רקע
אליעזר שטיינמן

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. בראשית ברא אדם את האשה בחזונו, בטרם נבראה לו רעיתו, עזר כנגדו. וירא אדם את האשה ויאמר כי טוב. ויצר אלהים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה. ולאשה קרא חוה, לאמר אם כל חי וכל נפש חיה בה. ויבט אדם אל הארץ אשר לפנים היתה תוהו ובוהו בעיניו והנה חוה ורוח אלהים המרחפת עליה. ואדם התרפק על חוה ולא חדל, כי טובת מראה היתה ויפת־חן, כל בה חיי־רוחו. והוא אהבה עד למאד.

ויוסף לקרוא לה בשמות לרוב, כי אמר לה: את לי לא אשה לבד, בלתי אם אם ואחות, כי אחת את לי ואחרת אין לי על פניך. כלתה נפשו אליה ויקראנה כלה, גם כלילה. לאמר, כלילת היופי והחן. ויען כי ערבו לו מאד נשיקות שפתיה כנופת צופים וכל טעם, קרא לה שיקוי החיים ועץ החיים ופרי על העץ, הנחמד למראה וטוב למאכל, כל פרי מגדים. ולא שככה סערת אהבתו לה אף באמרו לה, כי היא לו כארץ וכשמים אשר ברא האל. זאת לא זאת, כי כאל אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, כן הוא אדם בא אל המנוחה והשבתון רק אחרי אשר היא ניתנה לו לנחלה. לכן הוסיף לה על כל שמותיה גם את שם השבת, כי אמר את השבת אשר לי.

והיא אף היא, דבקה בו לאהבה עד לאין קץ ותכנהו אבי ואחי, כי אדיר חפצה לאהוב אותו ולהיות עמו לנפש אחת, אלופי ודודי, פארי והודי, מקור־חיי וששון־רוחי, מגיני ומחסי מפני כל החי למינהו. אף הפטירה בשחקת־נועם, כי הוא באמנה הנהו עץ החיים אשר לה, ואל העץ הזה תישען ממורא כל היצורים אשר על האדמה, החל מחמת זוחלי עפר, בקהלם ייחד הנחש, וכלה בחמת ממריאי־שחקים הטורפים, הנץ בינותם.

ויהי ברבות הימים, ככל אשר הוסיפו בינה במחזות הבריאה עד הליכות כל חי למינהו, כן הוסיפו להיגלות איש אל ראותו בתועפות המראות והדמויות לאין קצה. הוא יראנה לעתים כיונה תמימה וכרחלה נאלמה, אפס לא נכלמה, כצביה נמהרה, ולא פוחזה, כאילה רצה, אך לא שלוחה, ולעתים יחזנה פורחת כתמר, בדמות פרדס רימונים עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים, מעין גנים, באר מים חיים, יערת הדבש וטעם בה טעם יין הטוב ההולך למישרים ותבוא אל אפו כריח מור והאלות עם כל ראשי בשמים. ויש אשר דמיונו ישיאנו לאמר: אין זאת כי אם את סוסה אבירה, נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים. ככה יאמר לרגע ומשנהו יקרא לה יונתי בחגוי הסלע, אשר קולה ערב ומראיה נאוה. יש אשר בסערת רגשותיו ידמנה למגדל השן ולמגדל הלבנון, הדורה בקומתה.

והיא אף היא, מה נאוו אמריה בדברה אליו לקרוא לו בשמות צבי ועופר האילים, הרועה אותי מעודי בשושנים, דודי אשר ריחו כריח הדודאים, חולת אהבה אני. לך.

ותמעט להם גם זאת, כי היא היתה בעיניו תבל וכל אשר בה והיא היתה נחשבה בעיניו עולם ומלואו. המה ליבם בם, יען לא מצאו מקום לשכן את אהבתם, הארץ לא תכלכלנה. אף נקלה היה בעיניהם להתהלך על פני ארץ רבה יחד עם כל היצורים השפלים למיניהם. ויבטח אדם בשכרון־רגשותיו לברוא להם שמיים חדשים וארץ חדשה. בשגם גם השמיים לא יכלכלו את אהבתם… או כי יפנו עורף לתבל ומלואה ויבנה ויכונן לנפשם אוהל מועד, קן אהבה. זה יהיה גן־עדנם, כל נפש חיה לא תהין לעבור על ספו.

דיבר וכן עשה. ויבן את הקן לא לבד חומר ולבנים כי אם עשהו, כמאמרו אליה בחמדת־לצון, כאשר אלהים ברא את חוה רעיתו מצלעו אשר לו, כן שיבץ הוא את הקן בכל נקודות החן ממשכיות החמדה אשר לחוה. קירותיו ותקרתו וגגו ציפה ביריעות עשויות משזר חכליל לחייה ותכלת עיניה, שחור שערותיה, מאור צחוקיה ומשי־קולה, כל ברקת אשר בתנועותיה. אף רצפתו היתה עשויה כל צבעי הקשת אשר בהלך־רוחה.

ויהי כאשר כילה אדם לבנות את הקן ויקרא לו בשם גן עדן ולבעבור יפיל מגורו על כל החיות ובהמות השדה לבל יקרבו אל הקן, השכין מזה תמונת הכרוב ומזה להט החרב המתהפכת. וחוה בהביטה אל הקן והוא מעשה חושב מרהיב עינים, קראה בצהלה:

– אין זה כי אם מכון למלאכים והננו כחולמים.

ואדם בשמעו את אמריה, היטב חרה לו בליבו, ומפיו התמלטו מלים כמפי נגיד ומצווה:

– לא חולם אני, כי בהקיץ אראה את כל היפעה הזאת, אשר היא בצלמך ובדמותך.

ויהי בהיכלות אדם לבנות את הקן, משכן אהבתם, כולו מוקטר מוגש ליפי־חוה והדר־חינה, נפוצו ריחות הבושם אשר לאהבתם ויתפשטו על פני כל הארץ. ויחש גם אדם כמו עולם ומלואו מעוטף בחלום. ויביטו שניהם אל העולם והנהו לא כתמול שלשום, כי חודשו פניו, כמו עלה מן הרחצה בטללי אור־יקרות. ויאמר אדם אל חוה: אורי ומאורי, אחרי אשר בנינו את בית־חמדתנו, הטוב כי נצא לשוט בעולם ולהתהלך אל כל אשר ישאונו עינינו למען יראונו כל חייתו תבל ועוף השדה באשרנו ובעת שמחתנו ויאמרו גם הם כי טוב. ויעשו כן. ובלכתם היו שפתותיהם לוחשות: אכן, היינו כחולמים. אין זה כי אם כל מקום אשר רגלינו דורכות עליו הוא בית אלהים או כי שער השמים. והם בלכתם ראו את היונה במעופה למרומים ויאמר אדם, כי היא מלאך השמים. ואת הצבי ועופר האיילים ראו במרוצתם ויהיו בעיניו כמלאכי האדמה. ויאמר אדם: גם את יונתי הינך מלאך. וחוה אף היא ענתה לעומתו: ואתה שרף, כי אהבתך לי ככבשן אש בו אישרף.

ויהי ברבות הימים והם הלכו הלוך ושוט בארץ ויביטו אחרי הצפרים העפות ואחרי הצביים והצביות הרצות וישימו אל לבם כי גם הימים והשנים יעופו ירוצו. ותאמר חוה כאיש אשר לפתע נקרע מעליו מעטה חלומו ושב לראות את הדברים כאשר הם בהקיץ: חמסי עליך, אדם, אל הצפרים ואל יתר הנבראים תביט ובי לא תשיט עין. והפטירה באנחת־תלונה: אין זאת כי ימי חיינו וחזון אהבתנו אך חלום הוא.

ואדם בשמעו את אמריה הנרגזים התעצב אל לבו ולא פצה את פיו להגיד לה דבר, כי אמר: הטוב כי אחריש באהבתי מלהשיב לה במו פי, כי ברוב דברים לא יחדל רוגז. ויוסיפו ללכת כברת־דרך בדומיה. ותאמר חוה אל אדם: הבאמנה עד ככה נקלותי בעיניך כי לא תשיבני כל מענה?

ואדם הוסיף להחריש כי לבו ניחש לו, אשר פטר מלים ראשית מדון וכי התאפקות מדברים היא ראשית חכמה. ויאמר אדם: הביטי אל כל חי למינהו ואל כל יפה־נוף על פני ארץ רבה, בכל אשר אפנה רק את דמותך אראה.

וחוה לא הפיקה רצון מן המענה הזה, כי חשבה אך מהתל הוא בה. אפס עננת־רוגז קלה שכנה על פניה ולא הוסיפה לדבר אליו. ואדם אף הוא לא היתה רוח הדיבר בו. וילכו שניהם בדומיה, ואך קול צעדיהם נשמע, כי זה משפט האנשים העצובים בליבם ומחרישים בפיהם, אשר צעדיהם יתנו קול, בהתהלכם בכבדות.

מן היום ההוא והלאה לא התהלכו עוד יחד בלב אחד ובנפש אחת. ימים תמימים כסדרם, כמו נבראה ביניהם חדשה ולא היו עוד תמיד צמודים יחד, כי אם לעתים איש לנפשו צעד, ולא התהלכו עוד לבדם, כי אם הוא והיא והרוח בינותם, אם הרוח הטובה ואם הרוח הרעה. והיה בשאול אדם את חוה: למה את מחרישה? תענהו לאמר: יען כי רוח עצב פקדני. והוא אף הוא בהישאלו ממנה, למה לא יגיד לה דבר, תען היא בטרם יענה לאמר: אין זאת כי דבר־עצב יצוק בך.

אפס לא לאורך ימים התהלכו יחדיו בהמיית רגשות, כי חוה הרתה ללדת ובעצב ילדה את קין, ואחרי קין ילדה את הבל. ויהיו שני הילדים בני טיפוחיה ורוב מעיניה בהם, ולא עת לה דאוג ושאול וחקור את אדם, למה ימעיט להשביע את עיניו ביפיה ואל חינה לא יביט. לאחרי זאת באה עליהם צרה גדולה, כי קם קין על הבל בשדה ורצחו נפש. המעט אשר רגזו וקצפו לא ניפנו לדבר איש אל רעותו מצרה ומיגון, בושו להביט איש לעיני רעותו, פן תתמלט מפיהם התלונה, על כי בן־בליעל כזה יצא ממעיהם. אף כי לאחרי זאת, כאשר רבו בביתם הצאצאים והצפיעות וכבדה עליהם הדאגה לחנכם ולגדלם וכמו כן רבו החרדות והבהלות לבל ימיטו חרפה נוספת על ראשם.

ויהי ברבות הימים ויפקחו עיני אדם וחוה לראות, כי נקרע כליל מעטה החלום מעל פני העולם ויראו את הארץ ואת השמים כאשר הם ולא כפי שנחזו להם בדמיונם. ויאמר אדם אל חוה: הנה כי כן, לא בראנו חדשה. זרענו את הגדולות וקצרנו אך את הקטנות, וכבר הגיעו לנו ימי זקנה ושיבה. מי יתן וקן קטן זה יעמוד במתכונתו לדורות אחרינו, יעמוד ולא ימוט, וכל בנינו אחרינו ישכנו בקן האהבה, למצער כמכסת השנים אשר בהן שפר חלקנו.

חוה החרישה, אפס בליבה חשבה: אדם זקן, אך חכמה לא קנה. לכן ידבר על הקן דברים אשר לא כן ולכל אי־חן אשר נפל לנו למנה יאמר חן־חן. הן מה היו חיינו בלכתנו שכם אחד ורגל ברגל? אך רוגז עצבים ומחרק שן־אל־שן. אשרי ההם אשר לא יהיו לאב ואם. אשרי גבר לא הורה ואשרי האשה אשר כל עוד רוחה בה תשב בבתוליה, אמן.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!