הלכתי יחידי בשדה. הארץ היתה חמה ונוהרת. השמים היו כחולים מאוד ושלווים מאוד. הרי יהודה נתגלמו כתמרות עשן כחלחל, הרובצות בכבדות באופק, שבינו וביני הבדיל כעין אֵד־שמש שקוּף ורוטט. בעלותי בדרכי על אחת הגבעות החומות – והנה לפנַי הים, שעין פלדה כחולה לו והבל דק פרוש עליו. וברדתי ממנה לאחוז דרכי הלאה – וסבוני גבעות רכות ועמקים קטנים וצהובי־חול ביניהן. באחד העמקים, בתחתיתו, היה מושלך גל גדול של דומן וסחי מאוס; עצמות יבשות הלבינו פה ושם, שרידי סעודת תַּן או שועל. באמצע היתה מונחת נבלת־גמל מחוסרת ראש ומעוררת זועה. כרסה הנבובה עם גלמי־הרגלים ההפוכים למעלה, כפרושים לשמים, היתה אכולה למחצה. בתוך חלל הכרס הרקובה עמד כלב מצורע ועלוב וכרסם בראש כפוף את שיירי החומש בין הצלעות. ריח־הפגר המרעיל הדהים למרחוק.
איני יודע מה משכני לעמוד תחתי כנטוע על שפת העמק, למעלה. המראה שראיתי שיווה לנגדי צורה מוחשית על כל מה שמושגי המופשטים השיגו בתור ניוול וטומאה. עיני דבקו בשאט ובהתאמצות – אך גם בהכרח – בדמות בעל החי העלוב שמלמטה. פתאום חדל הכלב לכרסם והרים את ראשו לעברי, לאט ובזהירות, כאילו הרגיש במבטי. מבטינו נפגשו…
לעולם לא אשכח את המבט הזה. זה היה יותר ממבט אנושי, כך יכול להביט אדם רק כשהוא עובר את גבול האנושי. כך ודאי היה מביט גזלן־דרכים חשוך־יום אילו נגלה אליו לפתע מלאך בו ברגע שהוא מבצע את זממו על קרבנו השותת דם.
החלף במוחו האפל של יצור־אשפּתות זה האינסטינקט – אבי התודעה – אני חושש לומר התודעה – של עוון, של עבירה? הלא גם באינסטינקט של בעלי־החיים ודאי יש איזה רוּדימנט של תודעה. ההרגיש הכלב כי ראוהו בקלקלתו, ברדתו עד נבלה סרוחה, אולי בכוח ההכרח ושמירת־הקיום. זו היתה הדיוטה התחתונה – אולי ראשונה לעליה – של צער בעל חיים בעלבון הטבע שבו, הטבע החף מטומאה והנקי מחטא. רחמים רבים מילאו את לבי. לא מאסתי עוד את היצור המכוער הזה, כי ריחמתיו בכל לב. כמעט אהבתיו, יען כי ידעתיו. עלבונך עלבוני – חשבתי – שפלות־מדרגה והכרח־טומאה בטבע מעליבים את האדם שבי, שהוא חלק הטבע. מה ריחמתי את הכלב!
כנראה, נשתנה מבטי ודבר חדש הופיע בו. כי הכלב, אשר לא גרע את עינו הנוראה ממני, כל זמן שבעיני היתה רק הבעה אינסטינקטיבית של הסתכלות והפתעה, מהולה בבעתה, לא יכול עוד לשאת את הבעת־עיני החדשה, האנושית. הרחמים, שהיו למעלה מן הטבע שלו, הפחידוהו. הוא הסב ראשו מנגדי, כמעט בתנועת אדם מבוייש. רגע שהה עוד במקומו מורד ובזנב חבוי בין רגליו, ופתאם פנה והתחיל לברוח דומם ולאטו, מבלי להביט אחוריו, כשהוא מחיש יותר ויותר את מרוצתו. עד מהרה נבלע בין הגבעות החומות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.