רקע
אליעזר שטיינמן
משוגע איש הרוח

אשרי הפיטנים, שסכלות מעט נדרשת להם ומהם כתבלין, לפי דעה אחת, או כשאור, לפי דעה שניה, בשירה. הם אינם נאלצים, כיתר הבריות, לחפש לעצמם דרכי גלוי לאיוולתם, הכוססתם במסתרים, בכל מיני עקיפין, אלא מותר להם להוציא את כל רוחם בתכלית הפשטות ולהיות שוטים בפרהסיה. אפילו חכמים גדולים בדקו ומצאו, שמיטב השיר אי ההגיון שבו והמרד בשכלי וכל שדמיונו גדול מחברו מיטיב להמריא לשחקי השיר. כיוון שניתנה לדמיון שליטה על האדם הריהו נוהג בו כחפצו ומראה לו חלומות משונים ולוחש לו בדותות והבלותות. שאין שום בר דעת נשמע להן כלל וכלל. הדמיון לוחש וקולמוס המשורר חורז על הניר בבתי שיר. וראה פלא: כל מיני דבורים בטלים ולהגי רעיון, שהיו נשמעים לנו בפי כל איש בשר ודם רגיל כדברי רהב והתפארות, כשיחות נבובות או אף כפטפוט במחילה ומכל מקום כחוסר נימוס, כיוון שיצאו מבית היוצר של הפייטן ונתעטפו במחלצות הניבים הנאוים הריהם מעלים לפנינו חן רב ומשפיעים עלינו כתפארת הדבור. איוולת מיופה ומקושטה עריבה לנו יותר מדבר חכמה גלמי וגס. מכלל שאין אנו להוטים כלל אחרי חכמה חריפה אלא במידה שזו מחריפה ביותר וחידודה קודם לאמיתותה ויותר משהיא בינת חיים היא מדרשי מזימה ותככה עד שהיא גופה גובלת בשטות, כגון במעשי ליצנות ובדברי חוכא־ואיטלולא וכל שיש בו מן המהתלה… גדולה ורחבה מלכות השיר וכל צורות הביטוי הרוחשות בה מכוונות להתיר את אסירי ההגיון וכל מיני איסורים הבעתיים, הכובלים את הנפש, השואפת לגלוי עצמה ולמצוי תכניה. החל מן השיר הלירי, המשמש צנור לרחשי לבו ולהגיגים הטמירים, השוקקים בחביון רוחו של השר וגמור במכתם המחורז, הפורח כפרפר על כל הפרחים והפצעים לינוק כאן דבש ולזרוע כאן עוקצים, הכל בספירת הפיוט מכוון לגלות הלוט מעל הנפש, להביע בצורה, אמנם מפורכסת, את הנעלם והטמיר שבנפש הפרט, שאין להביע מטעמי הגינות, מטעמי נימוס ומטעמי פיקחות. כל מלאי האיוולת, שחל עליו עוצר בימים כתיקונם ואצל אנשים כתיקונם, נקרא לו דרור בנוח רוח השיר על מי שנתברך בשאר רוח או בהפקר בטוי. גדולה מזו: פייטנים ניתן להם היתר לא רק לשיר את אשר עם לבם וככל העולה על רוחם, אלא העניקו להם זכות יתירה לדבר ולפעול כאשר עם לבם ולהתנהג ככל העולה על רוחם. כל בני אדם חייבים להיות דומים זה לזה בהילוכם, בדיבורם, במלבושיהם ובכל הויותיהם, בהתאם לנוהג ולאפנה המקובלים בדור זה ובשעה זו, אולם חיבה יתירה נודעת למשורר ולכל כהן בהיכלה של האמנות, שמותר לו לעשות היכר בעצמו על ידי שינוי בלבושו ועל ידי הידור מיוחד בתסרקתו ובעניבתו, באורח חייו ובנוסח מליו. דין פייטן להיות מקורי בכל. אבל המקורי שוב אינו עולה בד בבד עם הישר, לא עם האורח הישר ולא עם השכל הישר. המקורי בכל הוא שונה ונבדל מכל ובכל. יש אמת אחת, הגיון אחד, בינה משותפת לכל אלה העומדים בתוך עיגול התודעה החיצוני, המאַחד את כל הבריות, הבאים במגע ובמשא זה עם זה. וכל אזרח ישר המקיים את המצוות המעשיות, המקובלות בחברה, חייב לקיים ולקבל על עצמו גם את מצוות ההגיון המקובלה ואסור לו להיות מקורי. כל בשר ודם אסור לו להיות מקורי, ואילו המשורר חייב להיות מקורי וערכו נקבע לפי מדת עצמאיותו. מה תימה שפייטנים מדברים על הרוב דברים מתמיהים ביותר, שאין הדעת סובלתם כלל וכלל, ואף מתנהגים בשגעון, משלחים להבות ותוכחות מפיהם, מפליגים במעלת ערך עצמם, קושרים כתר חכמים וכתר מלכים לראשם, ולא זו בלבד שאין ממחים בידם, אלא, להיפך, מנשאים אותם על שום הזרות שבפיהם ומייחסים להם גדולה על סמך התגדלותם לעצמם ועל שום הזרות שבפיהם ומייחסים להם גדולה על סמך התגדלותם לעצמם ועל שום שהם מתהלכים בגדולות ומדברים גבוהות. פינוק זה שנהגה אנושיות באמנים לא לטובתם אלא לטובתה שלה הוא מכוון. גועש ים האיוולת בלב, השוטה היושב בסתר כל איש ואיש דוחקו. ואילולא נפתח שסתום למלט משא האיוולת לא היו בני אדם יכולים עוד לעמוד בה ומה גם להצפינה. הפייטן הוא השסתום, הוא שליח הצבור. וכי לא בדין הכתירו אותו בתואר פה ההמונים? כל האברים משתוקקים לבטא, כל העצמות תאמרנה, ורק הפה מיופה כוח לדבר. מה שסתם בני אדם לבם לפיהם אינו מגלה ניתנה הרשות, ואף חובה, לגלותו במאמר המשורר. כל המאוויים הפסולים לבוא בקהל כל הרהורי שוטים וסוטים, כל היבלית שבנפש, כל ההגיגים, המתנדפים לבטלה, כל שאדם מתבייש בו בינו לבין עצמו, מוצא לו תיקון בענף פעולה זה, שהואיל ואין לו תואר ודמות, לא טעם והגיון בעולם העשיה, הרי נעתק למלכות היצירה. רק מתוך בורות למחצה וצביעות למחצה מנמקים רבים את זיקתם לדברי שירה על שום שהללו משקפים את החיים ועובדים את הצבור. יקר השירה וחינה ביסוד האגדה שבה ובשירותה לפרט דווקא. אנו אוהבים אותה רק כשהיא באה עלינו ברוב דמיונות ושגעונות, כשהיא פותחת לפנינו את חדרי הסתרים, הנעולים בשבעה מנעלים בסתם ימות החיים. אנו משתוקקים ללפיד השירה, לזרקוריה, שיגיהו את מחשכי תהומותינו, אפילו אם תוך כדי כך ישלחו אש בקמות החיים ויזיקו לישוב הדעת ולישוב העולם. לא שכל אנו רוצים ללמוד מפי השירה, אלא אי שכל, אל בינה, חוסר דעה.

בין שאנו מוצאים בה את הזהב והלהב הטהור של החזון ובין שמימיה נראים לנו רדודים ביותר מלרוות בהם את צמאוננו לזמרת הספירות, אין נפשנו סולדת מאותה דליחות עכורה של העויות ילדותיות, הנגרפת תמיד עם זרמה של ההתלהבות הגדולה ואף לא מאותה מוקיניות כורח, המלווה את המשפט לעיני כל הקהל בעולמות העליונים, בשביל לחשוף שם מלאכים ושרפים. גלוי וידוע, שהמגוחך מהלך תמיד שוב זרוע עם הנשגב, ולא יעלה על הדעת לפסול את האחרון מפני זיווגו עם הראשון. אבל כלום אין מקום להשערה, כי אף זכותו של המגוחך עומד לו לנשגב שיתחבב עלינו? מיכל בת שאול, משראתה את דוד מלכה מפזז ומכרכר מתוך התלהטות החושים לפני ארון הקודש, לא יכלה להתעלם מן הנלעג שבמעשה הזה. היא בזה למשורר התהלים, שנגלה כאחד הריקים לעיני האמהות ועבדיו. אמנם, דוד ענה לה תשובה ניצחת: ושיחקתי לפני ה‘: אולם מישחק לעולם הוא מישחק והתחפשות. תפקידו של המישחק להעטות על בעליו מסוה זר, משל הוא אינו הוא אלא גלגולו של גוף שני, ולפיכך רשאי הוא לפתוח את סגור לבו ולהוקיע משם את כל המרחשת של הרהורים תפלים ומאוויים אויליים. המישחק יוצא כביכול מתוך כליו, קפוץ מעורו. אלא שבתוך כדי קפיצה ויציאה הוא מתערטל ונראית הביטנה של ישותו. בקש דוד זכות לעצמו כי הוא משחק לפני ה’. אבל לא על שום כך בזה לו מיכל, שיצא לשחק, אלא על שום כך, שאגב מישחק נראה לה הפרצוף הפנימי של דוד מלכה, ניעור ויצא החוצה כל הספון והטמון במרתף הנפש. ראתה מיכל ותתחלחל. אבל אנו קוראים את שיריהם ומגילות של משוררי כל הדורות ואיננו מתחלחלים כלל וכלל. מיכל המסכנה, כסבורה היתה ברוב גאונה ותמימותה, שאישה המלך הוא מלך תמיד, מלך מבחוץ, מלך מבפנים ומלך מלפני ולפנים. היא לא רצתה לראות את המלך כשהוא ערום ושיערה כנראה, שהמלך עלול להיות ערום.

אנו משערים לנו את מלך האדם ערום ומשתוקקים לראותו במערומיו. אוהבים אנו ברנש כשהוא טפש על שום שהוא טפש, על שום שלא הטפיש לבו כל כך בחכמה עד שאיננו מסוגל עוד להיות שוטה נחמד. חשקה נפשנו ממגענו באדם כמות שהוא, כשהוא מתהלך בחדרי לבו, ולא שבעה נפשנו ממגענו עם האדם החיצוני. האדם החיצוני מדבר אלינו, אבל אנו רוצים לשמוע את קול האדם החיצוני. האדם החיצוני מדבר אלינו, אבל אנו רוצים לשמוע את קול האדם הפנימי, שדבורם שירה. האדם המשוחח סח לנו על הרוב מן השפה ולחוץ. אבל אנו מתגעגעים לקול הנפש. מתברר כי הנפש בסוד שיחה שוגה בהבלים. ומה בכך? אהובים עלינו הבליה ופטפוטה הנבוך מכל אמרות החכמים. היא הטבע האמתי. כשם שאין טבע אמתי אלא בסבך היערות ובנפתולי שיחיהם ולא בגנות העשויות והנחמדות לעין. חכם ומחוכם הגן הנטוע, בשדרותיו הנוהרות למישרים אתה צועד לבטח, אבל פרא קדמון הוא היער העבות ואף אין שלום בו ושלוה בנתיביו המפותלים. הכסיל מגלה לנו מה שכיסו מאתנו החכמים: הוא מוליך אותנו היערה. לא על שום כך הננו מתרפקים על בת השיר, שמשמשת לנו מזכרת ליער הקדום שבנפשנו?

הסתכל בנתיב המשורר, האזן לקולו ותבין להגיגי עצמך: תשוקתך למכורתך הרדומה. הרבה קילוסים קילסנו את החכמה, רוממות התבונה על כל לשון, שכן בכל עת היא ארוסתנו כחוק. האיוולת היא אהובתנו הנסתרה ואיתה אנו מתנים אהבים בצנעה. כבוד לחכם, אולם האויל הוא מחמד נפשנו. ותדע לך כי החכמים מאז ומעולם לא נהגו עין יפה בשירה, שנראתה להם אשה יפה וקלת דעת, אם לא סרת טעם. בני ישראל בקשו לגנוז את שיר השירים, שלא היה זה לפי מעלתם של משלי חכמים להיות שרויים במחיצה אחת עם מזמורי אהבה, המדברים בהתגלות לב ובהשתפכות נפש על ענינים שהצנעה יפה להם. ובאיזו שטות והתערטלות. זו אומרת: אשכול הכופר דודי לי, צרור המור דודי לי, בין שדי ילין, וזה אומר: הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים. ולא זו בלבד שכל אחד משבח ומקלס את בן זוגו ואת בת זוגו אלא אין הנפש הפועלת בשיר נמנעת כמנהג המשוררים לגמור את ההלל על חין ערך עצמה, כגון שחורה ונאוה ואני חבצלת השרון. זו אף זו: היא קורעת מעל עצמה כל מסוה, את הבושה האחרון היא קורעת מעל עצמה. זו היא האשה ללא צעיף, האהבה ללא כל מעטה בושה. נפתח שער הנפש ונתגלה לנו התוך עד היסוד בו. כל מה שאדם מסוגל להרהר על משכבו בלילות, כל מה שאין מספרים לא לאח ולא לאחות לא לאב ולא לאֵם, מוקע כאן בשער בת רבים. אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי. ומה בכך שמצאונו השומרים הסובבים בעיר, שהכוני ופצעוני? בעלות הנפש בלהבה מה איכפת לה מה יאמרו הבריות, מה לה לעג, מה לה קלסה, מה לה מראית עין, מה לה לעג וגיחוך? הראש סחרחר, הנפש אחוזה להבות, העולם כולו מסתובב בשגעון. כלום נכתב בזמן מן הזמנים ספר גלוי לב כזה, ספר כה שופך את כל הנשמה, עד השיור האחרון? ספר שתוכו רצוף אהבת נצחים ושיא האיוולת כשיר השירים? ופליאה נשגבה שהמשורר בחר באשה דווקא כמכשיר ההתגלות העצמית הזאת, אשר אוזן לא שמעה, באשה אשר עליה אמר החכם מכל אדם, שכבודה בת מלך פנימה, האשה הזאת, שטפוסה האידיאלי ניתן לנו בספרו של אותו חכם מכל אדם, בפרק האחרון, בת חיל, אשר פיה פתחה בחכמה, הצופיה הליכות ביתה, השולחת את ידיה בכישור המוצאת את מקומה בעולם הזה ולחם עצלות לא תאכל. אשה מסחרית, הפוסק שקר החן והבל היופי, מהווה ניגודה הגמור של אשת שיר השירים, כדרך שהתבונה המעשית מהווה ניגודה של האיוולת. ודומה שלא בדרך מקרה נדחתה מגילת שיר השירים, לאחר שבוטל עליה גזר דינה לגניזה לסופו של ספר הספרים וניתנה בשכנותו של איוב. ושני טעמים לדבר: א. לעשות את איוב חציצה בין משלי לבין שיר השירים, שלא להוציא מלב טועים, ששניהם ניתנו ממחבר אחד. ב. איוב לשיר השירים מהווה מעין שובר לשאר, רמז לאיוולת שבמעשי האהבים בעולם שהאושר בו כה רופף וחולף. כך נהגו בני ישראל במזמרי איוולתם. אבל כלום לא הצהיר ראש חכמי דבי אתונא על חובת גלות לפייטנים מן המדינה?

כן, כבוד לחכם. במה דברים אמורים, שאף הוא נוהג כבוד בחכמתו ויודע להסתיר דבר, לדבר ברמיזא, לטכס את מלותיו בנוסח של דברי חכמים וחדותם. דין חכם להכות בשוט את האיוולת, לשים אותה ללעג ולקלס, להזהיר את הבריות מפניה וכנגד זה להלל ולרומם את החכמה, היקרה מפז ומפנינים, כגון בלשון של מחבר משלי “עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת” ואילו על החכמה נאמר: “שמעו כי נגידים אדבר ומפת שפתי מישרים, כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע”. חכם מהלל עצמו וחכמתו כדרך התגרים מתקבל על הדעת. חכם שכזה לא יכשל אף פעם בלשונו להודות כי בתוך התוך של החכם מגובבות ערמות של טפשות וכי מתחת למעטה עולמו הפנימי, שהוא בעצם חיצוני, קיים עולם פנימי שבפנימי, המלא וגדוש ענבי פתיות, כיסופים להשתטות, השתוקקות עצומה לחשוב מחשבות זרות ולעשות מעשים מוזרים. חכם כזה לא יגלה סוד מחדריו הנסתרים. אבל היה מעשה בעם קטן במנין אוכלוסיו וגדול במנין בכמות חכמיו אשר יצאו מקרבו ומתוך משפחת החכמים קמה כת אחת של חכמים, שלא הסתפקו בעמידה על גבי הדיוטות העליונות של הנפש, אלא ירדו לתוך בתי גנזיה להתחקות שם על עקבות האיוולת הגנוזים במחבואי החכמה. מתוך החכמה יצאו הללו לחתור תחת אשיותיה. הם בקשו לגלות סודות מן החדר. הם עשו גדולה מזו: כיוון שהלכו לשווקים ולאסטרטיות לדבר שם את אשר עם לבם וככל העולה על רוחם, הרי אחזו בערבה להרכיב תכסיסי חכמה על האיוולת ולזווג אל גינוני החכמה את הפטפוט, שהוא מגלוייה של האיוולת. ראה קהל בני יון והתחלחל. לא היתה כזאת מאז ומעולם. דרך שוטים שלשונם מקשקשת והם מגלגלים בדבורים ללא דעת וחשבון, אולם טבע החכם לשים רסן לפיהם ולשוחח במשל ובמליצה. והנה כאן חכמים ללא רסן, מטיפים בשערים ללא מליצות, מורים לרבים והם מדברים כדבר איש אל רעהו, ואף למעלה מזו: כדבר איש אל נפשו במסתרי ביתו. חרדה השתלטה בלב תושבי יון. השכאלה יפיצו את מעינותיהם חוצה? הלא המים המאררים ניגרים מפיהם, רעל תיטופנה שפתותיהם. מרעילי בני הנעורים הם ולא מגידי מישרים ומטיפי מוסר. כל אחד מהם לא יחוה דעות שקולות ומדודות, ברורות ומוסכמות, אלא בתוך נפשו הוא חופר, את עצמו הוא שואל, את ספקותיו יוקיע. הוא המלמד נמצא למד ותחת להשיב הוא שואל או משיב מתוך שאלה ועל ידי שאלה. בפעם ראשונה היתה כזאת בתולדות ימי האדם כי חכמים ידברו ככסילים. אין זאת אלא שאמנם פתאים הם הללו, המתחפשים כחכמים לתפוש את בני הנעורים בלבם ולהטיף להם איוולת. גלוי וידוע היה שהחכמה אומרת אני שכנתי ערמה. אבל הכסילות התחכמה לפעול בערמה. תהפוכה היתה לעיני בני אתונא. מהפכה היא זו המתרגשת ובאה. מעמד הכסילים שם לו מסוה חכמים בשביל לשדד את המערכה ולהרוס את מוסדות עולם הישוב, הבנוי על אשיות החכמה, היודעת הכל, המבינה הכל, אשר בידה תמיד עצה ותושיה ולא קורטוב פקפוק ומבוכה. ואכן, הם המורים להמון העם לא המשיכו על עצמם כל איצטלה של חכמים, בניגוד לשם רע שהנחיל להם בדורות שלאחריהם הצד שכנגד. לא אנשי רהב, גאה וגאון היו הללו, הם לא דברו מפי הגבורה, הם לא התפארו שבאו בסוד החכמה. הם קראו לעצמם בשם צנוע סופיסטים, רצה לומר, אוהבי חכמה חוקרי החכמה. אולם דבר זה נזקף להם כחטאם החמור ביותר.

מה שייך לחקור את החכמה? החכמה היא החוקרת. לה העוז, לה המשרה, לה דעת הכל. היא הפלס, היא המשקלות. תמיד יש לדרוש אליה ולא לדרוש אותה שאם תעשינה כמין חומר, מי יודע איזה חומר או מה הם החמרים אשר יתגלו במטמוניה. קהל בני אתונא וקהל בני העולם בטוחים כי מקור החכמה ברוך ומה להללו החקרנים והנקרנים, הבודקים גם את מקור החכמה עצמה, שמא אינו ברוך כלל ועיקר? הנה כבר נאמר בספר החכם מכל אדם: אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה, כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה וכו' עד “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”. וכאן מיני חכמים המרבים מחלוקת, המגלגלים ויכוחים ארוכים בכל האיסטרטגיות, החוקרים, החוקרים. אילו היו פייטנים אפשר היה להניחם במשוגתם שכך דרכם של הללו להיות כמתעתעים וחולמים בהקיץ. אבל הללו הרי מהווים ממש סכנה לחברה. מיהודה ועד יון מתוח הקו האחד: מות לכסיל! אסור לפטפט סודות מן הלב. “יהי לך לבדך ואין זרים אתך” – אמר החכם מכל אדם. וכל הרוצה לשתף את הזרים במה שהוא שלו לבדו כסיל הנהו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!