ב    🔗

בשבחה של ארץ-ישראל. – הציוני העליון למד בילדותו – אמנם, ככל הילדים – מפי מורים וספרים, שארץ-הבחירה היא ארץ-צבי. כשגדל והתחיל עוסק בדברים העומדים ברומו של עולם, כיאות לבן המעמד הרם, וכחוט-השערה גם בפוליטיקה ישראלית, כיאות למי שאבות-אבותיו יצאו ירך העברים, שמע, שבאותה ארץ קדושה יש קולוניסטים יהודים בני-גזעו, שצריכים לתמיכה. פעם נסע הציוני העליון לארץ-ישראל ל“נוח”, ושלישו – לכל ציוני עליון יש שליש – כתב לציוני התחתון, שהיות שהציוני העליון נוסע, מן הראוי היה להמציא לו למכוּבּד איזו סכומים בשביל הקולוניסטים, מפני שכך הוא המנהג משנים קדמוניות לחלק כסף בין איכרי ארץ-ישראל. אם קיבל הציוני העליון כספים בשביל איכרינו, שקידמו את פניו, כנהוג, בכל כך התלהבות, ואם חוּלקו ביניהם כספים על ידו, לא נודע (צריך לשאול את הציוני התחתון!), ורק זאת ידוע, שכשבא הציוני העליון לארץ-ישראל נודע לו במשך שבוע וחצי (שלישו היה עסוק כל הזמן בצילום!), שנורא המקום הזה האוכל את יושביו בקדחת שבו, ועמד וטלגרף: “ההגירה לארץ-ישראל מאכל-בוסר הוא ושומר קיבתו ירחק… וד”ל!…. לא להתרחץ בים עד שילמדו לשחות… וד"ל! – – ומלבד זאת ראה ונוכח, שצדקה הגיאוגרפיה: שמי-התכלת בארץ-הצבי הנם יפים.

ובשובו, כשערך לו הציוני התחתון את קבלת הפנים, הודיע בקול רם:

– פלשתינה היא ארץ יפה.

עמד הציוני התחתון על רגליו ושאלהו:

– ואין סכנה… שאחר ההכשרה ואחר ההכנה ואחר ההבראה… אה-אה… יסגרו בעד מהגרינו את שערי הארץ היפה הזאת, אדוננו הגדול?

על זה ענה הגדול ברמיזה רבה:

– ארץ-ישראל נפלאה היא ביפיה!

הוסיף הקטן לשאול:

– ומה דעתו של אדוננו העליון על… על מתנגדינו?

– המ… ילידי ארץ יפה! – היתה התשובה.

– אה-אה ותימצא שם, לדעתו העליונה, מעט קרקע… בשביל סידור עבודות עלֶיה לעניי-ישׂראל? – – –

– עם-ישראל הוא נפלא וארץ-ישראל יפה.

– ולקניה? לקניה פרטית?…

– בכסף רב מאד אפשר יהיה לעשות… ול… קניות קטנות, אבל יפות.

– ולמה יש עוד בלתי-ציונים ביהדות?!

– בלתי-ציונים!… מי שעומד מרחוק אינו ראוי לשם ציוני!

אז נתמלא הציוני התחתון עוז ושאל:

– ו… הגדוד שם… מה תכליתו?

– הגדוד… –ענה העליון עמוקות – עד שיתפזר… בינתים – הוא בארץ-הצבי… ליפיה אין חקר.

– – – – – – – –

משלחת. – פועלי-ציון מחוץ-לארץ אומרים לשלוח הנה משלחת.

לשם מה? – לא פוֹרש.

יש כמה מיני משלחות: לבדיקת מה שנעשה, לחקירת מה שאפשר לעשות ולסידור מה שצריך לעשות.

והנה לבדוק – אין מה. המעט שנעשה – עתונותנו מודיעה עליו; גם בודקת ומבקרת. לחקור מה שאפשר לעשות – אף בשביל זה יש אנשים בארץ-ישראל, פועלי-ציון ולא פועלי ציון, שחיים בה זה עשרות בשנים ויודעים לא פחות מאלה שיבואו הנה לאיזו שבועות או חדשים, מה אפשר לעשות. הכאוּגנדה ארץ-ישראל? ולמה ההוצאות היתירות? למה הרעש של משלוח “אכספדיציה” חדשה?

אלא מה? לחשוב, שפועלי-ציון רוצים, סוף-סוף, לחדול מתיאוריטיזציה של הבל ולהתחיל לעשות בארץ-ישראל דבר מה ממשי, דבר שהחוגים האחרים אינם עושים, והם שולחים מומחים טכניים ואנשים בעלי כשרון סידורי בכדי להשתקע פה ולסדר קבוצות, קואופראטיבים, עבודות ציבוריות? לוּ היה כדבר הזה!… אבל לא, שמות-המועמדים למשלחת הנם של תיאוריטיקנים ועתונאים, אנשים שיכולים להתבונן, להתאונן, לקבל רשמים, ללמוד, ללמד – ממש כמונו – אבל לא לברוא יתוש אחד. ובכאלה – מה הצורך?

ישוב ארץ-ישראל אינו מחכה לתיאוריות. כל סלסולי-המוחות וכל סלסולי-העטים מעוררים בחילה. מה צריך להוכיח? שטובים החיים מן המוות? שאי-אפשר לחיות על הבטלה? שׁהניצול מָשׁחתוֹ בו? רבותי! תינוקות שׁל בית-רבן יודעים זאת!

לא! לא מרצים ודיסקוּטאנטים ולא לידֶרים שׁל מפלגות דרושים לנו ברחובות-היהודים בכלל, ובארץ-ישראל בפרט, מסדרי עבודה דרושים. התם והכא.

הכזאת תהיה המשלחת של פועלי-ציון?

– – – – – – – –

“עבודה או צבאיות”? – לא למעשׂה הָעמדה שׁאלה זו על הפרק בעתונותנו. כי למעשה היה צריך לשאול: העבודה ועבודת-הצבא, או העבודה ועבודת-השׁמירה, מאין ימָצאו לנו? ואם ימָצאו – היאָמנו?

כך היה צריך לנסח.

להלכה נשאלת השאלה: עבודה וצבאיות – מה מהן דרוש לנו יותר? ויש גם ששאל: צבאיוּת אסורה היא או מותרת?

“עבודה או צבאיות”? – כן, כן, קוּלט-העבודה וקוּלט-הצבאיות – תהום. אבל, כאמור, השאלה ה“אַקטוּאלית” אצלנו אינה זאת, אף על פי כן. כי בין תפקיד העבודה הממשית ותפקיד עבודת-הצבא לקיום-העם – אין ניגוד. עם כתיקונו אי-אפשר לו בלי עובדים, וכל זמן שאין “זאב גם עם כבש”, גם בלי שומרים ומגינים – בכל האמצעים – על פרי-עובדיו וחיי נשיו וילדיו. לנו, עם שאינו כתיקונו, אין לא זה ולא זה, ואנו צריכים לשניהם כאחד (כמובן, בגבולות אפשרותנו אנו). אמנם, מי שבא לפַתח בין בני-נעורינו את רעיון-הצבאיות, מי שרוצה לעשות אצלנו קוּלט דוקא מן השליליות שבחזיון זה, מן הפך לעבודה, מן צדדי-הבטלה, ההתראות, ההתהדרות, הריקניות, האכזריות לשם אכזריות, הדיסציפלינה הקהה והמטומטמת עם עקמומיות-הרגש שבה והרדיפה אחר כבוד מדומה לשם כבוד – כל אלו תוצאות הצבאיות הפרופסיונאלית של כל הממלכות האימפריאליסטיות, (אמנם אין ממלכות בלתי-אימפריאליסטיות!), הרי הוא – אצלנו! – מגוחך וארור גם יחד. מדינה אין לנו, עבודה אין לנו, וצבאיות הוא אומר לנו: “עשו?!” אבל מצד שני, מי שרוצה לאסור עלינו את עבודת-הצבא, את השימוש בנשק, אסור ולא יעבור. מפני הראדיקאליזמוס והפּאציפיזמוס, כביכול; מי שרואה ביצירת צבא עברי קטן לא רק קאריקאטוּריוּת בלבד (קאריקאטוריות – מפני דלות-הכמות ומפני שעם אלפי החיילים אין אלפי פועלים בעין!), כי אם “חורבן אנושי ואסון לאומי” (ביטוי של נתן חפשי ב“הפועל הצעיר”; ראה שם הערת המערכת); מי שבא להכניס תבן לעפרינו ולהטיף לנו את אידיאל-ה“כבשה”, הנותנת את עצמה לטרף מרוב חסידות, את ה“לא בכוח, כי אם ברוח”, בתור מידה טובה שאין למעלה הימנה – אף הוא טועה טעות מכאיבה. אדם כזה אינו מבין, שיש בחינה שהיא למעלה מצבאיוּת, ויש גם למטה ממנה. ואי-הצבאיות שלנו עכשיו היא לא מעלה-עליונה, כי אם דיוטה תחתונה שבתחתונות. אנו לא התרוממנו מעל לצבאיות, כי אם עוד לא הגענו לזה. אין לנו כוחות טכניים עצמיים, אין לנו “מוּכנים ומזוּמנים”, אין לנו מגינים לאומיים היוצאים מתוכנו ועובדים בשבילנו, אין לנו בחורים מוכשרים להתמסר כולם לעבודת-העם. הנתפאר, כי אין לנו אגרוף? ודאי: הזכרת “האגרוף הקטן” שׁל מוֹנטֶנֶגרוֹ, כמו שׁעשׂה אותו ד“ר, ללמדנו שגם אנו צריכים ל”אגרוף קטן", הוא ציניזם ושטות. באפקנו אין אידיאל מדיני-אגרופי ואין לנו ענין לצבא במובן המדיני-האגרופי. ומי שבא ואומר: “הצבא יצר את צ’כוסלובאקיה” ודאי שמערבב הוא את היוצרות, מחליף מסוֹבב במסוּבב ואינו יודע מה הוא סח. אבל זאת אמת היא, שערך כל עם ומבחן כל עם הוא בטיב צבא-בחוריו, שהוא בכוח להעמיד בארצו ועל גבולותיה (איזו תלבושת הוא מלבישם: של פועלים חקלאים ופועלי בתי-חרושת או של חיילים – זה אינו עיקר בשאלה: כולם נחוצים).

רק אַל פרוּשׁיוּת! אַל דוקטרינות! לא בחֲרבות בונים חֳרבות וישׁוב טבעי נעשׂה רק על-ידי עבודה תמה. זאת אמת. אבל אם התנאים אינם טבעיים, ולשם מושבה של עשרה עושי-במלאכה תידרש פלוגה של חמישה מחזיקי-בשלח – ברוכות לנו גם שתיהן. כי יצירת גדודי-צבא בקשר עם מחנות-עבדוה אינה “עוולה” כל עיקר, חברים ראדיקאלים! ובצ’כוסלובאקיה יש ויש לנו לקנא – וקודם כל על שיש לה טריטוריה, כפרים, עבודת-אדמה, משקים לאומיים, תעשיה, לשון וכל מה שנחוץ, וכתוצאה מכל זה וכמובן, גם צבא, פלוגות-צבא ממש, כלומר, פלוגות של בחורים, העובדים כל ימי חייהם עבודה ממש, וכשהשעה צריכה לכך הם יוצאים להרוג וליהרג. שאנו עוד נתגאה עליה, על אותה צ’כוסלובאקיה עלובה, ונאמר: “ראו, לה יש צבאות, עם “רכבות-מוות”, בעוד שׁאנו, כמה נעלֵינו עליה, כמה נקיים וחפשים אנו מחטאיה” – לא, כזה לא יתכן. ודאי! אנו מתקדמים גדולים, לנו אין צבא ואין חטאים – ודאי!

היחטאו אברכי-משי? הירשעו פרושים?

– – – – – – – –

“חיקוי או עצמיות”? – פראים, פראי-אדם ממש, שאך תמול נולדו, או פראים שלא תמול נולדו, כי אם יצרו לפנים דוקא את התנ"ך ואחר כך נהיו לפראים – הי עדיף?

רבנינו והעומדים בראש החרדים בארץ-ישראל עונים על השאלה הזאת; עונים לא בפה, כי אם בכל עצם מהותם.

לפראי-האדם, שאך תמול נולדו, אין, בכל אופן, פרטנזיות על תרבות בת ארבעת אלפים שנה; סרחון של תרבות רוחנית מופסדת אינו עולה מהם; מה שאין כן –

פראי-אדם ממש יודעים, למשל, שהגבר חזק מן האשה, וכל דאַלים גבר – וחסל; כל העבודות הקשות שאפשר להטיל על האשה, בכדי להתענג על הבטלה הנעימה, צריך להטיל – וחסל. לא כן הרב המתפלסף שלנו, שיודע דוקא, שהאשה נקראה אדם, ושגם היא נבראה בצלם אלוהי, ושדבורה וחולדה היו נביאות ועוד ועוד הרבה דברים יפים; אלא שבכל זאת מצד הדין ומצד האידיאל (גם מלה זו לא נכחדה כבר ממנו!) ומצד טובת-הכלל אין לבוא במגע ומשא עם אשה בפרהסיה ואסורה האשה לכל התמנות ציבורית וכו'

וב“הדביר”, קובץ ג-ד, יצא איש ישראלי במאמר “היקף ועצמיות” כלפי אלה שאינם רוצים לסמוך בעניני בית-דין על “יצירת המשפט הגאונית שלנו ממדרגה ראשונה”. האם לא טובה העצמיות מן החיקוי? האין לנו חוקים ומשפטים? – הוא טוען – האם תמול נולדנו? הלבעלי-בתים פשוטים נמסור את המשפט? האם הוֹטנטוֹטים פראים אנחנו ואין לנו מומחים מ“חושן-המשפט”?

“תורת-המשפט של גאונינו מיוסדת על הצדק והיושר בלבד” – כן, כן, נניח; נניח שזה כך. בתלמוד ובדברי הגאונים והפוסקים יש ודאי הרבה מלים יפות על חובת-הדין (ראה מאמר “עניני בית דין” מאת נחום ברודסקי בחוברת-תשרי של “האדמה”). אפילו אצל יקירי-ירושלים כיום, השואפים לשלטון, אין מחסור ב“אידיאל” ו“טובת הכלל” וכל המלים היפות. ואולם ישַׁוה בנפשׁו האישׁ הישׂראלי: אישׁ ואשה באיזו מושבה יש להם איזו נחלה, שעמלו עליה שניהם במשך שנים. לימים הם נפרדים מאיזו סיבה שהיא. נתאר לנו, שבעלך-הדין הוא איש קשה ורוצה לקחת הכל לעצמו. משפט “בעלי-הבתים הפשוטים” מה יאמר על זה? לא! באל"ף! ככה לא יֵעשה! ומשפט “המומחים התורניים” מה יאמר? הן! “כל מה שקנתה אשה קנה בעלה”.

לא כן?

ובכלל, למסור ענייני-חיים לידי אנשים המתפלפלים באותו מעמד על קרבנות וטומאה וטהרה ומקוואות ונגעים, לאנשים שאינם הוטנטוטים, כי אם בני-תרבות, המוכשרים לעסוק בכל אותם דברי-ההבל, כאלה הנדפסים ב“הדביר”, מחלקה ראשונה וש“תורה” יִקָרא להם – לא! שׁומר ישׂראל, שׁמור שׁארית-ישראל!

– – – – – – – –

יפו או ירושלים? – בירושלים אומרים" “לנו הבכורה; עלינו יניחו המשרדים הציוניים את ראשיהם”. וביפו יש אומרים: “לא כן; סכנה נשקפת מירושלים. ירושלים מקלקלת את יושביה”.

והאמת היא: ירושלים אינה גרועה מיפו, ביחס להשפעה על אנשים, ויפו אינה טובה מירושלים. וענין העברת המשרדים יש בו בכדי לעורר שאלה, אבל אחרת לגמרי –

השאלה היא: רבותינו המעבירים! יש לפניכם תכנית של עבודה ממשית או אין? ניגשים אתם להרבות ולחזק נקודות ישובנו, או חושבים אתם לבטל לאט-לאט או בפעם אחת גם את ההתחלות שנעשו (את שמונה קבוצות-הפועלות הרי ביטלו בפעם אחת!)?

ועם שאלתנו נוסיף:

– אם לא, אם, חס וחלילה, לא, אם בשעה זו אין לכם אמצעים וכוח לעשות איזה דבר – למי הרשות לבוא בטרוניה? אך אחת נבקש: אַל תטילו, למצער, עפר בעינינו על ידי הוצאות יתירות להעברת-משרדים. “ריכוז” וכו' וכו'. אמנם, גם הטלטולים מעסיקים, אבל לא לזמן מרובה, וסוף-הפרץ להיראות. הכבוד כבוד לירושלים, אבל אם גם שם, לאחר שיסתדרו במקום החדש, לא יהיה לפקידים מה לעשות, מלבד להעתיק מזמן לזמן מכתבים וחשבונות מעשרה פנקסים לעשרה פנקסים אחרים על כל הוצאה שהוּצאה לא לעבודה, ישתעממו גם שם. קדושת-ירושלים, אמנם, אינה נוראה מנאוֹרוּתה של יפו, אבל תריס בפי השעמום אף היא אינה. לא תציל.

– – – – – – – –

דמעות פייטן. – בעתון הבונדאי-הוורשאי “לעבענס-פראַגן” פירסם משורר המשי דויד איינהורן מאמר בשם: “פאַרפּייניגטע קינדער”.

מעינויים אין מתפעלים עתה, כידוע, בימי קולצ’אק וטרוצקי. קצת עינויים פחות, קצת יותר. אבל ילדים קטנים, ילדי יהודים, פאַרפּייניגטע, כלומר, מעונים עד למוות – הלב זע, בכל זאת, וחרדה באה. “מעוּנים קטנים!”… ודאי על-ידי הפולנים או על-ידי ההאידאמאקים או על-ידי המולדאבאנים… במערות של אינקביזיציה בת המאה העשרים… השערות מתחילות לסמר…

אבל לא! לא על אלה נושׂא פייטננו קינה. מעַני ילדי היהודים הם… “הציונים-המתבוללים” בווארשה, הרוצים ללמד את הפעוטים… עברית, “שפה המרחיקה אותם מאבותיהם, הכורה תהום ביניהם ובין אבותיהם, הקורעה אותם מעל סביבתם האידיאלית, העושה אותם ליתומים רוחניים, לאומללים לכל ימי חייהם”… “נשמות צעירות, עמוסות משא לעיפה”, נעביך… “נשמה’לאך באלאסטעט מיט אַ שווערע משא, פערסמט מיט אַ שרעקליכען געפיהל פון ערנידערונג און אַ הינטישע פיעטעט, אַ שקלאפישע פיעטעט צו די לעהרער, וועלכע רעדען עפיס אויף אַן אומגעוועהנליכע פרעמדע און הייליגע שפראך” ¹– – –

ובוודאי! לולא הרוצחים הללו, “הציונים-המתבוללים”, הלא היו הילדים ההם גדלים לאנשים שלמים, גומרים את בית-הספר הז’ארגוני השלם, מתפתחים על מליצת דויד איינהורן, מבלי תערובת של שפה אחרת – פולנית או רוסית או גרמנית, חס ושלום – ולא היו שום שאלות ושום קלקולים… ובאים ההֶבריאיסטים ומבלבלים ומקלקלים ומשׁפילים ומעַנים – ומעַנים עד מוות – את ילדי היהודים בשׂפה הקדושׁה, בלימוד: “ויאמר ה' אל נוח, בוא אל התיבה” וכיוצא בזה.

ראה ה' והביטה!

– – – – – – – –

יעקב דינזון. – לא האהבה הגדולה המזוקקה בכור-התלאה שׁל החיים ולא השׂנאה העזה לרָע שׁל נלחם-לטוב היו הכוח הדוחף ליצירת סיפוריו העממיים על יוסף הנאהב והנעים, על הרשלי בחור-הישיבה ויוסלי היתום, קרבן העלילה וההאשמה בגניבה, – אותם הסיפורים הנאהבים והנעימים שהזילו דמעות-רחמנות כל כך רבות וכל כך חמות ונאמנות מעיני קוראיהם – כי אם מידת-החמלה הקיצונית אשר ללבב הרך של אם יהודית ליטאית. אותה מידה של אהבת-חמלה תמימה וישרה, שאינה מעבירה על הדעת, כאהבה עילאה או שנאה עמוקה, היתה אור לנתיבת-חייו גם כשעזב את עבודת-הספרות והעמיס על עצמו את טורח-הסופרים וטורח-יתומי-המלחמה.

הוא היה סופר-צדיק וספריו (ביחוד “הרשלי” ו“יוסלי”) מעשי-צדיקים – גם מוגבלים ככל מעשי-צדיקים – להרבות רחמנות בעולם, לעורר את בני-האדם לצדקה ורחמים, שירחמו את היתומים העזובים, את “נשמות-הילדים” בכלל. המטרה היתה: דאגה לילדים, והאמצעים – כשרים-ילדותיים. מוזר היה, אילו יכול דינזון לראות בצרות של ילד נידח חומר ל“יצירה אמנותית”. צרות הילד הטוב, שהאנשים הרשעים גורמים לו, היו בשביל המספר דבר, שמוכרחים להתריע עליו, על מציאותו – והוא התריע בסיפור פשוט וארוך, בלי כל “חכמות”! אבל האמיתיות, החמימות הלבבית הטבעית הרעישה את הלבבות. סיפוריו לא פינקו את ההרגשות, לא גילו עולמות, אבל נתנו מזון משביע לקורא מן העם! המוננו השקה את כתביו דמעות ושתה אותם בצמא אולי לא פחות מאשר את ה“שוּנד-ראָמאנען” החביבים עליו; ובעוד שה“שוּנד-ראָמאנען” נתנו לו חלף דמעותיו אלכּוֹהוֹל ומים מרים ומאַררים, הנה ספרי דינזון האכילוהו לחם ומי-דבש טובים ומבריאים. אפילו הטפת-המוסר שבהם היא כל כך טבעית, כל כך אִמית, כל כך רחוקה מזיוף! יסודו לא ב“ראשית-חכמה” הזועם שבלשון-הקודש, כי אם בתחינות הטהורות שב“עברי-טייטש”.

[“האדמה”, חשוון תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]