רקע
אליעזר שטיינמן
שער האיוולת

“מעוות לא יוכל לתקון – זו היא הטפשות” (קנט)

“אפילו האלים נלחמים לשוא עם האיוולת” (וולטר)


טעויות רבות מתהלכות בענינה של האיוולת, והמתמיהה שבהן היא ההשערה המשובשת, המוחזקה בידי רבים, שהשטות מצויה אצל השוטים בלבד. התבוננות כל שהיא בסוגיה זו תביא בלבנו את הידיעה הנכונה, שאין בין החכם לכסיל אלא זה, שזה כובש את איוולתו ושוקל הרבה בדעתו עד שהוא מוצא את המחשבה הנאותה להבעה וזה שולח את לשונו ללא עיון ובדיקה תחלה ולפיכך נמלטים מפיו אותן הדעות, הנואלות, הרוחשות גם בלב החכם אלא שאינן מגיעות אצלו לכלל דבורים. אם כך אין כל יסוד לראות את המוחזק כחכם כמי שהכסילות זרה לחלוטין לרוחו. אף הרהורים מצטרפים ליסוד מוסד שבנפש ומחשבות שאינן מובעות, מודחות או מדוכדכות, טובעות לא ספק את חותמן על הלך הרוח ועל חיי הרוח ואף חודרות בהשפעתן לתוך החיים המעשיים. גדולה מזו: פעמים איוולת גואלת עצמה בבטוי ופוטרת על ידי כך את מביעה מעשייה משובשת, ואילו העוצרה בחובה אפשר שיהא נדחק על ידה להביאה לידי גלוי באיזו צורה שהיא בהתנהגותו ובמשאו ובמתנו עם הבריות. ואכן מצויים נבונים בדבורם, שהם שוטים בעשייתם וחילופם בשוטים מופלגים בשיחה, שדרך פקחים להם במשאם ובמתנם עם הבריות. מפרט זה בלבדו אתה למד, שאין לנהוג פשטנות יתירה במיונם של בני אדם לפי קו הבינה והסכלות ולומר פלוני לפקח הוא ואילו פלמוני הוא שוטה גמור. מסתבר, שאין כלל שוטים גמורים, וממילא אין גם פקחים במאה אחוז. יש פקח מלבר שהוא שוטה מלגו, ולהיפך. עתים אתה חורץ את משפטך על אדם במחצית השעה הראשונה לשיחתך עמו, שאינו בר דעת כלל וכלל, ואילו במחצית השעה השניה אתה מופתע באופן נעים מבר שיחתך עד כדי לשנות את דעתך עליו מן הקצה אל הקצה. הוי אומר: אדם זה הוא שוטה לחצי שעה. אם אפשר לנסח הגדרה כזאת, היינו, לחצי שעה בלבד. ויש מי שפקחותו מספקת לו רק כדי מחצית השעה ועלול אתה להחזיק בהערכתך החיובית עליו רק אם נפרדת ממנו בסיומה של מחצית שעה זו. רבים נחזים כשוטים בצבור, אם כי הם מחוכמים מאד ביחידות ויש ראשי מדברים בחברה שדעתם מתבלבלת עליהם בינם לבין חבר לשיחת יחיד. זה פועל בתבונה רק כשהוא מצליח ומאַבד את עשתונותיו מיד שהשעה חדלה לשחק לו וזה דעתו מתישבת עליו דווקא בשעת מפלה קשה, המשיבה חכמים אחור. אילו לא היה באדם כלל שכל הפועל ואף לא שכל המדבר אלא שכל החושב בלבד ואילו ניתן לנו מד מחשבות לבחון גם את ההרהורים הכמוסים כלום לא היינו מכתירים בני אדם בשם חכמים וטפשים לפי מחשבותיהם בלבד? ומחשבות לב אנוש, ככל יצרי לב אנוש, חייבים אנו להביא גם עכשיו בחשבון. אמנם, לב אדם סתום וחתום לפנינו ואיננו יכולים לחדור לתוך מחשכיו. מכאן אי אתה למד אלא זה, שהאיוולת צפונה עמוק־עמוק בכל איש ואיש. לא רק החכמה עמוקה מני ים, אלא עמוקה כמותה, ואף עמוקה ממנה הכסילות. שכן את החכמה כל אחד מתאמץ לחפור אותה ממטמוניו ולהגישה לפנינו במידת יכלתו להתפאר בה. ואילו על האיוולת הקשורה בלבנו אנו מחפים ככל האפשר ודוחקים אותה כלפי פנים. ואם היא פורצת אצל זה ואינה באה לידי גלוי אצל זה, הרי סיבתו של דבר נעוצה על הרוב בכוח המעצור העומד לאחד ואינו מסייע בידי השני. אם נציין את האיוולת כיצר בלב האדם יהא נאה לייחס לפיקח את המידה הנאה של כבוש היצר, שאינה נתונה, על כל פנים אינה נתונה בשפע, לטפש המוסכם. אבל גם החכם הכובש את יצר איוולתו אינו משולל את היצר הזה. ורגלים לדבר, שהוא מפנק את יצרו זה בסתר כדרך שנוהגים ביתר היצרים הכבושים. וכיוון שפלוני שהכל מודים בתבונתו הרבה שוגה בסתר בהרהורי שטות ופלמוני המוחזק כאחד ממשיבי טעם משיישאל אפשר שיודה בגלוי לב, שהוא מבלה הרבה שעות בהזיות תפלות ובהרהורי הבאי ובהגיגים שמנקודת המציאות הם חסרי שחר, כלום אין בכך ראיה, שכל פסקי הלכה שלנו במסכת האיוולת טעונים עיון ובדיקה? אמנם, החכמים לא גילו לנו הרבה במישרים כמה מדת התוצרת של הבאי, של בטילות ושל תיפלות, היוצאת שעה שעה מבית היוצר של מחשבתם. החכמים עיניהם בראשם ומחסום לפיהם כל כמה שכסא חכמתם צפוי להתערער על ידי החשדנים שבין הבריות. לפיכך הם כותבים במפורש ספרי דעת וממשלים משלי חכמים ומפליגים בשבחה של מעלת החכמה במדה שהם מפריזים בגנותה של הכסילות וכן הם נוהגים ליתן סימנים מובהקים להכיר על פיהם את נושאי כתר החכמה עם שהם מטילים אותות בולטים בצורת דיוקנו של הכסיל, כגון שהחכם מדבר בנחת, צועד במתינות, שוקל מלה בסלע, שואל ומשיב כענין, מתנהג בנימוס, מקדם כל אדם בסבר פנים יפות, וכיוצא במעלות הטובות, שהיפוכן בגולם. וכנגד זה לא שמענו שאף הוא נכשל במה שהוא. לא שמענו, אבל ראינו וראינו. ואף בין השטין של דבריהם המחוכמים של החכמים אתה מכיר סימנים ורמזים של פועם היצר הטפשי.

אין אנו יודעים מי חכם ומי טפש, ועוד פחות מכך אנו בקיאים להבחין מה חכמה ומה טפשות. על עסקי חכמה שמענו רק מפי חכמים – והללו הרי מדברים תמיד בחכמה, היינו, בגלוי טפח ובכסוי טפחיים, אומרים ואינם אומרים, מפרשים וסותמים כאחד. והיושר מחייב לומר, שהרבה מהגדרותיהם אינן ניתנות להתקבל על הדעת, ועל כל פנים ראויות הן שנערער עליהן. דרך כלל אפילו גדולי המפרשים שבין החכמים מסמיכים תמיד את הזהיר לחכם, רצונם לומר, שסימנו הראשי של החכם מדת הזהירות שבו. ומה הדין אם פלוני שניתנה בו בינה יתירה לא נתברך בכל זאת בפחדנות מרובה והוא אומר גלוי ומפורש: אין בדעתי להיזהר ואיני גורס את הזהירות, ולא עוד אלא שהיא מעוסה עלי! סימן שני שמנו חכמים בחכמה היא האמירה בנחת. אבל גם הגדרה זו אינה משביעתנו נחת. מוצאים אנו כסילים מופלגים, המביעים את דברי התיפלות שלהם מתון־מתון כמונים מטבעות זהב, ולא עוד אלא שנראים אותה שעה כחוגגים את נצחונם. אכן, הכל יודעים שמצוי סוג של טפשים חגיגיים. ומדוע אין הכל יודעים, שאף שוטים מתונים ומיושבים בדעתם אינם יקרי המציאות? ולא עוד אלא שיש שוטים עמקניים ביותר, חריפים שבחריפים, עוקרי הרים ממש ומולידים איולת שאין כמותה. יש מטילים דגש חזק בענוותנותו של החכם ומעלים על כל מי שניכרים בו גלויי חוצפנות, ששוטה מופלג הוא. אבל כיוון שנגלה רז זה נזדרזו רבים מן השוטים ונתלבשו באיצטלה של ענווה בשביל לישא חן וחסד בעיני הבריות ולא נשתיירה דרגת השוטה אלא בשביל אלו, שלא נתבהלו משומרי המידות הטובות ולא הביאו את אומץ לבם ונועזות שכלם קרבן על מזבח של נשיאות חן. דרך כלל ענוה, מתינות, נימוס, הן סגולות שבאופי, המשוות לאדם חן אבל אינן קשורות כלל בשכל טוב ולא בכושר השיפוט. יש בעל מוח חריף ומחוכם, הפגום או המקוהה באפיו. אפשר שאדם דעתו קרה ומזגו נלהב. הוא מבין מה עליו להגיד בשעה זו במצב זה, אבל אינו יכול להגיד על שום טבעו הנרגש. ומשום כך אין כל יסוד גם לכלל הנודע, שגם אויל מחריש חכם יחשב. וכי משום שהאויל החליט ואף הצליח לשתוק הנהו חכם יותר מן הפיקח שלא החליט או לא הצליח לשתוק? פתגם זה מדגיש לנו בצורה מובהקת כלפי מה נתכוונו החכמים בתארי החכם והכסיל. החכם דבורו נאה והכסיל מקשקש דבורים ריקים וחסרי שחר. אולם הגדרה זו מצומצמת וחד צדדית היא ביותר. אין כלל הכרח שהשוטה יגבב הרבה מלים או אפילו יפתח את פיו בשביל שאיוולתו תהא ניכרת בו. יש שותק כטפש. הכסילות מבצבצת מכל תנועה והעויה, ממבט העיניים ומארשת הפנים. שוטה מופלג בת־צחוקו נותנת בו את אותותיה. והנבון אפילו נכשל הוא בכמה וכמה פליטות פה, אפילו גלגל מפיו במשך שעות הבלים לאין שיעור אינו יוצא על ידי כך מחזקת בר דעת. ניכר בעליל כי החכמים מרוב חרדתם להפליג במעלת החכמה הדגישו את הצד המעשי שבה, ונכון יותר, את הצד הדיבורי, את חלקה במשא ובמתן ובישוב העולם, את תפקידה כמליצה בין האנשים. אבל הרי חלק זה של חיים הנהו אחוז קטן, קטן מאד, מכלל חיינו. לפני המשא והמתן עם זולתו ולאחריו האדם נושא ונותן עם עצמו. רוב שיחותינו סובבות לא בין אדם לחברו אלא בין אדם לבין עצמו. שיעור מועט הננו חיים חיי ישוב, ואילו רוב כוח ומוח משוקע בתוך חיי הנפש, הזורמים בעוז בקרב כל אדם, אפילו הוא חרש שוטה וקטן. ומשאנו באים לציין את ערך החכמה ולהעמיד כנגדה את פחיתותה של האיוולת, עלינו לייחד את עיקר הסתכלותנו כלפי האדם בינו לבין עצמו, כלפי שיח־שיגו עם נפשו, מהו? חכם או שוטה בנפשו, נבון או כסיל ביחידותו? ואם חיי הנפש משמשים לנו מצע לתצפיתנו כלום לא נצטרך לשנות לעתים את הערכתנו מן הקצה אל הקצה בשעת מיון החכמים והשוטים לסוגיהם?

קנה מדה וקנה צופים שונים לחלוטין מן המקובלים דרושים לנו בשביל לעמוד על ייחודו של אדם בתוך חיי נפשו. הסברה נותנת כי מלאי הכסילות מרובה לאין שיעור אצל החכמים מאשר אצל ההדיוטות וחסרי דעה. מי שאין בו דעה מרובה אין לו גם המכשירים הדרושים לההביל ולהאוויל ולהתאוול. העמקן חופר עמוק־עמוק לתוך השתין של הכסילות והריהו נוקב ויורד לתוך שכבות ההבאי שבנפש. ואילו השטחי הוא כולו ואף איוולתו מונחים על גבי השטח. עומק אין בו. מרתף אין לו. והיכן תהא הטפשות הגדולה גנוזה? מי שיש בו אוצר הדעת הריהו בכלל בעל אוצרות – ואף טימטומו עלול שיהא מגיע לכדי אוצר. לא שוטים ישבו והתפלפלו על ביצים שלא נולדו ביום טוב ועל פרות שפרחו על גגות. לא אוילים טחנו הרים בסברה. לא ריקים ופוחזים חברו במעשיות של רבי בר בר חנא ולא מטומטמי מוח הפריחו בכל הדורות מגדלים באויר על נושאים פילוסופיים ותיאוסופיים והשחילו פילים בקופות של מחט במסכתות של חקירה. אם החכמה נמדדת במעשיות הרי עם הארץ הוא בעשייה בתכלית. הוא חורש, זורע ועובד כל עבודה קשה. אין לו עסק בדביר עיון וממילא אינו מטפיש. חכמים מומחים הם גם שוטים מומחים. בשביל להיות שוטה גדול צריך אדם להיות עשיר בפנאי והמון העם תמיד מוטרד הוא. קיצורו של דבר: רק במקום החכמה הנישאה שם גם הטפשות הממולחה והמפולפלה.

כל דמות ומהות שואפת להעמקה ולשכלול עצמה. וכי מה חיונה יכולה האיוולת לקבל מן המכשיר המחשבתי של האויל? שוטה חי על גבי השטח, תופס אף משיג בשטחיות יתירה. לאיוולתו יש טעם תפל. ומי יכול להמליח ולפלפל כהוגן, שיהא בו בנותן טעם? הוי אומר: החכם והחריף. פקח גדול מסוגל לההביל בצורה כזאת, שאלף טפשים לא יצליחו לעשותו כמותה. לפיכך חכמות בחוץ תרונה, ואילו הכסילות בונה לה את קינה לפני ולפנים ומתוך התוך של החכם דווקא. פלפול של תוהו, חריף וממולח, אי אפשר לו שייעשה הלכה אלא בבית היוצר של חכמים גדולים. אדם פשוט לא יעלה, למשל, על דעתו להרביץ מהלומות בגלי הים ולעשות בהם נקמה, ואילו קרח שהיה עשיר גדול וממילא גם חכם גדול, הכה את הגלים בשביל להחיש את מירוצם. גלים גדולים בים האיוולת רק חכמים גדולים מכים. שום בשר ודם פשוט לא הגיע באיולתו לידי האלהת עצמו, אולם גבורים ואנשי מעשה, שסדרו את כל ענין החיים בתבונה רבה ואף עסקו הרבה בישוב העולם, הן בדרך בנין והן בדרכי הרס וחורבן, ושלפי הגדרתם של חכמים מגיע להם כתר החכמה, הם שציוו על נתיניהם לחלוק להם כבוד אלוהות. מרום קץ האיוולת וההבלותה השיגו החכמים והגבורים הגדולים אשר מאז ומעולם. שום אדם מן השוק לא העלה בדעתו סברה נעווה כזו שעלתה במחשבתו של מוכתר בעטרה של פילוסוף, והיא, שבריאת עולמנו היא תוצאה מהתאבדותו של אלהים, ששלח יד בנפשו ויצר את העולם מתוך קרעי עצמו. בני תמותה פשוטים ראו עולם כלול בתופעות ברואיו ומראותיו ורק עמקי בינה והוגי דעות עמוקות בקשו לצמצם את כל הגדולה והתפארת שבעולם על קוצה של הגדרה מוחית ולהעמיד הכל על פרודה קטנה, על יסוד אחד המכוּנה חמצן או מימן, אש או רוח. רק מי שמחשבתו נותנת עצמה על הגדרות שבאין סוף חופר ומעמיק גם לתוך הטפשות שלאין סוף. אף כל חידודי מלים ופימוטי מלים, מדרשי פסוקים ורמזי לשון נופל על לשון, מכתמים ופתגמים, מעשי ליצנות ומילי דבדיחותא, שעיקר הגיחוך שבהם היא הכוונה להגחיך, כל פרשת העוקצין של ניבים דו משמעיים, שרבים שפקחים הם טועמים בהם פלפלא חריפתא, ולתוכם הם מהלכים שממון על הנפש היפה – כל פרי ההדר הזה צומח בגניהם של החכמים ונדרש כמין חומר בבתי מדרשותיהם. דוק ותמצא כי בטיב השכל גופו, באופן פעולתו ובעצם יעולו מותנית מציאותה של האיוולת. שכן השכל מהו עושה? הוא חופר, מסנן, מנפה, שוקל ומיישב. להיכן הוא חופר? לתוך מכרות האיוולת ומנפה את עפרוריות זהב החכמה שבתוך עפרות השטות ושוקל את רסיסי החכמה המוצלים בדרך נס ומיישב את המעקשים הזרועים בחביון הרוח. מרדה חופר אי אפשר שלא יידבק בו מסיגיו של החומר. ככל שהוא מעמיק לחפור כן הוא מידבק יותר. ככל שהשכל הוא יותר שכלי הוא טפשי יותר. אי אתה מבחין דבר אלא על ידי הדימוי. בשביל להשיג את ההגיוני יש לחדור היטב היטב לתוך אי ההגיוני, לתוך המבולבל והמטורף. רצה לומר, לחפור ולהעלות את ההגיוני, החבוי עמוק מתחת לאי הגיוני. ואולי את ההגיוני לאמיתו אין למצוא אלא בתוך מצולותיו של אי ההגיוני, כדרך שאי אתה מעלה את הפנינה אלא מתוך חשכי המעמקים. ואם אף על פי כן יצאו חכמים ואמרו, שקיימים מושכלות ראשונים, בדוק אחריהם ותדע שאין ממש בדבריהם. אין מושכלות ראשונים, אבל יש מוטפשות ראשונות ראשונים. ברק ראשון במוח: שלא כשכל הישר. ורק לאחר כמה וכמה ברקים, המאירים ראשית כל את נתיבות הפתלתולים והמחשכים הנפשיים, בא השכל ושוקל וזורה ובוחן ובודק ומוציא אם הוא מצליח להוציא מאלפי רבבות האפשרויות המבולבלות והמטורפות את האפשרות האחת המתקבלת על הדעת. שטח השכל לעומת שטח התוהו והטירוף שבנפש עולה לכדי אחוז אחד ממאה אם לא למטה מכך. לפתח ההגיון השגעון רובץ. וכמידת גדלו של ההגיון כן גדול הגרוי למרוד בתקיף גדול זה. מלך קטן כלום כדאי למרוד בו? אולם מלך מושל בעוז ובעריצות סוף סוף גלי מרי והתמרמרות פורצים כנגדו… ואילו חפר השכל בתוך תחום שאינו שלו, חפר בשקידה ובהתמדה, כמנהגו, היה גם כן מתקלקל מפאת רוב השימוש בעצמו, אבל צרה גדולה היא, שהשכל חופר בתוך של עצמו. הוא המכרה והוא הכלי לחפירה. הוא משתמש בעצמו כפלי כפליים. ואף הבלאיות חלה בו כפלי כפליים. מרוב טיפולו במעוקש ובנפתל – שאם לאו מה מלאכה בידו? – עלול גם הוא להתעקש ולקבל העויה משונה. את העיקשים הגדולים תמצא בין החכמים הגדולים. כיוון שבעלי דעה הם הריהם תקיפים בדעתם. וכל תקיף הוא תוקפן. מה תימה שמרוב תוקפנות נתקעים חכמים רבים לתוך איוולת, שאינה כלל במשוער אצל השוטים בתמימות, שאין להם עסק בכבשונם של דברים. הרבה לגלגו לתם שאינו מתחכם, ולפיכך שמו רבים את חלקו בין הטפשים. אבל כיוון שתם הוא אין בו לא הרבה קרעים ולא סדקים וקמטים בנפשו, היכן אתה מוצא בו מקומות נסתרים לשכן בהם מנה גדולה של איוולת? תם גדול אפשר שחכם גדול איננו, אבל שוטה גדול בוודאי איננו. וכיוון שגם טפש לפי תומו אינו יכול להפתיענו לא בעוצם טפשותו ולא בעמקו, מי הוא שנתברך באוצר גדול מלא מזן אל זן הבלות ותיפלות וכל מיני בוקי סריקי אם לא מי שדעתו רחבה ואף לבו רחב כפתחו של עולם ונפשו היא כלי קבול גדול לכל הבלי העולם הזה, המכוּנה עולם המחשבה?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!