בלילות נדודי־שינה לא אימת הארי על האדם, כי אם אימת המפגיע המפיל את חתיתו גם על הארי. לא הגדול־לאין־אין סוף מטיל חלחלה בלב, כי אם הקטן לאין־סוף.
*
הקלחות, בהן מתבשלים החיים הגדולים, אינן מעסיקות את מוחו הלאה ואת נפשו הרצוצה של המתהפך על משכבו. רב המבשלים שבשמים, אשר שפת אותן על אש התמיד, הוא המשגיח עליהן שלא יחסר המזג בהן. אבל הפכים הקטנים הללו, שהאדם מבשל בהם את מרירי היום ומרירי הלילה, הזוטות האנושיות הללו, איכה ישאו על שכמם הלאה בעירנות המוצצת את לשד עצמותיהם?
ההוא במרומים, המכלכל את כל החיים, לא ינום ולא יישן, יען כי עליו היו כולנה. אולם אנוש דל, חלכה, אשר רק צרור־עצמותיו לו, למה ימנע שינה מעיניו? השומר נחלות אלהים הוא?. אין הוא נוטר אפילו את כרמו שלו. אין הוא נוטר דבר ואינו נוטר לאיש, לא יכעס ולא יזעם על דבר, רק משאלה אחת לו קטנה: לעצום את עיניו, להירדם מעט־קט, להירדם כל עודו ומאודו, לא להיות ער, לא להיות. האם גדולות יבקש לנפשו? שינה מעט. והוא איש אין איל.
*
הוא מקבל על עצמו באלה ובשבועה, כי מעתה ולהבא לא יתהלך עוד בגדולות, לא ישאל לנתיבות־עולם, לא עוד יתייגע לבוא עד חקר אלוה, לא ישאל אם יש בורא־עולם או אין, אם האדם הוא מלאך או שד, לא עוד יהיה לו עסק במופלא ממנו. מעכשיו ולהבא רוחו תהיה נמוכה, לא ישאל ולא ינסה, לא יזעף, לא יריב, יהיה חרישי מן המים ונמוך מן הדשא. רק אחת ישאל אותה יבקש: להצטנף לצנפה, לפקעת יהיה, וירדם לו.
*
אפס, שומע כל תפילה לא ישמע לתחנוני הער בלילה בצמאונו הרב לשינה מעט. ויען כי הזיר את עצמו הלילה מהגות באלהים, מוחו נתרוקן מן השאלות הגדולות, יזדחלו לתוכו כל הזוטות, יקיצו בקרבו הרמשים שברוח אנוש. הנהו מאכל לתולעים הזוחלים. כל רחש בו ומסביבו יהיה לו לרוגז־עצבים ולמקור־בלהות. לא גשם־זלעפות ירד על ראשו. זהו ברז המטפטף טורד את מוחו עד שבני מעיו מתחתכים בקרבו. לוּ, למצער, הרעים הרעם והבריק הברק. אך לא, זה זבוב מזמזם, סובב הולך מעל לראשו, או צרצר מצרצר מעבר לחלון, עכבר חורק, עלבון של מה בכך מיום תמול צף ועולה בזכרונו, טורד את מחשבתו ואינו פוסק.
*
הוא מהרהר חרטה על בריחתו כיונה הנביא מאלהיו. טוב ליונה שבא על ענשו, כי תחת אלהים, אשר ממנו הציל את עצמו, הוא נבלע במעי הדג. לא נורא להיות שוכן בלב הים במעי הדג. אבל, אוי, מה רע לבורח מפני אלהים, הנכנס במעי הזבוב, התולע והעכבר.
*
וזו היא תפילתו בלב הלילה: אלהים, אם לא לרצון לך להשיבני אליך לחסות בצל כנפי הלילה, הממני נא, פצפצני, הרעם עלי ברעמך, הברק עלי בברקיך, הסגירני ביד האריה, הפילני ביד מי שתפילני, ואך אל תשלח בי את הזבוב, התולע, והעכבר והעלבון הקטנוני. מה חטאי ומה פשעי כי תשסה בי קטני־ארץ אלה, זוחלי־עפר. ועוד בקשה אחת לי, הבורא: שלח בי את היגון הגדול, המגיח מן התהומות ברוח ומן המצוקים בנפש, אך אל נא תחלחל לתוכי את התוגה הקטנה, המטפטפת כברז. שפוך עלי חמת הגדול לאין סוף, המדכא ואף מרומם, ואל תפגיע בי חמת הקטן לאין סוף, המחלחל לתוכי את אפסותי האנושית.
*
אך השומע לכל תפילה לא יאזין לתחנוני הרש המבקש לנפשו כנדבה אגלי־שינה מעטים. אין לו אלא לפנות בבקשה ובתחנונים אל נפשו: לב ער ובודד בלילה הזה, ליל שימורים לך, אל תירא עבדי, לב, אל תירא ואל תיחת.
*
דפוק, דפוק, התנהל לאט, לאט לרגל הטיף־טיף, אכול תולעים האוכלים אותך, התחבר אל הרמשים והזבובים הרוחשים בך וסביבך, התקטן, התנמך, התרמש, התרסס, היה קטן ביצורי הבורא. אולי יחוס, אולי ירחם עליך וינדב לך רסיסים מעטים ממעיינו הגדול לאין־סוף, לרפא את חלייך הלילי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.