רקע
אליעזר שטיינמן
התרבות הקדושה

 

א.    🔗

אף על פי שאין התרבות גורסת קדושה, היא עושה בה שימוש, כדי לקיים בכוחה אותו צרור המור של ערכין, שבלעדיו אין מציאות לשום איגוד מתוקן, של משפחה, של שבט ושל מדינה. אילמלא מוראה של מלכות הקדושה איש את רעהו חיים בלעו… אמנם, מה שאינו יונק מחוסן האמונה במוחלט, אינו בר־ערך הגנה על חיים שאינם בגדר קדושה עליונה אינה אפשרית כמעט. נמצא שהתרבות נושאת בחובה את סתירתה. אולם כיוון שפשטה מעליה את אדר היקר של הקדושה, איננה נרתעת גם מן הבלואות של הסתירה. אין התרבות אנינת הדעת. היא סופגת הכל, אם כי אינה מעכלת אלא מעט. בבית הבליעה שלה מזווגים ומקופלים יחד תורות שוא ושקר ודעות נאורות, אמונות תפלות ויעודים נשגבים, דרקונים ומפלצות של אלילי־קדם וחזון אחרית הימים; הבעל והפעור, אפולו ועשתורת; אבות המעבירים את בניהם למולך וצדיקים מעונים על קידוש השם; אוכלי בשר אדם ופושטים על הקברים, חדלי אישים ונביאים; משלי חכמים ולהג לצים. התרבות מכלכלת הכל, מבינה הכל, משלימה עם הכל, דורשת הכל כמין חומר בתורת הנפש ובמחקר דברי הימים. אין היא מקפחת שכרו של שום מעשה רשע או כסל, כאספקלריה לבינת־אדם ולחזות־עולם. היא מייחדת מקום נרחב באפריונה למכשפים, לידעונים ולמסיתים מתעתעים, לכל הבל ורעות רוח, גם למשיחי שקר ולכל מיני רופאי אליל. אין לה ענין באין־סוף, אך נחלתה בכל זאת בלי מצרים. במשק־בית מעונף זה יש מקום גם למיני גרוטאות ושרידי קדומים, המכונים קדושה ומוחלט. כלל גדול לבן־תרבות, שהוא בעל עין יפה ולב רחב, נדבן כלפי מטה ופזרן כלפי מעלה. יש מקום בראשו להניח תפלין של קודשא בריך הוא ושל הסמך מם. הוא מבין את פרנציסקוס הקדוש ואת טורקבמדו, את נירון שהצית אש ברומא ואת הרוסטרטוס שורף המקדש, את מזוך ואת דה סד, את אספרטקוס ואת טיטוס. אין נעוה הדמות שאין זה יודע לצור לו צורה, ואין חדל־אישים שאינו ראוי לעלות אצלו לכלל נפש הפועלת במחזה. הכל מובן ובלתי מובן כאחד. הכל מותר ואסור בה במידה… לכל חסר־טעם אפשר ליתן טעם ונימוק ואף לעשותו מטעם. ובאין פשר אומרים, שזהו יצר או תסביך, והכל נמצא מוסבר. אם כך אפשר לשבץ גם את הקדושה ואת המוחלט לתוך מסגרת של יצר או תסביך.

אולם קדושה ממקור יצר או התסביך אינה קדושה, והמוחלט, שאינו יוצר האדם, אלא תוצר שלו, אינו יש כלל. ערך, שאין ערך שאין למעלה ממנו, מה מן הערכיות בו? אך התרבות אינה זקוקה כלל לערכין, אלא לתחליפיהם ולבמקומיהם. באספקלריה שלה אין דברים, אלא כמו־דברים; אין אנשים, אלא מעין אנשים ואין עולם אלא כאילו־עולם. כל התרבות עומדת על כאילו. אם אין מקום קדוש, יש במקום־קדוש ובמקום־מקום־קדוש. די גם במוחלט יחסי. בבית האוצר של התרבות אין ערכין, אלא כוחות. אלהים הוא כוח; האדם בא־כוח; החברה צירוף של כוחות; המדינה המצבר של כלל הכוחות. היינו כוחות והיינו גורמים. הכוח מוליד כוח וגורם כוח. כל דבר אינו לעצמו אלא גורם לזולתו. אדם לאדם גורם. כלל היחידים גורמים לחברה. והחברה לא באה אלא לשמש גורם בונה ומקיים את המדינה.

אף מבחינה זו תרבות היא היפוכה של הקדושה. הקדוש מובדל ומופרש לעצמו, תכלית לעצמו. בתרבות אין שום דבר לשמו, אלא על מנת לשמש צוות לזולתו. מעטים המשרתים בקודש, כהנים הם. אבל בתרבות הכל משרתים. כל אדם כלי־שרת. כל אדם כלי. מעלתה של התרבות שהיא משמשת גם במשמע נימוס. הוגה התרבות מה שבלבה, אבל אין היא מפרשת את מלוא מחשבתה בפה. אף מלבה לפיה אינה מגלה את כל רחשי־רוחה. הואיל וחותמה נימוס היא נוהגת מעין כבוד, ומכל מקום דרך ארץ, גם בקודשה. אין היא זורקת את הטלית ותפלין לתוך הים, אלא בסערה עזה ונוראה. אותה שעה היא יוצאת מכליה ושופכת את כל חמתה על הקדושה ונושאיה. מוציאה להורג את כלי הקודש ומחרפת את כל מערכות האנשים המעלים על לשונם את השם הקדוש. הרוגי מלכות הרשעה הם בכל העתים טובי המין האנושי. כשנירון משתולל הוא מצוה על פטרוניוס סיניקו וכל יתר אנשי המעלה בדורו לצוות לביתם ולהתאבד. הרוגי מלכות רומא בישראל היו ר' ישמעאל, “שהיה משבעה יפים שהיו בעולם ופניו דומים למלאך ה' צבאות” ורבי עקיבא צדיק וחסיד, שניהם תארם בפי חכמי האגדה: אבות העולם; חנינה בן תרדיון “שהיה נעים בפני הקדוש ברוך הוא ובני אדם ומעולם לא עלתה קללת חברו על שפתו”; ר' יהודה בן בבא ש“משמונה עשרה שנה עד שמונים שנה לא טעם טעם שינה אלא כשנת סוס”. כל פעם שיוצאת סערה לעולם נשמדים בו הטובים – הקדושה. אותה שעה יוצאת בת קול מפי סמואל הרשע: אין קדושים, אין קדושה, אין קדוש.

 

ב.    🔗

בהבדלה בין הקודש לחול אנו עושים לכאורה פלסתר את יסוד הקדושה שבחיים. ממה נפשך, אם קדושת החיים יסודה במוחלט, הרי גם החולין שבהם עולים לכלל קדושה, ושוב אי אפשר להבדיל בין קודש לחול. פיקוח נפש וקיום כל נפש הוא דבר שבקדושה. המפרנס את בני ביתו, הבונה בית, הסולל כביש, החופר באר, הרוחץ את גופו – האכסנאי שלו – המטליא בגד והתופר נעליים, הרוכל המביא לכל עקרת בית מיני סדקית למכירה, אף מוכר היין לשמח לבבות, הליצן והמוקיון המשעשעים את הבריות ומגרשים ענני היגון, הם במעלות קדושים, ונמצא אדם עושה צדקה בכל עת. אם כך, מה משמעם של החולין ומי הם הדברים שמעלתם פחותה מן הקדשים? אף על פי כן אין להימנע מן ההבדלים ועל כרחנו אנו מבדילים. אם אין חולין, אין גם קדושה אין צביון לשום יש אלא מתוך ניגודו, כגון לשחור מן הלבן, ליום מן הלילה ולקודש מן החול. אנו עומדים על ההבדלה אפילו נתפסים על ידי כך לסתירה. נכון הוא, שהחיים בכללתם הם דבר שבקדושה. ובכל זאת גזירה עלינו לחלקם לרשויות שונות: כנגד חלקת המחוקק מערת פריצים, כנגד שדה תרומות שדה קוצים וחרולים, כנגד בני האור בני החושך הקולעים חצם האופל, כנגד הדופקים על שער הקדושה רבים הנטולים רגש הקדושה ובזים לה גם מדעת. אין אנו עושים הבדלה, כדי למעט את דמותה של יריעת החיים הגדולה, אלא כדי להעלות על נס את השאיפה למהות הקדושה הגנוזה בכל מה שנשמת חיים בו… אין בין קודש לחול, אלא מה שבין נסתר לנגלה. החולין נגלה והקדושה נסתר שבתוך הנגלה. החולין קדושים במידה שהננו מודים בניצוץ הקדושה הגנוז בהם ושוקדים בכל פעלינו, דיבורינו ומחשבותינו להוציאו מן ההעלם על הגלוי. כל החיים קדושים בזכות הרצון להעלות את החולין לכלל קדושה.

כשהננו מכוונים את עצמנו כלפי פנימיותו של איזה ענין הננו חותרים ליסוד הקדושה. כל הפנמה היא העמקה והעמקה היא הפלגה לתחום הנסתר. פשיטא שאין התרבות להוטה בכל עת לחלל את הקודש דווקא. על הרוב היא נוהגת בדברים שבקדושה יחס תרבותי, היינו, יחס פושר. אך סופו של הפושר להיעשות צונן. הצינה היא היפוכה של הקדושה, שלהבתיה. הקרירות המנשבת מן התרבות מביאה ממילא לידי הפרדה בין הקדושה והחיים, כגון הללו, התובעים הפרדת הדת מן המדינה, והם כוללים בתוך הדת, אם כי לאו דווקא במפורש, גם את המוסר, את היושר, את האמת, את הנדיבות, את האהבה ואת החסד שהם סימני־היכר לקדושה. אם המדינה מעל לכל ואינה מקבלת מרות של חוקים, כי היא החוק העליון, בודאי רשאית היא לדחוק את רגליה של הקדושה, של קדושת החיים. המדינה המושלת בכיפה, הפורקת מעליה כל פיקוח עליון, עושה עצמה ריבונה וממילא אינה מניחה עוד שום טמיר ונעלם ממנה ולא מעליה. היא מלאימה גם את המוחות ואת הנשמות. אין עוד סודות בעולם ולא באדם, אלא יש רק סודות המדינה.

ההסתייגות מן הקדושה גוררת אי־הודיה בנסתר וזו מביאה לידי עקירת החופש. התרבות ביחסה הפושר אל הקדושה מתעלמת מן הפגיעה הנגרמת על ידיה בטעם החיים. המניח את הכד ברשות הרבים ועברה רגל ושברתו, כלום יכול בעל הכד להביא בפלילים את השובר? אך התרבות מניחה את חיינו ברשות ההפקר נטול כל יסוד הקדושה, ולאחר כך היא תוהה על השבירות והעקירות וכל מעשי התעתועים, פועל יוצא מהזנחה זו.

אין היחס הפושר סימן מובהק של התרבות. אדרבה, יש שהיא מטפחת יצרים, מעוררת את הזריזות ופוסלת את העצלתיים, מטיפה לתוספת כיבושים והישגים. כיוון שהיא נתבעת להביע את זיקתה לדברים שבקדושה, מיד היא לובשת ענוה, מתינות, זהירות, נימוס וסייגים לסייגים. מזגה הרותח יורד לפושר ואף למטה מזה. אולם להיטות לחיים, שאינה מהולה התלהבות לקדושה, פוגעת לא רק בחיי הקדושה אלא גם בקדושת החיים. הרבה תירוצים לתרבות. היא כך אומרת: כלום אני איני דורשת במופלא ואיני שוחרת פנימיות או שמא איני נוטה להעמקה? לעולם הנני נוקבת ויורדת, חופרת בקברים נושנים, מחפשת אחרי עתיקות, מגלה גנזי נסתרות. כן, אבל לא כל אמודאי הוא עמקן לאמתו. הצולל למעמקים על מנת להעלות משם רכוש טמון אינו עדיין בגדר שוחר עמוקות. רבים בוזזים הם חופרי מחתרת ושוכני מרתפים. אולם אין עמקות אלא לשמה. אין הקדוש שוכן בתוך מערה, כדי לחפש שם אחרי גנזי אבנים טובות. הוא מתייחד עם עמקות המערה ודממתה. התרבות אינה שוחרת עמקות מתוך אהבת הדממה, אלא על מנת לעשות ממנה רעש. הכל תלוי במגמה, המניעה את המעמיק, אם פניו לתשואות או להתייחדות עם הנעלם.

מגמת התרבות ביזה ושלל. אין היא עמקנית אלא בשביל לשלות מן התוך אל החוץ. וחילופה בקדושה, הנוהרת מן החוץ אל הפנים. התרבות יותר ממה שהיא שוקדת על הקרן, נוהה אחרי הרבית ואין טיפולה בשום עצם למען עצמו, אלא כאמצעי לתכלית שאינה בו. אולם הקדושה מתבדלת ומתפרשת מכל ההוויות לשם יחוד עם האחת. בקדושה כל דבר הוא תכלית לעצמו. משום כך עלינו להסתייג מן הבחינה הדתית המבטיחה שכר בעד הקדושה, כאילו אין שכר מצוה בה עצמה. אפילו האומר שכר מצוה מצוה, פוגם בספירת המצוה הראשונה, שנעשתה מתוך כך מעברה לשניה. ובוודאי שאין הממשלים על העולם הזה משל הפרוזדור לטרקלין, נושאי דגל הקדושה לאמתה, אם כי רבים מהם מעשיהם נאמנים יותר ממשנתם והם קדשו את עולם הזה בחייהם ובמותם, ולא כפרוזדור בלבד, אלא כהדום אלהים. קדושי־אמת סולדים אף מן הדביקות בנעלם, שממנה עשויה לצאת מכשלה לאהבת היש. צדיקים גמורים אינם מתבטלים באלהי העולם עד כדי ללא־שייר להתרפקות על עולמו. בשר ודם, המתיימר להידבק בנאצל, אף הוא מן המגשימים. ההתפשטות הגמורה מן הגשמיות היא זריקת גט לבורא האדם. הכיצד יגיע הבטל ומבוטל לעצמו לידי עבודת הבורא? רק אדם־יש ולא אדם־אין הוא בגדר עובד. כשם שעבודת האדמה, שאין בה ניצוץ מעבודת יוצרה, היא אלילות, כך עבודת אלהים, שאין בה משום האצלה לישוב העולם, היא עבדות פשוטה. לעולם בני אדם צריכים לרחף על הגבולין של אם כבנים ואם כעבדים. בן, שאיננו עבד, ועבד, שאיננו בן, אינו לא בן אדם ולא בן אלהים. האדם הוא דבר והיפוכו. חיינו הם מיזוג־ניגודים. האמת היא שטר ושוברו בצדו. אין אנו משיגים את הנצח, אלא את הזמן בחינת הנצח, כך אין תופסים את הקדושה אלא את החולין מבחינת הקודש. דביקות קפואה אינה נקודה. אף בני עליה רוצים בדביקות שוטפת, אם אפשר לומר כך. אין מנוחה לצדיקים לא בעולם הזה ולא לעולם הבא, כלומר, אף לא בתוך נקודת הדביקות. הצדיק הוא הלך. המלאכים עומדים.

לא ניתנה התרבות למלאכים ואף לא לצדיקים ולקדושים. קדושים אינם עומדים ואף אינם רצים. לא שמענו מרוצות בקודש, אבל נאמר הליכות בקודש. הקדוש הוא בבחינת גל נעול. גל ואף נעול. מנעלים לו ברגליו וכשהוא בא לאדמת הקודש משילן מעליהן. אין זה קדוש, המקדש רק את עצמו, אלא הממשיך קדושה על כל סביבותיו הוא אוכל את החולין על טהרת הקודש.

צא וראה: כלום ספרנו הקדוש מספר רק פרקי עלילותיהם של הקדושים אשר בארץ? אמנם, הצו הוא קדושים תהיו והייתם לעם קדוש. פרשה אחת בחומש נקראת פרשת קדושים. אבל לא ניתנה התורה לקדושים בלבד ונושאי סיפוריה הם על הרוב פשוטי־עם, שאף הם נתבעים לכוון את פניהם אל מראות הקודש. הכל מצווים על השאיפה לקדושה. פרשיות התורה עוסקות גם בקין ועשיו, בדור הפלגה ובדור המבול, בפרעה, בבלק בבלעם ואף באתונו של בלעם, בשיחות עבדי האבות ובסכסוכי רועים. הבגד הוא לכאורה לפי יום־יום, אך התפרים קדושים. יתר על כן, ספרים הסובבים כל עיקרם על ציר חיי־קדושים יתכן שיש פגם בספירתם. דברי קודש נאה להם עטיפת החול. סוד שאינו מעוטף בפשט הוא חילול. החילול גרוע מן החולין. מעטה החולין הפרוש על ספרי הקודש הוא תריס בפני חילול. החילול גרוע מן החולין. מעטה החולין הפרוש על ספרי הקודש הוא תריס בפני החילול. ספר בראשית, הנשגב והקדוש שבספרי התנ"ך, עטיפתו יומיומית ממש. יעקב רואה בחלומו מלאכי אלהים רק לילה אחד ורק פעם אחת הוא נאבק במלאך אלהים, אולם חלום אהבתו לרחל מתמיד כל ימי חייו. פעם אחת בנה בית אל לעבודת הבורא, אך עבד את לבן ברחל שבע שנים ועוד שבע שנים.

מניין אותו אור הזרוע על דפי ספרי הקודש, שאנו קוראים אותם מאה פעמים ואחת ואין הלב נעשה גס בהם והשעמום אינו משתלט עלינו? ספר־חול מתיישן תמיד. יעמיקו כל חכמי העולם במדעם כמה שיעמיקו, לא יזיזו ממקומו כתוב ראשון לגמרי מלבנו. כיון שניטל הענין מתכנו פנה הודו, פנה זיוו. ואילו בספר הקדוש, אף על פי שתכנו ידוע לנו היטב, כל פרט או תג מפשוטו של מקרא לא נעלם מאתנו, אנו הופכים בו הרבה וכל פעם הננו מגלים חדשות ונצורות גם בתכנו וגם בבנין משפטין. הוד הקדושה מבלה את הזמן והוד האמנות – לאו. הנסתר שבמלאכת הקודש עולה ומתגלה לפנינו מפעם לפעם. כל מה שיש בו מטבע הפרדס זוכה לאריכות ימים וכל מה שאינו אלא פשט או רק רמז, רק דרוש ולא סוד, בלייתו קרובה.

התרבות אינה מסוגלת לשמור סוד. כל עיקרה גילוי, פענוח, התפתחות, היינו, פתיחה. צנצנת הבושם הפתוחה ריחה מתכלה והולך. רק הקדושה שומרת סוד, כי אין בה התפתחות. היא קפולה ומכונסה לתוך־תוכה. תומה בה וכל אוניה עמה תמיד. יעמיקו כל חכמי העולם במדעם כמה שיעמיקו, לא יזיזו ממקומו כתוב ראשון מספר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. בתרבות כל פעם שחופרים באר חדשה של דעת, נסתמת באר ישנה כנגדה כי תגלית אחרונה שמה לאל את קודמתה. לכן התורה נלמדת והתרבות נקראת. התורה מתשת כוחו של השעמום, ואילו התרבות משקיעה אותנו לתוך נבכיו. ילדים עם קדושים מסוגלים לשמוע כמה וכמה פעמים אותה אגדה. התורה נמשלה למעין שאינו נדלה. התרבות היא פלג העושה דרכו במעלות ובמורדות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!