רזי לי, יפה כוחו של הרב משל התלמיד, אבל גם יפה כוחו של התלמיד משל הרב. הרב מחדש רעיון מדעתו ומוציאו מן ההעלם אל הגילוי והתלמיד מוציא מן הגילוי המצומצם אל הפרהסיה; הרב עושה לו אזניים מספר והתלמיד עושה לו נפשות רבות; הרב ספק בטוח באמיתות רעיונו וספק מגמגם ומהסס בו בליבו, שכן אין הוא נשען אלא על הגיונו וחושו שלו. מה שאין כן התלמיד שהן זכותו שלו והן זכות רבו מסייעות בידו להחליט את הרעיון בלב כאמת גמורה. מאידך גיסא, אף הרבה נמצא נשכר על ידי שרעיונו מצא מסילות ללב התלמיד, שכן שום רעיון אינו מהימן כל צרכו על זה שהרה והגה אותו, אלא אם כן נתקבל גם על דעתו של אחד זולתו. נמצא, כי במידה ידועה ניתן לומר, שאף הרב הנהו תלמיד־תלמידו וכן התלמיד הינהו רבו של רבו.
משה לא נתן תורה, אלא קיבל תורה ומסרה ליהושע ויהושע נתנה לזקנים וזקנים לנביאים והנביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה והם לכל ישראל. בהקניית התורה לכל ישראל רבה מעלתם של אנשי כנסת הגדולה משל משה. צא וראה, שרוב מחדשי־שיטות ונותני־דתות לא העלו את דבריהם על הכתב, כי אם הטיפו אותם בעל־פה, עד שבאו תלמידיהם או תלמידי תלמידיהם וערכו אותם בספרים. רב אינו כותב ספר. הרב מדבר, והתלמיד כותב מפיו, כמעשה ברוך מפי ירמיהו. סוקרטס לא היה מחבר. אפלטון שימש לו קולמוס. הבעש"ט סבור היה, שכתיבת ספר היא מעשה שד. תלמידיו כתבו את רוב תורותיו. גם רבי נחמן נכדו כתב במסירת הקולמוס לידי תלמידו ר' נתן.
החרטומים הקדמונים לא עשו את תורתם ניגלה אולי לא רק על שום שהיו צרי־עין, אלא גם משום בינתם היתירה, שתורה ערוכה וכתובה קל יותר להפר אותה. מה שנעשה קניין הרבים, ניטלה ממנו יוקרת־סגולתו ועלול להיעשות חולין. תורת הח"ן מעלה חן יותר. הסוד כמלח, משמר הכל. לא כל רב עושה כברת דרך במחתרת. אולם תורה במחתרת אינה תורה לעם, אינה משמשת מורה דרך לרבים, לא כל שכן שאינה נעשית תורת־חיים, עד שחלקים רבים ממנה נעשים קנין הקהל הרחב ושוב צפויה לה סכנה שלא תהא בגדר קדושה ממש. דבר שהרבים יש להם חלק בו ניתן לרבים לראות בו מהרהורי־לבם. תורה שהיא כולה ניגלה, סכנה נשקפת לה כי תיחלק, ברבות הימים, לכמה תורות. לפיכך כל תורה דין הוא, שהניגלה והנסתר ישמשו בה בערבוביה ונמצא זה מגין על זה. אתה נמצא למד, כי טבע הדברים הוא, שיהיו שני כתרים לתורה ולחכמה: כתר הרב וכתר התלמיד. שני הכתרים, כל אחד נעלה ומהודר מחברו. ומקביל לכך יש שתי תורות: זו שבכתב וזו שבעל־פה. ועדיין אי־אתה יודע מעלתה של איזו מהן מרובה משל חברתה. צא ולמד מה שאמרו חכמינו הקדמונים, שדברים שבעל־פה חמורים משל בכתב ואף קודמים הם לה. משום שכל תורה מתחילתה היתה בעל־פה עד שבאו התלמידים ותלמידי־התלמידים וכתבו חלקים ממנה.
הרבה הזהירו חכמינו מפני תלמידים שלא שימשו כל צרכם ועשו דברי רבותיהם פלסתר. אף הקפידו על החכמים עצמם להיזהר בדבריהם, שמא “תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים רעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל”. במימרא זו נרמזו כל סבכי הדברים שבין הרב והתלמיד. מפני מה צריכים החכמים להיזהר בדבריהם ובמה הם צריכים להיזהר?
לעולם אין תורה מפי הרב עלולה לשמש סם המוות לחיים כמו מפי התלמידים. הרב שומר פיו, מפני שאינו נשען אלא על קול־ליבו – והלב לעולם מהסס ומגמגם – ולכן בשעת הדחק הוא יודע לשית סייג לדבריו ובשעת הצורך הוא מבין גם להמתיק את הדין ולעורר את מידת החסד. התלמידים המקבלים את דברי רבם כאילו ניתנו מפי הגבורה, עלולים לקיימם בכל חומר הדין ולעשות לפעמים את המישנה לסם מוות ממש ונמצא שם שמים מתחלל על ידיהם, שהכל תולים את הקלקול ברב. התקלה אורבת במיוחד בגולה, מקום שאין מכירים את הרב.
ועדיין הינך תוהה ושואל: מה טעם אמרנו שגם יפה כוחו של התלמיד משל הרב? האם בזה שהוא כלי שני ומוהל את יינו של הרב במים שאובים? אמנם, כך הוא. פעמים תלוש ומחובר תלוש יפה. יין נקי וחריף, שאינו נוח לשתיה מה מועיל בו? פעמים מיזוג היין במים, העושים אותו שווה לכל נפש, יש בו משום יצירה שאינה נופלת בחשיבותה מן המקור. יש בפעולת התלמיד המשטיח ומפשט את הדברים משום העמקה. היינו, העמקה שאינה נוקבת ויורדת כי אם נוקבת ועולה מן העומק אל השטח. עתים קשה יותר לקרב את הדברים אל השכל מאשר להעמיקם ולהרחיקם מן ההשגה הפשוטה.
כל תורה חדשה באה לעקור את הישנה ולשנות בהתאם לה את סדרי הדברים, פעמים עד כדי הפיכת קערת החיים על פיה. אולם הרב אינו מצליח אלא כדי לצור את צורתה אבל לא לעשותה כוח הפועל בחיים, משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. ולא עוד אלא שעל פי רוב, אין עולה בידו אפילו לצור את צורתם של הניצוצות שהעלה ברוב עמל מגנזי־מעמקים ולגבשם לתורה שלימה. הוא דולה ותלמידיו משקים. עיקר כוחו מתבזבז על החפירה ועל הצלילה. העליונים נותנים לתחתונים באיפת רזון זעומה. למחונן על ידיהם בכושר העמקה אינם אוצלים גם ברכת כושר להסברה והוא זקוק לאיש־הביניים להביא את דברו לפני הקהל.
כל עמקן הוא פרשן רע. וסימנך משה כבד־פה ואהרן לו לפה. מכאן גם סגולת העניוות שמתלווית, בטבע הדברים, אל הרב. וטעם כפול לעניוותו. ראשית, כל החופר ומעמיק ומוסיף דעת הוא מוסיף היסוס ופקפוק בדעתו. כל המוסיף דעת יוסיף דעת שאינו יודע, משום שהתורה היא מן הדברים שאין להם שיעור. שנית, מי שנתגלתה לו דעת־מה נחרד. כל התגלות גורמת חלחלה משגב החזיון והיא שמפעפעת בו תמיד. הוא בבחינת הנביא לאחר ההקדשה. נגעה רצפת האש בשפתיו ונעשה כבד־פה. לא ייאמן כי ידובר. מפחד הוא לדבר. “לא ידעתי דבר כי נער אנכי” – אומר ירמיהו. דומה עליו ששליחות זו ניתנה לו על מנת למסרה כתכנה וכצורתה, מבלי להוסיף ומבלי לגרוע, כגביע זה מלא יין של קידוש הנתון בידו לטלטלו ושלא לשפוך ממנו אפילו טיפה. בדומה לקטורת בידי הכוהן הגדול שאם החסיר אחת מסממניה הוא חייב מיתה.
כל רב מהוסס עד תוך־תוכו והוא מיראי ההוראה. ולא כן התלמיד שאינו חש כל מועקה בגלל הפקדון שבידו ועושה בו כבתוך שלו. ברצותו הוא מקצר, ברצותו הוא מאריך או מוסיף פעמים נופך משל עצמו, עתים הוא מגלה בה פנים חדשות עד שנעשית לכאורה שונה הרבה מכפי שיצאה מידי יוצרה. חבלי־לידתה של התורה לא הטביעו את רישומיה בו, החלחלה לא פקדתו, נטל האחריות הגדולה אינו רובץ עליו, מכל מקום יש לו על מי להישען: כתפיו של הרב רחבות למדי. מה שאין כן הרב שאין לו רב להישען עליו. מעלה יתירה לתלמיד שהוא לא רק מסביר את תורת רבו, כי אם מפרש אותה ובשעת הדחק או בשעת רצון יכול הוא להכניס לתוכה פירושים המשנים את תכנה ואף את צורתה מן הקצה אל הקצה. ונמצא היא מסתלפת בתוך־תוכה ויוצאת להיפוכה.
תורות רבות היו יין בתחילתן ונעשו חומץ. תורות־חיים נהפכו למעינות אכזב או גם לבארות באשים לשורש פורה רוש ולענה. אין חכמה ואין עצה. לא מצאנו נביא־אמת שהקדיח את תבשילו, אבל כהנים גדולים רבים יצאו לתרבות רעה. מחזה יגונים זה עובר כחוט השני דרך כל תולדות האמונות והדעות. אין רעיון נאצל, שאין לקרוא עליו: עוה עוה אשימנו. אילו היו ההמונים מסוגלים לשתות תורת חיים מכלי ראשון, ואילולא משה, או כל אחד בדורו שהוא יכול להיות כמשה, לא היו כבדי פה ומסוגלים להשפיע מרוחם על ההמונים במישרים, היה אולי מין האדם זוכה לקלוט כמה רעיונות בטהרם ולא היו ההמונים אנוסים לשתות כל ימיהם מים רעים, דלוחים ועכורים. אילולא היה כל רב נצרך למליץ ומתווך בינו ובין יתר הבריות, היו דברי תורה נמזגים בכלים הראויים לכך. אולם מחמת התלמידים המשבשים נמצאה כל תורה, אפילו היא מפוארת, נתונה בכלים מכוערים וסדוקים, שמתוכם נוזל היין הטוב. מה בצע שהרב חורש באת של זהב וזורע בדמעה ובחרדה אם התלמיד קוצר במגל של דמים?
כללו של דבר, מעשה ברב ובתלמיד הוא מעשה מעציב למדי ונושא בו סתירות לאין שיעור. אין כמדומה תקנה. אלה תולדות כל האמונות והדעות וזאת תורת כל התורות מימי קדם ועד היום. לעולם אין מוגש רעיון לציבור במישרים על ידי הוגו ומחוללו אלא מעמידים לו מליצים ומתווכים, המשווקים אותו, ואין התורה מתקבלת על דעת הרבים עד שהיא נעשית סחורה על ידי התלמידים ותלמידי־תלמידים. נמשלה בריאת כל תורה לבריאת העולם. מה עולם לא נברא, לפי הקבלה, על ידי השכל הנאצל, אלא בצמצום אחרי צמצום האור ולפיכך עולמנו שקוע בחושך והננו חיים למעצבה בעולם־לא־עולם, כך לא ניתנה שום תורה לקהל העמים אלא בצמצום אחרי צמצום מאורה ועיבוי העכורים שבה. כולנו בני כל הדורות הננו בני־בלי־תורה. כאילו לא ניתנה כל תורה. כל הדורות היו כאילו חיים וקיימים לפני מתן־תורה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.