רקע
יוסף אורן
עור הכבש במלתעות הזאב

הידיעות הזורמות מהתפוצות לישראל מספרות על היחלשות הזהות היהודית בקהילות עקב ההתנכרות למוצא הלאומי, ההתבוללות ונישואי־התערובת. אך אין צורך להרחיק את העדות עד לפזורה היהודית, כי הנעשה במדינת־ישראל מוכיח אף הוא, שתופעת ההתנכרות ליהדות - לרעיונותיה, לערכיה ולחזונה - מתפשטת גם במעוזו של העם היהודי, במדינת ישראל, ומאיימת על חוסנו. מסה זו מתכוונת להבהיר רעיון אקטואלי אחד בחזונה המקורי של היהדות, המסוגל לחדש את ההתעניינות של החילונים בה וגם לחזק באמצעותו את דבקותם בזהותם הלאומית.


 

חזונות אוניברסליים    🔗

הזמינות של אמצעי התקשורת לבני־אדם בתקופתנו חושפת לידיעת הכל יותר מאי־פעם בעבר את חולייו הרבים והקשים של העולם: פערים ברמות החיים בין קהילות ומדינות, שְׂנָאוֹת בין עמים וגזעים, סכסוכים ומלחמות, משטרים המדכאים את בני־עמם, שליטים עריצים, אוליגרכיות מושחתות ועוד. כל הנגעים האלה היו גם בעבר, אך האנושות לא שיערה אז את היקף תפוצתם ושכיחותם בעולם. אף־על־פי־כן, גם כאשר סברו בני הדורות הקודמים, בגלל המידע המוגבל שהיה ברשותם, שהמחלות הללו הן רק מקומיות או לכל היותר אזוריות, הניחו מתוך תמימות, שלכל המדווים הללו יימצא פתרון על־ידי איחודו של המין האנושי בדרך כלשהי.

זה היה הרקע להתלכדותם מדי פעם של בני־אנוש סביב איזה חזון אוניברסלי. סוד קיסמם של חזונות מסוג זה היה טמון בהגיונם הגלוי: אם כולם ידבקו בחזון האוניברסלי ויתאחדו סביבו, ישררו בזכותו אחווה וסובלנות בין השונים והמסוכסכים, יעמיקו השוויון ונדיבות־הלב בין המתחרים על משאביו ונכסיו של היקום ויתחזקו הרצון וגם היכולת להשכין שלום בעולם.

סוגים שונים של חזונות אוניברסליים צצו במהלך ההיסטוריה כמענה לייחוליה אלה של האנושות.

הקדום מבין החזונות האוניברסליים היה ועדיין הינו האוניברסליזם הטריטוריאלי. הכובשים הגדולים בהיסטוריה: אלכסנדר מוקדון, נפוליאון והיטלר, קיוו לאחד את האנושות תחת תרבותם או תורתם על־ידי כיבוש וסיפוח טריטוריות של עמים קטנים וחלשים ועל־ידי כפיית טמיעה תרבותית על הנכבשים. כמעט כל העמים בימי קדם ניסו להגשים את החלום להיות אימפריות. כל האימפריות המפורסמות של העולם העתיק: אשור, בבל, מצרים, יוון ורומי — כולן רמסו את חירותן של קהילות קטנות, סחטו את אמצעי הקיום שלהן והרסו את תרבותן המקורית, אך אף אחת מהן לא הצליחה לקיים את המסגרת המתפשטת שלה יותר מפרק זמן מוגבל ולא שרדה בהיסטוריה.

קדום לא פחות הוא האוניברסליזם הדתי. את האוניברסליזם הדתי מדגימות שתי הדתות הגדולות, הנצרות והאיסלם, שבדרכים מנוגדות מנסות להשיג אנושות מלוכדת על־ידי כינוס כולם תחת כנפי אמונה אחת. מכל האמצעים שנעזרה בהן הנצרות בעבר להשגת חזונה האוניברסלי, ובכללם גם אמצעים אלימים ואכזריים, הותירה בידיה כיום בעיקר את האמצעי היותר מתון - השיכנוע המיסיונרי. האיסלם לעומתו מוסיף לדבוק גם כיום באיבה לכופרים, ומצפה ליום שבו יִוותר העולם בידיהם של מאמיני מוחמד בלבד. אף שקיים מכנה משותף לדתות המקובלות, ההכרה המונותיאיסטית, שאֵל אחד ברא ומנהיג את העולם, נכשלו הדתות לא רק באיחוד כל האנושות תחת כנפי אחת מהן, אלא גם בקיום אחדות של מאמינים ביניהן מול האתיאיסטים שכופרים בעצם קיומו של אלוהים.

מפתה, מסוכן ומתוחכם משני החזונות האוניברסליים הקודמים הוא האוניברסליזם התרבותי, כי את הכיבוש וההכנעה של העמים הוא מבצע בלי גייסות ובלי מעשי־הרג פיזיים. הכיבוש מתבצע במקרה זה על־ידי השפעה של רעיונות ועל־ידי עידוד החיקוי של אורחות־חיים של הכובשים הנגזרים מהם. יוון הקדומה לא הסתפקה בהתפשטות הטריטוריאלית, אלא צירפה לכיבושיה את הנחלת התרבות ההלנית. כך עשתה גם רומי, שהפיצה את התרבות הרומית בכל הארצות שכבשה. הקולוניאליסטים, שהשתלטו על מדינות העולם השלישי באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה, פתחו שער למיסיונרים של דתם, הפיצו את השפות שלהם בקרב הנתינים וכפו עליהם את המרכולת של תרבותם.

בפעולות אלו הכניעו הכובשים את התרבויות של קהילות קטנות, שהיתה להן תרבות מקורית, ומחקו אותן מעל פני האדמה. רעיון ההשכלה ששטף את אירופה במאה השמונה־עשרה, ושני רעיונות כלל־עולמיים, רעיון הקידמה במאה התשע־עשרה ורעיון המדע במאה העשרים, גרפו הצלחה, בזכות הצטיירותם כנאורים, בלי שהסתייעו בצבאות כלשהם. אף אחד מהניסיונות האלה, לאחד את האנושות על־ידי רעיון אוניברסלי־תרבותי, לא הצליח לשרוד יותר מהזמן שנדרש לרעיון אוניברסלי־תרבותי חדש לבשר, שבכוחו לגבור על הנחשלות והבורות המפריעים לאנושות להתאחד.

הצעיר מבין החזונות האוניברסליים - הסוציאליזם - ניסה לאחד את האנושות על־ידי אוניברסליזם חברתי־כלכלי. היו לסוציאליזם שתי גירסאות במאה העשרים. הגירסה המהפכנית קיוותה להתממש מהר על־ידי כיבוש המשטרים שדיכאו את מעמד הפועלים והרחיקו אותם מהשלטון במדינותיהם. הגירסה המתונה יותר המתינה לניצחונה בעזרת תהליכים חברתיים־כלכליים שיחזקו את מעמד הפועלים במדינות דמוקרטיות וחופשיות. הגירסה הראשונה נכשלה בכל ארץ שבה פעלה. והגירסה השנייה קורסת אף היא, אחרי שמדינה אחרי מדינה, מהמדינות שאימצו תחילה בהתלהבות פתרונות סוציאליים מתקדמים, נסוגה ממדיניות הסעד הסוציאלי ומצמצמת את שירותי הרווחה השיוויוניים שהנהיגה בעבר.

סיפורם של כל החזונות האוניברסליים היה זהה: חרף קיסמו, שום רעיון אוניברסלי לא הצליח לשרוד או להגיע למימוש מלא. כל חזון אוניברסלי טיפח הבטחות שובות־לב, ובכללם: איחוד האנושות תחת זהות אחת, ביטול המלחמות בין העמים, השגת שוויון וביטול הפערים לסוגיהם בין קהילות, שיפור כלל עולמי של תנאי החיים ואיכותם לכל המין האנושי, ולא מימש אף אחת מהבטחותיו אלה. תמיד צץ חזון אוניברסלי חדש ומלהיב יותר ודחק את רגליו של החזון שקדם לו, והתוצאה היתה תמיד זהה: כל חזון אוניברסלי הסתלק מעל בימת ההיסטוריה רק אחרי שמוטט את ההישגים של קהילות ועמים, הישגים שנצברו בעמל של דורות. לא רק שאיחודו של המין האנושי לא הושג על־ידי חזון אוניברסלי כלשהו, אלא שעצם השתלבותו של החזון בסדר יומם של עמים הפך לנושא של מחלוקת בין חסידיו למתנגדיו, והגביר את הפירוד בין עמים ואת המחלוקות בתוך הקהילות הלאומיות.

 

הזרזיר והעורב    🔗

אחרי התיאור הזה מוצדק לשאול: מדוע לא למדה האנושות לקח מהכישלונות הרצופים הללו של החזונות האוניברסליים וכפרפרים הנמשכים אל האור היא חוזרת ונסחפת בהתלהבות אחרי כל חזון אוניברסלי חדש שמציעים לה? אך חשובה מהשאלה הקודמת היא השאלה הבאה: מדוע נכשלו כל החזונות האוניברסליים, כשהם מותירים אחריהם בכל פעם אנושות מדממת ומיואשת?

לבעלי החזונות האוניברסליים ולתומכיהם הנלהבים יש הסבר קבוע לשאלות כאלה: שום חזון אוניברסלי לא הצליח וגם לא יצליח להשיג את מטרותיו החיוביות והחשובות כל עוד יתקיימו המסגרות הלאומיות וכל עוד ידבקו האנשים בהן. הרעיון הלאומי מפורר את אחדות המין האנושי ומוליד את כל חולייו של העולם. המסגרת הלאומית, בין שהתגבשה מסיבות מדיניות־כלכליות ובין שהתגבשה מסיבות חברתיות־תרבותיות, מטפחת מעצם מהותה עויינות כלפי מתחרותיה, ולכן היא יוצרת, בתדירות כזו או אחרת, שנאה ואלימות כלפיהן.

לבד מהעובדה שהטענה הזו בגנות הרעיון הלאומי מחליפה סיבה בתוצאה, נחשפים משמיעיה כטוענים שאינם מבדילים בין לאומיות ללאומנות. הגדרת שני המונחים תבליט את ההבדלים הגדולים בין השתיים. הלאומיות היא השקפה הרואה כסדר־עולם נכון את התקיימותן של מסגרות לאומיות זו בצד זו. היא מתנגדת לכל יוזמה המנסה לפגוע, או חמור מכך: לבטל, את הזהויות הלאומיות העצמיות של העמים, והיא שופטת את ביטולה של מסגרת לאומית אחת על־ידי רעותה כשיבוש חמור של סדר־העולם התקין והרצוי. לעומתה מצדיקה הלאומנות היבנות של לאומיות אחת מחורבנן של האחרות. לפיכך הלאומנות היא צורתה המסולפת של הלאומיות. בעוד הלאומיות מכבדת את המסגרות הדומות לה ומבקשת את שלומן כפי שהיא רוצה בשלמות עצמה, אורבת הלאומנות להזדמנות המתאימה כדי להתרחב על־ידי השתלטות על מסגרת־הקיום של לאום חלש או של לאום שלא היה עירני דיו להתגונן במועד מפני סכנתה.

יהא זה נכון, אם כן, לטעון שהלאומנות והאוניברסליזם הם שני פירושים לאותו מעשה, או אחרת: שתי דרכים לאותה מטרה. בשניהם קיים הרצון להתרחב ולהתפשט, ורק נימוקיהם להצדקת רצון זה הם שונים. המדינה הלאומנית מצדיקה מעשה כזה ברצונה להתחזק, והיא תמצא סיבות שונות להתיר עוול כזה: מחסור בקרקעות לאזרחיה, עודף של משאבים אצל שכנותיה המבורכות ממנה, ומובן שמדינה לאומנית תעליל על שכנותיה עלילות־שווא שיצדיקו אף הן את התפשטותה, כגון: חתרנות שהשכנות רוקמות נגדה, פגיעה בכבודה מצד השכנות. לרוב יתברר שגם שנאת זרים בנאלית מספיקה לה כהצדקה לתוקפנותה. אף שלא תמיד מנופפת המדינה הלאומנית בחזון אוניברסלי להצדקת התפשטותה בכוח הזרוע, היא מגשימה בעצם מעשיה את ההישג שאליו חותר גם החזון האוניברסלי.

ואילו החזון האוניברסלי יימנע מהצדקות נחותות כאלה. להתפשטותו ימציא הצדקות הומניות שונות ובכללן: להשיג שלום גלובלי, לחלק באופן צודק יותר את המשאבים הטבעיים בין כל בני האדם, להשיג איכות חיים עבור כל יצור אנושי.

קירבה זו בין הלאומנות לאוניברסליזם מסבירה את קשרי הגומלין בין השניים במהלך ההיסטוריה: יש שהאוניברסליזם צומח מתוך הצלחותיה של הלאומנות ויש שהלאומנות שואלת מהאוניברסליזם את נימוקיו היפים כדי להצדיק את מעשיה. כמו כן: הן הלאומנות והן האוניברסליזם מזהים את הלאומיות כאוייב, המונע אותם מהגשמת רצונם להתרחב ולהתפשט מעבר לגבולם הנתון. לכן, ניתן להגדיר את הקירבה הזו ביניהם, המושתתת על שנאתם המשותפת כלפי הלאומיות, לידידות מכוערת וחורשת־רע המתפתחת דרך קבע בין הזרזיר לעורב.

כעת ניתן לחזור אל השאלה שנשאלה קודם: מדוע נכשלו כל החזונות האוניברסליים לסוגיהם השונים? התשובה היא די־פשוטה: משום שהכישלון קיים באופן מובנה באוניברסליות כפי שהוא נתון באופן מובנה גם בלאומנות, כאשר השתיים מתחילות לגלוש מממדיהן הטבעיים מתעורר בשתיהן הגֶן המוּלד שמתחיל להרוס אותן. הגֶן המוּלד הזה הוא היחיד שההתרחבות הזו מאיימת על כבודו האישי ועל ביטחונו העצמי.

בעוד שבמסגרת הלאומית המצומצמת מרגיש היחיד מוערך ובטוח, כים כוח השפעתו על הנעשה בה הוא ניכר וגם סיכוייו לשפר ליקויים בה אף הם גדולים, מבטלים הממדים המופרזים של המסגרת האוניברסלית כמעט לחלוטין את חשיבותו של היחיד וממעטים את כוחו לשנות דבר-מה בחברה. כלומר: בעוד שהמסגרת הלאומית המצומצמת, מעניקה ליחיד תחושה שאם יקרוס, תמיד יזדעקו שכניו להקימו על רגליו, מאבד הפרט את ההרגשה המשפחתית הזו במסגרת האוניברסלית המורחבת, שבעצם מוכנה להקריב אותו בלי להניד עפעף כדי להמשיך בהתפשטותה.


 

משל “מגדל בבל”    🔗

אדם נבון מבין, שדווקא גודלן של המסגרות הלאומניות והאוניברסליות מסכן אותו. בגודל שלהן מתרכז כוח רב, המבקש לעצמו תכלית כמידתו. ותמיד יצוץ מנהיג שיגייס את ריכוז הכוח האדיר הזה למטרה מטורפת כלשהי: להקים צבא גדול ולחמש אותו במיטב הנשק כדי להכניע מדינות קטנות ולהקים אימפריה. מסגרת מגלומנית כזו מאלצת את המדינות המאוּיָמות על־ידה להתלכד מולה. כך נוצרים שני גושים צבאיים גדולים המבזבזים את משאבי האנושות על חימוש ואף מקרבים אותה למלחמת עולם. ואילו במסגרת הלאומית המצומצמת מנותבים המשאבים למטרות אזרחיות שהן לרווחת האדם. משום כך תמיד תרמו עמים קטנים לתרבות האנושית תרומה שהיא גדולה יחסית מתרומת עמים שהפכו לאימפריות.

בפרק י"א בספר בראשית, הפותח את ספר הספרים שלנו, מופיע סיפור קדום המזהיר מפני סכנת החזון האוניברסלי. זהו הסיפור החוכמתי-אטיולוגי על מגדל־בבל, המסביר כיצד נתהוו העמים ומאיזו סיבה כונתה ארץ שנער בשם בבל. הסיפור מתחיל ממצב שכל חזון אוניברסלי חתר להגיע אליו “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים”. כלומר: כמו הסיפור על גן-עדן כך גם הסיפור הזה מתחיל ממצב השלֵמוּת, שבעיני האנושות הוא האידיאל שאליו צריך לחתור. אך מצב מיוחל זה הוא אידיאלי רק למראית-עין, כי הכוח שהושג על ידי אחדות מושלמת זו הופנה על-ידי האנושות של אותה תקופה להגשמת רעיון מטורף: “ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים - - - ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוּץ על פני כל הארץ”. בראות אלוהים את התוכנית המטורפת שהתחילו ברואיו להגשים, בזכות האחדות המושלמת שהיתה ביניהם, החליט לפורר את אחדותם. המשל הקדום הזה מרחיב בנימוקיו של אלוהים לעשות כך: “ויאמר אלוהים הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות, ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונָבְלָה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו”.

המגדל שבבנייתו התחילו ממחיש את המטרה המטורפת שהצמיחה האחדות של האנושות. האחדות ריכזה כוח רב בידי הדור ההוא, שלהלכה הספיק כדי להקים מגדל שיתנשא עד לשמים. כוח רב כזה משחית את האדם כי הוא נוטע בו את היהירות ואת שיגעון הגדלוּת. אלוהים מוכרח להציל את האדם מידי עצמו. מתברר שמצבי־שלמות אידיאליים כאלה אינם הולמים את טבע האדם, כי הם מדרבנים אותו לחטוא. זו המסקנה שהשתמעה גם מסיפור גן־העדן שסיפר איך נולד החטא הראשון של האנושות: אף שהובטח לאדם כל מחסורו, הוא לא הסתפק בשחרורו המלא מהדאגה לצרכיו הקיומיים. ולכן נענש האדם וגורש מגן־העדן כדי שיוכרח להקדיש את כוחו לספק את צרכיו על־ידי עבודה.

מסיפור מגדל־בבל משתמע הלקח הבא: אחדות בממדים גלובאליים מולידה יהירות, והכוח שמתרכז מליכוד מושלם כזה של האנושות מסאֵב אותה. רק עונש הפירוד לעמים רבים, הנבדלים זה מזה בשפתם, הולם את טבע האדם. מחברם של שני הסיפורים המיתיים האלה אינו מניח, שניתן להשיג מחדש את האידיאל שאבד: לחזור לגן־העדן או להשיב את האחדות שבוטלה. מותר לאנושות לחלום על מצבי שלֵמות אלה, אך מוטב לה לא לנסות לממש אותם.

הסיפור המקראי על מגדל־בבל מוקיע את האוניברסליזם לא רק כחזון שאיננו בר־הגשמה, אלא גם כחזון מסוכן לאנושות. מסגרת לאומית הנתפשת לחזון כזה מסתאבת עד מהרה והופכת למסגרת לאומנית, המחריבה את המסגרות הלאומיות של זולותיה. עקב כך נחרבו כל העמים שנתבלעה דעתם ובשלב כלשהו בתולדותיהם החלו לכבוש עמים חלשים מהם וכפו עליהם להיטמע בהם פיזית ותרבותית. הכוח המרובה שעמים אלה ריכזו בידם, אחרי שסיפחו לעצמם את משאביהם של העמים הכבושים והפכו לאימפריות, הוא שהחריבם. הכוח ניוון תחילה את המוסר שלהם וגרם אחר־כך לשקיעתם.


 

התועים בשדות זרים    🔗

כל עוד ליכדה האמונה הדתית את העם וכל עוד הציבה היא את גבולות המותר והאסור לבעלי הזהות היהודית לא היתה הצלחה לחזונות אוניברסליים בקרב העם היהודי. רק יחידים וחבורות קטנות נתפסו במשך הדורות לאחד החזונות המפתים הללו, אך בעשותם כך פרשו או הורחקו מהגוף הלאומי. שינוי בולט ביחס של יהודים לחזונות אוניברסליים התחולל במאה השמונה-עשרה, ומאז הפכה ההצטרפות אליהם מתופעה של יחידים וחבורות שוליות לבעייה קשה וקבועה לחוסנו ולאחדותו של העם היהודי.

דוגמא לנזק שחזון אוניברסלי הסב לאחדות העם היהודי התרחש במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה, כאשר חזון אוניברסלי חברתי־תרבותי שטף את אירופה. תנועת ההשכלה העברית אימצה אז את חזון הנאורות שיאחד את האנושות הרציונאלית והמשכילה, והתאמצה להפיץ אותו בקרב יהודי אירופה. ביהדות גרמניה נוסד תא הנאמנים הראשון לחזון המלהיב הזה, שבראשו עמדו פילוסוף ומחנך, משה מנדלסון ונפתלי־הרץ וייזל, ומשם התפשטה תנועת ההשכלה העברית מזרחה עד לרוסיה, כשהיא מקבלת גוון מקומי שונה בכל קהילה על־פי פירושם ואישיותם של המנהיגים המקומיים שלה.

בתמימותם אימצו המשכילים היהודים את ההשקפה, שהמשותף בין בני־אדם רב וחשוב מן המפריד ביניהם, ולפיכך כדאי לוותר למען המשותף הזה על מקצת מהאמצעים שהבדילו יהודי משאר אזרחי המדינה. המשכילים מהדור הראשון לא כללו בשינויים האלה את נטישת הדת, אלא רק יציאה מהגטו החברתי־תרבותי על־ידי שליטה בשפת המדינה, התמחות במקצועות ובעיסוקים מגוונים ואימוץ חובות וזכויות אזרחיות.

שירו הנודע של יהודה לייב גורדון “הקיצה, עמי” (1863) פירט את השינויים האלה וכלל את שורת־השיר שהפכה לסיסמת המשכילים היהודיים בכל הקהילות: “היה אדם בצאתְך ויהודי באוהלֶך”. בדור השני של המשכילים החל המיטוט של הגבולות שהציבו המשכילים מהדור הראשון לשינויים המותרים. הסחף התבטא בתקיפה של שני המרכיבים של הזהות היהודית, המצורפת, כידוע, ממרכיב אמוני וממרכיב לאומי. המשכילים מהדור השני תבעו הפרדה גמורה בין היסוד האמוני ליסוד הלאומי בהגדרת הזהות היהודית, וגם החלו לזהות את עצמם כאזרחים בני דת־משה. דור המשכילים השלישי כבר התכחש ליהדותו והוציא את עצמו מכלל ישראל.

תנועת ההשכלה העברית קיוותה, ששינויים כאלה יגרמו להיעלמותה של האנטישמיות ולביטול האפליה של היהודים כאזרחים בארצות מושבם. כידוע, לא השיגה התנועה את שתי המטרות, אלא גרמה לתוצאות קשות ביותר. התפצלות נהר הספרות העברית לשניים, לספרות דתית (הלכתית־עיונית) ולספרות חילונית (בלטריסטית), היא הקלה בתוצאות האלו. התוצאות החמורות באמת היו באחדותו ובשלמותו של העם היהודי. בעקבות משבר הזהות היהודית נוצרו גוונים רבים של יהדות, מהחרדים הקיצוניים ועד החילונים הגמורים. ובצד ההתבוללות לדרגותיה החלה המרת דת בהיקף גדול.

מעולם לא שילם העם היהודי מחיר כה כבד לחזון אוניברסלי כלשהו כמחיר ששילם לחזון ההשכלה והנאורות. המחבר הנלהב של השיר “הקיצה, עמי”, יל"ג, פירסם כעבור שנים מעטות את שיר האכזבה שלו מתוצאותיה אלו של תנועת ההשכלה העברית, השיר “למי אני עמל?” (1871). וממשיכו בחשבון הנפש הלאומי הזה, חיים־נחמן ביאליק, סיכם בשיר “על סף בית־המדרש” (1894) את האבדות של העם היהודי בגל האוניברסלי של ההשכלה: “רבים אל ראשי הצורים נופצו / ובשדות אחרים עוד רבים תועים”.

במיסמך שירי מסכם ומזעזע זה הבליט ביאליק את החזון האוניברסלי של ההשכלה כחזון כזב: “הטרם ארא יד השקר רוממה? / מי לי שם? מה לי שם? אשובה למנוחתי. / נס אלוהים אמת בעפר לא אעולל, / לא אמכור בכורתי בנזיד עדשים; / בתרועת השקר קולי לא יתבולל / מהיות כפיר בין כפירים איספֶה עם כבשים”.

תוצאות דומות היו להיסחפותם של יהודים אחרי חזון אוניברסלי נוסף, זה ששטף את העולם בראשית המאה העשרים - החזון הסוציאליסטי. המהפכה המעמדית הצליחה להקסים דווקא יהודים, משום שאימצה חלקים נרחבים מהאתוס היהודי, כפי שביטאוהו נביאי ישראל. גם במקרה זה נחשפה התמימות של היהודים, שהאמינו שהמהפכה הסוציאליסטית תצליח למחוק מעל פני האדמה את האנטישמיות ואת אפלייתם כאזרחים.

גם הפעם נמצא משורר עברי שסיכם את הנזק שהסב חזון אוניברסלי זה לעם היהודי, דווקא כאשר היה זקוק לכל צעיר וטוב כדי לסייע לתחייה הלאומית בארץ־ישראל. בפואמה “מסדה” (1924) ביטא יצחק למדן את זעמו על הידיים שהזדרזו לחבוק כל חזון אוניברסלי בעת החדשה וגם את החזון הסוציאליסטי - הלא הם ידי עם ישראל “החובקות הכל / והכל יישמט מחיבוקן, / וכדליים ריקים הן כה תלויות / על־פני בארות־עולם מלאות… / הה, ידיים אלו, הראשונות להרים דגלי כל בשורה / ואחרונות לניחומיה”.


 

ייחודה של היהדות    🔗

מסתבר, כי לסופר העברי הקדום, אשר בדה את הסיפור המיתי על מגדל־בבל ולחברו המאוחר, שכינס אותו בקובץ על בריאת העולם ועל התהוות החברה האנושית, היתה השקפת חברתית זהה - ההשקפה הלאומית. שניהם מוכיחים שכבר בשלב קמאי של האנושות ייחדה את היהדות הרתיעה מחזונות אוניברסליים בשל סכנתם הגדולה לשלום העולם. ספרי המקרא משקפים באופן שיטתי עמדה זו. בני הדורות שגיבשו בהלכה את האתוס היהודי הבליטו את יתרונו של הרעיון הלאומי על הלאומנות ועל האוניברסליזם. בצדק נתפשה היהדות כמכשול עיקרי לחזונות סֶמי־אוניברסליים ואוניברסליים אלה.

היהדות לא טיפחה חלומות השתלטות על עמים אחרים כדי להיבנות מחורבנן. היא הגדירה גבולות ארציים צנועים, שהיו אמורים להספיק לגודל של עם־ישראל ולסיפוק צרכיו הקיומיים, ואותם קבעה כגבולות ההבטחה ההכרחיים עבורו כדי שיוכל למלא את השליחות שיעד לו אלוהים במשפחת העמים. היא שללה את המסיונריות הדתית, אחת מצורותיו היותר ותיקות של האוניברסליזם בתולדות האנושות, ולמעשה הערימה כל קושי אפשרי בפני התרחבות המסגרת הלאומית באמצעות צירוף מתגיירים.

היהדות הבליטה את נכסי־התרבות, התורה, המצוות והשפה העברית, כנכסי האומה, ולא הועידה אותם להיות אמצעים לסיפוח בני עמים אחרים לעם־ישראל. ההלכה נקבעה כמחייבת את היהודים וכמעצבת את אורח־חייהם. מעולם לא נעשה בה שימוש כלפי עמים אחרים כדי לצרפם לעם־ישראל.

כיצד ניתן להסביר תופעה מיוחדת זו, המיוצגת באופן בלעדי על־ידי העם היהודי, שמתוך בחירה הקפיד על קטנותה של המסגרת הלאומית שלו ועל סגירותה, שעה שהעולם כולו הוקסם שוב ושוב מחלום התלכדותה של האנושות באמצעות הריסתן וביטולן של המסגרות הלאומיות? יתר על כן: מהיכן שאב העם היהודי את הכוח לעמוד מול החזונות האוניברסליים לסוגיהם כדי לשמור על עצמו כ“עם לבדד ישכון”?

התופעה שגילם העם היהודי בתולדות האנושות היתה כה חריגה, עד שקל היה להעליל עליו, שמקורה ביהירות ובגזענות, ביחס של תיעוב אל כל מי שאיננו מצאצאיו. עלילות אלו הצמיחו את האנטישמיות על רקע אתני, דתי, כלכלי, חברתי ותרבותי. לשיא הגיחוך הגיעו המעלילים, כאשר האשימו את העם היהודי בהפצתה של הלאומנות על־ידי עצם קיומו הנבדל מעמים אחרים, על־ידי מצוות תורתו ועל־ידי סירובו ליטול חלק בתנועות אוניברסליות שגרפו אחריהן מדי פעם את האנושות כולה.

מקור כוחו של העם היהודי להישרד בהיסטוריה היה והינו המקוריות של הרעיון הלאומי שהגתה היהדות. כשם שהיהדות סלדה מהלאומנות והאוניברסליזם, כך הסתייגה מלאומיות קיצונית, המבססת את קיומה רק על החומות המבדילות בין עם לעם. לאומיות כזו אמנם לא תהפוך להיות לאומנות פעילה, אך היא עלולה גם לנוון את העם שבחר בהסתגרות קיצונית כזו מיתר האנושות. לכן בחרה מטרה אוניברסלית להתקיימותו של העם היהודי במסגרת הלאומית שלו. למעשה גיבשה מנגנון מפני הסתאבות הלאומיות היהודית ומפני הידרדרותה ללאומנות ברוטלית.

מנגנון זה התבטא ברעיון הבחירה: העם היהודי נבחר להדגים בעצם קיומו כעם את היתרונות של החזון הלאומי. זו שליחותו בתרבות האנושית: להוכיח שסדר העולם התקין הוא אכן הסדר המאפשר לכל עם לחיות בגבולות הטריטוריה שלו ולטפח בה את תרבותו ואת ערכיו. רעיון הבחירה איננו מקנה לעם היהודי שום יתרון על עמים אחרים, אלא מעמיס עליו שליחות קשה ומתמדת: להציב את החזון הלאומי מול הלאומנות ומול חזונות אוניברסליים, הלא הם הזרזיר והעורב, כדי להזהיר את האנושות מפניהם.

במילים אחרות: היהדות הגתה כבר בימי קדם סוג מיוחד של אוניברסליזם - אוניברסליזם לאומי. הפירוש של אנושיות לאומית כזו הוא: קיום לאומי התורם לקידומה של האנושות, קיום המחנך עמים שלא להידרדר ללאומנות ושלא להיסחף אחרי חזונות אוניברסליים המסוכנים לאושרם ולביטחונם של בני־אנוש. היהדות מצאה, אם כן, את התשובה האקטואלית תמיד למדוויה של האנושות.

אם יש יהודי שההגדרות האלה על הייחוד של היהדות מפתיעות אותו, סימן שאינו מכיר די הצורך את הפילוסופיה שמאחורי מצוותיה. בורות כזו תייחס לשאיפת העם היהודי להקים מחדש את הריבונות שלו בארץ־ישראל מניע בנאלי: הינצלות מהאנטישמיות, בעוד שהמניע של העם היהודי לחדש את ריבונותו בציון, בגבולות המספיקים להתכנסותו המלאה מחדש במולדת מהארצות שבהן התארח ובגבולות המקנים ביטחון לקיומו במולדת זו, לא היה ואיננו בנאלי.

מניע זה נקבע מימי אבות האומה: ליצור את התנאים הפיזיים (טריטוריה, משאבים, ביטחון ועוד) שיאפשרו לו למלא את השליחות שהבחירה העמיסה עליו - להדגים בעצם קיומו את חזון האנושיות הלאומית, קיום שלעולם לא יסתאב כלאומנות ולעולם לא יצמיח אוניברסליזם הפוגע בשלוותם, באושרם ובביטחונם של העמים הקטנים.

לשם כך ראוי לחזור ולקרוא בסיפורי האבות, שהגו והורישו לדורות את חזון האנושיות הלאומית. כאשר נשלח אברהם לכנען כדי לייסד בה את המסגרת הלאומית המיוחדת הזו, לא נאמר לו רק “לך לך” אל כנען, אלא הובהר לו, שהליכתו לשם נעשית למען מטרה אוניברסלית: “ונבראו בך כל משפחות האדמה” (בראשית י"ב־3). בפרשת העקדה חוזרת הוראה אוניברסלית זו: “והתברכו בזרעך כל גויי הארץ” (בראשית כ"ב־18). ולשון זהה מגדירה את התכלית גם בחלומו של יעקב: “ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך” (בראשית כ"ח־14). הניסוחים הדומים מבטאים אותה מטרה לנוכחותו של עם־ישראל במשפחת העמים: להיות בעצם קיומו כעם דוגמת־מופת ליתרונה של אנושיות לאומית על הלאומנות ועל האוניברסליזם, כי רק כך יוכל העם היהודי להיות “אור לגויים”. ורק בדרך זו יגדלו סיכוייו של העולם להבין, כי האשם האמיתי במלחמות העקובות מדם ובעוולות שעושים בני־אנוש אלה לאלה הוא הזאב הלאומני, העוטה את עור הכבש האוניברסלי.

אלא שקודם חייבים אנו, היהודים, להאמין בשליחות הזו. עלינו להבין שהשאיפה לנורמליות, המבוטאת בקלישאה “נהיה ככל הגויים”, לא רק מרחיקה אותנו מהחזון המייחד אותנו, אלא גם גוזלת מהאנושות את הפתרון היחיד היכול להצעיד אותה לשלום עולמי. לאנושות אין תחליף ערכי לקטנותה של המסגרת הלאומית שלנו ולייחודה של הזהות הלאומית העצמית שלנו. יהודי הלוחם באיזה מהמרכיבים של הזהות הזו, אם במעמדה של הדת בריבונות שהקמנו ואם בשלמותה של המולדת, פוגע לא רק בעמו, אלא פוגם גם בשליחות שיועדה לו מימי אבות האומה, ובכך הוא מרחיק את העולם מהשלום הגלובאלי.

רק מי שמפוכח מספיק כדי להבין, שגם אם הזאב עוטה על עצמו את עורו של הכבש, מלתעותיו הן של זאב המתכוון לטרוף כבשים נוספים, לא יתנכר לרעיון המקורי של היהדות על אנושיות לאומית ולא יכפור בנחיצותה לאנושות גם בעידן הזה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!