אדם על כרחו נולד ועל כרחו הוליד את המלאך, בלהט־דמיונו חצבו מתוך כוחו היוצר. לולא המלאך יצירו היו חייו אפורים למדי ומגושמים ללא נשוא. המלאך הלך לפניו כגואל וכמבשר, דחפו מאחוריו לפעלי־חייו הגדולים, הצמיח לו כנפים להמריא אל מטרות רחוקות, שיווה לנגד עיניו ישויות נאצלות עוטי אור כשלמה. ברי־לב וזכי־דמות, שימש לו רמז וסמל למציאות אחרת, בה קיימים מיני ישים אחרים, גופים־לא־גופים, גופים רקומים זיו וזוהר, מעין דוגמה של מעלה לבשר ודם: כזה ראה והיה! באמת אמרו: בלי חזון המלאך אי־אפשר להיות אדם כהלכה. המלאך הוא ציר שלוח מן העולמות העליונים והוא המתווך בינינו דרי־מטה ובין הנאצל.
פליאה היא, שהאדם הגיע מדעתו ומדמיונו לידי בריאת המלאך, שהוא יש ולא נראה, המופיע לעתים לתחתונים והוא עצמו משכנו בעליונים. הרי במציאותנו האנושית לא נראתה לו אפילו בבואה דבבואה של ישות רוחנית כזאת, שאין לה גוף ולא דמות הגוף. אין ברירה אלא לומר כי היא הנותנת: דווקא לפי שלא ראה דמות המלאך עלי אדמות, מפני שהוא נעדר המציאות לגמרי, עמד האדם והמציא את הבריאה המשונה הזאת שבלי כל משיגי הגוף, ללא ידים ורגלים ועינים, הוא עף ועובר מרחקים, חוצה חלל מרומים, צופה ומביט מסוף עולם ועד סופו. כגון המלאך מיכאל עליו אמרו חכמינו הקדמונים, שבשליחותו הוא עובר את כל העולם בטיסה אחת.
דרך כלל בא האדם לידי הנחת יצורים נעלים־נאצלים מתוך ראיית קיומו הפגום של עצמו. הסתכל בעצמו וראה כמה דל ועלוב, פריך ונפסד, בית־חומרו, חסר ישע בכל אשר יפנה. בשרו עליו יכאב, הקור העז והשרב הלוהט יציקו לו, הסופה תטלטלהו, החיה הרעה תפחידהו עד כי ליבו ימוג, כל זר ועויין יהלך עליו מגור. כוחו אפסי. שוב צפה וראה, כי בין הבהמות והחיות יש חזקות ויש חלשות, טורפות ונטרפות, ואף בקרב בני האדם כל דאלים־גבר. לאט־לאט צמחה בו הדעת, כי יש מדריגות בברואים – קטנות וגדולות ובינוניות, נמוכות ועליונות. כי הללו צצים והללו נובלים, הללו נולדים והללו מתים באפס־יד. גבורי־כוח ומאריכי־קיום, חלשים ונפסדי־קיום.
את גיבורי הכוח כינה בשם אלים, היינו, רבי־איל. ככה נולד לו מושג האלהות. הואיל והאלים האלה רחוקים ובלתי נראים, מסתבר, שאף הם זקוקים לשליחים ומשרתים בלתי נראים כיוצא בהם. שכן למד גזירה שווה מעצמו, שכל החזק מחברו מכניע את החלש ממנו להיות משרתו ומשמשו. ובכן, האלים עושים להם רוחות כמוהם למשרתיהם. אותה שעה, שבשלה בו הכרה זו, עמד והמציא מדמיונו פמליות של מלאכים להיות משרתי האלים ומתווכים ביניהם לבין דרי־מטה. לימים נצנץ בו הרעיןו שאי־אפשר לסבול קיום של ריבוי אלים, הואיל וגם האלים נחלקים לדרגות ויש מהם חזקים, שעינם צרה בחלשים מהם וגוברים עליהם. משום שאי־אפשר לרבים להיות מושלים בכיפה אחת, נצטמצם מספר האלים והלך עד שנעמד על אחד, החזק מכל והגבוה מעל גבוה.
האל היחיד, הכל־יכול, נעשה השליט גם על כל קהל המשרתים והוא בורא אותם כל אימת שיעלה הרצון לפניו. גדול הוא, גיבור הוא ונורא על סביבותיו, מי יאמר לו מה תעשה? הוא המשליט סדר בכל. הוא סדר. איש על מחנהו ומלאך על שליחותו.
דווקא יחודו של אל כל־יכול חייב את האדם להתחזק בעיקרון הדירוג המונח ביסוד הכל. אף המלאכים נחלקים לכיתות, זו למעלה מזו, וזו קרובה מזו לכסא־כבודו של העליון בעליונים. מסתבר שהמלאך העומד בדרגה נמוכה של סולם המעלות, מיועד למלא שליחות לא כל כך חשובה. לא הרי מיכאל העושה את שליחותו בטיסה אחת, כהרי גבריאל העושה בשתי טיסות. אינו דומה מלאך לשרף. יש הבדל בין חיות הקודש לאופני הקודש. בהתאם לחשיבות מעלתם נמסרת להם שליחותם. זה שר של אש וזה שר של מים, זה שר של מטר וזה שר של שלג. וודאי הוא שאין להשוות חיית הקודש שהוטבעו בה פני־אדם, לזו שיש לה פנים של שור: כל שכן שיש הבדלי דרגה בין חיה שפני אריה לה ובין חיה שיש לה פני נשר. כפי המתואר בפרק א' של יחזקאל.
אדם מסכן: אי־אפשר לו שלא לחבל בעצמו במעשי־ידיו או בפרי־רוחו. גם כשהתרומם ליצירת המלאך, שהוא רוח ביסודו, לא יכול היה להגיע עד הרוחני הטהור, ואף על פי שהוא עשהו דוגמה של מעלה, ערבב לתוך לישתו יסודות נמוכים מטבע של מטה והיא ששימשה לו פיצוי ונחה בעד שפלותו ועליבותו על בית־חומרו הפריך והנובל. המלאך שנולד מלכתחילה כיצור־שעשועים של דמיון האדם נעשה לאחר כך אחיעזר ואחיסמך לו, מנחמו ומעודדו, מושיעו וגואלו בעת צרתו. להגר המתענית תחת יד גבירתה מבשר המלאך “הרבה ארבה את זרעך ולא ייספר מרוב”. ולאברהם הוא אומר: “שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך”. הואיל והמלאך מופיע אל האדם ובא אתו בשיח ושיג, דן בשר ודם, כי אף בתכונתו שלו טבועה סגולה או ניצוץ מתכונתו של המלאך, הוא עולה בדרגה בתודעתו של עצמו. הווי אומר: בריאת המלאך היתה לא רק פרי שרירות דמיונו אלא גם מחויב השכל וצורך החשבתו העצמית. לא היה זה לפי כבודו של האדם, נגזר הבריאה, להיות שרוי לבדו בעולם, מהאוכלס כולו בעלי־חיים נמוכים ממנו, פחותי־דרגה לגמרי. אף לא נוח היה לו להתהלך בעולם רק בחברת הנבראים בצלמו בלבד. בספר הספרים חוזר ונישנה אצל חנוך ואצל אברהם ואצל רבים אחרים, שהם התהלכו לפני אלהים או עם אלוהים. ואמנם, איזה קיום חסר־כבוד לאדם בעולם ריק, שמלבדו מתהלכים בעלי חיים מגושמים ומטומטמים כאלה. קיום המלאכים היה בו ממש משום פיקוח נפש לאדם.
הוא כבר השכיל להבין שאף הוא המרומים מחצבתו. על זאת היה לבו מר עליו. הנה הושלך ממרומים ארצה בשביל שיהיה נכון לכל מיני צרות ופורעניות, לצער ולמכאובי־אנוש בלי סומך ותומך. בא המלאך ונעשה גואל. אף שימש לו מורה־דרך ובן־לוויה בעת צרתו. והוא שגאלו מן הריקנות שבעולם של מטה ובעולם של מעלה. המרומים נעשו קרובים לו יותר משום שאין לך שעה שהמלאך אינו עשוי להופיע אי בזה. כשהם שהמלאך גאל את האדם מן השכול, כך גאל, כביכול, את אלהים במרומים מן הבדידות, בהקיפו אותו בפמליות של מלאכים העומדים ומשתחוים לפניו ומקלסים אותו בכל עת. “ארבע כיתות של מלאכי השרת מקלסים לפני הקדוש ברוך הוא. מחנה ראשונה של מיכאל מימינו, מחנה שניה של גבריאל משמאלו, מחנה שלישית של אוריאל מלפניו, מחנה רביעית של רפאל מלאחריו”. בורא העולם כביכול אינו גלמוד, אף אין הוא משתעמם, שכן “כל יום ויום נבראים מלאכי השרת ואומרים לפניו שירה”. ולפי שהם נבראים כל יום ויום, הרי השירה שבפיהם היא חדשה לגמרי.
אין שעה ואין רגע בלי חידוש בזבול השירה. אילו היה שר של שירה עומד ומצפה שתתחדש השירה מפי דרי־מטה בלבד, היה העולם שומם מן השירה האמיתית ברובי הזמנים, שכן אדם פייטן בחסד עליון נולד רק אחד בדור או בדורות. שוכני בתי־חומר פותחים את פיהם בשירה רק במקרים יוצאי־דופן, כשנבקע לפניהם רקיע השיר או שנבקע לפניהם ים הצער והיגון, כגון לבני ישראל בצאתם מגלות מצרים, כשנגלית להם באר במדבר או שמתרחש להם נס אחר. השירה כשלעצמה היא פלא־נס, שאין הבריות נזקקים לה אלא כשיתקדש להם חג. בימים כתיקנם הם שוקעים בעסקים ובטרדות אחרים. מה שאין כן המלאכים, שכל ימיהם שירה. יש מחנות של מלאכים, שעיקר התכלית בחייהם היא השירה ועל מנת כך נוצרו לקשור שירים ותשבחות, זמירות והודיות. להם, למלאכים, חייבים אנו תודה והלל, שאין עולמנו שרוי בלא שירה אף לשעה. כך שנו חכמינו הקדמונים: “בכל יום הקדוש ברוך הוא בורא כת של מלאכים חדשים והם אומרים שירה. ומהיכן נבראו? מנהר די נור. ומה טיבו של נהר די נור? כירדן זה שאינו פוסק לא ביום ולא בלילה… ומהיכן בא נהר די נור? מזיעתן של חיות הקודש, שהן מזיעות ממשא כסאו של הקדוש ברוך הוא”.
כך תמונת העולם הולכת ומתמלאית תוכן מעולה והרמוני, הולכת ומשתכללת. אין דבר הולך לאיבוד. כל פרט מקבל משמעות נעלה. ממשאן של חיות הקודש המזיעות נוצר נהר די נור, החומר הגלמי שממנו נעשית השירה. הווי אומר: גם מזיעתן של בני אדם, המזיעות תחת נטל חייהם ועמלם הקשה, נוצר נהר־די־נור, שממנו נוצר מין חומר זך הנעשה שירה.
אף בריאה שבדמיון הולכת ומתפתחת לפי קו הגיון משלה. לאחר שהאדם הגה בדמיונו את מציאות המלאך, נעשה הוא גופו הורו ובוראו, בהל פיו. מכל ברכה, מדיבור נאצל, מעשיית מצווה ומכל מעשה של אדם נברא מלאך. בעץ החיים הטובים של האדם צומחים וגדלים פירות הנעשים מלאכים. לכאורה היתה בהקניית אבהותנו למלאך משום פחיתות הכבוד לו וירידה. אולם ירידה זו היתה צורך עליה לאדם. הוא, יצור החומר, נתברך בסגולה לברוא את הנעלה מעצמו, יצור שכולו זיו וזוהר, אש־להבה, רוח עפה. הוא, ששבתו בתוך מצוקים מפיק מתוכו אראלים, מתוך גינזי נפשו הוא חוצבם. נמצא הוא עצמו המלאך. ולפי שהוא יוצרם בכל שעה ורגע, עם כל אמירת ברכה ועשיית מצווה, הוא נגאל על ידיהם על רק מן השעמום ומן החולין, כי אם גם מן הזקנה. אין האדם עוד זקן בשום זמן, כי המלאכים הנולדים מפיו חדשים תמיד וממשיכים עליו התחדשות בלתי פוסקת ונעורי התמיד. האדם נדון לפי פעלו, כל יצור מעיד על טיב יוצרו.
לבריאת המלאך יצאה השפעה של עילוי ואיצול על האדם. הוא נתעלה וחייו נתמלאו תוכן של קדושה ורוממות. עם מלאך עף למרומים. ממנו למד בחינת הזוך והצחצחות, הטוהר והבזק, הלהיטות והשרפיות. כל מושגי הנאצל וכל ערכי הנאמנות ומסירות הנפש, מן המלאך באו לו. כל מה שיש בלשון האדם מן הברק, היפעה, התפארת הוא הפיק מן המלאך. טול מן הלשון את המלאך על כל כינוייו ותאריו, סימניו, סמליו ורמזיו, ושפת האדם תהיה דלה, חיוורת ואפורה לאין שיעור. אתה נוטל ממנה יקר החן והיא כגוף ללא נשמה. היא שאר רוחו של האדם, המקור להמיית רחמיו וחסדיו. הוא אצל טעם ורוממות לחיינו ומילא את חלל עולמנו שירה וזמרה, הנביע את מעינות השירה אף בלבנו.
מלאכים אומרים תמיד שירה. המלאך נולד בשיר ויוצא מן העולם בשיר ובשבח. הוא אך שמח. לא מצאנו מלאכים בוכים, נאנחים וקוראים אוי ואבוי. יש מהם שהם נבראים מלכתחילה לומר פרק שירה אחד בלבד ובכך נגמרת שליחותם. הרבה לקח טוב יכול האדם, לכשירצה, לקבל מן המלאך. לא שמענו מלאכים קובלים על מר גורלם, על סבל או קיפוח. לא מצאנו אצלם חיי חולין, על אחת כמה וכמה איננו מוצאים אצלם שחוק וקלות ראש. אין הם מקלים ראש בחיים של התבוננות והסתכלות טהורה. אין אצלם בולמוס של טרדות ומהומת המעשים. עיקר שבעיקרים, אין המלאכים חולי־זמן ומנוגעי־שעמום. המאושרים אינם מרגישים בזמן. מכלל שהמלאכים מאושרים הם. אילולא נולד המלאך רק בשביל להודיע לאדם שיש אושר, דיינו ודיו.
המלאך כולו שליחות. עצם קיומו הוא שליחות. לפיכך אין מלאך שרוי בדאגות. אין מלאך דואג, לפי שעיקרן של הדאגות על מה אעשה והיאך אינצל מן הבטלה. אולם אין מלאך הולך בטל אפילו כשהוא נתון באפס מעשה. חייו הם המעשה. לפיכך אין פחד הפנאי עליו. אין הוא שואל מה אעשה בבקר ולאן הערב ומה צפוי לי למחרת. תכלית אחת לפניו: לטייל בפרדס עולמותיו של הקדוש ברוך הוא. כשאלהים שואל אותו “מאין הוא בא” הוא עונה פשוט וברור: משוט בארץ ומהתהלך בה. משוטט הוא. אין לך חיים נעימים ופוריים כחיי שוטטות. המשוטט הוא, לכאורה, בן־בלי־בית, אבל העולם הוא ביתו. הוא עצמו ביתו. המלאך בן־בית הוא בכל העולמות העליונים והתחתונים. השמים שמים לו והארץ נתונה לו. אין הוא מחוסר חברה שהרי הוא מצוין בתוך פמליות וכיתות. הוא מתחילתו נברא מחנות־מחנות, אבל אין דבר היותו מעורב עם מלאכים רבים פוגע ביחודו וגורע מאישיותו.
חייו מתחוללים באין־סוף והוא מתורגל באין סופיות, אין־סוף זיו וזוהר ואין סוף תענוג ונחת. ממילא אין הוא בעייפות ולא בתחרות. אין מלאך נוגע בשל חברו כמלוא נימה. אף דעת המחסור אין בו, לפי שאינו באכילה ולא בשתיה. הזיו והזוהר הם מאכלו ומשקהו. אין געגועים מציקים לו לאדם, שנפשו מתאווה לכל מקום שאיננו שם. כי המלאך מסוגל להיות בבת־אחת גם פה וגם שם, בניגוד לאדם האץ תמיד – אץ ללכת, אץ להתעשר, אץ להוציא את כל רוחו – ואינו יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. המלאך משלים כל מעגל ומעגל שלו עד תום. הוא המהיר כבזק, פועל דווקא במתינות ובישוב הדעת, מאחר שאינו עושה שום דבר כנגד תכונתו הטבועה בו ושליחותו המזומנה לו מששת ימי בראשית. הואיל והוא עשוי כולו ללא קרעים, הריהו מתנהל תמיד על קו השלום והאחדות. אמרו חכמינו הקדמונים: “אפילו מלאך אחד חציו אש וחציו שלג, הקדוש ברוך הוא עושה שלום ביניהם”.
אהה, גזירה נגזרה על כל מעשי ידי אנוש שלא יהיו מושלמים כל צרכם ואף בריאת המלאך לא יצאה מתוקנת ומזוקקת כראוי. ברבות הימים דבקו בה גם עיוותים וסיאובים. אין זאת אלא שבן העולם התחתון אינו מסוגל להתרומם מעל להשגותיו הארציות המגושמות, גם בעלותו על האבניים להתקין ברואים של מעלה. רוב חולשות ופגמים שנועדו ליצורי־כנף אלה, הן בבואותיו של אזל־ידנו האנושי. צפה האדם במינו וראה שהוא נתון להבדלים בכוח, בייחוס, במעלת הערך ובמעמד, והעמיד סולם המעמדות, הערכין והמעלות גם בקהל המלאכים. יצא ושנה, שסנדלפון, למשל, גבוה מחבריו חמש מאות שנה. מיכאל מהיר מגבריאל. המלאכים הם נחותי־דרגה לגבי השרפים. יש מלאכים העוברים ובטלים מן העולם לאלתר בגמר שליחותם, ויש מלאכים בני־אלמות. חלוקה כזו עשויה להטיל קנאה ותחרות אפילו בין מלאכי־עליון קדושים וטהורים. רעה חולה היא באדם שאינו מסוגל לשער לו אפילו בדמיונו, חיים שאין בהם קנאה ושנאה. אפלטון ציוה לגרש את חכמי השיר מן המדינה. אף שבשמים נוהגים, כנראה, אפליה לרעה במלאכי השירה והזמרה, ואין מניחים להם חיים אלא ליום או לשעה שהם ממלאים את תפקידם. כילו את מלאכתם החד־פעמית, מיד גוזרים עליהם גירוש מן העולם. כדרך שיש אנשי “אתה בחרתנו”, כך קיימים מלאכי “אתה בחרתנו”, שהם השועים והמיוחסים בין דרי־מעלה.
לא זו אף זו וקשה הרבה, לא אמר האדם די במלאכים הטובים והגואלים, שברא מדמיונו, עמד ונתן חיים גם למאכלי חבלה, לשדים ולמזיקים, שהמציא בשפע רב. אם המלאכים הטובים נועדו להיות אחיעזר ליחיד, לעמוד לו בעת צרה ולבשר לו ישועות ונחמות, ניתנה למלאכים הרעים שליטה על ארצות ועמים שלמים. תנופתם עצומה ואיומה לעיתים. הם הופכים ערים וארצות למאכולת־אש, מטביעים חיילות למכביר של האויב במצולות מים, מסכסכים גויים במלחמות, מביאים רעב ודבר על איים קרובים ורחוקים. המלאך נאבק עם יעקב התם, התנהגותו מבישה, פועל במחתרת וכשהניזק על ידו שואלו לשמו הוא אומר לו ששמו פלאי. המלאך הוא שטן המשטין, עויין, מסית לעבירה והוא עצמו הולך להלשין, ממיט צרות ופורענויות על איוב, ניצב מול האדם וחרבו שלופה בידו, חוסם את הדרך בפני האתון התמימה המושכת בעול. המלאך בעל הכנפים נתגלגל לצורר נושא חרב.
בהורדת המלאך לתבנית שטן ומזיק הוסיף האדם קלקול על קלקול, שכן בקרב המלאכים הטובים לא מצאנו מין נקבה כל עיקר, ואילו בחבלה ובהרס מלאכיים שיתף גם את האשה. בית היוצר של האדם המליט מתוכו לא רק את השד והמזיק בלבד, כי אם צירף להם גם את השדה, המזיקה הקליפה והלילית. ביצירת מלאכים בני־טובים התעלם מן האשה. כיוון שהגיע לבריאת ילדי התופת הרעים והאכזריים, שיתף את האשה ביד רחבה והעמיד ליד המכשף את המכשפה, ליד הקוסם את הקוסמת, הביא בסודם של בני השטן גם את בנותיו.
עדות נוספת לאנוכיותו הגסה ולצרות־אפקו של האדם היוצר. כל זמן שעסק ביצירת המלאכים הטובים, עשה אותם בצלמו ובדמותו של הגבר, מפני שהוא מאז ומקדם שימש דרשן ופרשן לכל רז וסתום, הוא היה רושם הרשומות ליסודות היש, מחבר האגדות ופותר חידות מני־קדם. ואילו כשהגיע לתיאור השטן וכת דיליה נתן מעמד מכובד, מכובד יותר מדי, לאשה. והרי מן הדין היה לנהוג בהיפך לכך. אין דרכה של אשה להחזיק חרב, לילך ולחבל, להפוך ערים לעיי חרבות, לשלוח אש בבתים שאננים. אומר פילון, שהמלאכים הם נשמות הפורחות באוויר. וכלום לאשה אין נשמה. אדרבה, יש נשים שהן כולן נשמה. אפילו המלך הממונה על ההריון, שהופיע לאמנו שרה העקרה, היה, לפי דעת חכמינו, גבר ולילה שמו.
אמנם, בדקתי ומצאתי בין חכמינו הקדמונים, שביקשו לתקן את המעוות הזה וייחדו גם לאשה מקום בקרב מלאכי־מעלה, שכך פירשו את הכתוב ה' אלהי צבאות: ה' עושה צביונו במלאכיו. רוצה הוא עושה אותם יושבים, רוצה הוא עושה אותם עומדים; פעמים הוא אותם בדמות אנשים ופעמים בדמות נשים. זו היא גם דעתו של הרמב"ם, המגדיר את המלאכים כעדת נפילים ובידם להט החרב המתהפכת, לפי שהם מתהפכים בתכונתם, עיתים הם נשים ועיתים אנשים, עיתים רוחות ועיתים מלאכים. בן מימון נתן כבוד־מלאך גם לאשה, לפי שהוא, איש שלטון השכל, לא היתה דעתו שלימה עם מציאות המלאכים וחשבם לשכלים או לסמלים, ומאחר שאינם בפרצוף־פנים שוב לא איכפת לו, שהם לובשים גם צורת אשה.
כללו של דבר, אדם השקיע ביצירת המלאך כל קלקוליו של בר־נש, חולשותיו ויומרותיו ועיוותיו. לבסוף לא נחה דעתו עד שעמד וכפר לגמרי ביצירתו ויצא להורות שהמלאך לא היה ולא נברא אלא משל היה.
הוסיף פשע על קלקול. אחרי שהיתה לנו נחמה פורתא בקיום המלאך, היאך נוסיף לחיות בלעדיו? עולם בלי מלאכים הוא עולם אפור, עצוב ומשעמם, עולם התוהו משמים וקודר. בחברת מי נבלה מעכשיו ולהבא את חיינו עלי אדמות? בחברת בעלי החיים המגושמים או בחברת המכונות המגושמות אף מן הבהמה והחיה, מחוסרי לב ונשמה כל עיקר?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.