שכלי בוער משני קצותיו.

זה ימים רבים הנני משתוקק להביע רעיון, המנקר במוחי ללא שייר כל שהוא, להבהירו עד תומו, ואיני יכול. חוש לוחש לי, שאם אוציאו מהעלם אל הגילוי הגמור ואעשה לו את תיקונו, יתוקן דבר מה גם בי, ואם לאו יגיח הרעיון הזה ממסתריו ביום מן הימים ויחבל בי. עיתים אדמה כי הוא הגלגל המניע מאז ומשכבר את כל מחשבותי: הוא תמצית מהותי, העיקרון המנחה בי והרועה אותי ודי. אולם דווקא הוא נראה אלי בהסתרת פנים ומושג לי במטושטש. האמנם זה אני משחק עמי במחבואים? כשהנני נותן את דעת על כך, הנני מתחיל להטיל אימה על עצמי.

תמה אני: האם כבר חי פעם אדם בעולם, שהצליח להביע את כל עצמו, תמצית ועיקר שבו, ותחת להסתובב בפרוזדור נפשו נכנס לפני ולפנים שלה? היו קדמונים שהעידו על עצמם, כי היתה להם התגלות אלהית או גילוי השכינה – אולם, ההיה ביניהם מי שהיתה לו התגלות עצמו וראה באספקלריה בהירה את רעיונו?

נסתם ממני לדעת: היכן אמיתו של אדם? ברעיון הבהיר או להיפך בשאינו בהיר? אולי איננו מספיקים להבהירו, משום שחיינו קצרים מדאי, ואולי לא היינו יוצאים מן הטשטוש אפילו שנות־חיינו היו אלף, משום שלא ניתן לנו לעשות את שתי המלאכות בבת־אחת: לחיות את הדברים וגם להשכילם. כל זמן שהנשמה בקרבנו הננו מרפרפים ברשת החיים, היינו, ברשת הטעות. האם זאת אומרת, שהחיים והטעות חד הוא? המאמר “בעל כרחך אתה חי” משמעו גם כן על כרחך אתה אחוז ומפרפר ברשת הטעויות.

בשביל להגות את הרעיון הגדול, הכולל, הממצה ואולי גם הנורא, צריך היה לכוון את הרגע הגדול שבו הננו מתרוממים מעל לחיים, יוצאים מן הישות האישית, מתפשטים כביכול מן הגשמיות ומשתכנים בספירה שכולה רוח. אבל אם נתרוקן מן החיים האישיים, הלא נהיה לכלים ריקים. כשהננו יוצאים מן הכלים ואין לנו משיגי הגוף, שהם כלי שרת לרוח, הכיצד נבוא בסוד המושכלות? אם כך כיצד נפרנס ענין של עליית נשמה ושל גילוי שכינה, הצצה בלבנת הספיר, שחוזים רבים וכן שלמים סחו לנו עליהם? האמנם ראו מראות שוא ומדוחים? האמנם היו תועי רוח או מתעתעים מדעת? שוגים או מזידים היו? האם הבל הנחילו לנו אבותינו הגדולים?

חוש לוחש לנו ואף הדעת נותנת שעל אף שבתנו בחושך יש חרכים מהם אנו מציצים ורואים ברגעי־סגולה מפלאות היש. נפתחים חרכים לרגע כהרף עין. כן, יש שהם נפתחים… כן, הם נפתחים, וסימנך אש מתלקחת בעצמות. רואה אתה מראות לא נודעים, שומע קולות לא מוכרים וחדווה גדולה שוטפת את הנפש. ויש בחדווה הזאת כדי לפייס בעד שנות צרה ויגון. אולם חדווה בת חלוף זו יש בה מטעת סמי־שכרון ואין בה סם מרפא. היא מצמיאה ולא מרווה. כל שריפה בנפש אינה מעשירה אלא מרוששת אותה. לא באש וברכב־אש נעלה השמיימה, כי אם בקור הרוח, בחזיון השיש.

סייג ללהט הנפש השכל הקר. לא תבערו אש ביום השבת. בשבת הנפש אסור להבעיר אש. אש יסודה מאפר וסופה לאפר.

אף על פי כן ואף על פי כן, אילו זכינו ונקרע מעלינו בית־חומרנו לבצר לנו נקודה אי שם מעבר לחיים להשקיף מעליה על החיים. אילו יכולנו לקפוץ מעורנו ותחת היותנו מוקפים בגדרי־תיל של הגשם להיות רק שכלים טהורים ומצוחצחים, כי אז למלאכים ולשרפים דמינו. מה לנו אש ומה לנו אימה מפני האש? שתהא הבערה גדולה בנו ומסביבנו והר החיים כולו עשן ועל סיני חדש יעלה האדם ומסביבו קולות וברקים.

חסל סדר עולם הגופים. סדר עולם הנשמות ממשמש ובא. נסתלק הגשם, ונשגב לבדו הרוחני. נולד האדם החדש שהוא כולו חזון וחזיון ללא קורטוב הצטרכות. הגשמי שואף, הרוחני נושף. הגשמי מכשיר־בליעה, הרוחני כלי־ראות. הגשמי אומר קחת, הרוחני אך תת, הגשמי אומר זרום, הרוחני: עמוד.

אך קול לוחש לי: הנך שוגה בחזיון שוא. אדם הנך, מחומר יסודך, חומר בן־חול. לבך בוער כתנור: הב־הב. הזרם שוטף ועובר מעליך, וגם במאבקך עם הזרם הזורם, הנך מנענע את ראשך על כל גל וגל. אי אתה מסוגל להגות מחשבה צרופה ורעיון בהיר עד יעבור גל. גל רודף גל. הנך חי כל זמן שרוח החיים בך, בתוך החומר העכור ומתוכו הנך ניזון עד קצה חייך. לא, לא, אינך במעלת השרף אף לא בן־רשף כי אם בן־גל, המצפה להתגלות כשיעבור גל. אולם כשיעבור הגל, עמו תעבור ותיבטל גם אתה מן העולם ותהיה לערימת אפר. לא, לא, אינך שרף, אבל אתה נשרף. משתוקק אתה לרעיון הגדול והבהיר, אך תאוות החיים גדולה בך מן ההשתוקקות.