מושג הקדושה, שכבר עבר ובטל בימינו, לפי ההשערה, עודנו פועל בקרבנו בהסתר, מסתנן לתוך שטחי פעולה וספירות־רגש שונים. עין בינינו לבין הדורות הקודמים אלא זו, שדעתו של בן התרבות בזמננו איננה גורסת מכון לקדושה עם משמשים בקודש. אפילו הדוגלים בחילוניות יש להם זיקה של קדושה לגבי תופעות מסוימות, לרעיון־טיפוחם, לאישים נערצים עליהם, לסמלים יקרים להם. רגש זה מגיע פעמים עד כדי האצלת הוד־רוממות גם לחפצים. אוהב המולדת מוקיר את דגלה, האם גונזת למשמרת דוממים כזכרון קדוש את חיתולי ילדה, הגבר מנשק את נעל אהובתו. ידוע לכל בר דעת, שקיימים פכים קטנים כביבול, שהוא מוכן בשעת חירום למסור את נפשו עליהם. הכל מודים בקדושה, חיים ומתים עליה, אפילו כופרים בה בפה או מסיחים את הדעת ממנה. וכלום רגש הקדושה מהו, אם לא כושר ההתעלות מעל לתאוות ומעל לפניות עצמו, מעל לאני? קדושה שרשה בתרומה, בהרגשת חיים שלעילא מבשר ודם. אף הגבור, הפועל במסירות־נפש וקופץ לתוך הלא־נודע, הנהו קדוש. ניצוצות הגבורה, המתלקחים גם בלבבות האנשים הפשוטים, הם בני־רשף מתוך שלהבת הגבורה, המתלקחים גם בלבבות האנשים הפשוטים, הם בני־רשף מתוך שלהבת הגבורה הגדולה. הכל יודעים להתעלות ברגעי סגולה מעל לצרכי החומר. יכול שגם החלש יאמר לעצמו: איני מפחד! – ויהא גבור, נתרומם מעל הקטנות ונישא נפשותינו אל הגדולות. נהיה דרוכים להשגת החיים הצרופה. יאמר אדם לעצמו: איני מרגיש מחסור, איני נצרך לדבר, אף איני כפוף לתקוות, איני קובע ראיון עם מי שהוא, איני מבקש לעצמי בטחון ליום המחרת, איני מפחד מכאבים ולא מן המות. יאמר כך – ויתכן שתתעורר בו הרגשת הויה עילאית.
אין זו הטפה לקדושה שבפרישות מן החומר הגס והטמא להיעשות ראוי לגלוי שכינה כביכול. אף הרצון לקבלת שפע מהבורא בזכות מעשים טובים יש בו משום שעבוד. עבדים עושים רצון האדונים. אולם בן החורין חוצב ממקור עצמו חיים מזוקקים. כדרך שדולים מתוך המיתרים את הלחן נדלה מתוך מעמקי עצמותנו את החיים הגנוזים. אין מעמקי האני חשובים אלא במידה שהם מעורים במצולות הכלל. האני הוא נחל והכלל אוקינוס. פעולת הקדושה סוללת לפנינו את השביל אל הים הגדול. כל זמן שאדם שקוע באני אינו יוצא מן האגם. יש לצאת מתוך החוג הצר של האני בחומר וברוח. בין האדם ובין הבהמה, שאינו יודע להתגלגל לכלב ולהיות כלב כפשוטו, אינו מסוגל להתעלות גם לדרגות העליונות של ההשגה האנושית. שאינו שומע לחש מי שאינו מסוגל להיעשות צות ללא־הוא, הדשאים, ספק אם הוא מסוגל להקשיב לשיחת חברו, להקשיב ולא רק לשמוע. ההתלבשות בגופים זרים מחייבת התפשטות האני. הכושר להיות פרח, חתול, צמח, חמור, רמש. במובן זה יש לפרש את דרישת הקדמונים מאת הצדיק להיות חתיכה של רפש בעיני עצמו. פירושו של דבר: להיות גם זאת. ככל שהננו מסוגלים להתלבש בריבוי־צורות, כן הננו ראויים לתואר אנשי־צורה. על ידי גלגולים לתוך המוני חיים הננו מתקרבים למקור החיים, אל החיה הקדמונה.
שורש הקדושה בפדות מעצמו, בכושר הגלגול. אף האמן פושט ולובש צורות, אבל הקדוש בלבדו מתפשט גם ממהותו ומצביונו בשביל להתחבר עם נשמת החיים. את נפשו הוא נותן תמורת נפש כל חי. לפי משנת חסידים היה הצדיק בתפילתו מושך אליו עדר כבשים להאזין לו, הכירו בו הללו שאחיהם הגדול הוא. מרומז דבר זה גם באגדת האבנים, שהיו רבות ביניהן על מי יניח יעקב את ראשו. הכהן מקריב, האמן מקרב והקדוש נקרב. הוא נותן נפשו, שופך רוחו, נשבר לרסיסים להודיע אחוות היש. ולפי שפרק מעליו כלי־זינו במלחמת הקיום ייתכן, שכל הברואים כולם יעשו עמו שלום. אין בשר ודם מת אלא לפי שקפץ עליו רוגזו של אחד מיריביו המרובים בטבע, שבא להשיב לו מלחמה. החידק, הסרטן וכל גורמי המחלות הם גואלי הדם של יצור מקופח על ידינו. אילו נגאל האדם מתאוותיו, היה נגאל מן המוות וגובר על כל יריביו. תכלית הקדושה לרומם מעל לאני, מעל לכל, אף מעל שלטונו של מלאך המות. כאם המערה את חייה לתוך נפש הוולד, שגם במותה עליו תחיה בו, כך מערה הקדוש את חייו לתוך הכולל. המות אינו כליה אלא התרחבות, לא סוף־דבר אלא בראשית חדשה, לא חדלון אלא השתפכות הישות לתוך היקום. הרימה בקבר לא תטיל על הקדוש פחדים. גם בחייו נמשל לעצמו כרימה. הוא והתולע, הוא והפרח, הוא ורגב האדמה, חד הוא.
החי בכולל אינו בן תמותה. שאינו נתון למרות המות, אף לתחלואים אין שליטה עליו. הכאב צומח מתוך מושגו, כשם שכוחו המזיק בא בעיקר מן הניזוק. לא יירתע החלש מפני החזק ולא יהא לגבור יתרון־כוח עליו. התקיף ברוחו אינו נפגע משום עלבון והשפלה. אין אדם נופל אלא מתוכו. אין המחלות נחלקות לממשיות ומדומות, אלא כל מחלה היא ברובה מדומה. כיצד מרפא בעל המופת את נכה הרגלים? הוא מצווה עליו: קום לך! והריהו הולך. הבטחון הוא הרופא. ולמה נשאב בטחון מן החוץ? יהא כל אחד רופא עצמו. סמכותו המלומדת מקנה לו תוקף ומראה־פנים המעודד בטחון בחולה. עצם ביקורו של הרופא נוטל חלק מן המחלה. משל הופעתו של הרופא מגרשת את כוחות ההרס. נציג המדע אינו יכול לתקן הרבה, אם אינו משתף לאומנותו את האמונה והבטחון. אין הרופא מרפא אלא רק במידה שיש בו מתכונת הקדוש. עלה עצמך במעלות הקדושה ולא תהא זקוק לרופאים. ימי־חיינו עפים כבני רשף – נגביה אף אנו לעוף. הכאבים אינם אלא פחדים. הם יצורי־דמיוננו – ובכן, ניתן גט כריתות לפחד. מה טעם יהא מי חורש עלינו רעה? מה אוון פעלנו ולמי הריעונו בהיוולדנו? מי מאבותינו הקדמונים השחית את מעשיו לפקוד את עוונו עלינו בני הבנים? תורת החטא הקדמון בשקר יסודה. לא חטאנו ולא אשמנו, לא חבנו כלום לבורא העולם ואין לנו לירוא מפניו. לא עשינו רע ואינו דין שיגמלו לנו רע.
אמונה באחדות היש היא תרופה לתחלואים ולמכאובים. אמור שלום לעליונים ולתחתונים ותהיה שלם עם נפשך. גדול כוחה של אמונה להעתיק הרים ולפורר סלעים. בכוח האמונה אתה עולה בהר ומתבצר כסלע איתן. עקור מלבך את התאווה לקנין הפרטי ויהיה העולם כולו קנינך. כל יהלום שבמצולות הים שלך הוא וכל כוכב נוצץ במרומים ירמוז אליך. שום משטר לא יעניק לך אפילו חלק אחד מאלפי אלפים ממה שעיניך רואות ולבך חומד מאוצרות העולם הזה. אם כך מוטב לך להדיר עצמך אף משרוכי־נעליך. הכל ניגר בין אצבעותיך. שא עיניך למרומים, שא, לא ישיגו ריסיהן את תכלתם. אפילו העיניים החומדניות חדלי־אונים למשוך ולקחת. אף אם אלף שנה תחיה לא תהא אלא מלקק טפות מים החיים. אין ביכלתנו למלא את נפשנו – הבה ננסה להריקה עד תומה, לשפכה לתוך הכולל. נצרור נפשנו בצרור החיים של כל הברואים וגם על העצים והאבנים נשפוך את נפשותינו. נתפשט מפרטיותנו בשביל להמשיך עלינו חיי־עולם. יאמר אדם: הנה פתחתי את שערי לרווחה ויכנסו לתוכי כל היצורים כולם מבראשית ועד היום. אהיה זבוב, אהיה נשר, אהיה תולע ואהיה ארי, אהיה צפור ואהיה קרנף. ובסיכומו של דבר אהיה גם שמש. אהיה כל העולם. אהיה אשר אהיה, ובלבד שלא אכמוש ואיבול לתוך יחידותי הדלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.