נבדלה הידיעה מן האמונה כהיבדל המושג מן המוצג, ההיכרות מן הדביקות, על יד מן הבתוך, הקרוב לוודאי מן הוודאי ממש. לשום ידיעה אין חזקת וודאי, או נאמר, שום ידיעה אינה ודאית מבחינה אישית. הכל יודעים שהשמש תזרח גם מחר, אבל זו היא ידיעה כללית, שאינה מחייבת אותי אישית. הפרט, שבמנגנון האישי שלו נתקלקל איזה וו החיבור המרתק אותו כחוליה אל השרשרת של ההגיון הכללי, יכול שנתערערה אצלו הביטחה בזריחתה של השמש למחרת, אבל גם לאחר שמיטשטש ההגיון, נקודת האמונה אינה נעקרת מן הלב. אפילו מטורפים,שנתרופפו אצלם קשרי סיבה ומסובב, נמנעים לשלוח את ידם באש שלא להיכוות, ונזהרים מלהשליך את עצמם למערבולת נהר איתן שלא לטבוע. הם מצייתים, אומרים, לחוש הקיום.
אבל כלום מהו חוש הקיום? אמונה בקיום. היא אמונה, היא בטחון, והיא ודאות. אין אנו מתוודעים במוחש אל הדברים ואין הם מתוודאים לנו, עד שהם נעשים חלק מעצמותנו. רק מתוך התמזגות באה ההזדהות. לפיכך הביטחה בקיומנו האישי קודמת לביטחה בקיום הכללי. במציאות האני אנו מרגישים, ואת מציאות הזולת הננו רק יודעים. אין כור היתוך למיזוג אני והזולת – כל הבריאה היא לגבינו זולת – אלא בכבשן האמונה. הידיעה מלחימה את הדברים, אולם האמונה מרתכת ומדבקת אותם בייחוד השלם.
כיסופי האדם לאחדות, לשלימות, לזיווג הגמור עם עולם ומלואו. כל מלאי הדווי שבלב אנוש בא לו מחוסר השלימות; כל הצווחה שבנפש מקורה בפרץ. כל געגועינו על הוודאי שניטל מאתנו, עליו אנו מתדפקים עד כלות הנפש. עד שאדם אכל מעץ הדעת היה בתמימותו מקופל בתוך הבריאה כעובר במעי אימו והעולם היה כגן עדן לפניו. הוא היה הוא וכל הזולת, לא ידע את נפשו. לאחר שאכל, נעשה מודע לעצמו כחי נושא את עצמו. הוא מצא את עצמו, אבל אבד לו כל העולם. כלומר, רכש לו את הידיעה ונשמט ממנו הבטחון. מן הידיעה באו לו הפירוד והתלישות. מה שפגם בידיעה עליו לתקן באמונה, המחברת והמשלימה.
אין תימה שכיוון שאכל מעץ הדעת ונודעה לו נפרדותו כאני לעצמי, בשומעו קול אלהים המתהלך בתוך הגן קורא אליו, הוא נחבא לו. הנפרד יכול להיחבא. התלוש אינו שומע כלל את הזולת. לפנים, כשהיה מחובר, לא היה עולה כלל על דעתו להיחבא. מפני מי? ובתוך מה? הרי הוא הכל ובכל, כשם שהוא הנהו הוא בוודאי ובהחלט. מה שאין כן אדם היודע, הרי יודע הוא שכל היתר הוא זולת ולא הוא. דווקא בגלל הידיעה נשמטה ממנו הידיעה הברורה והוודאית. כל ישותו נעשתה ככברה זרועה ספיקות. אדם יצא מגן עדן התום והילדות, נתבגר והבשיל לצער ההוויה. הוא נעשה חוליה שניתקה מן השלשלת.
מאז ואילך הוא חותר לחדש עם הבריאה את ברית האמונה, להשתלב בתוכה ולהתמזג עמה, להישתל בקירבה. אין צער ההוויה אלא חבלי הלידה של עצמו. אין מכאוב אלא כאב הספק. כיוון שאין לו בטחון קיום, חייו תלואים לו מנגד וחיי כל הבריאה תלויים לו מנגד. ראשו עליו סחרחר, הוא כל רגע על סף התמוטה, ספק חי ספק מת, ספק קיים ספק לאו. הוא פוסח תמיד על שתי הסעיפים וכיעקב לאחר שנאבק עם המלאך הוא יוצא צולע.
כשהספק קולע את חיציו בנפש, הוא פוגע בעיקר בתחום הזמני שבה. כל אברי גופנו מעורים במקום, נוגעים בו וצמודים אליו. אין המקום פוגע בנו אלא אנו פוגעים במקום. מכל מקום, האדם מכיר תמיד את מקומו, חש אותו. הזמן הוא נקודת התורפה. השתבשות שכלו גוררת אחריה לאלתר תעיה בדרכי הזמן. הזמן אין לו שום ממשות. באין אמונה הוא כולו נמוג. קדמה אמונת עתיד לכל חוסן ישועות חוכמה ודעת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.