שפינוזה זכה למוניטין שלא הגיע להם כל אחר מהוגי הדעות שקמו לה לאנושות בזמן מן הזמנים. הוא מקובל ונערץ אף כחכם עתיק, שעלה והתרומם להוד ההר של ההשגה האנושית, אף קדוש יאמרו לו. הוא נחשב שלם במעלות השכל ומישנתו שלימה וכל המתדבק בו ובמישנתו, הוא קונה לו שלימות הנפש ונעשה זך ומצוחצח. אבל מודה אני, לצערי ולבושתי, שהודאה כללית זו נראית מותמהה בעיני ואין שכלי יכול להולמה. נניח שהוא שלם ומישנתו שלימה, אין בה אפילו מיקרעת כל שהיא, אבל כלום אין השלימות פגם לעצמו?
שלימות אתה מוצא רק בכל שאין בו רוח חיים. שום חי אינו שלם. החי נושא את עצמו, לכן הוא נע ונד, עולה ויורד, עיתים מבהיק ועיתים שוקע, אף מתקרע או מתפרע. הטבע זרוע מעלות ומורדות, בורות ומהמורות, הרים ובקעות, שטחים בעלי גוונים שונים, שערים, גשרים ומעברים, העומדים בסתירה אלו לאלו. כל המעברים הם קרעים. אדם לא כל שכן שהוא עשוי קרעים ברוחו, כשם שגופו מלא נקבים־נקבים. יצרים רבים מתנצחים בקרבו ורשויות שונות בו. עיתים רוחו עולה למעלה ועיתים היא יורדת למטה למטה. פשיטא שאילו היה שלם יותר, היו חייו נוחים יותר, כשם שהמישור קל יותר להליכה. אבל כלום כל העולם הוא מישור? ומי אמר שהאדם נוצר לחיים נוחים דווקא? כל הסימנים מעידים על כך, שהיות אדם אין כלל מלאכה קלה ונוחה. נאמר שטוב לקנות שלימות עד כדי להיות מושלם גמור, היינו, להיות נוח, נוח לאחרים ונוח לעצמו, נוח לבריות ונוח למקום. זו היא באמת תכליתו בחיים, כפי דעת שלומי האמונה, אך האם זו היא גם דעתם של מביני מדע? יכול האדם לשעשע את עצמו בהכרה, שהוא מאמין שלם, מאמין בכל נפשו ומאודו, שאף ליבו שלם באמונתו. אבל כלום יכול האדם להתיימר גם כן שהוא יודע שלם, מאמין באמונה שלימה שהוא יודע? האם עצם צירוף המילים מאמין שהוא יודע אינן שני הפכים בנושא אחד?
יש ומתעורר היסוס בלב, אם באמונה היה חכם גדול זה חוקר לכל תכלית. הסברה נותנת שהוא היה חוקר בעל תכלית, שאדיר חפצו היה להביא את האדם אל התכלית הנירצה, שהם חיים נוחים שחופה של שלוות־השקט פרושה מעליהם. חיים נוחים הם חיים שאין בהם בושה וכלימה, אבל גם אין בהם סערת רגש, שאין בהם כעס ורוגז אבל אין בהם גם השתאות והשתוממות, לא התלהבות והתפעלות, לא עצבות וצער וגם לא שמחה וששון – שאף השמחה היא יציאה מן הכלים – לא כל חרדה, אף לא חרדת־גיל. ביקש שפינוזה למחות כל דמעה וממילא גם דמעות של שמחה. לאמיתו־של דבר, לשמחה מה זו עושה בעולם הנפשי של אדם, שהוא כולו ערוך ומתוקן כעולמו של הקדוש ברוך הוא למשפטיו ולחוקותיו, אין הוא נוקף את אצבעו ברצונו שלו, אלא אנוס הוא על ידי חוקים בל ימוטו מששת ימי בראשית. הכל צפוי מראש ואנו משולים לאותו גרגיר חול, שאינו זז ממקומו אלא בכורח התזוזה הכללית של כל המצויים בבריאה.
אכן, הוא בעל המישנה, שהשליטה על הכל את ההכרח, הוציא את כל המסקנות הנובעות ממנה והורה, שאין לצחוק ולא לבכות אלא להבין. מכיוון שההכרח לא יגונה, הוא גם לא יהולל. מי שאינו בצער אינו גם בשמחה. יכול שהחוקר הנעלה חקר ונאה־קיים. אבל, האם היו רבים האנשים בדורו ובדורות הבאים שנהגו בחיים על פי שפינוזה. הוא השפיע, הלכה למעשה, רק על מעטים, על מעטים מן המעטים, על מיעוט קטן שבקטנים. ונשאלת השאלה: מניין לו פירסומו המרובה? הוגה דעות זה, שהשפעתו היתה כל כך מצומצמת, מניין הרחב כזה של דיבור עליו? שום הוגה דעות אחר לא נודע כמוהו בקרב קהל ההדיוטות. האם אין מכך ראיה, שפרסומו הרב בא לו דווקא מצד הסכמתם המעטה של הבריות וההבנה הפחותה עוד מן ההסכמה, למושכלות שלו? עיתים האנשים נותנים את הדעת דווקא לדברים או לאישים שהם מתקבלים פחות על דעתם. התמהוניות מושכת. כלום מה יודעים בני האדם, למשל, על דיוגנס חוץ ממה, שלפי האגדה, מצאו אלכסנדר מונח בחבית והפליט מימרא זו, שהוא כל עיקרה אגדה שבאגדה: אילמלא אני אלכסנדר הייתי בוחר להיות דיוגנס. דרך כלל רבים תורמים מס שפתים בהלל ובשבח לחכם שאינו מחייב לשום דבר ויוצאים ידי חובה בהרמת על נס כל מי שהוא יוצא דופן.
בהשקפת־עולמו וגם בהרצאת־שיטתו של שפינוזה יש לוויית־טעם של נעימה מעשית. גם אלהים יוצא מתחת ידו בדמות מנהל־משק נבון ומסודר. אין הוא סערה ולא אש מתלקחת, לא מלך ולא אב, לא קנא ונוקם ולא חנון ורחום, לא גוזר ולא מבטל משפט. הוא עצמו בבחינת לא פועל, כי אם נפעל, כביכול, על ידי חוקיו פרי־רוחו. פשיטא שאין הוא יוצר אמן היושב על האובניים ומחדש תמיד מעשי בראשית. הוא דבר ויהי ולאחר שהעולם נברא הריהו יש וקיים, ושוב אין ברירה לפניו אלא להיות יש. נשתבשו הקדמונים שאמרו כי אלהים בונה עולמות ומחריבם. עולם בנוי, גם אלהים אינו יכול להחריבו. הוא, כביכול, אסיר עצמו או שבוי עולמו שלו. אנו לומדים מאלהים על יוצרו. מה הוא, יוצר החוק, כפוף לו, האדם לא כל שכן, ומה עולם הגדול כבר תם ונשלם אין בו פגימה, יותרת או מחסורת כל שהיא, לא כל שכן האדם הקטן, שטבעו וצביונו בו קיימים ועומדים. באיזה אופן משונה משתמע מכלל מישנתו של שפינוזה ההיפך מן המפורש בה, והוא, שאין כל סיכוי לאדם לשנות מן המטבע שלו, להשביח ולקשט את אופיו. הוא גמור מברייתו ואין אפשרות כלל להוסיף שלימות.
פשיטא ששפינוזה נקי הדעת היה, ששאיפתו לאמת. אבל, דא עקא, הוא לא רק חיפש אחרי האמת, כי אם גם מצא אותה. האמת נאה לה הדרישה ולא המציאה. גדולה מזו, דרך שמצאה הולמת בקווים ובנקודות, עשה בה שימוש גם בחקר נפשות חיות ויצרים תוססים. זו היתה קפיצה נועזת יותר מדאי לדמות נקודות וקווים לברואים חיים. אין זו מן המידה להקיש מצורות גיאומטריות על צורות נפשיות. עיגולים גיאומטריים שאין בהם דעת האושר, מכלל שלא נוצרו לו, והאדם יודע אושר, סימן שנוצר על מנת להיות מאושר או לפחות על מנת לחתור אל האושר או למצער להשתדל בהבנתו ובהשגתו, לייחל לו, להתפלש במכאוביו בשל היעדרו. אלהיו של שפינוזה של ברזל הוא, הנוהג את עולמו על פי חוקי ברזל דרקוניים, האם לא ראה שפינוזה גם בחזיונו אדם של ברזל?
הוא הטיף גם לאהבת האל. להיות קשור אליו בעבותות אהבה, אבל גם עבותות אלו של ברזל הן. יתכן שגם האושר שעלה לפניו בחזונו של ברזל הוא. אולם ליבנו הומה, מוחה ומצעק בנו: אלהי ברזל לא תעשה לך. מה דמות לאהבה זו שהאדם מרותק אליה בעבותות ברזל? אי אתה אוהב על כורחך ואי אתה יכול להיות מאושר על אפך ועל חמתך.
כן, הוא כולו חד וחלק, נוצץ ומבריק. אין בו לכאורה כל פרץ, משום שאין בו צווחה. לכאורה הוא כולו שכל, אולם מן החרכים של השכל הזה מציץ האי־שכל, ויהא שזהו טירוף אלהי, השגעון הקדוש, אבל בכל זאת טירוף. כלום מהו שגעון? הוא שכל בתוספת קורטוב־מה אי־שכלי. צריך רק להניח נקודה אי־שכלית ולאחר כך אפשר לבנות עליה גורד־שחקים, שכל הקומות שלו מתאימות למציאות. מהנחה מוטעית אחת נובעות גם כן מסקנות הנכונות ביותר. די לומר, למשל, שאלהים שלח את בנו עלי אדמות, כדי לכפר ברציחתו על איזה חטא קדמון. מכאן ואילך אפשר להעמיד על הנחה הבלותית זו בנין רם ונישא, כולו על טהרת ההגיון, המסוגל לפרנס דורי דורות של מוחות חריפים שבחריפים. רק באגדה מרגישה בת המלך בגרעין של חיטה המונח תחת כסתות למכביר. במציאות אמונה ודעות נעשות מוצקות ומתוודאות לבריות דווקא בהתאם לגודל גרעין הטעות המוטל בתשתית שלהן.
הבריות בכל הדורות מודיעים גדולה יתירה ונותנים כבוד ויקר לטעות המפרה. אמת הנותנת חיים אינה חביבה ומקובלת ביותר, אבל טעות הנותנת חיים, עוז והדר לה. אולי לפי שהבריות חשות בלי דעת, שבמקום שיש טעות ביסוד שם פירצה למלכות החירות. אמת מטילה פחד משום שהיא תבענית, גוררת שעבוד. עול מלכות אלהים מחייב הכנעה, רצינות ודביקות. מה שאין כן מעול מלכות בן־אלהים נודף ריח של מהתלה. ודווקא משום כך נוח יותר לסור למשמעתה, מתוך הרגשה שהיא בת־חלוף ואין מלכותה מלכות עולמים. אפשר להיות דבוק באמת הזמנית לעידן ועידנים ותמיד רק לפי שעה. מה שאין כן ברית עם אלהים החי לעולם, היא דבר שברצינות, ואין רוב הבריות מסוגלים לעמוד בה.
ההבלותה, המשמשת שאור באמונות בבחינת אני מאמין משום שהוא מופרך מצד השכל והמחבבת על הבריות גם רוב דעות, היא שעמדה גם למישנתו של שפינוזה שתתייקר על המוחות, ועוד יותר על הלבבות, ושתמצא לה פמליה של חסידים נלהבים ואף מפיצים קרי הגיון. היה בהינף המחשבתי העצום הזה, לעשות בנשימה אחת ועל אבן־בוחן אחת, חשבון־עולמו של הקדוש ברוך הוא כאחד עם חשבון עולמו של האדם, משום העזה כלפי מעלה והשחדה לאדם. הצורה כביכול נכנסה לתוך המסתורין של היוצר והתיימרה לגלות את צפונותיה ואף לשרטט את תוארו ומידותיו, לצור את צורתו – כלום יש לך מפעל נועז מזה והרפתקה רוחנית גדולה מזו? בדין היה שהעולם יוציא אותו לנידוי ושישקהו רעל כדרך שנהג באישיות שכלתנית כמוהו ודימונית לאין שיעור ממנו. אולם שיחק המזל והעולם נהג כבוד בתמהוני הלזה.
אולי דווקא היותו מזרע העם השנוא הצילו מגורלו של סוקרטס. על שום שעם־עולם, השנוא על כל גויי העולם, נזדרז ונידה את בנו, שביקש להקדיח את כל תבשיליה של היהדות, עמדו הם, קצת לתיאבון והרבה להכעיס, וקשרו לו עיטורי החכם אשר לא קם כמוהו. בוודאי קסם לו לעולם הגויי גם מעשה זה, שהוא במפנים יצא למוטט את עמודי היהדות והוא עשה את מלאת ההרס שלו בזהירות ובתבונה. לא התכחש למקור־מחצבתו, אלא התנכר לו. מומר לא נעשה אבל היה בן־ממר קר וצונן. לא היה בו אפילו ניצוץ מישעיהו וירמיהו. הוא לא קונן ולא קילל, לא שנא משום שלא אהב. הוא היה בדיוק היהודי המתנכר למופת, שממנו אפשר היה לגבות עדות על גחלת ישראל שדעכה ועל סוכת דוד הנופלת. הוא דיבר על ישראל הקדום ואף על יהדות־זמנו, כעל מימצאים מאובנים מתקופה גיאולוגית רחוקה. לא היה כינור ולא תנים, לא לאלהי ישראל ולא לעם ישראל.
נסיבות רבות ושונות חוברו יחד לעשות בן־מרי יהודי זה ילד השעשועים של חכמי הגויים. הגויים זקוקים בכל זמן ליהודי אחד מחובב, כדי שיוכלו לשנוא בזכותו את כל יתר היהודים. במידה מסויימת, עשה להם אותו שירות, שזממו להטילו על אותו איש בשעתו, היינו לשמש קברנו של ישראל. לכאורה, כפי דעתם ואמונתם, כבר נעשתה המלאכה הזאת על ידי אותו איש, אבל דרוש היה להם יהודי נוסף. כיוון שהראשון שימש קברן לעם ולמקדשו והשני צריך היה לשים את המסמר בארון.
כל הגויים נוסדו עלי יחד – קונן בעל התהילות. אבל הוא גם שר: עוצו עצה והיא תופר, דברו דבר ולא יקום. לא על ידי בן־אלהים ולא על ידי הצייר והפרשן של אלהים, לא נעקרה האמת. אינו מסוגל לבוא עד חקר אלוה. אי אפשר להסביר בשכל את הלמעלה מן השכל. לא יבוא ילוד־אשה בסוד אלוה. אפילו ההבלותה הגדולה, המונחת ביסוד שיטתו, לא תגן עליה לעת חשבון צדק ואמת.
מופתיו החותכים של שפינוזה אף הם אינם אלא סגולות של קוסם או קמיעות של מנחש. אין בין ידעוני לבין אדם שיצא עליו הקול שהוא יודע דעת עליון, ולא כלום. אלהים הוא אמת ואמת חזקה מברזל. את אלהים ועולמו אין להסביר בשכל, אבל פחות מכך אפשר להסבירם באי־שכל. השכל הוא האשרה היחידה הנותנת לנו מטעם בוראינו זכות הכניסה להיכל החקירה וכל קורטוב אי־שכל שולל ממנו את זכות הכניסה לפרדסו. השכל מצווה עלינו צניעות וענווה בהשגת דרכי הבורא. אך זה האיש שפינוזה סח בעניני בריאה ואצילות, כאילו הוא מספר בדברים הנעשים בכרם בית אבא שלו. הייפלא שיצא שם כאחד מעירין קדישין וכמעט שנעשה איקונין.
לכשנבדוק נמצא חבוי תחת האיצטלה של חוקר זה מין סיני המעלה עשן, ורק כפשע בינו ובין מייסד הכנסיה. הוא כולו ודאי. אין אצלו אף נשובת קלה של ספק. מי שלא בא בסוד הספק אף לודאי שלו אין חזקת מהימנות. לא לחינם יצא לו שם של שליט המוחות. דבר השלטון בפיו. הדורות האחרונים כבר למדונו לקח, שכל שלטון סורו רע, אף שלטון השכל במשמע. גדול ביותר היזקו של השכל, כשהוא מתימר להיות לא רק מאיר נתיב אלא גם פודה ומציל. שפינוזה מושיט לנו בקנה כל כך הרבה דברים טובים וחיים טובים, שלווה נפשית ואהבת האל. האהבה לבדה בכוחה לשרוף את העולם, קל וחומר כשמתלווים לה חיים טובים ושלווה נפשית וממעל להם כחופה פרושה הכרח הברזל של החוק האילם והאכזרי.
יש משהו מן המשיחיות במישנת שפינוזה, ריח של נצרות נודף הימנה. האם לא טיפח בקרבו חזון הגואל? דומה, בטוח היה שקץ הימין כבר בא. עמד ושחט את יצר הרע. בהסבירו מעשי בראשית, הוא ניצב לפנינו כחוזה האחריות. מראהו כמי שיש בידו תרופת פלאים. לכן הוא נראה לנו לעיתים לא כחכם החוקר, כי אם כרופא־בית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.