22.3.50

על־יד מיטתי ב“הדסה” דיברו הרופאים אנגלית. ודאי שיערו לשון זו אינה נשמעת לי. הווי אומר, החמיר מאד מצבי, ושלחו אותי לניתוּח. אלא אני איני רוצה בכך. אני אחזור הביתה ושם אחכה עד בוֹא יומי. ולאחר שהלכו הרופאים, קמתי בלא נטילת־רשות, ובחשאי יצאתי למסדרון וטילפנתי לידידי ורופאי ואמרתי לו: “שמעתי דברי הפרופיסורים על־יד מיטתי, והכל גלוי וידוע לי. אבל בשום פנים איני יורד למחלקת־הניתוחים. אני הולך הביתה.”

ידידי הרופא השיב: “אחר הצהרים אבוא ל’הדסה'. דעתי כדעתך” – והפסיק.

הפעם עמדה לי קשיוּת־עורפי. בטלה הגזירה ולאחר שבעה ימים חזרתי לביתי. ובלילות הבשילו בי הצורך והחובה ואף הרצון להעלות על הנייר מה שאירע לי בשנתי הראשונה לימי שבתי בארץ. שנה זו אין רישוּמה מצוי בספרות, והראשונים שבחבורה הולכים ומסתלקים. הנה הלך שיפריס לעולמו. איני רואה מי הוא העושה דבר זה, אם לא אעשהו אנוֹכי, ועל משכבי בבית־החולים פתחתי בכתיבה. כי שעתי דוחקת.

העיקר, שאני עם עולמי הקטן לא יהיו שם עיקר; שעולם זה יהא כפוף למה שלמעלה הימנו. ויהיה כן, אם הכתוּב יהא סיפור נאה, כבר קבעתי לו שם. תחילה אמרתי אכנהו – “שנה אחת”; אלא בּרנר הקדימני בכך בסיפורו על חייו בקסרקטין. וקראתי לו: “שנה ראשונה”. ואולי יפה כך; “ראשונה” – כלומר, אחריה יבואו שנים רבות. לפיכך לא “אחת” אלא “ראשונה”.

ד“ר לנדוֹאֶר היה בבית־החולים ברמתיים אצל ד”ר סוֹנה. אינו יורד מעל מיטתו, וכל מחשבותיו בנסיעה לשווייץ. הוא מהרהר במקום שיבחר לו לשבת בו. במלון ולא בפאנסיוֹן, הואיל ועז רצונו לשכב בחדר יחידי. אין הוא יודע, או בכוונה מסיח דעתו מכך, מה קשה מצבו, והוא משקיע את עצמו בחלומות־בהקיץ. העיקר, להימלט מן הארץ ולשַנות מקומו. אולי אפשר לי להציל שיירי כתבים השמורים עמו. אף־על־פי שמפקפק אני אם יש בידו כתבים; דומני, אין בידו כלום. הרי אימת הכתיבה היתה עליו, ומורא זה נעל לפניו את שערי השירה. מכל מקום לא עכשיו השעה לנגוע בפצע זה. מיד ירגיש שכבר אנו עוסקים בירושתו.

סוף־סוף, ביום כ“ד בפברואר, הגיעני מכתב מאת ד”ר סוֹנה. אינו מודיע כלום על השבחה או שינוי כלשהו לטובה בבריאות־גופו; אינו פוסק מלטעון כנגד השטפונות, והחמסינים. מאוד מצערים הדברים בתוגתם.

ובאותו יום נזדמנתי עם ד"ר לנדוֹאֶר, והוא סיפר לי, ששלח לרמתיים רופא אחד, חברו הקרוב, מומחה גדול במחלות־השחפת, שיבדוק את סוֹנה. והלה חזר משם והפרוֹגנוֹזה שלו אינה מבשׂרת טובות. משקל גופו של החולה ירד עד שלושים וחמשה קילוגרמים; וכוחותיו רפו כל־כך, שאי־אפשר לו לקום ממשכבו. הנגע פשׂה בכל האברים הפנימיים, ועיקרו בכליות, ואין מרפא להן, והסוף קרוב; עניין של עוד חודש, ולכל היותר חדשיים. סוֹנה יודע מצבו, ובדידותו בבית־החולים מצערת אותו, והוא מבקש שיבקרוהו. אילו בקו־הבריאות אני, הייתי עושה עמו חסד־של־אמת זה לעתים תכופות. אלא אני גופי שברי־כלי ומצוּוה על מנוחה גמורה עד שיתחוור ענייני. כשאני מהרהר בלילות על סוֹנה, לבי השבור נשבר עוד. כלי יקר זה שגזר על עצמו את האֵלם. פסקו שיחותינו הארוכות. אין תומך. דממת מוות.

כיוון שמהרהר אני בבעל־דבר, עיינתי בפרק אימת־המוות, ב“שיחת־הסעודה של ג’ונסון” (The Fear of Death, Johnson’s Table Talk). ד"ר ג’ונסון פחד פחד גדול מפני יום־המיתה והיה כועס כעס גדול כשמעלים נושא זה בשיחה עמו. אחד מבאי־ביתו מסַפר: “אמרתי לג’ונסון כי דויד יוּם החזיק בכפירתו בשעת מיתתו, ופשוט החרידני.” – “על שום מה חרדת, אדוני?”, השיב ג’ונסון, “הרי יוּם הוֹדה שמעולם לא קרא את כתבי־הקודש בעיון. לפנינו אדם שמעולם לא טרח כהלכה לעמוד על האמת שבדת ובאמונה, וכל ימיו הֵסֵב רוחו לצדדים אחרים. ולא אפשר היה לצפוֹת, שקירבת המוות תסיר ממנו דרך־מחשבתו זו, אלא אם כן ישלח אלוהים אליו מלאך־מן־השמים ויחזירהו למוּטב”.

– "והנה אמרתי לו: ‘נוטה אני להאמין, שהרהורים על ההעדר לא ציערו את יוּם’. "והשיב לי ג’ונסון: 'לא כך היה הדבר, אדוני. העמיד פנים ורצה שיראוהו בנייחה שלו. ודאי־יותר לוֹמר, שהעמיד פנים והשׂים עצמו שקט ברוחו, מאשר לומר כי הנה בא דבר רחוק ומשונה כזה, כי ילך אדם (ואפילו לפי שיטתו המתעה, אי־אפשר לו להיות מובטח בהליכתו, אלא ‘אפשר והוא הולך’) אל מעמד לא־ידוע ולא תחרד נפשו בשעה שהוא עוזב את כל הדברים שהוא יודע אל נכון. ושקֹוֹל דעתך: לפי עקרון ההעדר שלו לא היתה על יוּם שום חובה שיהא “דובר־אמת”. “אימת־המוות, שלעולם גדולה היתה אצל ג’ונסון, גברה עליו הערב עד מאד”. –

ובמקום אחר:

“סיפרתי לג’ונסון, שבטיינבּורן ראיתי כמה וכמה פושעים שעלו לגרדום ועל פניהם אין סימן של צער וסבל”.

“ג’ונסון: ‘מעולם לא עברה אפילו מחשבה אחת במוחם של הללו’.”

בּוֹזוֶל: “וכלום אימת־המוות אינה מטבע האדם?”

“ג’ונסון: 'כל כך, אדוני, שכל ימיו מפנה הוא דעתו ממנה.” –

שמא הדין עם ג’ונסון. שמא מעמידים אנו פנים שאיננו מתייראים מפני המוות מתוך שאנו מַפנים דעתנו ממנו. אף־על־פי־כן מבשׂרי למדתי, אפשר שאינו כן. ודאי נהנה אדם ממעמד של גבורה, והוא מוכן בשביל הנאה חשובה זו להיות משׂים עצמו גיבור. אלא שהנאה זו תובעת את הפוּמבּה, אבל בשעה שאדם בינו לבין עצמו אינו מתיירא מפני המוות אפילו לאחר הרהור בו – אדם זה מה דינו?

כשאתה נכנס לעולם של יצרים, שתכליתם להראות־את־עצמך, אין מנוֹס מפניהם; ושמא אף אדם שהוא נראה גיבּור בעיניו בלבד, רוצה הוא, אפילו בינו לבין עצמו, לשים עצמו גיבּור שאין אימת המוות עליו.

העלימו ממני את מות סוֹנה ימים אחדים. ולא עשיתי עמו חסד אחרון של אמת; ולא הלכתי אחרי מיטתו, ואת קברו הפתוח לא ראיתי. ומשנודע לי כי נסתלק מעולמו, נתרוקנו הרבה, ולעולמים, החיים אשר סַבּוּני. תשע שנים כסדרן הלכנו שנינו יחדיו, ובארבע השנים האחרונות נועדנו יחדיו יום־יום, בוקר וערב. ועל כּורחי אני מסתפק בשורות אחדות אלו אשר תספודנה לו:

ציון לנפש שוקקה – אי בודד ככף־איש וחוֹרֶש קטן בראשו; מניין של אילנות, שמעולם לא פסק לחש תפילתם. ציפרי־רון בנדודיהן, שעייפוּ במעופן, החליפו שם כוח; צפרירים אימנוּ כנפם בין עפאיהם; וכוכבי־שחר גנזו שם אוצרות זהבם. וכאשר בשל פרי־הילולים ונָשַר, שמענו ביבשת קול נשיקתו אשר נשק לאדמה הוֹרתוֹ. אי בודד, אובד ביתמותו, כי נשא נפשו אל השָלם אשר איננו. אך מימי־הים העוטרים אליו רבים ואדירים, וכל ימיו יצאו גליהם הסוערים במחול לפניו.

ינוח בשלום על משכבו.

בדברי מונטין, אל הקורא כתוב לאמור: “אין היחשׂ והחשיבות מידותי, לא לפולחני ולא לתהילתי: כוחותי אינם כשרים לתכלית הזאת.”

וב“הרהורים על המוות” הוא אומר: “חפצי שיעשה אדם מעשהו ויוסיף פעלו כמוטל על חייו, ושהמוות יוריד ידו עלי, כשאני עוסק בשתילת הכרוב שלי; מסיח דעתי מחיציו ונותן אותה יותר על הגן המשובּש שלי”.

“סוף דרכנו המיתה והיא נושא לתכלית זו: אם נותנת היא את פחדה עלינו, כיצד נפסע פסיעה אחת וצמרמורת לא תזעזע כל הווייתנו?”

“יום יום אני הולך ומתחמק מן הזיקנה ועדיין גונב אני את עצמי מעצמי.” אצל מונטין, אפילו המוות ומוראו מבדחים קצת.

שני ימים כסידרם לא פסק מלרדת שלג בירושלים. עכשיו כל העיר עטופה לבנים וההרים סביב לה. מה נאה ומה נוראה היא לאחר הטהרה שלה ובתכריכיה הצחורים. על־יד חלוני ברוש אפקי, ובדיו כבדו משלג. אמש נתמלא האוויר פתים־פתים, והיתה אדמומית משונה בהילת הפנסים. הגשם יורד ויודע קיצו. השלג תועה ופורח ואינו יודע איה מקום־מנוחתו. זכורני, לאחר ישיבה של חמש שנים בארץ נתגלגלתי לברלין בחג־המולד, והאוויר אשר בין הבתים ברחובות נתמלא פתי שלג, שהרוח הרקידה אותן סביב אור הפנסים. וקם בי מריבצו איש־הצפוֹן, ודמעות־גיל עלו בעיני.

אבל הצרות שהביא השלג, גדולות מן המשוער. ירדה הצינה בעמקים ובשפלה, ושלג ירד בתל־אביב וסביבותיה, בעפולה ובבית־שאן ובטבריה, בכל הארץ. קפאו הירקות, הבננים אבדו, תפוחי־אדמה הרקיבו, ותבואות־חורף הצהיבו.

והעובר על העולים במשכנותיהם הדלים? הלב נשבר. – “במיוחד מדאיג מצבם של יושבי צריפונים במחנות. גגותיהם עומדים בפני הגשם, אך יש חשש שמא לא יוכלו לעמוד בפני משקל כבד של שלג רטוב,” – כך כותב “דבר”. והנה, אתמול סיפרו לי, שר חשוב אחד קיבל מארצות־הברית מתנה נאה: מכונית גדולה, ובה הסקה מבפנים.

ד"ר שמעון גינצבורג, הסַפרן של תחנת־הנסיונות החקלאית ברחובות, קם משבעה וחזר לעבודתו. כל הוויתוֹ עדיין שקועה במוות. זיקנה קפצה עליו. ילדים אין לו, והבדידות מדכּאת רוחו, וכבר ניכרים בו סמנים של עזובה; הוא הטרזן; בגדיו מרושלים ושערות־השׂיבה, זו הבלורית השחורה והחצופה של ימי בחרות, מגודלות פרע, דוק של אפס־תקווה פרוש על עיניו האפורות, ונטויות הן כלפי מעלה אל אפס־מקום אשר מעֵבר לחיים.

פעם עסקן נכבד ורב־פעלים היה בתנועת הפועלים היהודית והרוסית, חבר של הוועד המרכזי; ואף־על־פי שראשית חינוכו במסורת יהודית, כנהוג וכמקובל בבית בּוֹבּרויסקאי מהוגן ומכובּד, הרי נתפס למהפכה עוד בימי נעוריו, בקפיצה אחת מאחד־העם לעסקי ריבוֹלוציה. למד תורה, ישב בבתי־כלא ודרש באסיפות־חשאי. מן הציונות התרחק, אבל לספרות העברית ולשונה שמר זכר נעורים ואמוניהם, הגם שהיידיש היתה חביבה עליו והיתה כל ימיו כלי יקר לשפתיו.

שלטון המועצות עקר אותו מקרקע גידולו והגלה אותו לברלין. ואף־על־פי שלא בולשבי הוא, השתמש בו משטר־לנין והיה בא־כוחו בקניית מכונות חקלאיות, ושנים אחדות שוב ראה חיים טובים, חיים של תורה ומעשים באשכנז. והנה, בא הנאציזם, ואנוס היה לעקור. אז עמדה לפניו שאלת “לאן?” בכל חומרתה. קידם את פניו ברל כצנלסון, בן־עירו, בן־משפחתו וחברו וידידו, ופתח לפניו שערי הארץ. תחילה העסיק אותו ב“דבר”, בו כתב מאמרים וסקירות על זרמי־המדע וחידושיהם. כי האיש גינצבורג משכיל מאד, ואפילו העברית שלו לא נשתכחה ממנו לגמרי. אבל הכתיבה לא הספיקה די פרנסתו. השתדל ברל כצנלסון לטובתו אצל יצחק וילקנסקי, שמינה אותו ספרן בספרייה של תחנת־הנסיון, וכאן מצא מטה־לחמו ואף עיסוק לפי רוחו והשכלתו.

והנה, פינה נידחת זו, הספרייה של תחנת־הנסיון, היתה עד מהרה תל שהכל פוֹנים אליו. יום־יום היו באים, והוא וזוגתו עמו, וידיהם מלאות עבודה. גינצבורג מרבה בקריאה ומכוון ראשי־המחלקות אל הירחונים ואל החיבורים החדשים, כל אחד ואחד לפי מקצועו ובפרשה שהוא עומד בה. תלמידי המכון החקלאי מוצאים כאן יד תומכת וסבלנות רבה; ופעמים לומדים מפי הספרן יותר משהם לומדים מפי רבותיהם. גינצבורג מתמיד ובור־סיד, וכוח הזכרון שלו אינו מאבּד כלום, והכל באין לשאוב מבארוֹ. אפילו יצחק וילקנסקי מביא לפניו את ההרצאות שהוא מכין, וגינצבורג אינו נושא פניו ואינו חס עליו.

כשחזרתי לתחנה לאחר שיצאתי מבית־הספר כדורי, מיד נמשכנו זה לזה. בני־אדם חשים באויר את מציאותם של הקרובים לרוחם. והנה בא המוות והפריד בינו לבין זוגתו. מבקש הוא דבר להיאחז בו וחזר אל ספריו וקונטרסיו. הייאחז? ומבט־עינו שינה קצת את נטייתו; פונה הוא קצת כלפי מעלה אל המקום שאין שיבה ממנו.

 

כרם אחד    🔗

כראוי לו היה כל ימי מחול־כרמי בין שני כרמים; ואיני יודע איזה מהם מקדימין – זה של הספרות או זה של החקלאות. בזמן קדמה כתיבה לעבודת־אדמה, אבל בשתיהן עסקתי בחיבּה רבּה ובמסירות גדולה. עכשיו משנפגם לבּי, והרופאים מקפידים עם הפגם ואוסרים עלי את החקלאות, היה המחול של כרם אחד – כרם הספרות לבדו. וימים יגידו: אם שינוי זה אף את מזלי שינה.

קראתי בתרגום אנגלי (הוצאת שוקן) את “החומה הגדולה בסין” של קאפקא. לא דרך המלך דרכו. האליגורי שבו מלא עניין אף־על־פי שאינו פתוח לפירושים. הדיאלקטיקה של הסתירה שבהקבלה בדברי־המשלים שלו כוח־נפצה מועט וערפילה מרובה. שהיה קאפקא נפש נוּגה וטרופה ואחוזה דיבוקים – אין חולקין. אבל אף מסוכסכת היתה מטיבעה, ויגונה גדול מאוֹנה. אי אפשר לתיתוֹ – כפי שחבריו הפרגאים עושים – בצידו של פּרוּסט. תקיף היה פּרוּסט, והוא נגאל ביצירתו, וקאפקא כאילו מוותר על עצמו, פּרוּסט, משהחליט לעשות מלאכתו, לא משך ידו ממנה לילה לילה, שנה שנה. לקאפקא אין אותה התמדה עיקשת של פּרוסט, זו העמידה במקום אחד והיגיעה שאינה פוסקת והאונסת את נפשו לרצות ולדעת; לדעת את הדבר שהוא רוצה בו. ומכאן הנביעה שנובעת כתיבתו. ואף־על־פי שעמוקה היא, הריהי גם רחבה, כנהר גדול, שמימיו עמוקים ומחמת עומקם שקט שטפם, ההולך לאיטו אל ים החיים הסוער. בקאפקא יש מן האפלולית הצוננת של באר צרה ועמוקה. אבל לא רבים החיים שהוא דולה ממנה. קאפקא לא ידע את המרחקים שידעם פּרוּסט.

לפיכך גדולה סכנתו של קאפקא לסופרים צעירים מסכנתו של פרוסט. את זה האחרון קשה לחַקות; הראשון כאילו לכך, לחיקוי, נוֹצר. החַקיין מטבעו יניקתו מן הספרים, מדברים שבכתב. מכיוון שאין לו עין רואה, הרי אפילו הפרצופין שלו, בני־אדם שלו, לא מן החיים הם באים, אלא מן הכתוב ועומד. אין לחַקיין שום שייכות לאותה מחלוקת אשר בין שמים לארץ, שקאפקא מעורב בה באמת ובתום־לב ומעומק־הלב. ואילו עולם־נפשו של היוֹצא בעקבותיו מתבזבּז כל כך בתוך חשקיו הקטנים, שלא נשתייר לו מקום של פנאי כל־שהוא בעולם הפנימי שלו; כלומר, מרכז כוחות־תנועתו, אותה תאווה קטנה שסיפוקיה מועטים ודלים. אבל מדרכו של כל חשק, שאינו פוסק מלהתחדש ולחזור ולתבוע סיפוקו. וממילא לפניך פתי־פתים של דברים, כלומר, שקיעה בקטנוֹת, ומכאן הריקנות הרוחנית והדברית שבמעשׂי החיקוי. קאפקא נשרף בכבשן האש של הסכסוכים עם עצמו, עם מקומו ועם חברו; אבל החשק הקטן שאין לו אש ואינו שורף, מה כוחו שיביא את נפש בעליו לידי משבּר? מהַדס הוא מהנאה להנאה ומשעשע קצת חמדתו. ואם מעולם לא נתערפלה נשמתו, לשם מה תבקש את הבהירות? ואם אין מאמצי־כוח שהדברים יהיו מלוּוָחים, שברי־לוחות מניין?

נפשו של החַקיין מקובּצת ולא קרועה; רוצה ולא נעולה; צחקנית ולא הוּמוֹרית; רועה בשדות אחרים אבל אינה אחרת ברשות־היחיד שלה, רץ החַקיין בפסיעות קטנות, אבל דרכו אינה ארוכה; אָפקו אינו נרתע לפניו, הואיל ואין לו אופק. כשאדם ההפך הגמור לקאפקא, אדם זה בלבד יכול ייצא בעקבות הופכּוֹ. והנה, הליכה זו מקלה לעין־כל לא המעט שיש בהולך הזה, אלא הרב שאין בו.

ומכאן – בחקיינים הללו – סכנתו של קאפקא להמשכה של ספרות ולעתידותיה.

נאים מאד וחביבים דברי דאֶ בּרוֹליי (De Broglie), הפיסיקאי המפורסם וממיוחסי צרפת, על אֶמיל מאירסון הפילוסוף הצרפתי. האחרון יליד פולין הרוסית היה, ולמד במוֹנפֶּלייאֶ, והיה חבר אגודת הסטודנטים של חובבי־ציון וממייסדיה; יחד עם האגרונום קלוואריסקי ועם ד"ר מוהילוֹבר, בנו של הרב מביאליסטוק ומראשי “המזרחי”. מאירסון היה גם שליחו של הבארון, שבא לארץ לבדוק את מצב המושבות ביהודה ושומרון והגליל, ולהציע הוראות חדשות להנהלת “האדמיניסטראציה” הבאַרוֹנית בארץ; שינויים ותיקונים הללו מפורסמים עד היום הזה בשם “הוראות מאירסון”.

כאמור, יהודי לוּבּלינאי היה, והוא קרובי מצד אמא שלי ע“ה, שהיתה בתו של ר' שמואל רוזנבלאט מלובלין, חסיד ידוע, מעמודי־התווך של הרבּי ר' צדוק, זצ”ל, ואחר כך מחסידיו של הרבי ר' גרשון העניך (חנוך) מראַדזין ובעל־התכלת. והנה, כשהייתי בנאַנסי ולמדתי חקלאות, קיבּלתי לתמהוני הרב מכתב מאת אֶמיל מאירסון, והוא מזמינני למשרד הראשי של חברת פיק“א בפאריז ליום מסוים ולשעה מסוימת. תמהתי מאוד. מהיכן ידע על קיומי בעולם הזה? ומי גילה לו מקום מושבי? לא שיערתי, כי אמא, ע”ה, נסעה שלא בידיעתי ללוּבּלין והלכה לביתו של מר יעקב מאירסון, האב, והפצירה בו, שיבקש מבנו בפאריז שיתערב בענייני וישפיע עלי שאסור מדרכי הנלוֹזה ואצא מנאַנסי ואחדל מן הלימודים החקלאיים, שאינם אלא הכנה בשביל שיבה לארץ־ישראל ומאירסון האב עשה רצון אמא וביקש מבנו שיתערב בדבר וידבר על לבּי ויחזיר אוי למוטב. ומכאן הזמנה זו ומכאן אף נסיעתי ברכבת לפאריז.

כדרכי בפגישה ראשונה, ודאי היה רשמי בעיני אֶמיל מאירסון, שלפניו שוטה גמור. הוא קיבּל את פני בחדר־הכניסה והקדים לי שלום. אלא שנסתבכתי קצת. קשה היה לי לחלוץ את הערדלים מעל נעלי, והוא נתבדח ואמר לי: “עדיין אתה משתמש בכלים הרוסים המסורבּלים אצלנו?” והשיבותי לו: “אצל תלמיד האוניברסיטה בנאַנסי יש והכלים הרוסים האלה מגינים על הנעלים הסדוקות שמתחתן. ובייחוד במזרחה של צרפת המבורכת בגשמיה.”

וניטלה ממנו בת־צחוקו. שוב סקר לצדי, ועיניו המעורפלות תמהו: “ובכן, אינו שוטה גמור כאשר ראיתיו בראשונה? ופניו התקדרו. שילב זרועו בזרועי והוליכני אל חדרו פנימה, ובשעת הילוכו אמר לי בתרעומת: החיים גסים הם, ובני־אדם, שנעליהם שלימות תמיד, מסיחים דעתם, שבימות הגשמים ישנם בעולם גם בני־אדם שנעליהם קרועות”. וכך עברנו את החדר המרוּוח וישבנו אל שולחן אחד זה כנגד זה.

אדם בעל הדרת־פנים הוא, אף־על־פי שצולע הוא על ירכוֹ, וכל גופו מנתר עם כל פסיעה ופסיעה. מראהו מראה יושב באָהלה של תורה. פניו חיוורות־ירקרקות ועייפות. דיבר עמי בלשון רכה, ורחש של אַבהוּת בקולו, ובזהירות הוא מנסה להוציא את הדיבוק הציוני מתוך נפשי. עצתו לי, שאחזור לפאריז וללימודי בסורבּוֹנה ולסיים את עבודת הדוקטור שהפסקתי באמצע. והוא מוכן להכניסני לתוך עולם אקדמאי זה ולפתוח לפני כל דלת־נעולה ולהוליכני אל מקום שאני אהיה ראוי לו. לצרכי בפאריז ידאג הוא, ועלי לדעת שהשפעתו אינה מועטת. אלא שעלי לעשות רצון הורי ולוותר על האגרונומיה שלי וכל הכרוך בה.

האריך להשמיע עצתו לי. ישבתי בנימוס ובדרך־ארץ ולא התווכחתי עמו. אבל לצאת מנאנסי ולהפסיק לימודי־החקלאות לא הסכמתי.

הסתכל בי שעה קלה ובסוף אמר כמתייאש: “ובכן נצטמצם העניין להשתדלות לפני סילווין לוי ולסטיפנדיה; חבל, השׂגתי היתה גדולה מזה”. לקח פיסת־נייר, רשם שורות אחדות ושם את הנייר במעטפה ורשם מלים אחדות ואמר לי: “לפי כתובת זו תלך אל מר סילווין לוי ותן לו מכתבי, מובטחני שיקל עליך את הישיבה בנאנסי עד גמר־לימודיך; כוונתי היתה לטובה, ואתה לך בדרכך ותאיר לך ההצלחה פניה”. ושנינו קמנו ממקומנו ונפרדנו זה מזה.

יצאתי מן הבית שברחוב פאַסקייאֶ 2, ובכיסי מכתבו של אֶמיל מאירסון לסילווין לוי. באותו כיס היה עוד מכתב אחד, שהגברת קוּפוּאַ, שבאחד מחדרי־דירתה גרתי בנאנסי, נתנתו לי לפני צאתי לפאריז. בו כתב לי ד“ר קלוזנר, שד”ר קאמינקא מווינה שאל את פיו מיהו אותו ש. צמח שפרסם מאמר על י. ח ברנר בחוברת “השלוח” האחרונה? ואל שאלתוֹ הוסיף כמה וכמה דברי־שבח נאים, וקלוזנר העתיקם ושלחם אלי. שתי אגרות אלו בכיס אחד כלאיים היו, והפרדתי ביניהן. הוצאתי את דבריֶ אמיל מאירסון, ובדרכי אל בית־הנתיבות המזרחי למצוא רכבת שתביאני לנאַנסי, הייתי קורע את המעטפה ומה שבתוכה, פתים־פתים, והרוח מפזרן ברחובות פאריז; והמכתב לא הגיע לעולם אל מוּעדתוֹ.

אז כבר ידעתי מה גדול האיש מאירסון. את ספרו “מציאות וזהות” קראתי ועמדתי על תבונתו העמוקה. והנה, עכשיו, כאשר לפני דברי דאֶ־בּרוֹלי, דברים חמים על מאירסון הידיד והפילוסוף – נזכרתי במעשה שהיה עמי והעליתי את הדברים בפנקסי לזכרון.

סיפר לי ד“ר לנדוֹאֶר סיפור נאה. הוא הרצה לפני ועדה אחת, שעסקה בתביעותיהם של עולי־גרמניה פליטי־היטלר מאת שלטונו של אדנאוֹאֶר, והיה שם בנאספים גם משה שרת. וכשהתחיל לנדוֹאֶר בפרשת הספינה “נגבה” שעיכבוה בשעת הפלגתה בגרמניה, אמר: “ומטענה פּוֹרק. תיקן לו שר־החוץ: “צריך לומר נפרק”! קיבּל לנדוֹאֶר עליו את הדין ואמר “נפרק”. עכשיו הוא שואל דעתי. השיבותי לו: נעלה לביתי ונשאל את פי רש”י פין ב”האוצר" שלו; בשבילי הוא פוסק אחרון. אלא כמדומה אני, “פרקוּ מטענה”, בבנין קל, נכון יותר. שכן שגור בפינו “פּוֹרק־עול”. בינתיים הגענו לפתח ביתי ונכנסנו פנימה. ולאחר שבדקנו במילונו של רש"י פין מצאנו, שבניין־קל באמת דרך־הדיבור הנכון. שכו מצינו בתוספתא: “שתי ספינות, אחת טעונה ואחת פרוקה”; וכן במשנה: “פרק וטען”; “אם רצונך לפרוק – פרוק (אַבּלאַדען). ־ בשעת הדחק אפשר גם הפוּעל. בכל אופן הנפעל –נפרק – שיעורו אחר: התרת חוליות: “העשוי כמין אשכול ונפרק”, ותרגומו – אוסאיינאנדער־גענאָמען־ווערדע; או “מי שנפרקה ידו”, ותרגומו – פעררענקט ווערדען”.

הלך לנדואר וכתב למשה שרת את דעתו של רש"י פין בעניין נפעל ופועל של הפעל “פרק”. נכווה התלמיד־חכם שבמשה שרת. וכדרכו של תלמיד־חכם עומד הוא על שלו ואינו מוותר. האריך בתשובתו ושלח מכתב בן ששה עמודים, המפגין בקיאות כותבו, אף־על־פי שלא מן העניין היתה. אלא באמת הזאת, שצריך לומר “פרקו מטענה”, כלומר בבניין קל – באמת הזאת לא הוֹדה. אין שגגה יוֹצא מלפני השליט.