המהלך בדרך ואומר מה נאה אילן זה ומה יפה ניר זה הריהו מתחייב בנפשו, כלומר – לא הגיע עדיין לבחינת ונפשי קשורה בנפשו של האילן או של הניר. כל זמן שהוא מעמת עצמו עם ילדי הטבע ומחווה את דעתו עליהם ועדיין לא דבק בהם עד כדי שיכחת עצמו, לא הגיע למעלת הדביקות ביקום. הסתכלות טהורה אינה עוסקת באומדנות ובהערכות. תאמר שהמביט באילן, כדי לאמוד את שיעור ההכנסה מפירותיו שעליו, הוא מסתכל ללא כל פניה? כיוצא בזה המסתכל כדי להעריך את יופיו ולהתפעל ממנו. כל יחס של קניינות לדברים, אף יחס של התפעלות, פוגם בדביקות. ללמדך שערך היופי לעצמו אינו עדיין ערך נאצל. אף היופי הוא נכס. יש עליו שער והוא בגדר מיקח וממכר. אף הקונה לעצמו חפץ יפה לא נעשה על ידי זה ליפה־רוח. הוא קנה סחורה חריפה. כל לעצמו הוא ממוסחר. המסתכל באמת אינו לוקח לעצמו כלום. הסתכלות היא מתן עצמו. ההערכה היא גם כן שומה. מסכת ערכין ומסכת נכסים הם על הרוב בלולים יחד.
הסתכלות היא התבטלות, התפשטות מהגשמיות היא הקניניות, התגלגלות לתוך צינור דרכו נוזל השפע. צינור אינו נוטל את השפע לעצמו אלא משמש רק מוליך ומביא מאין אל אי־לאן. כל טובת־הנאה עצמית פוסלת בהסתכלות. כלל גדול: מה שאינו לשמה הוא שלא לשמה. ההולך אל הנמלה כדי ללמוד מדרכיה כיצד להיחלץ מן העצלות, המתחקה על ילדי הטבע כדי להתמחות ולהתבקא בהליכותיהם ובדרכי גידולם, אינו אלא דורש טובת עצמו ואפילו מדמה שעל ידי כך הוא מתקשר אליהם באהבה הוא שוגה באהבת עצמו. אין התבוננות ראויה לשמה אלא זו שהיא לשמה, לשם ייחוד אני ואתה אני והעולם. כל זמן שאדם זוכר פרטיותו, אינו נכנס לתחום הכוללות. וכל זמן שהוא קיומי לעצמו, אין שכינת היקום שורה עליו. המקדש אשה יפה לעצמו, לא הוכיח עדיין שהוא דבוק ביופי כבדבר שבקדושה. יכול שהוא הוכיח אך ההיפך מכך. יופי הוא בבל־תגע בי. רק התפעלות זו, שאין בה משום נגיעה, היא כשרה. הנפעם אינו נוגע. הוא יעמוד מרחוק. הנפעם מציפור־פלאים לא יעלה כלל בדעתו לצודה.
ארבע מידות הן באדם: רודף־ציד, מושך ולוקח במזדמן, לקוח הקונה ומוכר ואדם לומד. אולם גם הלימוד עשוי להיות לקיחה או קניה ומכירה. למעלה מן הלומד הוא הנפעם. ההתפעמות היא דרגה למסירות־נפש. המתפעם עומד אחוז־חלחלה מרחוק. אין הוא כמעט בבחינת אדם אלא כלי לספוג, צינור להולכה, בבחינת מה שנאמר, שבשעת מתן תורה בהתגלות השכינה, ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש. הנפעם יוצא מהדיבור ומן הראייה. אין הוא מבחין כלל בפרטים, לא רואה נוף ולא ניר אלא יש פרצוף הכולל, סתם נשגב ונהדר, אחד. מסתבר שכל זמן שאדם אומר מה נאה אילן זה ומה יפה ניר זה, הוא עודנו שרוי בעולם הנפרדים ולא נשתפך עדיין בנפשו לתוך היש הגדול.
כל זמן שאדם צופה בבריאה באיצטגנינות של היבוליות, של התפוקה, של התושיה, צייד או לקוח הוא. המכר הוא בסיסו. מוכרני הוא עשוי להיות גם מצייר תמונה, עושה במלאכה אפילו עיסוקו הוא מלאכת מחשבת. מאזני כנען בידו ומגמתו ביצעית, אפילו הוא יושב על האובניים למעשי יצירה. העשיה בתחום הנשמה היתירה אינה מונעת את האדם מלהיות בוצע בצע. השואף לכתר אמן פועל גם בו כצייד.
ובכן, המתבונן לאמיתו מהו? הוא אינו פועל אלא נפעל; אינו מביט וצופה, אלא הוזה וחוזה; אינו חוקר ומנתח ואינו בא על הדברים בשום כלי־זין, אלא, אדרבה, עומד מפורק מכל כלי־זינו, מפושט מאני ושפוך לתוך אנחנו. אין השכל משמש לו אלא נפה, נר תמיד להאיר את דרכו באופל הכוכים, אבל לא איזמל לנעוץ אותו.
האומר מה נאה אילן זה, לא די שהוא פטפטן, הוא לא בא כלל לקלס את האילן, אלא את עצמו. הוא אומר מה נאה אני רואה את האילן הזה. כיוצא בכך, האומר מה נאה ניר זה או מה שקויית־חן אשה זו. אני ואני. כשם שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, אך אין ההתבוננות שבהתפעלות אמיתית נעשית אלא בהמתת האני. ההתבוננות היא הזדהות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.