– הזמנה לחתונה בצרפתית ופתק בעברית – רשימת קניות, כפי הנראה, הכוללת קרֶם פַנרגאן – זה כל מה שנשאר. הכל עלה באש או התנפץ לרסיסים. והאיש נעלם ואיננו. לא השאיר שום סימן, חוץ משרידי חומרי הנפץ שבהם טיפל. מקצוען. וביש מזל. פיצוץ כזה מזמן לא ראינו. לא נשאר כלום מהדירה המהודרת. היא שייכת לישראלים וגם הוא, בלי ספק, איש מוסד ישראלי. וקצה החוט היחיד שבידנו, הוא ההזמנה הזאת לחתונה.
– הזמנה לחתונה? נראה אותה. אהה… לא תעזור. בוודאי נשלחו מאות. עד שנאתר את מחצית המוזמנים הוא יטוס מכאן לכל מקום בעולם.
– היא נשלחה מכאן, מפריס. יש לנו שם הכלה ושם החתן. ו… לא־רע, שם בית הדפוס. משהו קטן ברחוב רסין, הגדה השמאלית. אני מכיר את המקום. יהיה רשום אצלם כמה הדפיסו. ואולי –
– תתחיל משם ואני אנסה לאתר את הזוג הצעיר. שמות רגילים ונפוצים, אבל אפשר שההצלבה בין השניים תועיל משהו. כתובת אין כאן. והתאריך… כמעט שנה.
– לכמה אנשים ולמי בדיוק נשלחו הזמנות כאלה לישראל – רק הזוג הטרי יוכל לדעת. בהנחה שהברנש שהכין את המטען קיבל את ההזמנה אישית.
– הנחה סבירה למדי. גם שמר אותה גם הביא אותה איתו. אל תאבד זמן. גש מייד לרחוב רסין. או שנשים עליו יד היום, או לעולם לא; ז’אמה!
– הישראלים החמקמקים האלה. צלופחים יהודים.
* * * * * *
– את ההזמנה הזאת, מסייה, הדפיסו אצלכם לפני פחות משנה. אולי אתה זוכר…
– זוכר? איך אפשר לשכוח?! את הסיפור סיפרתי מאז לכל מי שיש לו שתי אוזניים ומעט סבלנות. סיפור מן הסרטים.
– ברשותך, אני מקליט.
– אז ככה. נכנסת הנה אשה נאה, לא צעירה, אבל יפה מאוד. מאוד! אצילית. אלגנטית, החלטית. רוצה להזמין כרטיס הזמנה לחתונה. “אפשר לראות כמה דוגמאות?” אני מושיט לה את אלבום הדוגמאות. “בוודאי, מדאם, סליחה, מדמואזל.” “מדאם זה בסדר. אני אלמנה” אני בוחן אותה בעיני גבר. חתיכה מכל בחינה שתרצה, אבל יובל שנים מונח בכבוד על כתפיה; עם תוספות.
– כתובת השאירה?
– לא.
– ואיך שלחת לה את ההזמנות?
– לא שלחתי. היא חיכתה בבית הקפה הסמוך וקיבלה את שתי ההזמנות במקום. שילמה במזומן ו־הופ!
– שתי…. הזמנות? עשתה שתי הזמנות?
– הזמנה אחת. שני עותקים. אם לא תפסיק אותי, תבין.
– דבר.
– אז איפה היינו. היא בוחרת נוסח מן האלבום. “את שם החתן ופרטיו תעתיק מן הנוסח הזה” – היא אומרת. אני מופתע, אבל מה אכפת לי. ההפתעה הגדולה עוד מחכה לי. “כמה עותקים הגברת מבקשת?” “אחד” – היא עונה מבלי להניד עפעף. “מדאם, אחד ומאה יעלו לך אותו המחיר. ובוודאי…” היא לא נותנת לגמור משפט ומסכמת “אז תעשה שני עותקים. ואני אשתה קפה ממול ואבוא לקחת אותם. זה דחוף.”
– והיא לוקח את שתי ההזמנות ונעלמת?
– נעלמת מן העין; לא מן החלומות.
– ואיך אתה מסביר…
– אני לא מסביר. היא לא היתה מסוג הנשים שאפשר לשאול אותן שאלות. היא ידעה מה שהיא עושה.
– ואני יודע עכשיו בדיוק מה שאני עושה. תודה לך. עשית לי את היום. אתה בטוח שלא הדפסת יותר משני כרטיסים?
– הדפסתי שלושה. אחד שמרתי אצלי, לזכר הקוריוז. האמת, חשבתי אפילו ללכת לראות את החתונה. סיקרן אותי מי החתן. אבל לא יצא לי.
– חבל. הייתי שמח לדעת אם אמנם היה חתן. אם הבנתי נכון, את שם החתן היא בחרה מהכרטיס לדוגמה שהראית לה?
– היא אמרה שזה שם החתן המיועד. לא שאלתי שאלות. אמרתי לך. היא לא היתה טיפוס כזה… ש… שואלים שאלות. היתה לה הבעה החלטית של “מיינד יור אוֹאן ביזנס” כפי שאומרים האמריקאים.
* * * * * *
– איך הגעת אליי? אהה… הפקיד המנומש החטטן מבית הדפוס. קֶל אימבסיל! איזה אידיוט. לא הפסיק לשאול שאלות. אבל איך…?
– גם לי יש כמה שאלות; לא הרבה, מדאם. לא אגזול מזמנך.
– אבנר המסכן. כל מה שהתכוונתי זה לנער אותו מעליי; לא להכניס אותו לצרות כאלה.
– לנער?
– פַאסוֹן דה פַּארלֶה. הוא היה מאוהב בי, ככל הנראה. בגופי בלי ספק. היה מרבה להגיע לפריס, בענייני “עבודה” – ואל תשאל אותי במה ועבור מי הוא עבד, כי זה הדבר האחרון שעניין אותי…
– ומה, אם אפשר לשאול, עניין אותך בו?
– אפשר לשאול, אבל רק טיפש חסר בושה יאמין שיקבל תשובה על שאלה אינדיסקרטית כזאת.
– ובכל זאת?
– אתה רוצה תשובה. וּו לֶה פְליק; אתם השוטרים! אני א־ש־ה, אם לא שמת לב עד עכשיו.
– אהמ… שמתי ־ ־ ־ עין.
– מכל מקום ביקוריו התכופים, הקצרים והחד־כיוניים נמאסו עליי. אמרתי לו וכתבתי לו ופקססתי לו והוא המשיך לדפוק בדלת, מלא בטחון עצמי ישראלי טיפוסי, בטוח שלא אעמוד בקסמיו. אדם שמתדפק על דלתי אינני יכולה לגרש בבושת פנים. רציתי פשוט שיפסיק להתדפק על דלתי. אז מה עושים.
– מה עושים?
– מזמינים אותו לחתונה.
– אחרי שמוצאים חתן.
– הצחקת אותי! אז תרשה לי לצחוק. ותמזוג לי בבקשה כוס מים. תקשיב: אדוני, אני אשה שביעה, עייפה, מבקשת להיות עם עצמי. מעדיפה תמיד, אם־כבר, לבחור ולא להיבחר. לבחור את האדם ואת הזמן ואת המקום ואת המהלכים. עברתי את הגיל שבו אשה נהנית מן החיזור יותר ממה שבא בעקבותיו.
– ואת בטוחה שאת כרטיס ההזמנה שלחת רק לאבנר יקיר?
– למי עוד רצית שאשלח? אלוהים אדירים! גמרת, אני מקווה, עם השאלות האינפנטיליות שלך, אדוני ה־מ־פ־ק־ח. לי נגמרו התשובות.
אַדיו.
* * * * * *
– סליחה שאני שוב מטריד.
– אני לא סולחת. אתן לך חמש דקות.
– יש לך מושג היכן בפריס נוהג מסייה יקיר להתאכסן?
– אז הוא ברח. איזו הקלה! כבר חששתי שברוב טפשותי הסגרתי אותו.
– לא ענית על שאלתי, מדאם.
– ולא אענה. הוא עושה הכל במהירות שיא. אוכל מהר, מדבר מהר, מזיין מהר, בורח מהר. זה מה שהמאיס אותו עליי, אם אתה רוצה לדעת.
– מה שאני רוצה לדעת…
– אל תפסיק אותי, בבקשה. לקח לכם שלוש שעות להגיע אלי; לו – לקח הרבה פחות להמריא מרוּסַאי בטיסה הראשונה האפשרית. אני שמחה בשבילו.
– את מדברת על טרוריסט מסוכן, מדאם.
– אתה מדבר על אדם שפעם אהבתי ופעמים רבות השכבתי. כמעט נתפס בגללי. איזה מזל שנמלט. לא הייתי יכולה לחיות עם ההרגשה שהכל בגלל הרעיון המטופש שלי: הזמנה לחתונה.
– רעיון גאוני, מדאם. בזכותו אנחנו יודעים בוודאות מיהו האיש. אולי לא נתפוס אותו, אבל לצרפת הוא לא ייכנס לעולם.
– לא ייכנס… לעולם… אלי הטוב – אז אולי זה באמת היה רעיון גאוני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.