… והיה כאשר יהמה יגרש בך היין הטוב מכרם אלהים וישתפך כנחל איתן בכל קרביך והמנצח על המנגינות יככך בשרביטו הך והך וירוממך וינשאך בטלטלה עזה על נחשולי הגיאות והגאון ועיני רוחך תיפקחנה לראות פלאי־מחזות ונוע תנוע כשיכור עד כי ליבך יפחד וירחב פן מעוצמת החלחלה תאחזך פלצות ומוסדי־גיווך פור יתפוררו או כי שכלך יבעט ארחותיו – או אז יש אשר רוחך בעצם דהרתה ודליקתה תפרוש כפיה בתחנונים אל בית־חומרך לאמר: אנא, שים רסן לי, אוסרני באזיקים, לבל אעבור על גדותי. הביאני נא בפלילים לפני אחד שופט לעונשני כחוק על הפרץ והצווחה בי, ככל אשר ייעשה לאסיר הבורח מכלאו בטרם בא מועד שחרורו. הלא נפלאת היא, כי לעיתים יש גם כאשר יעברוך נחשולי הגיאות ויישאוך אל שיאי הנאצל יבואוך גם אימה ופחד וכטובע אשר כבר באו המים עד נפשו והוא חותר להיאחז בכל מה שהוא, ככה תנהה נפשך בך אחרי כל גס ומגושם להיעגן בו. אחרי חמדת בשרים נתעבה, אחרי כל שמפאת כבודו הוא נמשך למטה־למטה ופגיעתו רעה ברוח העולה אשר אדיר חפצה לעלות למעלה למעלה.

מי שיכור ולא מיין־ענבים, לא ישמע מליבו לעיתים קול ענות חרדות: מי יתנני ומלאך או שטן יוציאני מן המסבאה האלהית! הה, יינו המתוק־המר, אל נא ייגר אל קרבי. אבחר כי אילקח אחר קלון מאשר אילקח אחרי הכבוד אשר ניטלו קשה מנשוא. הה, אראלים אל נא תכו בי, כי אתם המצוקים. הה, משוטי המנגינות הרפו ממני, חוסו נא, רחמו עלי. אך אין רחמים לפני המנצח על הזמירות. הוא הך והך על ראשנו, על ליבנו, על כל עורק ועורק בנו ומושכנו בציצית רוחנו אל על, אל על, אל פסגות הנאצל המשכרות. הה, שטנים, הומה הלב ומשווע, גם אתם כרוחות הנאצלות עוטו עלי והורידוני בחוזקה אל התחתיות, הכפישוני באשפתות. חשקה נפשי להתגאל בכל הבאשים.

אך השטנים שטנים הם להם. הם – כאשר יתבקשו לא ידרשו וכאשר ייקראו, לא ייענו. לא הם ימלטו את האיש מן הצרה. הה, אל רחום, אתה העונה לקוראיו, פלטני נא מעצמי, מכל רהב ושכרון אשר יעברני. תנני נא לבל יגבה ליבי בי, לבל אתהלך אף בשעת רצון סוער בגדולות. תן בי בינה ודעת, אשר לא ימושו ממחשבתי אף לרגע. כי אך בשר ודם אני, יסודי מעפר והשפלה מחצבתי, הלחם מאכלי והמים שיקויי, החמדה אמי, החטא אבי ולנאלח תשוקתי.

מי האיש החפץ חיים יתרחק מן המרומים הרוקדים מול התהומות.