בשעיפים בלילה גוברת בנו זרימת המחשבה כאילו נוסף למקורנו האישי פותח לפנינו גם השכל העולמי את שערי השפע. עתים נראים לנו בלילה הדברים במערומיהם עד להחריד. משל לב העולם ערום לנגדנו. בבדידות הלילה אף הדוממים פותחים את פיהם ומדברים אלינו. לא נברא הלילה, אמרו קדמונים, אלא לגירסא, היינו, לחידושי תורה. גם לחידושי־עולם, נאמר אנחנו.
זכורני מתיקות ההוויה וחריפותה כשישבתי לילה אחד בצעירותי יחידי בבית המדרש ולמדתי. הייתי אפוף פחדים מפני המתים והמזיקים ולא נתבטלתי מן התורה. כל העיר היתה שקועה בחשכות; תפוקת המוח בקושיות ותירוצים היתה גדולה מן הרגיל, והלב שהמה ונתייחם עלה על גדותיו. חשתי שמינית שבשמינית גאווה המותרת לתלמיד חכם, כי הנה אני הקטן יושב ושונה הקדוש ברוך הוא יושב כנגדי ושונה כדברי על חז"ל. מתפלל הייתי שהלילה יארע לי הנס של ר' יוסף קרא, שהמשנה עצמה באה ללמד אותו. חשקה נפשי להשתדל הרבה בתורה ולגלות בה טמירין, מאחר שאין בשעה לילית זו זולתי המתעמק בסוגיות הגמרא. איני יודע אם כבר אז המשלתי עלי את משל המעין הנובע או שנצנץ לאחר שנים. נמשלתי בעיני למעיין שניטל ממנו הסכר וצריך להביא דליים רבים לשאוב בבת אחת.
גם בשעה לילית זו חש אני, משל רוח של אצילות פקדה אותי ולוחשת לי רזין. חוש אומר לי שילדי־רוחי הליליים לא דבר ריק הם. עתים מדמה אני שרק הרהורי־לב ליליים, הנכתבים על הגליון, יש להם סיכוי לטבוע רישומיהם בלבבות, כי הכותב בלילה על הגליון חורת גם על לוח הבריאה כמו יד נעלמה מושכת בקולמוסו.
משער אני, כי ספר התהלים נתחבר בלילות. “נפשי קומי רוני בלילה” – פסוק זה ראוי לשמש מפתח לספר כולו. הפחד בלילות מרחף על עמודיו. המזמורים נכתבו בידי איש שהתהפך על משכבו בלילות. “יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מיטתי בדמעתי”. המלים מיטה, ערש, משכב חוזרות ונישנות פעמים רבות בספר. דומה כי בעולם יש רק לילה. אין אור אלא חושך. “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה”. השמש כמו נשכחה מן הלב. והרי המזמורים נתחברו בארץ שטופה שמש וזרועה־אור, אולם הם סובבים דרך כלל על ציר החושך והצלמות. כל המחזות והמעשים עליהם מדובר בספר מהלכים עלינו בלהות. מגור המות מרחף על כל תמימי דרך. סביב רשעים יתהלכון. רשע מכתיר את הצדיק וישר־לב לצלע נכון. “זכרתיך על יצועי באשמורת אהגה בך, כי היית עזרתה לי ובצל כנפיך ארנן”. אף על פי שחשרת עלטה שורה בעולם, אין האדם בבחינת וימש חושך מתקיים לבודד בתהלים הכתוב בישעיהו ס‘: לא תהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך. והיה לך ה’ לאור עולם.
היפלא הדבר כי זה הספר, הרצוף קינוּת על ענות בן אנוש, נקרא ספר הזמירות? אין בודד בלילה האיש ששופך את שיחו באזני אלהים. מי שיש לו אוזן אלהים, השומעת את שיחו אינו ערירי, איננו בודד ועזוב, גם באמרו, “נפשי נבהלה מאד”. אמנם, הנפש הנבהלה רואה רק בלהות. רשעי־עולם טומנים פחים, לוטשים סכינים וחרבות, קולעים חיצים, מכים בלשון, חמת למו כחמת נחש, הפיות מפיחים קריה ורבים הם מושבי לצים. אולם אלהים מחסה ומגן לו. “אזכרה נגינתי בלילה”. דווקא בלילה הזרוע אימים נהפכת הקינה לנגינה.
הכי מלבי הוצאתי את הדברים על הסמוכין בין הלילה וספר התהלים? כבר דרשו חכמי האגדה על הכתוב “חצות לילה אקום להודות לך”: “כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד כנגד חלונו וכיוון שהגיעה חצות לילה היתה מנשבת רוח צפונית ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר”. בלילה ובליווי כינור מנגן נכתבו פרקי התהלים. זה כוחו של הלילה, שהאימים והנחמה מקופלים בו יחד. המנגינה מנצחת על הקינה. הבכי והפיוס משמשים צוות זה לזה. היגון אופף את הנפש, אבל זה יגון מנגן. האם לא יגון משורש ניגון? “ברוב שרעפי בקרבי תנחומי ישעשעו נפשי”. “רבו שונאי חנם משערות ראש”. מי הם שונאי חנם, אשר עצמו משערות הראש? גם שרעפינו בקרבנו הם שונאינו בלילות, אולם תנחומיך ישעשעו נפשי.
מעשה והקיצותי בלילה משינה טרופה. לבי הלם בחזקה מאימה ופחד. לפתע נחה עלי יד רכה של נפש אוהבת ולחשה לי בקול מתוק פלאי דברים ואהבים. צף ועלה מתוך זכרוני זמר שמליו נשתכחו ממני, אך הלחן שלו כריח ניחוח נשתמר בלבי, אותו חברתי אמש, בהתהפכי על משכבי במרירי־לילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.