוא לא יסתפק לא באייזיק מאיר דיק, לא במנדלי ולא באלה שקדמו להם, אלא ייאלץ לעיין בשיר העממי ולדלות ממנו את ההווי של הבית היהודי, של העדה היהודית.

החרוזים הפרימיטיביים השפיעו לא מעט על מאנגר ועל מ. ברודרזון ועל קולבאק. השירה העממית באה מעמך והלכה לעמך.

(אגב, מניין המילה הזו: “עמך”, ששלום עליכם משתמש בה: עמך שער און אייזן. מה משמעותה, מי יצר את המילה “עמך” שהיא מבטאת את האדם הפשוט, את העדה היהודית שאינה לומדת תורה.

באחד המחקרים קראתי, שהמילה הזו “עמך” לקוחה מפירוש ממדרש רבה על הפסוק במשפטים: “אם כסף תלווה את עמי”, אומר המדרש: אמרו ישראל לפני הקב"ה: ומי הם עמך? אמר להם: העניים, שנאמר: “כי ה' עמו וענייו ירחם”.

כמה פתוס בשלוש אותיות: עמך… אין ספק שאת המילה הזו יצר תלמיד חכם, כי עם הארץ לא יודע לא את הפסוק ולא את הפירוש של מדרש רבה).


ידוע, כי שיר העם ביידיש – זה עולמה של יהדות מזרח אירופה. בתחומה נתרכזו בדורות האחרונים שלפני מלחמת העולם השניה רוב מנינו ורוב בנינו של העם היהודי.

בעיירות נוצר השיר העממי.

בעיירה פולנית, לא נתנה החסידות לנפש היהודית להתפכח, בעיירה ליטאית – לא נתנה המתנגדות לנפש להשתכר. שני הפכים, של שכרון הנפש מזה ועולם של פכחון מזה. ועל כן כשעוסקים בשיר העממי אנו מחפשים ומוצאים גם את השכרון, גם את הפכחון.

ה“שטעטל” פירושה גם מרתף טחוב, גם “בוידעם”, עליות גג, גם חצר בית הכנסת, גם כיכר השוק, גם היריד והמאבק על קמצוץ פרנסה.

השיר העממי התהלך וכתר על ראשו: מהסנדלר לחייט, מהחייט לתפר, מהתפר לבחור הישיבה, מהשוק הישן לשוק החדש.

העבר פלש להווה ושירים על הגאון מווילנה, על רביים, על נפוליאון, על כובשים, על רוטשילד הגיעו לשוק הדגים, ומשם לשולחן המשפחה.

אוצר בלום של קללות משוק ווילנא, ואַרשה. מהקללות נרקמו שירים עממיים. כן גם מהברכות. היהודי בעיירה חי בשני עולמות: בעולם הקונקרטי של העיירה ובעולם הבא. בניגלה ובניסתר. היו לו חובות ארציים והיו לו חובות רוחניים אחרים. הוא בנה בית כנסת וקרא לו “על תנאי בית מדרש”, עד שיבוא אליהו ויבשר את הגאולה, ובית המדרש יעלה לישראל.

מתוך מתח והזדקקות הדדית, נפגש, כאמור, היהודי בעיירה עם הסביבה הגויית. עם האיכר. אלמלא היזמה של היהודי בעיירה, פולין היתה נשארת בלי רכבות ובלי כבישים. האדם היהודי בעיירה היה יוזם. הוא יצא עם תכנית רכבת ושיר עממי בכיסו וכוס יין:

לאָמיר טרינקען אַ לחיים / איי־איי־איי / פאַר דעם לעבן, פאַר דעם נייעם / איי־איי־איי־איי".

אם יש את נפשך לדעת את השיר העממי ביידיש, את המקורות מהם שאב השיר, אם תנחומות, אם עצב, אם בטחון, אם חולשה, אם עצמה – רגלך על מפתן העיירה היהודית תעמד ועינך תראה אוצר נשמתנו.

מי שירצה להכיר את התנועה הגדולה ששמה חסידות, את העדה אשר גיבשה נוסח תפילה משלה – אל העיירה לך: שם תמצא מחול, שמחת הגוף והנפש, התפשטות הגשמיות וגם עמידה נגד פוגרומים. וגם את השיר העממי.

רוחו של כל עם, היינו כל תכונותיו השכליות והרגשיות, ניכרים בספרותו. הסופר הוא היורש הטבעי של תרבות העם.

כשאני אומר סופר, אין כוונתי לאדם זה או אחר, אשר מאוגד באגודה מקצועית של סופרים, אלא גם העם, כי הרי העם הוא הסופר הגדול ביותר. וכשאני אומר העם, הכוונה לאיש העם, לאדם העממי.

על הצרפתים אנחנו לומדים מבאלזאק ומבודלר, לא פחות מאשר מהבריקדות של המהפכה הצרפתית. מטולסטוי, מדוסטוייבסקי, מגורקי אנחנו לומדים על מהותו של האדם הרוסי לא פחות מאשר מכל מלחמותיו. מאמרסון וממארק טוויין אנחנו לומדים על האדם האמריקאי לא פחות מאשר מכל מאבקיו של העם על שחרורו ועצמאותו.

ממנדלי, פרץ ושלום עליכם, מלייוויק ומשלום אש, מאיציק מאנגר, אנחנו לומדים על העם היהודי, על מהותו, דרכו ומאבקיו בדרכי גלותו. והרי יידיש היא בערך בת אלף שנים, והרי יהדות מזרח אירופה מרבנו גרשום היא בת אלף שנים.

היסטוריון אשר ירצה לתת את העם על כל דורותיו – לא יוכל בלי ספרות יידיש: בלי וארשה, מוסקבה, פטרבורג של שלום אש, יחסר להיסטוריון חוליה רצינית בתיאור היהדות לפני מהפכת אוקטובר ואחרי מהפכת אוקטובר.

כל יצירה ספרותית בעלת משקל נושאת חותמו של העם. כל הקלאסיקנים המפורסמים של כל ספרות מתגלים לפנינו באור גאונם הם, על רקע ירושת העם שלהם. סרוואנטס, כפי שאנחנו מכירים אותו ביצירת המופת שלו “דון קישוט” הוא סופר עולמי בכל רמ“ח ושס”ה, אולם הוא מסמל את החשוב ביותר, הפקח ביותר ברוח הספרדית; חכמת החיים הבשלה של שכבות העם המזוקקות באלפי פתגמים, אימרות וחכמות ושירי עם; ההומור העממי של אמא־ספרד, הרומאנטיקה, כל זה נארג ביצירה המנציחה את העם הספרדי. גם אוצר הלשון, שפת העם הוא חלק אינטגראלי מתרבות העם.

אמרסון, חוקר, סופר אמריקאי נושא בתוכו את כל סימני ההיכר הבולטים של העם האמריקאי, את המעמקים האמריקאיים, את שרשי נשמתו ומוצאו.

כל יצירה של פרץ מארקיש, דער נסתר, משה קולבאק, נושאת את מהותו של האדם היהודי הרוסי בין שתי מלחמות עולם.

המחקר מדבר על כל הפזמונים העממיים ששקספיר שזר לתוך יצירותיו והוא בעצמו כתב, כי הפזמונים העממיים, בעיקר של הליצנים, הם “כתב סתרים” שלו, הוא מפענח את הכתב הזה ומדובב על פיו את היצירה השלמה של עמו.

ויקטור הוגו כתב באופן מפורש, כי הפזמונים העממיים של צרפת, נתנו בידיו את העט לתאר את עמו הצרפתי. בלי שירי הצוענים מתקפחת שירתו של פושקין. בלי ה“בראַדער זינגער” – מתקפחת שירתו של מאנגר. בלי הפזמונים העממיים מתקפחת יצירתו של ביאליק.

בצדק כתבו החוקרים של השירה העממית: כל שיר עממי אנונימי הנו כמין הודעה מטעם העם: הפרחים פורחים, הבשמים מבשימים, ומגיע והולך הזמן שהדבורה תרדה את דבשה. היינו: שהספרות תרדה מהשיר העממי את יצירתה הגדולה.

הבים־באָם־באָם, השיר העממי החסידי האנונימי הביאו לעולם את פרץ ואת אנסקי ואת הניסתר ואת שטיינברג וברדיצ’בסקי ואחרים.

כשם שהחסידות היא המשך לקבלה, לאר“י, כן פרץ הוא המשך לשבחי בעל שם טוב והוא המשך לניגון החסידי. צריך לקרוא את ר' אבא לאנכי כדי לראות את ההמשך של “התניא”, של חב”ד בספרות העברית. צריך ללמוד את מאנגר, כדי לראות את השאיבה מבארו של בעל שם טוב ומבארו של שיר העם האנונימי.


אם נשכח הניגון סימן, כי באותה שעה נשתבשו דרכי חייו ועליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה: “כי לא לשוא, בני, משתכח הניגון הזה מן הלב. שי הוא לנו ואבן־בוחן. שמור לך זאת, בני”.

מה מבקש “דער רבי אלימלך”.

“אז דער רבי אלימלך / איז געוואָרן זייער פריילעך / איז געוואָרן זייער פריילעך אלימלך / האָט ער אָפגעמאַכט די הבדלה / און דער גבאי ר' נפתלי / איז געלאָפן נאָך די צימבעלעך די צוויי”. (כשהרבי אלימלך היה מאד שמח, ביקש מהגבאי ר' נפתלי להביא לו שנים צלצלים). כי בלי שני הצלצלים אין זמר. אין ניגון.

משה נאדיר – בעל השיר, נטל את המוטיב משיר אנגלי ידוע: “אָלד קינג קאול”.

השורות הראשונות של השיר האנגלי הזה מתחילות: “אָלד קינג קאול, וואָז עי מערי אַלד סאול, ענד עי מערי אָלד סאול וואז הי. הי קאָלד פאַר איז פייפ, ענד הי האָלד היז באול, ענד הי קאָלד פאַר היז פידלערס טרי”.

משה נאדיר הפך את השיר למוטיב חסידי מובהק והפך להיות לאחד משירי החסידים המושרים. הזמר החסידי שר את שירת “הדודעלע” לברדיצ’בר: “איה אמצאך, ואיה לא אמצאך בשמים ממעל הנך, / מלוא כל הארץ כבודך / דו־דודי־דו־די”. הזמר החסידי האמין: באשר ילך, ילך אתו הקב"ה, באשר יעמוד, יעמוד אתו רבון עולם, באשר הוא נמצא בכל היקום: מזרח, מערב, צפון, דרום, שמים, ארץ, מעלה, מטה, בכל מקום הוא נפגש עם הגבוה מכל גבהים ולו הוא שר את מזמוריו.

הרבי עמד במרכז ההווייה החסידית: “אונדזער רביניו” ואם יתן אלוהים חיים ובריאות, נסע אל הרבי. כי הרי הרבי – לאוו מילתא זוטרא הוא. על יד שולחנו לוגם החסיד כוס משקה, זוכה לברכה, יוצא במחול. אמנם יחף הוא, בבית אין פת לחם, הבגד קרוע, אבל הוא חסיד מובהק, וירקוד. אמנם טלאי על גבי טלאי והבית מלא רפש ובוץ, הרי הוא חסיד מובהק והוא ימשיך לרקוד. "פון וואַנעט קומט אַ ייד? – פון ליובאַוויטש / – וואָס טוט מען אין ליובאַוויטש? / מען טרינקט בראָנפן / און מען הוליעט, / און מע טאַנצט אַ קאַראַהאָד. (מנין יבוא יהודי? – מליובביץ. ומה עושים בליובביץ? שותים י"ש ומתהוללים ורוקדים במעגל).

על יד שולחנו של הרבי האמין החסיד, כי בבוא המשיח וסעודת הלויתן תהיה מוכנה, יתקבצו לסעודה כל גדולי הדורות (והוא ביניהם) ויעשו שמח: את שור הבר והלויתן יאכלו, את היין המשומר ישתו, משה רבנו ילמד תורה, דוד המלך ינגן בסעודה, שלמה המלך יאמר דברי חכמה ומרים הנביאה תרקוד. לסעודה כזו מוזמן החסיד. למה לא ישמח?

ועל יד שולחן הרבי מספרים סיפורי מעשיות ובעיקר מצויים במעשיות ספורי נסים ומופתים, ויש במעשיה שפך שיח, התוועדויות שהן חשבון הנפש וכששומעים תורה מפי הרבי מתקשרים אל כוח הדיבור שלו.

אהב החסיד את שולחנו של הרבי בגלל הזמר. הניגון. המחול, בגלל הניסתרות שבסיפורי המעשיות, בגלל הדברים הגבוהים והנפלאים. לא נחה דעתו של הברסלבר עד אשר הכריז: “על ידי סיפורי מעשיות של צדיקים דוחים מן העולם הרבה מן החשכות והצרות וממשיכים לעולם אורו של משיח”, ובילקוטי תפילות משלו קבע תפילה מיוחדת על סיפורי מעשיות. האמין החסיד בכוחו הכל יכול של הרבי: “דער רבי האָט געוואָלט וויין טרינקען / און קיין וויין איז ניטאָ / האָט דער רבי באַפוילן, / אַז וויין זאָל ווערן / איז מקויים געוואָרן אין איין האַלבע שעה / דער רבי טרינקט, און די חסידימלעך טרינקען אויך / און פילן דערביי אַזאַ מין טעם / וואָס קיין מתנגד פילט עס אַוודאי ניט” (ביקש הרבי יין לשתות – ואין. ציווה הרבי: יהי יין. ויהי יין תוך חצי שעה. שותה הרבי והחסידים ישתו גם הם, ויטעמו כאן טעם, לא יזכה לו מתנגד לעולם).

וגם הרבנית בפולקלור החסידי תופסת את מקומה הראוי. בכל מקום שהיא הולכת ובכל מקום שהיא עומדת חנה אתה. ואם הרבי מפשיל את כנף בגדו ושר, הרי הרבנית פורשת מפה על השולחן, כי הרי ידוע: כי הרבנית בכל מעשיה שופעת חן. והחסידים – בפאות, בפזמקאות לבנים, – סביב סביב ירקדו.

החסיד גם דואג לרבי לימי המשיח. מה יהא עליו לכשיבוא המשיח במהרה בימינו. העולם יהיה של אור, / י"ש ישתה באין מפריע / בהמה יקחו כשרה וחסודה, נכדה לפרה אדמה; ירתמוה למרכבת הרבי החסיד, במהרה בימיו לכשיבוא המשיח. המרכבה תהיה מגויל ולא מעור, הגלגלים – עצי שטים, הצירים – עצי הגפר, והשוט: פתיל צצית עוטה שופר… נאנח החסיד על יד שולחנו של הרבי תוך כדי זמר: “אימתי נזכה לכך?”

הפולקלור החסידי הוא עשיר ומגוון. הוא מרשה לעצמו ללעוג לחסיד היוצא לדרך בגשם שוטף, נכנס לבית מרזח קורץ למוכרת, מגלה לה את אהבתו, לוחש לה כי מצאה חן בעיניו ומבטיח לה – ומקיים כי יתן לה שי – חרוזים. את החרוזים לקחה, אבל אמרה לו לבוא בפעם אחרת. גם כובע קיבלה, גם צמיד, מחמדים וכתר פז, אבל היא המוכרת תמיד אומרת לו: תבוא בפעם אחרת. “איז ער אַוועק אָן וועג און שטעג / ווי אַ הונט אין די ניין טעג. מאַכט דאָס חסידל בים באָם” (יצא לדרך חסיד נלהב, תעה ככלב “בימי חלב” ויען ויאמר בים בם, ויען ויאמר: בים בם!). ניגון ללא מלים. מלים ללא ניגון והכל נארג בחיי החסיד ונתן לו כח לעמוד במצוקות. ועל הבעש"ט שר איציק מאנגר:

“אין יעדן טונקעלן פענצטערל / האָסטו אַ שטערן אויפגעדעקט / אין יעדער טונקל גראָער שויב / האָסטו דעם שײַן פון גאָלד אַנטפלעקט” (בכל חלון טוב באפל / הדלקת נגה של כוכב / בכל זגוגית שהאירה / חשפת בוהק של זהב" (תר. בנימין טנא) וכשמאנגר נפגש עם הבעש"ט והפך להיות לגבורו לרבים משיריו, הוא ספג את מאור עיניו ושר: “פון יעדן הייזל אופן וועג / פון יעדן פראָסטן גראָען קלייד, / זינגט די גאַנצע ווייטע ערד / דאָס ליד פון פרייד און געבעט” (מכל בקתה אשר על דרך / כל כסות דהה ורגילה / כל האדמה לי שרה / שיר של גיל ושל תפילה (תר: בנימין טנא).

הניגון החסידי הוא נושא למחקר ועד היום רסיסים ממחקר זה קיבלנו. בסיפורו של י. ל. פרץ “מקובלים” אנו קוראים: "הניגון האמיתי, הטהור, הוא בלי קול, בלי אומר ודברים, ניגון טמיר ונעלם, אשר ישורר הלב ואינו נשמע לאוזן. וזהו סוד “כל עצמותי תאמרנה”, כי אז ירננו העצמות, והשיניים דא לדא נוקשות מרעד ההתלהבות. ניגון זה אינו של בשר ודם, אינו בדוי מן המוח. זה כבר חלק מאותו הניגון שבו יצר הבורא את העולם, חלק מנשמת אלוה אשר נפח בקרבו. ניגון זה אין לו התחלה וסוף, והוא בבחינת “אש תמיד תוקד על המזבח”…

הוא אשר אמרנו: “דמעות פותחות שערים, זימרה מפילה חומות”, אם גם זימרתו של החסיד היא בלי קול, אף היא בחזקת “כל עצמותי תאמרנה”.

הפולקלור החסידי הוא עשיר ורב גווני.

אם נתחקה על דרכי צמיחתה של תנועה זו ומקור מולדתה וסוד הצלחתה ודרכי השפעתה, אנו חייבים לראות, כי יסוד ושורש במשנת החסידות: “עבדו את ה' בשמחה”. הרי זה כתוב במפורש בספר תהילים פרק ק‘, שהוא הספר להשתפכות הנפש ולקשר היום יומי של האדם היהודי עם א’.

מוסיפים החסידים ואומרים: בפרק ל"ב כתוב: “שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב”. זאת ועוד: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. לא הסתפקה החסידות בכך ואמרה: כל ישראל יש להם חלק בעולם הזה, וכל ישראל – פירוש אחד לו: לומדים ובני טובים, פשוטי עם, הדיוטות ועמי־ארצות.

י.ל. פרץ בסיפורו “בין שני הרים” מספר, כי נח לא הירפה מהגאון מבריסק ואמר לו: בא ואראה לך את החסידות על רגל אחת "בא נא אתי, רבי ומורי ואראנה לך, מן המעקה תראנה; לא את התורה בעצמה, כי אם את השמחה, את העונג ואת הנגוהות ואת האור, שהיא זורעת סביב לה. ושניהם רואים. מה הם רואים: "ממעל שמים גדולים ורחבים ממש אין סוף. ועין התכלת מתנוצץ בשלווה. וערפלי טוהר, לבנים כלבנת הספיר, נודדים ועוברים בסך, ואני מתבונן בהם ורואה, שהם רועדים ומרגיש אני ויודע שהם רועדים משמחה ומתענוג אין סוף, ולרגעים הם מרקדים ממש… ומתחת – אזור ירוק ורחב מאד, מקיף את ביאלא; אך הירוק ירוק חי הוא ונדמה לי שנשמות פורחות בין הדשאים, שהעשבים חיים הם ושמקפצים ביניהם מאורות קטנים ונפלאים – לשונות אש קטנות ומזהירות וכל הדשאים והעשבים רועדים מהתענוג הנפלא, ומתנועעים ומתחבקים ומנשקים זה את זה…

ובתוך הדשאים והעשבים – חבילות – חבילות של חסידים ומעיליהם ואבנטיהם, מזהירים באור החמה… והניצוצין והמאורות ולשונות הנוגה המתגלגלים בין הדשאים והעשבים מתדבקים בשולי בגדיהם באהבה וחיבה, בחן וחסד… ועיני החסידים נטויות אל המעקה, ומקבלות מלוא אור מאור פני הצדיק, והאור נאצל עליהם, והם יונקים את האור ומזמרים את האור, והזמר הולך הלוך והתנשא, הלוך והתרומם למעלה למעלה".

מלשונות הנוגה המתגלגלים בין הדשאים והעשבים, מעין התכלת הרועדת משמחה ומתענוג אין סוף, מתוך חבילות החסידים על מעיליהם ואבנטיהם בא הזמר החסידי, בא הניגון החסידי.

יהויכין סטוצ’בסקי במסתו על הניגון החסידי אומר, כי הזמר החסידי הביא צלילים חדשים לשירה העממית בין היהודים. הוא מכיל ניגונים ליריים מצד אחד, שירים שפתחו את הנפש לדבקות ולשמחה – ומצד שני – ניגונים עליזים – בקצב מהיר ועליז. גם הריקוד הפך אצל החסידים למחול דתי־עממי, לריקוד – קודש. הריקוד חסידי הוא ביטוי אמיתי ומקורי של הווי החסידים. הבעל שם טוב הוא מחדש הזימרה בין היהודים.

רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, הדינסטיה ממודזיץ, בה נוצרו הרבה ניגונים רבגוניים חדשים בפולין, הניגונים של חסידי חב“ד, העשירים והעמוקים ביותר; מלבד האדמו”ר הזקן שניאור זלמן מליאדי, יש עוד להדגיש את הדינסטיה של חסידי ליובביץ. בניגון החסידי באים לידי ביטוי עליצות, חדוה, התלהבות, דביקות באדוני ושמחת החיים. עם הניגון החסידי אפשר לבכות ואפשר גם לרקוד. הניגון עבר מפה לפה, הבן ירש אותו מאביו, הניגון עבר מדור לדור, עשה לו כנפים והתפשט בעולם היהודי וחי עד היום. הסבא אשר מלווה את זלמן שזר לדרכו מבקש ממנו, כי ישמור את הניגון של הרבי הזקן.

א. שטיינמן מציין באחת ממסותיו, כי בכלכלת הרוח קיים ויתקיים הויכוח: מי קדם למי או מי עדיף ממי: יוצרי השיטות, התנועות והזרמים, או מבשריהם;

המבשר הוא בחזקת גשש, מחפש דרך ואולי הוא, ולא הסולל ראוי לתואר: אב הרעיון. מחולל השיטה. אבל אין קפיצות דרך בחיי הרעיונות. כל רעיון זקוק להריון ממושך, לחבלי לידה, לגלגולי לבושים. אכן צדק הפסוק: מה נאוו על ההרים רגלי המבשר.

רעיון צומח כמו אילן, כיצור אנושי, גדל והולך ומיילדיו הם רבים לעין שעור. תחילה הוא בא בחזקת חלום מעומעם, השגה שאינה בגדר הישג; הרבה עמל מושקע בחלום עד שהוא הופך לכוח מניע לבבות, ממריץ, כלי לחרישה ולזריעה, לסיקול וזיבול, להשקאה תקינה.

גורלם של הנחשונים לשכחה. אבל בחביון הזמנים שמור להם מקום כבוד; בחביון הדרכים אנו מוצאים את בעל החלום, מעלים אותו מהמערה האפלה וההיסטוריון עושה הכל, שחוק הגניזה לא ישלוט עליו.

הנה למשל החסידות. היא היתה גנוזה כבר בספרי יראים, באגדה, בדרוש, בזוהר, בקבלה, בספרי חסידים, בחינת אותיות פורחות ומשאלות חסודות של יחידי סגולה. בא הבעש"ט והמשיך את האותיות לתוך החיים ושיקע את הלבנים בבנין.

הפולקלור של התנועה החסידית הוא עשיר ורב. מימרא של רבי, סיפור של צדיק, – עולם גדול מקופל בו.

נוצר פולקלור בנוי על סיפורי מופתים של רביים. בא מנדלי מקוצק ואמר: אל תחפשו מופתים. חפשו את האמת. כל מעשי הבריאה הם מופת. כל אילן וכל סיפור מספרים נפלאות הבורא. הוא הפליא בפתגמים, באימרות, בדברי חכמה. לקוצק אין אגדות. בקוצק היה בוער כבשן האמת. החסידים על דרש רבי מנדלי מקוצק הוסיפו כך: אמת מארץ תצמח. אמת – בגימטריא: קאָצק.

אימרות קוצק עברו את העולם היהודי:

“בקוצק יש נשמה ולא שעון”.

“החסיד יש לו יראת שמים והמתנגד – יראת שולחן ערוך”.

“אני יהודי מכורך בתהילים”.

היהודי הקדוש בא אליו בחלומו לאחר פטירתו ואמר לו: אני אהיה רבך מעולם האמת. השיב לו רבי מנדלי: אינני רוצה ברבי מת.

“האדם נברא כדי להגביה את הרקיעים”.

“אילו ידעתי שאני מצאצאי אברהם יצחק ויעקב, הייתי שומט את המגבעת אל הצד ורוקד קוזאצ’וק ברחובה של העיר”.

סיפורי ר' נחמן מברצלב הינם הפיסגה אליה הגיעה הספרות הסיפורית העשירה שצמחה בחיקה של התנועה החסידית. הסיפורים זכו לתפוצה רבה בקרב קוראים מסוגים שונים; חסידי ברצלב קוראים בהם כקוראים בכתבי הקודש; סופרי ההשכלה העבריים שמו אותם מטרה לחיצי הסטירה שלהם; חוקרי הפולקלור האירופאיים ראו בהם יצירה נעלה בדמות הסיפור העממי האירופאי; חוקרי החסידות והספרות העברית ביידיש ובעברית הקדישו להם מחקרים רבים. אולם הנכון הוא, שעד היום, ובכך מודים גם תלמידי הברצלבר, לא כל הרמזים מובנים להם.

עלינו לציין, כי ר' נחמן אסף מוטיבים בודדים מסיפורי עם והוסיף הרבה משלו. האגדה העממית היתה בידו כחומר ביד היוצר, והוא לש בה לפי רצונותיו. כך גם עשו גדולי המשוריים ובתוכם: איציק מאנגר, יעקב גלאטשטיין.

ר' נחמן רצה בלבוש סיפורי להסביר להמונים את מושגיה וסמליה של הקבלה. המשורר מאנגר, ואתו משוררים גדולים אחרים, אף הם רצו בלבוש שירי להסביר את האגדה העממית, להסביר את מסתוריה, מעמקיה, חכמתה, אמרות עם, פתגמים. ר' נחמן חתר למידה של בהירות. כמוהו איציק מאנגר – בהירות בדרך של בלאדה, שיר עממי, ניגון.

ר' נחמן היה דידאקט מובהק. הוא בא ללמד: אל יאוש. העולם איננו נשלט רק על ידי הרשע. בשניים מסיפוריו החשובים ביותר “אבידת בת המלך” ו“מעשה בשבעה קבצנים” נעדר הסיום, אשר לפי מתכונת הסיפור צריך בשניהם לתאר את הבאת הגאולה.

הענין הדידאקטי – הלימודי שבהיעדר הסיום אצל הברצלבר, הוא להשאיר מחשבה כיצד יכול האדם לסייע בהבאת הגאולה.

גם לייוויק, גם מאנגר משאירים מחשבה כיצד יכול האדם האחד לעזור לשני, כיצד הוא יכול אפילו לעזור לאליהו הנביא.

ספרות יידיש יודעת שתי תקופות של הערכת החסידות: א) ההשכלה שלעגה לצדיק, ראתה ברביים מרמים, מתנגדים לדעת. כתבו פרודיות על ה“תורה זאָגן” של הרבי. החסידות הריהי לפי ההשכלה הדרמה המלעיגה של אקסנפלד: “אַגענאַרטע וועלט” ב) הניאו־חסידיזם: פרץ, בובר, ברדיצ’בסקי והשירה ביידיש (מאנגר). אלה שרו שירי מזמור לחסידות. ראו בה מדרגה גבוהה. תורת החסידות פילוסופיה היא; החסידים, ניצוצות הנדבקים לשלהבת הגדולה – לצדיק. לרב.

הניאו־חסידיזם השפיע על כל ספרות יידיש וספרות עברית.

ספרות יידיש – השירה בחסידות.

ח. נ. ביאליק היה רחוק מחסידות, אולם בשירו: “אמי זכרונה לברכה”, הוא מדבר בהערצה על הוועלעדניקער רבי, מחבר הספר “שארית ישראל”, אשר היה הרבי של הסבא של ביאליק. מהסבא של ביאליק שהיה חסיד, קלט ביאליק לתוכו הרבה סיפורי חסידים.

א. ליסין. דער נסתר. זישה לנדוי. מנחם באריישא. י. י. שווארץ, י. י. סיגאל. איציק מאנגר. אליעזר שטיינברג. יעקב גלאטשטיין. ז. וויינפר. אהרון צייטלין. נפתלי גראס. שמואל האלקין. בעריש וויינשטיין. אברהם לעוו. אריה שמרי. י. ח. בילצקי, מאטעס דייטש, בר הורוביץ, אברהם טברסקי – פלידה גדולה של משוררי יידיש עסקה בחסידות.

הבעש"ט הביא עמו כח דמיון. ניגון מיוחד. מטפורות. אורות. מראות. הקבלה הביאה אתה סמלים. סמלים – גדושי מחשבות. ובסמלים – הרבה פיוט. הזוהר טובל בפנטסטיקה של המזרח. בהתלהבות. בעמקות רבה. הזוהר הוא אוצר של חכמת חיים, של התעלות. הזוהר הוא הקבלה האמנותית.

הקבלה והחסידות יצרו מושג שצריך לשים לב אליו: דבקות. (באַהעפטונג) (צוזאַמענגיסונג) (אַריינלעבונג). דבקות עם א', עם האוניברס. דבקות הנשמה הקטנה עם מאורות עולם. דבקות עם מעינות נסתרים.

בחסידות, כפי שהתפתחה בספרותנו אנו מריחים את ריח הנוף של אוקראינה, את השמים והכוכבים של הרי הקרפאטים, את החמרים של מולדביה, את ריח היער הסבוך של פולין.

ספרה האגדה, כי הבעש"ט פעם התפלל בכפר בגורן, רקדו מתוך התלהבות אתו כל חביות התבואה והן רעדו מהתלהבות.

הספרות – בעיקר השירה – השגיחה באגדות אלה.

ר' פנחס קארעצער התבודד בשדות והיה רועה צאן. מאנגר השגיח בו.

בתקופת המאבק בין ההשכלה לחסידות קבעו החוקרים: ההשכלה – שירים ללא ניגונים. חסידות – ניגונים ללא שירים.

אולם על יד ניגוני החסידים נוצרו בעברית דווקא שני שירים עממיים אשר כבשו את הספרות ואת העולם היהודי: “יונה הומיה” למאיר הלוי לעטעריס ו“התמורה” לאדם הכהן לוינזון. משירים אלה בתוספת שיר גרמני כתב ביאליק את השיר העממי “מאחורי השער”: “בת יונים הומיה / בת יונים בהירה / נחתני בים / על כנפי הסירה / ותשליכני לארץ הבחירה”.

בעקבי שירים עממיים אלה קרא האבא של אברהם, זלמן ושרה רייזן ר' קלמן רייזן את ספר השירים העממי שלו בשם “יונה הומיה”. ואין כל פלא שהסופר היידי אייזיק מאיר דיק הרחיב את הנושא “יונה הומיה” – “די קלאָגענדע טויב” ובעקבותיו עשרות משוררים שיצרו שירם יפים על היונה ההומיה.

אולי זה אחד המיפגשים היפים סביב היונה בין העברית והיידיש – “עיר היונה” לנתן אלתרמן. אין גם פלא, כי באחד השירים היפים של א. סוצקבר על החורבן – הנושא הוא: היונה ההומיה אשר לא באה בזמן המבול באירופה ועלה זית בפיה.

כל אשר יודע יידיש מתענג על דרך דיבורו של העם, לשון יפה, גמישה, חיה. השפה העברית היתה לשון הספר עד שהיא הפכה ללשון החיים, לשון יידיש היתה בעיקרה לשון החיים, עד שהיא הפכה ללשון הספר ואחרי המלחמה ללשון המתים.

ההווייה הישראלית חייבה במשך זמן רב כפילות לשונית (דב סדן קורא לזה “אוניה פרסונאלית” בין לשון הזמן ולשון הנצח).

אל נעלים עין מהשירים העממיים על ירושלים, בעיקר גולדפאדן: “ירושלים, ירושלים מיין טייערער איינציקער אָרט”, והרי אלו הם שירי ציון הנרגשים. הנה הוכיח דב סדן, ששירו של שלונסקי: “אהל שה וסתיו ודלף” ינק השפעה מהשיר העממי: “אויפן בוידעם ליגט אַ דאַך נאַקעט אָן שינדעלעך, און אין וויגל ליגט אַ קינד נאַקעט אָן ווינדעלעך”. האם אין כאן גלגול של ניגון?

ההיסטוריון ימצא געגועים רבים על שיבת ציון לפני הרצל, לפני אחד העם, הוא ימצא דורות במאבק קשה על החיים וברצון להשתחרר מגלות: אַהיים, אַהיים יידעלע אַהיים"…

ביאליק עשה את שיר העם יסוד גדול בשירתו, בין במחזור שירי העם שלו בין בשירים ובפזמונות לילדים. אלו אשר ידעו את גדלותו של השיר העממי, ידעו להכין אסופי זמרה, והביאו לנו ממבחר שירי העם ביידיש.

אוצר גנוז לפנינו. אוצרו של העם היהודי. ועד היום בקיבוצים כשמביאים בחורה לחופה, הניגון הוא משיר העם היהודי הבלתי נשכח.

ופרשה גדולה מיוחדת במינה הם שירי העם, היינו: שירים שנוצרו עם מילודיות על ידי העם בתוך השואה. זוהי נחלה גדולה שהיא בעצם חדישה, אולי בראשיתה. (בעריכת לייוויק הופיע קובץ אחד ועוד היד נטוייה).

כאמור, פרץ התעניין מאד ביצירת העם היהודי, ובייחוד בשירי העם והם היו בשבילו גם נושא לחקירה וגם היוו לו מקור יניקה ליצירתו.

כידוע קיימים שני כרכים ביצירת פרץ: “אין שטעט און שטעטלעך” ועם הנסיעה שלו על פני עריה ועיירותיה של פולין בשנת 1890, הוא בא במגע עם המוני העם היהודיים הפשוטים, למד את השיר העממי, את האמונות התפלות, רשם חלומות, מעשיות. בא במגע עם אספנים פולניים ויצר יחד2 אתם חוג לפולקלור.

אנסקי היה קרוב לפרץ והביא לו הרבה חומר פולקלוריסטי. וכן מעשיות שונות וגם סיפורים חסידיים. פרץ אהב לשיר את השירים העממיים וד"ר גרשון לוין בזכרונותיו מספר, שכל עצב בפניו של פרץ היה נמחק כשהתחיל לפזם: שירים עממיים, “מאירקע מיין זון” או שיר אחר.

פרץ הכין לדפוס ספרון של ארבעים ושניים שירים עממיים ועד היום לא ידוע למה ספרון זה לא נתפרסם. הוא אפילו קנה מהפולקלוריסט י. ל. כהן את האוסף שלו כדי לפרסם את זה. פרץ כאמור היה גם מהלך ברחובות ורושם שירי עם מפי אמהות, מפי נערות והוא גם שילם להן. פרץ ביקש עוזרים ומסייעים לאיסוף שירי עם. אף פירסם עבודות על שירי עם.

פרץ כתב כי בשירי עם יש שני דברים: השיר והעם ובשניהם יש דבר שלישי: היופי והאמת. יש בשירי עם, כתב פרץ, יסוד אמנותי ושירת החיים. הוא ביקש גם להשוות את שירי העם שלנו לאספים של האחים גרים וזה כדי להוכיח, ששיר העם שלנו איננו שר על שודדים ורמאים.

שירי העם היוו מקור השראה לא רק לפרץ.

המוני העם אינם מתענינים כלל וכלל בשמו של המשורר שיצר את השיר. הוא אינו שואל אם “דאנא, דאנא, דאנא” שייך לאהרון צייטלין או למשורר ששמו לא ידוע. אם “רייזעלע” הוא שיר של גבירטיג או לא, אם “אויפן פריפעטשיק” הוא של ווארשאווסקי או לא.

העם מעוניין בגורלו של האדם, כפי שהוא מוצג בשיר. גורלה של האהבה הנכזבת, של החייל היוצא למערכה ונקרע בגעגועים לנערתו. מעניינת אותנו העלילה שבשיר ולא שמו של המחבר. המאורע, המצב, הגורל. אלה ששומעים שיר עממי אינם מתווכחים גם אם החרוז הוא בסדר ואם התיאור של המאורע הוא בסדר, שלא כן בשיר שהוא כבר בעידן הספרות המודרנית, שמשכיבים אותו על האבניים ומנתחים אותו.

השיר העממי אינו עובר ניתוח, כי הוא איננו בא להבליט, להאדיר תכונה מיוחדת זו או אחרת של הגיבור. הוא מעמיד טיפוס ודמות בחזקת: כזה ראה וקדש. אברה’מלע מלמד. בסיכומו של דבר: מקור חיותו ועיקרו של השיר העממי, כמו הסיפור העממי – העלילה. כל שהפאבולה כובשת, משכנעת, חד פעמית, בלתי משתכחת – רב טובו וערכו של השיר העממי.

השירה האמנותית מבקשת כבר חסד כפול: חסד תוכן וחסד צורה. השיר האמנותי שם הרבה דגשים גם על הלשון. השיר העממי חייב להתקבל על הלב.

לשיר העממי ביידיש יש גוון משפחתי ואין הלשון גורמת לכך אם הוא שיר עממי טוב או רע. השיר העממי היהודי יוצא לדרך עם ההרגלים, המסורת, המציאות החברתית והלאומית. אלה צרים את צורתו. גם בסיפור יש הבדל בין אלף לילה ולילה, שיש לו גוון עממי דמיוני לבין הנובילות של באלזאק או סטנדאל.

השיר העממי, כמו כל משורר טוב הוא נציג עמו וכל מה שהשקיע מנשמתו של העם, מתקבל באהבה.

השיר העממי עושה הכל כדי לעורר בנו חיוך, צחוק־משובה. יש בשיר העממי הרבה אמונה, ועוד הרבה עלילות ונושאים מחכים ליד אמן.


בשיר היהודי העממי חסר יסוד הגבורה, האלמנט ההירואי, חסרים האלמנטים של מלחמה וכח פיזי. המוטיב היסודי של השיר העממי זוהי הערגה של האדם היהודי לתורה, המאבק עם התנאים הכלכליים. הכל בכיוון הרוחניות, להבין את הסודות הכמוסים בתורה.

היהודי חזר אין ספור פעמים: “די תורה האָט ניט קיין גרונד”, “די תורה איז ברייט ווי דער ים”. “די תורה איז די בעסטע סחורה”. “ווו תורה דאָרט איז חכמה”. פתגמים אלה עוברים בחוט השני בחיינו היהודיים.

כבר עם הולדת הילד מלמדים אותו כי כל הנשמות הנולדות עמדו כבר תחת הר סיני. כלומר, אתה, רך נולד, כבר היית קרוב לתורה. חיית עוד בתקופת מתן תורה. כשהילד עוד עבר, מספרת האגדה מופיע מלאך אשר נותן לו סנוקרת סמוך ליציאה מהרחם והוא שוכח את כל התורה ומתחיל מחדש. הצדיק נולד בנסים, רש“י, יהודה החסיד, הרמב”ם. אליהו הנביא לומד תורה עם כולם. חסר האלמנט המלחמתי. יש תפילה, תענית, יעלות, דמעות. אין שירת ניבלונגים.

ילדה יהודיה שרה: "אַז מיין מוטער וואָלט געווען אַ גוטע / וואָט זי מיר פאַרקנסט, אַ חתנדל פאַר מיר מיט די שוואַרצע האָר, מיט די בלויע אויגן / צו דער תורה זאָל ער טויגן… על יד שירים אלה, שירים ששולטת בהם הדמעה: שמא יצטרך להיות חייל, לא, חלילה בגלל זה שקשה לשרת בצבא, אלא זה מביא לביטול תורה. וכך שר השיר העממי:

“בשעת איך בין געווען פינף יאָר אַלט, האָט מען געטאָן מיך אין חדר פירן / איצטער דאַרף איך אויפן פערד שפּאַצרין / בשעת איך בין געווען צען יאָר אַלט האָב איך געלערנט חומש מיט רש”י / און איצטער דאַרף איך עסן פון קעסל די קאַשע". "דער ליבער שבת קודש איז דאָ, איך מעכט גיין אין שול אין דער פריער שעה, אין שול דאַרף מען גיין אין דער פרי / קומט צוגיין דער פעלד־פעבל און שרייט אויף: “נא אוטשעני אידי”. “בעסער צו ליגן אויף איילע ברעטער, איידער צו רופן דעם יוון “פעטער”. “בעסער צו טראָגן טלית און קיטל איידער צו טראָגן דאָס סאָלדאַטסקע היטל”. “בעסער צו לערנען צוואנציק יאָר גמרא, איידער צו האָבן אויף זיך די צרה”. “בעסער לערנען צוואנציק יאָר תוספות און מהרש”א, איידער שטיין “נא טשעסאך” אַ האַלבע שעה. והשיר מסכם: בעסער גאָטס תורה צו וויסן, איידער מיטן ביקס צו שיסן”. (יותר טוב לדעת ה' מאשר לירות ברובה). אין תיאורים אפיים של ניהול מלחמות וקרבות. גם השיר העממי שנוצר בפולין עם ראשית המלחמה ביטא פשוט: “דער דייטש איז געלאָפן מיט אַלע האַרמאַטן, פּוילן איז געבליבן אָן סאָלדאַטן”.

הבדיחה היהודית סיפרה, כי בראש גדוד אחד עמד יהודי והוא היה מכריז: “איך בין מכבד יאַנקל בן זרח מיטן ערשטן שאָס”, כאילו מכר פסוקים של “אתה הראית”.

השירה החדשה יצרה סמלים חדשים, אימאזשים חדשים, מיטפורות חדשות, אולם הדרך לשירה החדשה הובילה דרך מינהרתו של השיר היהודי.


ז. שניאור בספרו “ביאליק ובני דורו” כתב:

“ביאליק התעמק בנגינות העממיות הפשוטות הנשמעות מפי חייטים ובעלי עגלה ובתולות־עיירה, נתן אותן אל כור יצירתו, שרף את סיגיהן והרים את גרעין־זהבן להוד שבמלכות אשר כמוה לא ראתה המנגינה היהודית, הפרימיטיבית גם בחלומה”.

ממשיך שניאור ואומר:

“אותם החרוזים הרופפים והגרועים מנקודת הראות של ספרות אמנותית, המצטרפים על פי רוב בקושי גדול לענין אחד שלם, אשר שרו בלשון העם ושונו לפי טעמם והלך רוחם, – הפועל, הבתולה הבוגרת, הבדחן, הקבצן, העגלון על דוכנו ואשר רק פזמוניהם הנגינתיים הקלים עמדו להם להשתמר בזכרון העם ולבלתי התפורר חוליות חוליות, כיוון שעברו את המצרף של המשורר – קרה אתם אותו המקרה אשר יקרה את הפחם הבא במעבה האדמה, בלחץ נורא ובחום עצום: הוא הולך ונהפך ליהלום… פיזמון פיזמון והריתמוס שלו. שיר ושיר וצורתו. ביאליק התנפל על מקור עממי זה ולא נח ולא שקט עד כי דלהו עד קרקעו, שתה ממנו עד נטפי בדלתוֹ על סביבתו. מפתיע היה המעבר של ביאליק מן השירה הנבואית לשירי העם”.

על עצו של ביאליק היתה יידיש רק ענף, אולם ענף שאינו מפגר אחר השורש; ענף שאיננו עומד ברשות היחיד, פרוש מכלל צמיחתו של העץ, אלא משוייך לגזע ולצמרת. וכשבא הגנן להשקות את העץ כולו, ספג גם הענף, את מנת המים ומנת השמש.

שירתו של ביאליק ביידיש, בעיקר המוטיבים העממיים, אלו הקרויים זמר־עם, היא נביעה שבנפש. מיתרים מתנגנים.

את חשבון הנפש של הדור, את ההרהורים שהם בתחומי ההלכה והאגדה והביקוש אחר נתיבות אל, הבאר ממנה שתה העם ואבותיו – עשה עברית, אולם עם יידיש התעלס, עם חן הפשטות והתום שבה, עם חכמת הלב וכוחותיו הנפשיים, עם נשמת העם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בזמר־עם.

“געגועי הילדות, כתב ביאליק הדקים, ילדות בגיטו והחדר נוחים להיאמר בז’רגון באותה הלשון שבהם הם נבראים”. מכאן גם יניקתו ואהבתו לשיר העממי, שהוא נחלת יידיש, אשר נברא בשפה זו ועוצבה על ידי האדם הפשוט הבלתי נראה לעין והבלתי מוכר, אשר מביא את געגועיו לבית המדרש, לרשות הרבים, למשפחה ולכלל.

בשירה העממית היהודית ידוע השיר “אויפן באַרג, איבערן באַרג” (על ההר, מעבר להר) שמחברו אינו ידוע, ויתכן וביאליק שאב ממנו את הנעימה אשר יש בה נעימה של יגון ותקווה וזה דבר השיר: "אויפן באַרג, אבערן באַרג פליען טויבן פאָרן / פליען טויבן פאָרן / איך האָב נאָך קיין נחת ניט געהאַט / אַוועק מיינע יונגע יאָרן. / שפאַנט זשע מיר, ברידער / די שוואַרצע / קאַרע פערד, / און לאָמיר לויפן פאָרן / אפשר וועלן מיר קענען אומקערן / אונדזערע יונגע יאָרן / קערט מיר אום, יונגע יאָרן / מיר וועלן אייך צונעמען / מיר וועלן זיך אומעקערן / ס’איז ניטאָ צו וועמען! / “קערט זיך אום יונגע יאָרן / טוט אונדז ניט פאַרשעמען”.

(על ההר, מעבר להר / זוג יונים פורח זוג יונים פורח / עוד נחת לא שבעתי / פרחו שנותי הצעירות / רתמו, ע"כ, אחי / את סוסי השחורים האפורים / הבה ונרוץ, נסע / אולי נצליח להחזיר את שנותינו הצעירות / “שובו, שובו שנים צעירות / נקבל אותכן / לא נחזור / לא נחזור / אין למי לחזר / שובו שנים צעירות / אל נא תבישו אותנו”).

שיר עממי פשוט זה השפיע על ביאליק ואין ספק כי בעקבותיו כתב את השיר ביידיש “אויף דעם הויכן באַרג”. אם גם השיר העממי היידי הנ“ל חסר את האתמוספירה של גן הפירות, אולם הם נפגשים במישור אחד. בשיר העממי היידי הנ”ל: “מיר וועלן זיך ניט אומקערן” (לא נחזור) בשירו של ביאליק: “כ' ווייס נאָר, אַז עס קומט קיינמאָל ניט צוריק” (ידוע לי, כי אין הם חוזרים). השיר העממי מדבר על “פליען טויבן פאָרן” (זוג יונים פורח) ואף שירו של ביאליק אינו חסר את ה“שוועלבעלעך” ו“פייגל־שפראַך”, הקריאות המתפרצות ומבעי הרגש והגעגועים הכמוסים. זרמי הביטוי בונים עולם שירי אחיד.


ההגדרה: מה זה שיר עם, עד היום שרוייה במחלוקת.

השיר העממי הגיע אלינו מלפני דורות ובדרכו איבד הרבה נוצות. דבר אחד ברור: מה שנשתייר ממנו, הוא רק קטע, הוא רק סירוס של המקור. כי בכל שיר עם, העם שולח את ידו. גם אם לשיר־עם יש אבא, ויודעים מיהו הסופר אשר כתב אותו ויודעים מיהו המלחין אשר הלחין אותו, העם עושה בו כבתור שלו, ואף מוסיף או גורע מן הטקסט ומן הניגון. כלומר: לשיר העממי יש הרבה אבות.

כי על כן, כך אומר השיר העממי: “האָבן מיר אַ ניגונדל”, אשר מבקש, כי לא נבישנו, כי הוא מזכיר על ימים עברו, כי “אותו עוד שרו אחינו, אחיותינו, עת גם הם עוד ילדים היו”. שרו אותו אבא ואמא, סבא וסבתא, – כלומר: הוא עבר דורות ודורות עוברים מטמורפוזות, כלומר: תמורות. בדרך כלל – השירה העממית היא מסורת שבעל פה וכשמסורת זאת נרשמת חלות תמורות בשורות, באותיות, בחרוזים כיד האדם המעתיק אותו. אם השיר יצא לרחוב, רואה בו כל אחד את קנינו. נרקמת אהבה גלויה או נסתרת בין הרחוב לבין השיר המהלך בתוכו, אהבה בין הכינור לבין המנגן ולכינור וכן למנגן יש קפריסות: יש והוא משתפך כיד הסתיו ויש והוא בא עליך כיד האביב. החלקה הזו הקרויה שיר עם, היא חלקה מעובדת על ידי הרבה חופרים, הרבה חורשים, הרבה זורעים. הבית הנאמן שלו הוא הרחוב. הדורות אשר עוברים את הרחוב. השיר העממי הוא גם אשה חוקית, גם פילגש.

האגדה אומרת, כי מחלציו של דוד יצאו ארבע מאות ילד והצאצאים המו כמכלאות צאן. חצר מלאה חמולות. כזהו השיר העממי. יש בו אנחות נשים הכורעות ללדת, ורעש תינוקות וילדים מתרוצצים.

במשק הזה, הקרוי שיר עם, צריך לדעת לטפל.

צדק דב סדן, כשהוא קובע במסתו על שיר עם, כי העם מקיים את העיקר ומשמיט את הטפל. שירו של ז’יטלובסקי: “ס’איז נישטאָ קיין נעכטן, היינו: “יום אתמול איננו, המחר עוד אין, רק נשאר פירור של היום, – הדאגה מנין? יי”ש כוסית מזוגו, כל עוד חיים הננו! אם ירצה השם בעולם הבא / מאום לכם לא יתנו!”. שיר זה עבר גלגולים שונים וכל אחד התאים אותו להשקפת עולמו. היו כאלה אשר אמרו: תחיה עם היום, כי אין מחר, ואם יש, אינך בטוח אם תשיג משהו, והיו כאלה אשר קבעו: היום איננו פרטנר בחיינו, העיקר המחר. היום הוא מטומטם, המחר – בהיר, זוהר, חכם. השאלה היא – הזיקה לתכלית החיים. הנה פנה היום ונסו הצללים, על כן, בטח במחר. שאל לשלומו של המחר. בעולם הבא, שהוא המחר הדתי, נותנים: שור הבר, הלויתן, כוס משקה, חכמה, ניגון, הכל נותנים.

שיר העם אומר על כן: תלוי – מי נוטל אותי ליד. מי שר אותי. זקן או נער. איזה דור מגלגל בשורותי. אם אתה בא מעמקים, שפלות או הרים, אם אתה בא מהדרך הרחבה של החיים, או מהסמטאות. אלה ואלה דברי אלוהים חיים, אולם הם מוליכים את השיר העממי לכיוונים שונים. שירו של מ. מ. ווארשאווסקי: “גרויסער גאָט מיר זינגען לידער / אונדזער הילף ביזטו אַליין, נעם צונויף די סנאָפעס ברידער, ביז די זון וועט אונטערגיין” (אלוהים גדולים, אנו שרים שירים, רק אתה הוא עזרתנו, איספו את האלומות, עד שהשמש תשקע), עבר מטמורפוזה בברית המועצות. אלוהים סולק מהשיר ובמקומו בא האיכר, האדם. השיר לא שונה, רק השקפת עולמו של השיר שונתה. נתחוור לו לאדם הרוסי אחרי מהפכת אוקטובר, כי אלוהים איננו עזרתו של האדם ועל כן יש לשנות את השיר. השיר מדבר על עמל, על זריעה, על לחם – ואין לשנות את תכנו. אולם השיר עבר ניתוח רציני, המרוקן את תכנו היהודי. השינוי הסוביטי רוקן את השיר העממי מהדביקות היהודית. תכנו היהודי הגיע לשפל המדרגה. סולם יעקב נשמט ממנו. הוא נטול קווים ותגים יהודיים, הוא “נגאל” מעולמו היהודי, הוא נוצח, הוא נגרף בשטפון של חולין. בשבילנו התיקון הזה, – אם גם תכנו העמל, הפרוליטארי, נשאר במלוא גדולות – הוא בחזקת שברים וקרעים, כי ניטל ממנו העיקר היהודי: “גרויסער גאָט”.

הווה אומר: כשאנו באים למסכת השיר העממי, במידת האפשר, עלינו להתחקות על השינויים והחילופים, כיצד לעתים שיר החורש את הרחוב במשך דורות, הופך להיות משיר אביב לשיר סתיו, מסבר פנים לבבי, לאנחה. השיר העממי הוא לעתים נושא הכלים של הדורות. דעתו נוחה מהשינויים, אנחנו רק, הבאים בסוד השיר העממי מבקשים לדעת יותר, על האבא, על האבות, על השינויים והחליפות.

שפת השיר העממי היא פשוטה. לשון יידיש הצמיחה מאות ואולי אלפי שירים עממיים ולא בחשה לא בתלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי, לא באיוב ולא בשיר השירים, השיר העממי ביידיש העמיד את הסיר על אש הבית היהודי, על חוּמה של המשפחה היהודית, על טרדות הפרנסה, על הזמזומים הנעימים והטראגיים במסכת האהבה, הגיע לחותנת, לאשה המקודשת כדת משה ולאהבות אסורות, נוסח מרגניות (מארגארעט־קעלעך) של שניאור, לאשה, זו המקיימת את הבית ומאפשרת לבעלה ללמוד תורה והיא רק הדום לרגליו בעולם ההוא, לילד היהודי של “חדר קטן, צר וחמים, ועל הכירה אש, שם הרבי עם תלמידיו, לומד אלף בית…” לפזמון החוזר, תחילה בקול חרישי ואחר כך ביתר שאת וביתר עוז:

“את תורתי, ילדי חמד, שמעו, למדו נא, אמרו יחד, כולכם יחד: קמץ אלף אָ”. בסיר זה התבשלה דמעתו של היתום, ודבקת בו לאהבה, לרחם עליו, להושיט לו יד, לפרקים מופלאים של שלומיאלים והם גיבורי הבורסא ושווקי המסחר של גבורי שלום עליכם, ולכיסופים היוקדים להגיע לעולם שכולו טוב, להכיר ולדעת את הגן עדן.

מהשירה העממית הזאת על שלל נושאיה וגווניה נולדה הבלאדה של איציק מאנגר. כל הזריחות והשקיעות של השיר העממי טבולות בה.

השיר העממי הדליק את המשורר לשיר על האשה המצפה לבעלה, כי יחזור מהדרכים הרחוקות. ערב, ערב היא יושבת על ה“גאניקל” ועיניה צפות למרחקים והיא כולה באר של לזמירות והיא מזמרת בלחש, בגעגועים. רדומים בה ניגונים, מלודיות, לחשים הפורצים עם הגעגעוים. הבלאדיסט היהודי הקשיב ללחשים האלה ורקם בלאדות מופלאות וניתן לאמר, כי אלמלא השיר העממי הזה לא היו הבלאדות נוצרות והיתה הספרות מתקפחת. לא במליצות ולא בחידות נאמרו הדברים. הלב כגשם נדבות זימר. הלב היה הטל אשר הישקה את השיר.

השיר העממי של השבת המסתלקת הביא לשלל שירים מובחרים על הקדושה בחיי האדם המגיעה לשלבי חולין, על מרדו של ר' שלמה אצל י. ל. פרץ שאיננו רוצה להבדיל, הוא רוצה שבת תמידית. הזמר העממי התרפק על נושאים פילוסופיים והביא את הנושא בפשטותו לכל מפתן יהודי. הוא היה הבאר והוא היה הדלי. הוא שיבח את האדם והוא גם העז לריב עם אלוהים. הטוחן הזקן של מ. מ. ווארשאווסקי מתלונן: “רחוק מנחת, משבת יחד, לא בת, אשה ומעודד. והגלגל חוזר, ויום על יום עובר, כאבן כן אני בודד” ואין ספק כי הוא מתלונן נגד שמיא, שאין מסייע בידו, כי “היכן את סוף ימיו יגמור אם את הטחנה רוצים למסור?”

השיר העממי האמין בביאת המשיח “ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”, והוא הביא את האגדה הזו ללבו של כל יהודי. בתשעה באב, כשהאדם היהודי חגר שק ואמר את מגילת “איכה” בשברון לב, וזעק את זעקתו עד לב השמים, הגיש לו השיר העממי את האמונה בביאת המשיח ואף חילק לו הרבה מטעמים עם בואו.

והאם היהודיה, הרי היא השיא של השיר העממי. כי הרי דוכיפת הזהב בכבודה ובעצמה יצאה לעוף כדי לאמר שלום לאם החביבה. דוכיפת הזהב, היא כולה נוף אימהי, היא נשמת כל יפה־נוף. היא מספרת על דאגת האם לילדה, על חן והדר, היא ממתיקה שיח עם ילדה ומלווה אותו בכל דרכי חייו, היא משוטטת בכל הגנים היהודיים, בכל רחובות הכרך ובכל הסימטאות, ומסתכלת בכל המראות והדמויות ובמרומים בכל הזמנים היא שרה בפשטות מפליאה על מקרים ומעשים, והכל הופך להיות צרור אחד של המשפחה היהודית.

הדגשנו ואמרנו:

שקספיר כשיצר את הסוניטות שלו, קבל לידיו יצירות של דורות, של אנשים פשוטים שארגו שירים. היד הברוכה שלו הפכה את המוטיבים הפשוטים לכלים אמנותיים. כל הסוניטות באו מהעם עצמו. כל האקלים הרוחני הלאומי של העם מצוי בידי האדם הפשוט ובשירו העממי. גם סרוואנטס לקח את דון קישוט מהעם וכן גם ג. לורקה המשורר הספרדי המהולל הקשיב הקשבה רבה לזמר העממי. מאנגר אסף משירי העממים ובהם בולטת הפשטות העממית והמוטיבים הלקוחים מהבית, מהרחוב. דורות באים ושרים את שיריהם היפים ועוזבים לאט את הבמה. השירה העממית אינה עוזבת אף פעם את הבמה. היא מחזיקה לפעמים מעמד יותר מהשירים המשובחים. כי העם לא רק שהוא רושם אותם, אלא הוא זוכר אותם בעל פה והוא מוסר אותם מדור לדור. כאמור, בשירים חלים תיקונים, תוספות, השמטות, אולם הנוסח העיקרי נשאר.

היה מי שקבע, שהשיר העממי הוא הביאוגרפיה של העם.

משירי גבירטיג אנו לומדים על הביאוגרפיה של העיירה היהודית, של הדמויות, של האמא, של הילד.

בספרי המיסטיקה היהודית שמורה המסורת האומרת, כי לכל אומה ואומה שר בשמים. לשיר העממי יש שר בשמים.

מספרים, כי מארק שאגאל צייר פעם יהודי נפחד בשני צבעים: צהוב וירוק. שאלו אותו לפשר הדבר, הוא השיב: ביידיש אומרים על יהודי נפחד: “ער איז געוואָרן געל און גרין” על כן צריך לצייר אותו כמאמרו של העם. היינו: החומר תמיד מצוי ברחוב. בבית. באמירה של האמהות שלנו והאבות שלנו. ביידיש אומרים: “גיין איבער די הייזער”, ע"כ צריך לצייר את האדם היהודי הצועד מעל לגגות. כשיהודים שרו: “זע ווער עס זיצט דאָרט אויבנאָן / שלמה המלך מיט דער גאָלדענער פאָן”. ייתכן ושיר זה הביא את ביאליק לסיפורי שלמה המלך ואת סמי גרונמן לשלמה המלך ושלמי הסנדלר.

השירה העברית קבלה ירושה גדולה. כשהופיע ביאליק הוא מצא את נוסח השיר של יהודה הלוי, של איבן גבירול, ואחרים, של שירה גדולה מהתקופה הספרדית שהיא תקופת הזהב. הוא מצא את התהילים, את שיר השירים, את קהלת. אולם כשהופיעו ביידיש שמעון פרוג, מאָריס רוזנפלד, יהואש, א. ליעסין, אברהם רייזן, מאנגר, קולבאק הם לא מצאו מערכה מוכנה, לא מצאו ביטוי מודרני, לא קהלת לא שיר השירים ולא תהילים. הירושה היתה של הבדחן. של אליקום צונזר ובדחנים אחרים. הוא מצא את המגיד המפזם משלים. הוא מצא שירה פרוליטארית די פרימיטיבית של בובשובר ואידלשטאט. זו היתה קפיצת דרך נועזת.

משירי האהבה הפרימיטיביים עד לשירו של שניאור: “ביים וועלדל ביים טייכל דאָרט זיינען געוואָקסן” שיר המאַרגאַרעטקעלעך" הדרך היא רבה. “פון וואָלגא ביז ירדן אין פאָלג מיר אַ גאַנג”.

השיר והמנגינה ירדו כרוכים. אולם קשה בעניין זה לקבוע מסמרים. יש ושירים נולדים ומתבקשת אליהם מנגינה. אולם קשה מאד לחיים גראדה ואפילו לסוצקבר לקבוע להם מנגינות. השיר העממי תמיד כמעט נולד עם מנגינה.

כל מסתרי הנפש של העם באים לידי ביטוי בשיר העממי. ואכן ההגדרה היא, כי ההיסטוריה הפנימית של העם כלולה בשיריו. הדגש על הפנימית.

למונח זה – היסטוריה פנימית שייך המוסר השכל של החד גדיא, ‘תורה איז די בעסטע סחורה’, הילד היהודי הלמד כפי שווארשאווסקי נתן לו ביטוי ב“אויפן פריפעטשיק ברענט אַ פייערל”; היסוד הסוציאלי הוא חלק מההיסטוריה הפנימית, כמו “דעם מילנערס טרערן” של ווארשאווסקי. כל שירי גבירטיג שייכים להיסטוריה הפנימית של העם.

אצל כל עמי אירופה נעשתה כבר עבודת מאספים שקודה שהעלתה על הכתב רבבות שירי עם, השמורים בפי העם וזכרונו. עמי אירופה כבר עשו הרבה עבודות מחקר. אצלנו העבודה היא בתחילתה. ממארק גינזבורג עד היום, עד כל הפולקלוריסטים, כולל פיפע, קיימים רק פרכוסי התעניינות. יש אנתולוגיות מפוזרות. האוניברסיטה העברית בירושלים הוציאה קובץ מפואר: “אַנטאָלאָגיע פון יידישע פאָלקסלידער”, ארבעה חלקים, והם מכילים אוצרות על השירה העממית. ההקדמה של אבא קובנר אינה מבקשת להיות מחקר. יש בה דברים יפים על השיר העממי, כידו הטובה עליו.

מאנגר עושה עבודה חשובה שהוא הביא בתרגומו ספר שירים בשם “פעלקער זינגען”, ביניהם שירי צוענים ובולגארים ויש בהם הדים רציניים של העמים, שאין אנו מכירים את חייהם ואת ההיסטוריה שלהם.

שטח הפולקלור שלנו ביידיש הוא כים גדול ורחב. כי שירי העם שלנו הם הם נוסח הדיבור שבפי העם, לתפילה ולפזמון: גאָט פון אברהם, כיסופים למשיח, מעגלי המועדים, מועד מועד וייחודו: אָ, איר קליינע ליכטעלעך… שירים על מאכלים יהודיים, גבירטיג: ראָסעלעך און פאַרפעלעך, שירים על שבת קודש, הנשמה היתרה, העבד חוזר להיות בן מלך, שירי הערש ובהם עוצם האהבה של אם ישראל למחמל נפשה, חרדתה יום ולילה לגורלו, שירים על נאמנות הבן למסילת עמו וערכיו. שירי הילדים העממיים יש בהם הרבה דמיון, הרבה שעשוע. קדיה תרמה תרומה גדולה לחן שירי הילדים: “פתחו את השער”, שירי החדר שיש בהם בדיחה ועקיצה. השירים האלה על החדר הם ישנים. בתוך חומות הגיטו, כאמור, נרקמו שירי אהבה מופלאים. מסכת גדולה של הבדלי מעמדות, הבדלי יחש. קובלנה על ההורים שלבם רק ליחוס ולנדן ולא לאשרו של הילד והמסקנות: צער ואכזבה. שירים על זעם ובגידות, הבטחות שוא ושפת חלקות. שירים על הבחור היוצא מעבר לים ויראה סתומה שמא תשכח אהובתו. אסירים בבית הסוהר ועצמם געגועים לחופש, לבית, לאהובה. הבחור היהודי הנלקח לעבודת הצאר ואין היא יודעת מתי יחזור ואם יחזור האם ידבק בה לאהבה. פחד הנערה שנתפתתה ומר לבה בלכתה להשליך את עוללה בפתח זרים (מאנגר). האהוב השולח יד בנפשו ובנפש אהובתו. האהבה על כל פניה תמצאו רק בשיר העממי. זוהי אספקלריה של כל עונות השנה של האדם. כיצד הוא אוהב בקיץ, באביב, בחורף, בסתיו, כלומר: מזגי הנפש והגוונים של האדם.



ספרם של ש. גינזבורג ופ. מאַרעק שהופיע בשנת 1901, האוסף הראשון הגדול של שירי עם, זהו ספר שעשה היסטוריה בפולקלוריסטיקה היהודית. כל המעיין בספר ראשון זה יכול לראות את חיי העם היהודי, חיי העיירה. השירים מתחילים מהחדר, מההורים המחנכים, דרך “השקאצים” שמפריעים לילד היהודי ללכת לבית הספר ועד יום מותו בעצם.

הילד היהודי, כדי שיהא יהודי, חייב לגדול ולצמוח ועל כן השיר: “גאָט גאָט, גיב אַ רעגן, פאַר די קליינע קינדער וועגן”. ואלוהים נותן גשם ויאנקעלע צומח. גם נשמתו צומחת, כי הרבי נותן לנשמה מזון: “ער גייט אין חדר, ער לערנט כסדר פון עברי ביז צו גמרא”. יאנקעלע לומד, כדי שיזכה לעולם הבא. כל מה שנעשה שם בעולם הבא הוא יודע. בספר זה – שירי אהבה. על השדכן, הבת גדלה. צריך להשיא אותה:

"פאָרן די שדכנים / איבער אַלע גאַסן / פרעגן ביי ר' לייזערן / אַ טאָכטער צו פאַרקנסן. זאָגט דער טאַטע יע / זאָגט די מאַמע ניין / מיין טאָכטער חאַסיעלע / איז צו דער חופה קליין.

וכך נוצר השיר: “יאָמע, יאָמע שפיל מיר אַ לידל / וואָס דאָס מיידעלע וויל”.

יאמע הכליזמר אומר: "דאָס מיידעלע וויל אַ פאָר שיכעלעך האָבן / דאַרף מען גיין דעם שוסטער זאָגן. הילדה שותקת, מנענעת רק בראשה: לא והמשורר עונה בשמה: “ניין, מאַמע ניין / דו קענסט מיר נישט פאַרשטיין, דו ווייסט נישט וואָס איך מיין”. וכך עובר השיר לכובע, לעגילים, והמשורר עונה בשמה של הילדה. עד שמתברר: “דאָס מיידעלע וויל אַ חתנדל האָבן, דאַרף מען גיין דעם שדכן זאָגן” והתשובה: “יא, מאַמעשי, יא, דו קענסט מיר שוין פאַרשטיין, דו ווייסט שוין וואָס איך מיין”.

שירי עם על האם היהודיה: “אָ, מאמעניו, ליובעניו, האַרציקע מיינס / פאַר דיר וועל איך מיין האַרץ אויסריידן”. או “טייערער געשעצטער בריליאַנט / באַלייכסט מיר די גאַנצע וועלט”.

הרבה שירי ערש נקלטו בספר זה, המקנה לנו ידיעות על האם והתינוק בעיירה היהודית. השיר הנפוץ:

“תחת ערש בני הרך / גדי עומד לבן וצח / הגדי לעשות סחורה הלך / צימוקים שקדים ישלח, / מהו מיטב הסחורה? – / יאַנקעלע בני ילמד תורה, / תורה ילמד, ספרים יכתוב / ויהי יהודי כשר וטוב”.

בשירים חוזר הפזמון: הילד ילמד תורה, יהיה פוסק ב“שאלות”, ביום חתונתו ישמיע דרשה וכו'. ילדותו של הילד היהודי בעיירה הייתה קצרה. בן שלוש שנים נשלח הילד ל“חדר”, בן שבע – מכניסים אותו לסוגיות הסבוכות של התלמוד, בן שלוש עשרה ממהרים ההורים לבקש לו שידוך. בנסיבות אלה יובן אולי שאין זה מוקדם מידי לדבר אליו בעודו בעריסה על החובות שתהיינה מוטלות עליו משעה שאך ילמד להלך. וראשית חובותיו ללמוד תורה ולהיות יהודי כשר. לילד הבוכה שרה האם כי אין זה נאה לבכות למי שעתיד להיות למדן מופלג: "וועסט דאָך זיין אַ גרויסינקער / וועסט דאָך זיין אַ תנא / וועסט דיינע עלטערן באַצירן און באַשיינען / – פאַסט דאָך נישט פאַר דיר / זאָלסט3 פישטשענען און וויינען (הן גדול תהיה, קטני / הן תהיה תנא / תפארת להוריך / אור תורתך יהל / לא נאה לך איפוא / לבכות ולילל).

לשיר הזה יש נוסחים שונים והנוסחים מובאים אצל גינזבורג ומארק.

דברים אלה אמורים רק בבן זכר, רק הוא עתיד להיות גדול ומפורסם, רק הוא באמירת “קדיש” יציל את הוריו מדינו של גיהנום, ובזכותו הם יורשים גן עדן. "אַז איך וועל אַמאָל דַרפן אויף יענער וועלט גייען / וועל די טירן פון גן עדן אָפן שטיין / דו מיין קינד, זאָלסט מיר זיין אַ פרומער און אַ גוטער / וועט מען זאָגן אויף יענער וועלט/ לאָזט אַריין דעם צדיקס מוטער (בבוא יומי לעולם האמת לעבור / גן עדן בפני שעריו לא יסגור / אתה בני, היה טוב וכשר / הכניסו את הצדיק, שם יאמר /).

תפקידה של הבת מועט משל הבן. היא אינה לומדת ב“חדר” ולא ניתן לה להצטיין בלימוד תורה. כל תקוותיה לטוב וליפה בחייה, מילויין תלוי באיש שעתיד להיות בעלה. שיר הגדי הלבן המבטיח לילד שהוא ילמד תורה מושר ליד עריסת הילדה בשינוי זה:

“חתן בתי ילמד תורה”.

מעמדה של האשה בעולם הזה ובעולם הבא נחות מכדי שהולדת הבת תשרה על ההורים חלומות אושר ותקוות עתיד מזהירות. לא לחינם מברך הגבר היהודי בברכות השחר: “ברוך שלא עשני אשה” והאשה מקבלת עליה את הדין ואומרת “ברוך שעשני כרצונו”.

לעומת זאת בשירים שבהם הושר על נישואים תמיד מדובר בנערה. הזוג הצעיר נשאר כמה שנים סמוך על שולחן ההורים והוא הבעל לומד תורה.

י. ל. גורדון שר בשירו “קוצו של יוד” “עד כה היתה גולם, עתה יעשנה כלי איש דגול מרבבה”. לנערה היהודיה בגולה אין דבר יותר נורא מאשר להישאר רווקה. אחד השירים הנפוצים בעיירה היה: “זיץ איך אויף אַ שטיין / קלאָג איך און וויין: / אַלע מיידעלעך האָבן חתונה נאָר איך איינע ניין” (על אבן אנוכי יושבת / בוכיה ונעצבת מתחתנות כל הבנות / ורק אני נעזבת /). מה מראהו של הבעל הנישא לנערה בעיירה?

עיני תכלת לו או שחורות, שערותיו אף הן שחורות, לפעמים עם פיאות ארוכות. אך מעל לכל – מה שחוזר כפיזמון בכל השירים מן הסוג הזה “ובלימוד תורה בן חיל” (און צו דער תורה זאָל ער טויגן).

ברבים השירים מדובר בחייה של האשה הנושאה, והם כמעט כולם מלאי קינאה ועצב. ברוב המקרים הכלה לא הכירה את החתן עד לחתונה. ימים מספר אחרי כניסתה לחופה, כבר מתחילה היא להתגעגע למצבה הקודם, כשהיתה שרויה עם הוריה, אשר היו לה מחסה מכל דאגה.

"דריי טעג נאָך דער חתונה / די שמחה איז אַראָפּ / ביי דאָס יונגע ווייבעלע דרייט זיך שוין דער קאָפּ / דריי וואָכן נאָך דער חתונה קומט זי צום טאַטן קלאָגן: טאַטע דו האָסט מיר געגעבן אַ שאַרלאַטאַן אַ מאַן, / ער כאַפּט זיך צו מיר שלאָגן. (שלושה ימים לחופתה / תור השמחה עבר / ואשת איש הצעירה / כבר ראשה סחרחר. / שלושה ימים לחופתה / אל אביה תבוא לבכות / אבא, ביד נבל נתתני / אותי הוא קופץ להכות).

הבעל שוכח את דאגות הבית בבית המדרש. האשה נשארת בבית עם הטף. היא נאלצת לבצע עבודות קשות, הראויות להיעשות בידי גבר.


פרופ' דב נוי ב“מבוא לספרות עממית” מביא את הגדרת המלה “ספרות” בשלושת המילונים החשובים של שפתנו: בן יהודה, גור, אבן שושן. אליעזר בן יהודה מגדיר: “קבוצת סופרים, בייחוד בלשון אחת או במקצוע ידוע”, כלומר – אין בספרות אלא מה שבספר, בספרים.

כמוהו מגדיר יהודה גור: “דבר ספר, ידיעת ספר, כל הספרים של אומה ולשון, כל הספרים של מקצוע אחד” – ושוב בכל ארבע ההגדרות של גור מצויה המלה “ספר” ביחיד או ברבים.

כחידוש יש לראות את הגדרתו של אברהם אבן שושן המגדיר במילונו החדש, שבע שנים אחרי מילון גור: “כלל היצירות בכתב ובדפוס (וכן היצירה העממית הנמסרת בעל־פה מדור לדור) של עם מסויים, של תקופה מסויימת או של האנושות כולה” הווה אומר, כי בהגדרה נכללת גם, אמנם בסוגריים, הספרות שבעל פה.

מוסיף דב נוי ואומר:

ואכן יש בהגדרה מורחבת זו משום חידוש רב. כמו האוזן האירופאית שהורגלה לשמוע במילה “ליטעראטורה” על כל גווניה את השורש “ליטעראַ” – אות, כלומר סימן כתוב ונראה לעין, כך הורגלה האוזן העברית לגזור את השם “ספרות” מ“ספר”. רק מחקרי שדה שבוצעו מאז סוף המאה הקודמת על ידי אנתרופולוגים תרבותיים־חברתיים ואתנולוגים ב“שדה”, כלומר בחברות קמאיות בכל רחבי העולם, וכן מסקנות הפולקלוריסטים שהקדישו את עיקר מרצם לחקר היצירה העממית בחברות אנאלפבתיוֹת, הוכיחו כי ליד הספרות שבכתב ובהיעדרה קיימת גם ספרות עשירה בעל פה וספרות זו נכללת בהגדרתנו". הווה אומר: שירי עם הם חלק מהספרות.

ברור, כי כל משורר גדול מקורו ושרשו מן העם, הוא מצוי בתוך העם. כל זיקת חייו לעמו, למסורתו, לשרשים, הוא מלמד עליהם זכות, אם גם הוא מקטרג עליהם.

“השמים מכוכבים מעל והחוק המוסרי בתוכי” – קבע קאנט.

ניתן לכתוב פראפזה: השמים המכוכבים של עמי וכל חוקיו ואורחות חייו בתוכי – כך אומר המשורר, המספר, הנובליסט, הרומאניסט.

ובתוך העם: הלשון. הסגנון. האגדה. הבלאדה. הדיאלוג. הקומדיה. המשל. המכתם. הפתגם. החידה. ההומור.

כל אלה מקורם בעם.

הסופר, המשורר חש בעיקרם, בקדשי קדשיהם של עמו. הוא בכל התחומים של עמו. בכל המסורות ובכל המיתוסים. בכל האגדות ובכל שירי העם, בכל יסודות החיים של עמו.

המשורר מתלווה לשיירה הגדולה של עמו, בלעדיה הוא אבר מדולדל. הוא בתוך התהוותה הלאומית, הוא מתרועע אתה. הוא חלק ממנה. הוא שר את שיריה בכל הזדמנות ובכל אירוע. הוא כח מציאותה הלאומית.

המשורר, המספר הוא אבר מן החי של השיירה. השיירה זקוקה לו והוא זקוק לה. היא – ישותו והוא – ישותה. כוחות משולבים המקדמים את כוח הקיום, המנחילים לדור ולדורות את כל האוצרות ואת ההמשך.

בתוך העם: האינטליגנציה ואנשי תרבות והאדם הפשוט.

האדם הפשוט שותף הוא ליצירה, לכל סוגי היצירה. אנשים לא “מהוקצעים”, נאמר פרימיטיביים – כבר נשאו בתוך תוכם את הספרות. את המעשיה. את השיר. את הפתגם. את כל סוגי היצירה. אם בשירה עממית עסקינן אנו מוצאים בה הרבה געגועים, שלא באו על סיפוקם. הגעגועים מוצאים את פורקנם בדמיון.

השירה העממית מתמכרת לאשליה בכל מאודה ונפשה.

הזמר העממי היוצר את השיר יחד עם הקהל המסייע והמשנה אותו לפי צרכיו, יכול לאמר כאותו הגיבור באודיסיאה: “אלוהים נטע בלבי את כל אוצרות השיר”.

רוחו של העם ויופיו ניכרים בספרותו. הסופר משקף את רוחו של העם. ואם גם טולסטוי וגורקי הם כלל אנושיים ויש להם שליחות בין לאומית, בכל זאת סלאבים הם. כשם שבלזק ובודלר – צרפתים, אמרסון ומארק טוויין – אמריקאים, שלום עליכם ומאנגר יהודים, ביאליק ועגנון עברים. נראה לי, כי שירים יותר מפרוזה נחרתים על לוח לבו של העם, ובלוח זכרונו. השירה העממית ביידיש על כל המוטיבים שלה זהו אלבום של חיי העם במאתיים השנים האחרונות. הוא ספר זכרונות.

השיר בכלל היא חלק מהביאוגרפיה של העם, על אחת כמה וכמה – השירה העממית.

לשיר העממי, למוטיב הציגעלע, הטווס, (די פאווע) יש הווי תרבותי משלה. ספרות אינה נופלת מהשמים. היא שרשרת שיש לה חוליות. יש שותפות גורל בין דורות. לא לחינם עסק ביאליק הרבה בשירת ימי הבינים, כי הוא ראה את עצמו כממשיך של איבן גבירול ויהודה הלוי.

לא לחינם עסק מאנגר בציגעלע ובגאָלדענע פּאַווע, כי הוא ראה את שירתו כהמשך למוטיבים האלה. לא לחינם הוא אהב את הדמויות הקרובות, את גולדפדן וואשאווסקי. כל שירה שואפת לשלמות. כל שירה, כמו הפרוזה מתקדמת במשך הזמן. מהשיר העממי ביידיש צנח השיר היידי החדש.

מאָריס וויטשעווסקי, מראשוני המשוררים הפרוליטאריים באמריקה, מת ב־1932, כותב שיר מהפכני:

וויקלט פונאַנדער די פאָנע די רויטע / שפּילט אויף אַ מאַרש און דערלאַנגט זיך אַ ריר / וועקט אויף די אָרעמע, לעבעדיג טויטע, זאָג צו זיי דאָ שטייען מיר/ דאָרטן דער בלוטיקער פיינד; דאָס איז די פרייהייט דאָס ליכט, די גערעכטיקייט / דאָרטן דער יאָך, די נאַכט און די שלעכטיקייט / ברידער מאַרשירט מיט אונדז היינט".

משורר מודרני כיום: קולבאק, קאַציזנע, לייוויק כשירצו לבטא מרד, מהפכה, ישירו אחרת. אולם הם הושפעו מהרעיון המהפכני של מאריס ווינטשעווסקי. כשדוד איינהורן, ליריקן גדול בספרות יידיש כתב:

“און איך קום אין לאַנד פון חלום, אין דאָס שטילע יוגנט לאַנד, דאָרטן פליט די גאָלדענע פּאַווע, איבער דער גן עדן וואַנט / דאָרטן שטראָמט דער קוואַל פון לעבן / אויף אַ דימענטענעם זאַמד, און דאָס ציגעלע דאָס ווייסע עסט דאָרט מאַנדלען פון מיין האַנד / העלער ווערן מיינע אויגן / אין דעם שטילן חלום לאַנד”, הרי הוא הקדים את מאנגר במוטיב ה“גאָלדענע פאווע”, ואין ספק שמאנגער הושפע מה“ציגעלע” של איינהורן ומה“פּאַווע” של איינהורן.

על מפתנה של השיר העממי כבר חיכה השיר האמנותי ביידיש.




  1. במקור נדפס כך: “והרעש” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  2. במקור נכתב “אחד” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  3. במקור נדפס כך: “זאָלט” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49457 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!