רקע
יוסף אורן
"פולין ארץ ירוקה" - אהרן אפלפלד

מה מניע את הצבר יעקב פיין, “אדם שקט, מיושב בדעתו ונעים הליכות”, כפי שהוא מוגדר במשפט הפתיחה של הרומאן, לעזוב את משפחתו ואת חנותו המשגשגת בתל־אביב “ולהפליג אל כפר הולדתם של הוריו”? אם ביקש בהתקרבו לגיל חמישים, להינפש לבדו מחוץ לישראל, הרחק מאשתו ובנותיו, מדוע בחר מכל ארצות אירופה דווקא בפולין? ואם כבר הגיע לפולין, מדוע העדיף לשהות כחודש תמים דווקא בשידובצה, כפר נידח ונחשל, ולא בקרקוב היפה והתוססת? יתר על כן: מדוע ארז במזוודה, אחרי שנים שלא פתח ספר (110), גם שלושה ספרים, “את ספרו של פרימו לוי ‘הזהו אדם’, את ‘אחרון הצדיקים’ של שוורץ־ברט ואת ספרו של לייב רוכמן ‘בדמייך חיי’” (34), ספרים העוסקים בשואה?

היעד שבחר והספרים שהצטייד בהם לנסיעתו מלמדים, שביציאתו מהארץ ביקש יעקב לתקן מישגה מרכזי בחייו. ההסברים הלקוניים שנתן לאשתו רבקה, “שהוא חייב לנסוע ויהי מה” אל הכפר של הוריו כי שם ימצא “הכול” (9), העידו על נחישותו לדבוק ביעד שבחר לנסיעתו, אך לא חשפו, שבשלב הזה בחייו, אחרי עשרים שנות נישואים לרבקה ואחרי שכל השנים “הוסיף רכוש על רכוש” (101), החליט לבדוק אם ניתן עדיין לתקן את המישגה שהוא בעצמו אחראי לו במידה רבה.

המישגה שבו מדובר נחשף כשאוספים ממרחב הטקסט את הפרטים ומשחזרים בעזרתם את הביוגרפיה של גיבור הרומאן, שהיא ביוגרפיה טיפוסית של צבר. רק בילדותו המוקדמת עדיין האזין יעקב לסיפורי אמו, גוסטה, על חיי היהודים בכפר שידובצה, על בני המשפחה שלה ושל אביו, הנריק, ועל סבלם בשנות המלחמה. מפיה שמע כיצד הסתיר אותם איכר, שהתגורר בפאתי היער, יחד עם עוד שלושה, שגם הם הצליחו בפרוץ המלחמה להימלט במועד מהלוכדים, תמורת תשלום חודשי קבוע. החמישה נדחסו במרתף הצר ושם נפטרה סבתא גיטל בהגיע החורף.

אחר־כך עברו למחבוא חדש אצל אחיו של אותו איכר, במחסן סתר שהתקין בתוך הרפת שלו. במחבוא הזה נפטרה הדודה דינה. ולבסוף, כשנה לפני סיום המלחמה, כבר אזל כספם, אך תמורת שעון־זהב התקין להם האיכר הזה בונקר ביער, שבו הסתתרו בשעות היום, כי בלילות נהגו להגיח מהיער ולעבור מאסם לאסם לחפש מזון ולגנוב ירקות מהשדות. בבונקר הזה נפטרה סבינה הקטנה, בתם של ד"ר לאופר ואשתו (35–34). רק על ערש דווי הספיקה אמו לספר לו באופן יותר מפורט על סבינה הקטנה, שהתושייה שגילתה בחיפוש מזון הצילה אותם בהיותם ביער. הם אפילו החליטו אז, עוד בטרם ידעו שרק הם ישרדו, שאם יישארו בחיים יאמצו אותה לבת אחרי המלחמה (37).


 

הביוגרפיה הצברית    🔗

הנכונות הזאת להקשיב לסיפורי אמו חלפה כשהגיע יעקב לכיתה ו'. אז הצטרף לתנועת־הנוער ולקבוצת כדורגל (36). הפעילות בשתי המסגרות הלכה וניתקה אותו מהוריו. כבר בשלב ההכנות לבר־מצווה היה הנתק בינו ובין הוריו כה גדול וסירובו ללמוד את הפרשה ולשנן את ההפטרה כה נחרץ, שהם נאלצו לבטל את הטקס בבית־הכנסת (14). “ביוהרה ילדותית” השמיע להם אז “את כל הקלישאות שקלט בבית־הספר ובתנועה” (36). התהום בינו ובין הוריו עוד העמיקה בשנות התיכון. אף שהיה תלמיד טוב, לא התבלט בלימודיו בתיכון, כי באותן שנים “אהב כדורסל, לטייל בטבע ולקרוא שירה” (160) ובמקום לשקוד על שיעוריו, “בילה בקן של השומר הצעיר. המפגשים הליליים, השיחות, הבנות, כל אלה מילאו את נפשו. הבית נראה לו מלא סודות סבוכים ובלתי נעימים” (16–15).

ביטחונו בחייץ שהציב בינו, הצבר, לבין הוריו, ניצולי השואה, התערער אצל יעקב במחנה־עבודה של התנועה בקיבוץ, בסיום כיתה י“א. שם ניסה להתיידד עם דפנה, בת המשק, אך היא דחתה אותו בנימוק, שהעירוניים מת”א נראו לה “רפים, נמוכים וגלותיים” (51). העלבון שספג מפי דפנה היה קשה מעצם דחיית החברות שהציע לה, שהרי “כל ימי התיכון טיפח תחושת עליונות כלפי הוריו” (16) וראה את עצמו “צבר לכל דבר” (51). הפרשה הזו האיצה אצלו את ההתבדלות מהוריו, ומחשש שייחשב כגלותי בעיני החבר’ה בבית־הספר ובתנועת־הנוער, “היה מענה את הוריו במשפטים ארוכים ונמלצים, וטוען, ‘אתם עוד חיים בכפר שלכם. לא למדתם שום לקח היסטורי’” (11).

ההורים בלעו בשתיקה את העלבון שהטיח בהם ולא כפו את עצמם עליו. בינם לבין עצמם העלו זיכרונות ושיחזרו מאורעות, אך עשו זאת בשפות שלא היו שגורות בפיו, ביידיש ובפולנית. שניהם הניחו שייטב לבנם אם יורחק מסיפור־חייהם האומלל (19). האב אפילו גיבש עמדה עקרונית נגד העמסת הנטל של הגורל היהודי על דור הצברים הגדל בארץ: “סבלם של החלשים אינו מפואר, ינצרו הסובלים את כאביהם לעצמם ואל יטרידו את מנוחת צאצאיהם” (36).

השירות בצבא חתם את מאמציו של יעקב למחוק מהזיכרון את הסיפורים ששמע בילדותו מפי אמו על הכפר שידובצה ועל קורותיהם בשנות השואה. שש השנים שעשה בצבא בשירות חובה ובשירות קבע הגשימו את שאיפתו להסיר כל שריד של גלותיות מהביוגרפיה שלו. מהצבא השתחרר יעקב בדרגת סרן והמשיך במסלול הטיפוסי של בוגר תנועה־תיכון־צבא ונרשם לאוניברסיטה, אך אחרי שנה בחוג לכלכלה הבין שנטיותיו אינן אקדמיות ונטש את לימודיו שם (160). בהיותו באוניברסיטה הכיר אצל ידידים את רבקה, אף היא בת לניצולי שואה, שכמו הוריו הקימו בשנות החמישים, אחרי שעלו לארץ, חנות בתל־אביב. יעקב ורבקה היו בני עשרים וחמש כשנישאו, ואחרי שהוריהם נפטרו מכרו את החנות לכלי־בית שרבקה ירשה מהוריה ובכסף שפדו הרחיבו את החנות שהוא ירש מהוריו ומאז עבדו יחד בחנות המשגשגת שלהם לבגדי נשים.

את רצונו להתנתק מנטל הירושה הגלותית של הוריו השלים אחרי שנפטרו ההורים. אז “מיהר יעקב למכור את הדירה ואת הרהיטים הכבדים. את כלי הבית, כלי הפסח, הבגדים וספרי הקודש מסר למוסד צדקה. הוא עשה זאת במהירות, ביעילות, בלא לשמור לעצמו אפילו חפץ אחד” (6). את הדחף להתרחק מדירת הוריו ברח' מלצ’ט וגם להיפרד מכל חפצי הבית שלהם הבין רק במהלך שהותו בשידובצה: “אחרי מותם פיזרתי את חפציהם האישיים לכל רוח, מכרתי את הבית, והייתי בטוח שאני מתנתק מהם אחת ולתמיד” (108).

כל השנים האמין שבית־הספר, תנועת־הנוער, הצבא והאוניברסיטה, תחנות החובה במסלול צמיחתו והתגבשותו של הצבר הישראלי, מחקו מנפשו כל זיקה אל המורשת הגלותית של הוריו ולא הותירו שריד בזיכרונו מהסיפורים שסיפרה לו אמו בילדותו על חייהם של היהודים בכפר שידובצה לפני המלחמה ועל קורותיהם בשנות המלחמה. לתמהונו התברר ליעקב, בימי שהותו בשידובצה, שדבר ממה שסיפרה לו האם לא נמחק, אלא רק שקע זמנית במרתף השיכחה.

להפתעתו הצליחה שהותו בכפר להציף להכרתו אפילו פרטים שהתעלם מהם, כמו ההערה המצמררת שהשמיעה אמו מדי פעם בקול לעצמה “אני רואה אותם מול עיני” (15), כשנזכרה באלה שלא שרדו מהזוועות. על המשפט הזה עצמו חזרה גם ואנדה הישישה, כשתיארה ליעקב את סופם של יהודי שידובצה (86). ואף שכל השנים חשב שלא הבין דבר ממה שאמרו הוריו זה לזה בפולנית או ביידיש, התברר לו עתה שגם דבריהם וגם השפות נחרתו במוחו.

בין שברי המידע שקלט בדרך זו וחשב ששכח, נזכר בשידובצה גם בשמותיהם של שני קרובים, שנשמטו מהמשפחה עוד לפני המלחמה, הדודה ברונקה והדוד לאשק. מסתבר שבדרך עקיפה זו “נטעו (הוריו) בנפשו לא רק רתיעה כבושה מפולין”, אלא גם חיבה לנופיה, “שכן תמיד אמרו, השדות הרחבים, העצים הגבוהים, המים הצלולים בבארות, המון געגועים היו ספוגים במילים אלו” (44). היחס האמביוולנטי הזה אל פולין בשיחות של הוריו הובן ליעקב רק אחרי שחווה בעצמו את הסתירה הזו במשך שהותו בכפר.


 

הגעגועים לאבות    🔗

הביוגרפיה הזו של גיבור הרומאן מסבירה את המישגה שביקש יעקב פיין לתקן בנסיעתו לפולין אל הכפר שבו נולדו הוריו. אחרי שנים הבין, שעל־ידי התנכרותו להוריו, החוליה שבאמצעותה יכול היה להתחבר אל החוליות הקודמות של השושלת, איבד לא רק את הקשר למשפחות של הוריו, אלא גם את הסיכוי להתחבר אל זהותו השלמה, היהודית, שהזהות הצברית־ישראלית קצרת־השנים התיימרה לשמש לה תחליף.

יעקב פיין ודאי הפתיע את עצמו כשגילה, כי רק על אדמת פולין הצליח לבטא את אימת התוצאה של התכחשותו לעבר, שאמנם הרגיש בה עוד לפני שהחליט על הנסיעה לשידובצה, הכפר של הוריו, אך לא הצליח לשתף באימה הזו את אשתו ואת בנותיו. והנה בפולין נוכח, שהוא מסוגל להסביר ליהודי בן־המקום, שהכיר לראשונה ברכבת מוורשה לקרקוב, את פשר רצונו להגיע מקרקוב לכפר שידובצה: “יהודים גרו שם דורות, תמיד מעטים מאוד, הורי, הסבים, הורי הסבים, ואני מניח שגם סבי הסבים” (13).

על ההסבר הזה חזר באוזני מגדה: “אני לא באתי לקנות ולא למכור. באתי לראות את המקום שבו נולדו והתגוררו אבותי” (87). אך להסבר שנתן לבעלת המסבאה הוסיף מטרה נוספת: “באתי לראות את ארץ אבותי ולעשות חשבון נפש” (128).

רק אחרי שאסף מידע רב על משפחתו ועל הכחדתה האכזרית של הקהילה על־ידי הכפריים של שידובצה במלחמת העולם השנייה, העשיר את ההסבר לדחף שהתעורר בו להגיע לשידובצה בנימוק רגשי־הזדהותי: “עז היה רצונו לגשת אליהם (אל איכרי שידובצה) ולומר להם, לא נאה לקבל אורח בחשד. אבותי התגוררו כאן דורות. - - - לא באתי להאשים או לתבוע את הביזה. את החשבונות הסופיים אלוהים עושה. אני פשוט רוצה לנשום את העצים ואת המים שהם נשמו, ולהיות ימים אחדים בתוך המעט שהם השאירו אחריהם” (138). ואכן, יעקב מגדיר בסיום את נסיעתו כ“מסע” (179, 213), שחיבר אותו לאבות.

בדור הנוכחי אין עוד סופר ישראלי כאהרן אפלפלד, שבכתביו אפשר למצוא הסתייגות עקבית, מפורשת ונוקבת כל־כך מיומרת הצברים להכריז על עצמם כעל חוליה ראשונה בשושלת הילידית על־ידי הינתקות מהעבר היהודי, שהוגדר בפיהם כעבר “גלותי”. אמנם אין הוא היחיד שאפשר להגדירו כסופר־מהגר, שהרי בספרות הישראלית פעילים עוד סופרים, שתחילתם נעוצה במדינה ערבית או במדינה אירופית ורק אחרי שעלו לארץ החלו לכתוב בשפה העברית והחלו לפעול בספרות הנכתבת בארץ, אך אף לא אחד מהם התייצב כך נגד מגמת ההתנכרות האידיאולוגית של הצבריות להיסטוריה של העם היהודי ולתרבותו (ראה דיון רחב במגמה הזו בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990).

בביוגרפיה שהעניק לגיבור הרומאן שתל אפלפלד את כל המאפיינים של גסות־הרוח, הזלזול והאיוולת, שהצטייד בהם “הצבר” כדי להצדיק את התכחשותו לחוויות המגוונות (האישיות, המשפחתיות, הקהילתיות והלאומיות) ולניסיון הקיומי העצום והמיוחד שצבר העם היהודי במשך הארוך של פרק הגלות בתולדותיו, כאלפיים שנה.

כידוע נמנע אפלפלד בחטיבות המוקדמות של יצירתו מעיסוק ישיר וגלוי בבעיית ניתוקם של הצברים מהזיכרון הקולקטיבי, אך הוא טיפל בבעייתם זו בדרך אנלוגית ביצירות שהחל לפרסם החל משנות השבעים, שבהן התמקד בהשפעת ההתבוללות במדינות מרכז אירופה על בני הדור השלישי במשפחות היהודיות. דחף מסתורי מאיץ נכדים אלה, שרק זיכרונות עמומים נותרו אצלם מחיים יהודיים בעיירות של הסבים בהרי הקרפטים, לצאת למסע שתכליתו לחבר אותם לזהות, שהוריהם המתבוללים מנעו מהם.

הוריהם של הנכדים האלה בחרו להתבולל ולהמיר את הדת, אחרי שעברו לערי־השדה, כי קיוו שההתכחשות המופגנת שלהם לזהותם היהודית תסייע להם למצות ביתר קלות את האפשרויות הכלכליות והחברתיות בחברה המגוונת בערים. מטעם זה גם העלימו מילדיהם את הידיעה שהם יהודים. בדרך כלל נודעה לנכדים עובדת היותם ממוצא יהודי מפי המשרתת הרותנית שהועסקה בבית או מהערה אנטישמית שחבריהם הטיחו בהם בבתי־הספר. מרגע זה לא מצאו הנכדים מנוחה לנפשם עד שהשיבו לעצמם את הזהות של אבותיהם.

בתיאור מסעם זה של הנכדים האלה עסק אפלפלד הן ברומאנים שעלילותיהם מתרחשות על רקע מוקדם יותר של המאה העשרים (“בעת ובעונה אחת” - 1985, “טמיון” ו“עד שיעלה עמוד השחר” - השניים שהופיעו ב-1993) והן ברומאנים שעלילותיהם מתרחשות על רקע שנותיה של מדינת־ישראל (“תור הפלאות” - 1987, “מסילת ברזל” - 1991 ו“פתאום אהבה” -2003). בעייתם של גיבורי הרומאנים משתי הקבוצות האלה זהה לחלוטין לבעייתם של הצברים החילוניים בהוויה הישראלית, שהפכה את ההתכחשות ליהדות, הן כדת והן כנכס של תרבות, לאידיאולוגיה חברתית ופוליטית.

רק מספרים בודדים נוספים הבינו את חשיבות הטיפול במגמת ההתכחשות של הצברים לעבר היהודי, אך הם בחרו להשמיע את עמדתם הביקורתית על כך באופן יותר מפורש ומשתמע מהדרך האנלוגית והיותר מוצפנת שהעדיף אפלפלד. מספריהם של אחרים, שעסקו באותו נושא ממש, בעלילת המסע של הצבר לגילוי השורשים של זהותו היהודית, אך באופן גלוי וישיר, ראוי להזכיר את הרומאן “בסוף מערב” (1966) של בנימין תמוז, שהוא כרך שני בטרילוגיה “אליקום”, ואת הרומאן “פויגלמן” (1987) של אהרן מגד.

בין אפלפלד, תמוז ומגד קושרת עובדה ביוגרפית, המסבירה את רגישותם לנושא. שלושתם נולדו באירופה ועלו לארץ כילדים וכאן קיבלו את חינוכם. העובדה הביוגרפית הזו פקחה את עיניהם להבין, שמשהו לקוי ואף מסוכן היה בחינוך הילידי־כנעני שניתן להם במערכת החינוך הארץ־ישראלית ובתנועות הנוער החילוניות שאליהן השתייכו בנעוריהם.

בכל מקרה, ברומאן הנוכחי (שהופיע בהוצאת כתר, 2005) הצטרף אפלפלד לראשונה לצורת ההתמודדות הישירה, שהעדיפו לפניו בנימין תמוז ואהרן מגד, ואף הוא בא חשבון עם הצבריות בשל הנזק הנפשי־רוחני שהסבה לדורות של בני־הארץ. הצבריות מואשמת בכך שחינכה את ילידי־הארץ לראות את חזות הכול בערכים הארציים ובחוויות הילידיות.

ועל אף השוני בין יצירותיהם האמורות של תמוז, מגד ואפלפלד, שלושתם מוקיעים את ההתכחשות לרציפות הדורות ובה־בעת מתארים עד כמה קשה החבירה מחדש אל הזהות היהודית למי שרוב שנות חייו התרגל להיות מנותק ממנה. את המסע שלהם מתחילים גיבורי הספרים האלה כישראלים הבטוחים שהישראליות היא זהות שלמה ומספקת עבורם, אך רק במהלך שהותם בנופים הנוכריים (נופים ממש בספרו של תמוז ובספרו הנוכחי של אפלפלד, ונוף תרבותי בספרו של מגד) הם מבינים, שהישראליות היא זהות רופפת וקלושה כל עוד אינה מחוברת אל הזהות של הדורות הקודמים.


 

שלושה דורות    🔗

ואכן, רק במהלך שהותו בכפר שידובצה מבין יעקב פיין, גיבור עלילת “פולין ארץ ירוקה”, שהמצוקה שהרגיש בתל־אביב היא יותר מזו המשפחתית המצומצמת, כתוצאה מהאהבה הצייקנית שהעניקו לו אשתו ובנותיו בגישתם התכליתית והתועלתית כלפיו. בכפר הזה הבין את גודל האחריות המוטלת עליו כְּנינוֹ של איצ’ה־מאיר פיין, הסבא־רבא שלו, להמשכיותה של השושלת היהודית. כמנהגו בהרבה מספריו הקודמים חושף אפלפלד גם ברומאן הזה את הטרגדיה הרב־דורית שפקדה את היהודים בעת החדשה עקב תהליך החילון, שהחליש אותם מבפנים במשך שלושה דורות ואשר לא פסח אפילו על כפר קטן כמו שידובצה.

בדור הראשון, דורו של הסבא־רבא איצה־מאיר פיין, קיימו יהודי שידובצה את יהדותם ללא היסוס ומבוכה. יהודי שידובצה חיו בשלום עם האיכרים וקיימו בלא הפרעה את מצוות הדת היהודית. בשבתות התכנסו בבית־הכנסת (66). ביום הראשון של ראש־השנה יצאו לגדת נחל השרינץ, שחצה את הכפר, וקיימו את טקס “התשליך” כהלכתו (48). הכפריים היו קתולים אדוקים ולכן ידעו לכבד את ביטויי האמונה של היהודים, השכנים שלהם.

ואנדה, ישישה כבת מאה, הידועה כ“תיבת הזיכרון של הכפר” (83), אכן מתרפקת על ימים אחרים ביחסו של הכפר אל היהודים: “ידענו את החגים של היהודים לא פחות משידענו את שלנו. היהודים היו מעטים, אבל מאוד שזורים בתוכנו”. אמנם היו גילויי אלימות כלפיהם, אך אלה היו מוגבלים באותם ימים: “פרחחים היו משחיתים את בית־הכנסת וכותבים כתובות נאצה על המצבות בבית־הקברות, ואם נזדמן להם יהודי בדרך צדדית היו מכים אותו” (86). ואנדה זוכרת בהערצה את אבי־סבו, איצ’ה־מאיר, ששאר בני הקהילה וגם איכרי הכפר והסביבה היו באים להיוועץ בו: “הוא היה עובד אלוהים נאמן שדיבורו ינק ממרומים. - - - הוא לימד את הבריות כי אלוהים שוכן בכל אתר ואתר, רק צריכים לפקוח את העיניים ולכרות את האוזניים” (84).

ההתרופפות בחוסן זהותם החלה להסתמן אצל היהודים בדור השני, דורם של סבא יעקב וסבתא הניה, הסבים של יעקב פיין. הם אמנם הלכו בדרכו של איצ’ה־מאיר, “אבל לא היה בכוחם להשתוות לאביהם” (84). עדותה זו של ואנדה על הסבים היא מהימנה, כי היתה בת דורם ואפילו התאהבה ביהודי מהדור הזה, באביו של ד"ר לאופר, שהיה כבר “יהודי חופשי” (174). אך הבקיעים עצמם התגלו במשפחה בדור השלישי, דור הנכדים של איצ’ה־מאיר.

על הדור הזה מספרת ואנדה הישישה, שבניגוד לדורות קודמים, שהיו באים אל נהר השרינץ כדי להתפלל, “הדור של אביך ואמך היה בא אל גדותיו לקרוא ספרים ולתנות אהבים” (172). עדותה של מגדה, בת דורם של הנכדים האלה, היא יותר מפורטת: “הצעירים כבר לא היו אדוקים בדתם, הם למדו או הצטרפו לתנועה הקומוניסטית” (67), “הם נמשכו אל הערים הגדולות, אל התנועות המסוכנות” (73). משלושת ילדיהם של יעקב והניה פיין, רק הנריק, אביו של יעקב, נשאר בביתם ולא היפנה עורף ליהדות (81). שני ילדיהם הנוספים, ברונקה ולאשק, התנתקו מהם ומהבית היהודי שהתאמצו לקיים בארץ הירוקה פולין.

בתיאור הרב־דורי הזה מייצג יעקב, הצבר התל־אביבי שנולד להנריק וגוסטה בישראל אחרי שעלו לארץ, את דור הנינים. ורק כעת מבין הוא, הנין, את המשמעות של סירובו בגיל שלוש־עשרה לציין את הבר־מצווה שלו, סירוב שאת הרסנותו ברמה השבטית־לאומית, דווקא אחרי השואה, כלל לא הבין אז. כצבר האמין יעקב שעל־ידי סירוב זה הוא רק מרפא את העם היהודי מהנגעים של הגלותיות, שדבקו בהם ואיפשרו לנהוג בהם כמו בצאן הכנוע לטובחים.

אז, בגיל שלוש-עשרה, ראה יעקב את עצמו כמשתייך לדור מרדני ומהפכני שיהיה חוליה ראשונה של שושלת עברית חדשה, השושלת הכנענית־צברית־ישראלית. יעקב נבעת כשהתבררה לו כעת, בהגיעו לבגרות המשמעות של התכחשותו אז לזהותו היהודית: בעצם התנכרותו ליהדות סייע להשלים את מלאכת ההשמדה של היהדות מתוך התרבות של בני־אנוש, מלאכה שעליה שקדו דורות של אנטישמים מכל העמים במהלך ההיסטוריה, והנאצים הציבוה כמטרתה המרכזית של גרמניה בשנות מלחמת העולם השנייה.

לכן מתאמץ יעקב כל־כך, במהלך שהותו בכפר של אבותיו בפולניה, לברר את הסיפור של שניים מדור הנכדים של משפחת פיין, הדודה ברונקה והדוד לאשק, שהקדימו אותו בהתכחשותם לזהותם היהודית ואשר ממש כמוהו לא הבינו עד כמה מעשיהם כיחידים עתידים להחליש את הבית היהודי ולפורר את העם היהודי מבפנים.

הדודה ברונקה הוקסמה מרעיונות שקראה בספרים הפולניים. באוזני מגדה היא דיברה “על גאולתם של העניים והמרודים” (67) וחלמה “על ביטול האמונות הדתיות ועל אחוות עמים” (59). בגיל שבע־עשרה עזבה את הבית של הוריה ונסעה לקרקוב כדי להצטרף כחברה פעילה למפלגה הקומוניסטית (23). חייה בקרקוב לא היו קלים, “ביום עבדה בבית־חרושת לנרות ובלילה היתה פעילה במפלגה” (60). הוריה לא החרימו את בתם הסוררת, אלא שלחו לה בידי מגדה מזון טרי, בגדים וכסף, ואף היא השיבה להם במכתבים ארוכים “מלאי אמונה בעולם שכולו טוב” (23).

הם התפללו וקיוו להתפכחותה של ברונקה מהאוטופיה הקומוניסטית ולשובה אליהם, ואף הטילו על מגדה לנסות לשכנעה לחזור אל ביתם, אלא שההורים לא זכו להתגשמות תקוותם לפני שניספו עם שאר יהודי שידובצה. ערב המלחמה שלחה אותה המפלגה למוסקווה ומאז אבדו עקבותיה. מגדה יודעת להעיד, שצעירים נוספים מהדור של ברונקה הצטרפו אף הם לקומוניזם כשלב לנטישת האמונה של האבות (67), וגם שיכור קשיש במסבאה זוכר את ברונקה כמי שיחד עם צעירים יהודים אחרים הרעילו בכפר “את בארות האמונה ופיזרו בכל מקום את רעל הכפירה” (188).

הדוד לאשק לא עזב את בית הוריו למען אוטופיה כאחותו ברונקה, אלא למען נוצרייה שהתאהב בה. מגדה זוכרת שההורים פינקו אותו מאוד “אולי משום שהיה בן־זקונים ויפה תואר” (116). בנעוריו היה שקוע בתחביבו, איסוף בולים, וגם השלים את הבחינות האקסטרניות, כדי להמשיך בלימודים, אלא שבגלל יופיו חמדו אותו נערות הכפר והוא נתפתה להן. גם נערה מאחת המשפחות היהודיות, רגינה, חיזרה אחריו, אך הוא העדיף עליה את הגויות.

לאשק נאלץ לברוח מהכפר אחרי שרגינה התאבדה בעזרת סכין מטבח (121). לאשק ברח לזמושץ' ושם התפרנס מעבודה בבית־חרושת לנעליים (122), ואחרי שהתנצר התחתן עם אנה, אהובתו מהכפר, שעימה נולדו לו שני ילדים (81). אלא שהתנצרותו ונישואיו לפולנייה לא הצילו אותו בשנות המלחמה, וגם הוא נאסר כיהודי וניספה באחד ממחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת “הארץ הירוקה” (94).

יעקב איתר את גרגור מרקביץ, אחד מילדיו של הדוד לאשק, נוצרי אדוק שחזר להתגורר סמוך לשידובצה. בפגישתם הראשונה (321127–123) התכחש גרגור לבן־דודו מישראל, אך בפגישתם השנייה (185–184) אישר גרגור ששם אביו אכן היה לאשק.


 

סופם של יהודי שידובצה    🔗

גם אחרי חמישים שנה מסיום מלחמת העולם השנייה נותר הכפר שידובצה כפר נידח ועלוב־מראה כפי שהיה במשך דורות. פרט לבניין המועצה, המסבאה וחנות המכולת אין בו דבר. גם מבית־הקברות היהודי הקטן לא נותר זכר. המצבות נעקרו ושובצו ברחבה לפני בניין המועצה והאדמה נחרשה (80). יעקב מגלה ביניהן גם שבר מהמצבה של אבי סבו, איצ’ה־מאיר. בפרוץ המלחמה היו בשידובצה לא יותר מתשע משפחות יהודיות (48), ארבעים נפש בסך הכל (172), וביניהן שלוש משפחות ששמן מפורש בסיפור־המעשה: המשפחה של אביו, משפחת פיין, המשפחה של אמו, משפחת שטרנברג, והמשפחה של ד“ר לאופר, אביה של סבינה הקטנה. הרצחנות בשידובצה היתה מזוויעה יותר דווקא משום שיחסי השכנות בין היהודים לאיכרים היו יחסית טובים במשך דורות. זו פרצה כאשר חיילים פשטו על בתי היהודים וכינסו את יושביהם ברחבת בית־הכנסת. השכנים נעלו את שערי החצרות ואת דלתות הבתים בפני אלה שניסו להימלט ולהציל את נפשם (182). גם אלה שזכו לטיפולו המסור של ד”ר לאופר, כולל העניים שבהם טיפל חינם וגם העניק להם תרופות בלי לגבות מהם תשלום, לא מחו כשראוהו מובל עם אשתו לבית־הכנסת (173).

במקום הריכוז הפרידו החיילים את הגברים ממשפחותיהם והצעידום ליער. שם נצטוו לחפור בורות. אחר־כך ירו בהם וקברו אותם בבורות שחפרו. את הנשים, הילדים והזקנים כלאו החיילים בבית־הכנסת והציתו את הבניין. האיכרים צפו במעשי החיילים, אך לא עצרו בעדם. יתר על כן: איש לא היה מוכן להסתיר את הבודדים שהצליחו להימלט, נזכרת ואנדה, “והרשעים שבינינו הסגירו אותם” (85). אחרי המעשה הנורא החלה הביזה של בתי היהודים. בעלי הזרוע השתלטו על הבתים והאדמות של הנרצחים. מאז, כך מספרת בעלת המסבאה ליעקב, לא התפתח הכפר וקללה רובצת עליו: “על הכפר הזה רובצת קללה איומה. בכפרים אחרים חיים ומתים בשקט, כאן תהפוכות, מעשים משונים, התפרצויות פתע, מריבות בלי סוף ומיתות משונות” (64). כדבר הזה מספר ליעקב גם איכר קשיש הפוגש אותו בדרך ליד שדה תירס: “דע לך, מאז ששרפו את היהודים קללה רובצת על הכפר. אין שנה בלא רצח או בלא התאבדות או סתם מיתה משונה. - - - מאז שאין כאן יהודים אסון רודף אסון” (118).

גם ואנדה מסכמת את ההשפעה שהיתה להשמדת היהודים על החיים בכפר, אלא שהיא עושה זאת בדרכה: “אני הייתי בטוחה שאחרי הרצח המתועב הזה תבוא רעידת אדמה ותבלע את הכפר על יושביו. כלום אפשר לחיות אחרי עוולה כזו? מסתבר שאפשר, החיים נמשכים. העצים פורחים, התבואה מזהיבה והאיכר ממשיך ללכת למסבאה ולהשתכר”. ואף־על־פי־כן העננה של המעשה מעיבה מאז על המקום: “הכפר בלי יהודים הוא כפר שומם” (86–85). גם אחרי שנות דור עדיין לא מצאה ואנדה תשובה שתניח את דעתה על השאלה, מדוע נהגו כך האיכרים בשכנים שלהם. ההסבר שבפיה מוכיח זאת: “היהודים משום מה מעוררים את האפילה שבאדם. - - - אחד משלנו שומע את המילה ‘יהודי’ ומיד משהו בו משתנה” (87).

גם יעקב מחפש הסבר לשאלה זו ואת ניקולאי, האיכר הפולני שהיה חצרן בבית של המשפחה ואשר תקופת־מה הסתיר את הוריו במרתפו תמורת תשלום, שאל ישירות: “ולמה הרגו אותם?”. וזה ההסבר שסיפק לו ניקולאי: “מפני שהם יהודים. - - - אדם לא הורג אדם סתם כך, רק את מורדי האל רודפים והורגים. אם כבר מדברים, מוטב להניח את כל הקלפים על השולחן. היהודים לא רק מרדו באל ובמשיחו, אלא הביאו לעולם את הקומוניזם, אם כל הכפירות” (76—77).

דבריו של ניקולאי ושל איכרים נוספים מלמדים, שבניגוד לציפיות היהודים במחצית הראשונה של המאה העשרים, שבאמצעות דבקות בחזונות קוסמופוליטיים ובעזרת ההתבוללות תיפחת השנאה כלפיהם, דווקא התכחשותם לזהותם היהודית העמיקה את השנאה אליהם וחשפה אותם כטרף קל להתנכלות ואף להשמדה.

את המשך קורות הניצולים המעטים מהטבח שהיה בשידובצה יודע יעקב להשלים בעצמו. הוריו נידבו את דירתם לקיום האזכרה השנתית לנרצחים. פחות ממניין ניצלו מהטֶבח, אך כולם הקפידו להגיע. יעקב שמע אותם מעלים זיכרונות מהכפר באופן שנטע בו הרגשה כי עוד מעט יפליגו במסע ארוך לשם (6). ואכן הוריו שקלו לחזור ולבקר בכפר, אך לא הגיעו לידי מעשה. אביו נטה לכך, אך אמו שללה את הרעיון: “בשידובצה נותרו כל אלה ששמחו לאיד, הם וצאצאיהם” (99).

איכר קשיש, בוודאי מאלה שצפו בשריפת היהודים בבית־הכנסת ומאלה שלא פתח את שער חצרו להציל יהודי שנמלט מידי החיילים, מאשר בדבריו שהצדק היה עם אמו: “היהודים היו תקועים לנו בגרון. הם היו שלנו, מאוד שלנו, ובו בזמן זרים. כל הזמן מתגרים בנו. אולי לא בכוונה. אתה שובר את הראש ומנסה להצליח, אך הם מהירים ממך, זריזים ממך, כבר הקדימו וכבר הצליחו. הזריזות שלהם תמיד הוציאה אותנו מדעתנו. - - - האמן לי. הגורל של היהודים היה נעוץ בהם” (147–146).

איכר זה לא היה היחיד ששיכנע את יעקב שהשנאה ליהודים מושרשת בכפר גם אחרי שנות דור. אפילו בדברי ישישה כמו ואנדה זיהה שנאה כבושה ליהודים: “קינאנו בהם. ודאי שקינאנו בהם. הם היו מוצלחים יותר. למדו טוב יותר בבית־הספר. - - - הם היו משכילים יותר, מאופקים יותר, לא חגגו בחוץ, לא השתכרו, לא הילקו את נשותיהם, אבל אף אחד מאתנו לא רצה להיות כמוהם. אני לא זוכרת אפילו אחד שהמיר את דתו והפך ליהודי” (173). את יעקב הפתיעה בהצעתה לחסל את השנאה ליהודים על־ידי התנצרות המונית שלהם: “אם יתקרבו אל אחיהם המיוסר, הוא יגן עליהם” (175). לכן לא הופתע כשגילה עד כמה עמוקה ומושרשת בכפר האנטישמיות ממניעים דתיים בשיחה שהיתה לו עם אחד מילדי האיכרים (181–179).

לא מעט שיכורים פגש יעקב במסבאה של הכפר, אך גם כשאיכר הוא שיכור ואף אם בעצמו לא פגש יהודי מעולם, אלא רק שמע עליהם מפי הסבים שלו, דעתו על היהודים היא נחרצת: “הם ממולחים. - - - הם יסדרו אותך תמיד. - - - אני נשבע לך הם שונים. - - - גם עכשיו הם רבים. הם בכל מקום. - - - מה שלא תעשה ליהודים, הם תמיד יקומו לתחייה ויעמדו על רגליהם. אומרים ישראלים, כאילו הם עם אחר. הישראלים הם יהודים” (91–89).

השיכור הזה מהמסבאה ענה כאן על שאלה שהציג ליעקב הנהג שהסיעו לשידובצה: “האם הישראלים הם יהודים? הם לא נראים כיהודים” (43), ועל־ידי כך פתר ליעקב בקצרה את בעיית הזהות שהעסיקה אותו במשך שנים: האם כישראלי עודנו יהודי? בהזדמנות אחרת לא התאפק איכר אחר וגם הוא שטח את תלונתו על כך שהשואה לא הצליחה להשמיד לחלוטין את היהודים: “נדמה היה לי שהעניין היהודי כבר מאחורינו. מסתבר שטעיתי. העניין הוא עניין נצחי. תמיד היו יהודים ותמיד יהיו” (106).


 

הסחר במצבות    🔗

במהלך שהותו בשידובצה שמע יעקב בכל מקום הכללות סותרות על אופיים של היהודים. תערובת כזו שמע מפי בעלת המסבאה, שבכל קביעותיה היא מסתמכת על דברים ששמעה מפי הוריה: “הם זריזים כשדים. - - - היהודים דואגים לעתיד, אוגרים ומאחסנים לא רק לימים הקרים של החורף. - - - הם קמצנים” (106–105). גם בנו של הדוד לאשק, שהתייתם מאביו בגיל שנתיים ומעולם לא פגש יהודי, ספג אחת מהדעות הקדומות שנפוצו על היהודים: “אומרים אצלנו שהיהודים הם עיקשים, לא תשנה את דעתם בנקל” (125).

את ההסבר למשפטים ההחלטיים האלה, ששמע יעקב מפי אלה שבעצמם לא פגשו בעבר יהודי בחייהם, סיפקה לו מגדה: “יש איכרים שעד עצם היום הזה מפחדים מהם. הם מתארים את שובם של היהודים בדמות ארבה או בדמות שדים, ובטוחים שהיהודים ייקחו מהם את הרכוש שבזזו וינקמו בהם. - - - ויש שונאי יהודים ששנאתם עוברת מדור לדור ובכל דור לובשת פנים אחרות. הם בטוחים שכל הרעות שבעולם מקורן ביהודים. אלמלא היהודים היה העולם נקי יותר, ישר יותר” (137–136).

מאמציו של ראש־המועצה של שידובצה לסחור במצבות שנעקרו מבית־הקברות היהודי מאירים באופן אירוני את הקביעות הללו על תכונותיהם של היהודים. אף שראש־המועצה להוט למכור את המצבות ליעקב, הוא נוהג בעורמה שלא היתה מביישת שום סוחר־סוסים בשוק: “כולם היו בדעה אחת, כי המצבות הן נכסי תרבות והיסטוריה של המקום. - - - היהודים שייכים להיסטוריה של הארץ הזו. הם חיו בתוכנו שנים רבות. חייהם בתוכנו הם פרק חשוב, בל יימחה, של ההיסטוריה שלנו, והמצבות הן עדות חיה. - - - אנחנו רוצים שילדינו ידעו כי עם עתיק ישב בתוכנו, עם מופלא. - - - המועצה לא תאשר סתם עקירת מצבות. יש לבוא אליה בהצעה מפצה. - - - הכפר לא יוותר בנקל על נכסי התרבות וההיסטוריה” (142–140).

לא רק ראש־המועצה, אלא גם איכרים אחרים אינם רואים סתירה בין חילול בית־הקברות, שבוצע מיד אחרי שעמדו מנגד ולא נקפו אצבע להציל את היהודים שזעקו לעזרה מבין הלהבות של בית־הכנסת, ובין הציפייה שלהם להתעשר ממכירת המצבות ליעקב כעבור שנות דור.

איכר קשיש, שהציג את עצמו בפני יעקב כידידם של היהודים ואף תיבל את דבריו במילים ביידיש, לא הסתיר גם הוא את עורמתו: “שמעתי שיש בדעתך להעלות את המצבות לישראל. זה רעיון נאה. כשלעצמי אצטער שהזכר האחרון של יהודי שידובצה יועבר לארץ רחוקה”. בצדק שמע יעקב בדברי חלקלקות אלה את דעת כולם: “אם ברצונך לקבל את המצבות, עליך לשלם. ליהודים יש כסף. לא ייגרע ממך דבר אם תיתן קצת כסף לצורכי הכפר. אבותיך רימו אותנו דורות. הגיע הזמן להחזיר לנו קצת מהגזילה” (148).

מגדה נבדלת מהם לטובה, כי היא מבחינה בסתירה: “תחילה אמרו להשפיל את זכר היהודים ולשים את מצבותיהם למרמס. עכשיו הם טוענים שזה נכס היסטורי” (149). היא היחידה שמחזקת את יעקב שלא לקנות את המצבות, וכך אמנם משיב יעקב לראש־המועצה, כאשר הלה נוקב את המחיר, עשרת אלפים דולר, שתמורתו יהיה הכפר מוכן לוותר על המצבות: “אני גאה להיות יהודי. - - - בשום פנים ואופן לא הייתי ממיר את אמונתי - גם לא את גורלי ולא את אופיי - באמונה אחרת. - - - אני לא הייתי רוצה לחיות במקום ששרפו בני־אדם רק משום שהם יהודים” (165). לא היתה זו הפעם היחידה שבה ביטא יעקב את גאוות ההשתייכות לעם היהודי. “אני גאה להיות יהודי. - - - תודה לאל שלא עשני איכר פולני”, השיב לאיכר שיכור במסבאה, שהשמיע באוזניו דברים שהוא עצמו החזיק בהם בעבר: “היהודים הלכו כצאן לטבח. אפילו גרזן אחד לא העזו להניף” (149).

בתשובה זו טמון השינוי שהתחולל במהלך שהותו בשידובצה אצל יעקב הצבר, זה שהתכחש ברוב שנותיו לזהותו היהודית. הוא נותן ביטוי לשינוי הזה בחלומו אחרי שנפרד ממגדה. בחלום זה, אחד מסדרה של חלומות שבהם הוא מעבד את החוויות העוברות עליו במהלך המסע הזה, הוא משוחח עם ואנדה הישישה, המצטיירת לו בדמות כוהנת גדולה. והיא אומרת לו: “היהודים הם עם גדול, עם מופלא - - - אלא שאתה יהודי בלא כתונת פסים, בלא שריון קשקשים, אתה יהודי פרוץ לכל רוח. - - - אתה נותרת בלי אמונה, ויהודי בלי אמונה פגיע ביותר”. ועל דבריה אלה משיב לה יעקב: “בשידובצה למדתי משהו - - - שיש לי אבות. - - - כשנסעתי לכאן, לא ידעתי לשם מה אני נוסע. נסעתי משום שלבי אמר לי לנסוע. לא תיארתי לעצמי שאני נוסע למקום הנכון בזמן הנכון” (202–201).

את תרומתו של המסע לשידובצה להתחברותו של יעקב מחדש אל האבות מסמלת ההתרגשות שבה הוא אוחז בידיו את השי שהעניקה לו ואנדה: “הגדה של פסח, שעברה מדור לדור, מאב לבן” במשפחת אמו, שבתחתית העמוד הראשון רשם סבו באותיות עבריות מוקפדות “הגדה לבית שטרנברג” (177). אחרי מות הוריו לא השאיר ברשותו חפץ בעל אופי יהודי מעזבונם, “לא הפמוטים, לא הטלית ולא התפילין, אפילו לא הסידור והחומש” (189), אך בשידובצה החל לרכוש פריטי יודאיקה, שבזזו איכרים מבתיהם של היהודים ביום הרצח, וראה בכל אחד מהם “תשורה” שהתגלגלה לידיו (179). בשלב הזה הבין, עד כמה ציער את הוריו כשסירב להתכונן לבר־מצווה, סירוב שנותר גם אצלו “כפצע פתוח” כשנזכר במראה “פניהם האומללות” (187).

בשידובצה הבין יעקב, עד כמה פזיז היה שיפוטו בנעוריו כלפי מושגי־הערך של הוריו, כאשר הגדירם כגלותיים. אז הצטיירה לו ההוויה הדוממת של הוריו כנעדרת חיים והתחבאותם ביער כמבישה, “משום מה תיאר לעצמו אותם שחוחים, זוחלים על ארבעתם לוקקים את המים מן השלוליות” (131). לכן אטם את אוזניו לסיפורים של חבריהם, הניצולים הספורים מהטֶבח בשידובצה, שבאו לביקור אבלים בימי השבעה על הוריו וניסו לספר לו עליהם, על הסבים ועל הוריהם של הסבים שלו (71).

עכשיו מצטיירים בעיניו הדורות של האבות לא כאנשים מוגבלים וצרי אופק, כי הבין עם מה היה עליהם להתמודד בפולין הירוקה. הן בהרבה פחות מהם היה צריך הוא עצמו להתמודד בחודש ששהה בשידובצה. איכרי המקום ליוו את שהותו בכפר בחשדנות ובעויינות הן כזר, אך בעיקר בשל היותו יהודי. הוא נחשד בעיניהם כמי שבא לתבוע את הבית של משפחתו מידי העסקן הקומוניסטי שהתגורר בו (99), או את בתיהם ורכושם של היהודים האחרים מידי בעלי־הזרוע שהשתלטו עליהם אחרי הכחדת הקהילה במקום. תחילה “עיניים דרוכות הציצו מתוך שדות התירס ועקבו אחריו” (96), אך אחר־כך ביטאו בדיבור ובהתגרות, שנוכחותו במקום אינה רצויה להם. על השנאה המושרשת בהם למד גם מעליהם להתמודד בפולין הירוקה. הן בהרבה פחות מהם היה צריך הוא עצמו להתמודד בחודש ששהה בשידובצה. איכרי המקום ליוו את שהותו בכפר בחשדנות ובעויינות הן כזר, אך בעיקר בשל היותו יהודי. הוא נחשד בעיניהם כמי שבא לתבוע את הבית של משפחתו מידי העסקן הקומוניסטי שהתגורר בו (99), או את בתיהם ורכושם של היהודים האחרים מידי בעלי־הזרוע שהשתלטו עליהם אחרי הכחדת הקהילה במקום. תחילה “עיניים דרוכות הציצו מתוך שדות התירס ועקבו אחריו” (69), אך אחר־כך ביטאו בדיבור ובהתגרות, שנוכחותו במקום אינה רצויה להם.

על השנאה המושרשת בהם למד גם מההתנכלות שגילו בעטיו כלפי מגדה. בשל החיבה שגילתה כלפי היהודים ומשום שביקשה את קירבתם, כינו אותה “שפחת היהודים” עוד בנעוריה (107). וכעת העניק להם אירוחו של יעקב בביתה עילה חדשה לפגוע בביתה וברכושה. הנערים ארבו לבתה רפת־השכל, מריה, כינו אותה בת־זונה והיכו אותה. יום אחד צרו על ביתה והיא נאלצה להבריח אותם בעזרת רובה (190). למחרת גילתה כתובות נאצה על גדר החצר שלה (191).


 

פתאום אהבה    🔗

בנוסף לזהותו היהודית השיב ליעקב המסע לשידובצה גם את חוויית האהבה. עשרים שנה היה נשוי לרבקה בלי שזכה לאהבה נדיבה כמו זו שהעניקה לו מגדה במשך החודש שבו התאכסן בביתה. ואף שהיא מבוגרת ממנו בעשר שנים (68), גם הוא החזיר לה אהבה שכמותה לא קיבלה מבעלה בכל שנות נישואיהם. סיפורי נישואיהם הכושלים לבני זוגם מספקים את ההסבר האישי־אנושי לאהבה העזה שהתלקחה ביניהם.

אביה של מגדה נהג להכות אותה ושילח אותה לעבוד בגיל עשר, אחרי שסיימה ארבע שנות לימוד, אצל הסבים של יעקב בבית ובחנות (57). הסבים של יעקב היו לה כהורים והעניקו לה בגדים וספרים (59), ודודתו ברונקה, שהיתה מבוגרת ממגדה בשבע־שמונה שנים, הפכה לחברתה ולימדה אותה חשבון והיסטוריה והדריכה אותה לקרוא יצירות חשובות בספרות (60). בשנים שהיתה קרובה למשפחת פיין היהודית הכירה מגדה חיי משפחה שונים מאלו שהיו בבית הוריה, ללא שיכרות וללא אלימות, חיים של צניעות וכבוד הדדי בין ההורים לבין עצמם וביניהם לבין ילדיהם.

גם אחרי חמישים שנה מגדה עדיין זוכרת מילים ושירי־ערש ביידיש, מנהגי כשרות, סדרי השבת והחגים היהודיים, ויודעת להעריך את השפעת השנים הללו על המשך חייה: “מהם קיבלתי את החום ואת הנכונות לשאת את הגורל ולהמשיך להסתכל במציאות בעיניים פקוחות” (108). בחוכמת ההישרדות שרכשה בבית של משפחת פיין נעזרה אחרי שנישאה. את בעלה הכירה בקורס שאליו נשלחה בימי המשטר הקומוניסטי. הוא היה המדריך בקורס (196). עד מהרה גילתה את ריקבונו הפנימי. הוא שנא יהודים והטיף לאחרים לשנוא אותם (137). כמו כן נהג להכות אותה. רוב הזמן היה שיכור ובחברתו הגיעה גם היא לשפל חייה. גם לה היתה תקופת שיכרות, ופעם ביום של יאוש ובכי מעדה ונקעה את הרגל (196).

בבעלה היא תולה את הפיגור השכלי של מריה, הבת היחידה שילדה לו: “אביה אשם שהעביר לה את כל החולה והמעוות שבו” (197). נשים אחרות בכפר השלימו עם גורלן, אך היא, שראתה חיים אחרים בביתם של היהודים, אזרה אומץ והתגרשה מבעלה, אחרי לידתה של מריה (60).

לנישואיו הכושלים של יעקב לרבקה היה הסבר שונה. “תמיד היתה מעשית ממנו”, בעוד שהוא “נכון היה לצאת מגדרו”. עבודתם יחד בחנות זימנה לה כר רחב למריבות: “מדי פעם היתה נוזפת בו או מתפרצת, או פשוט מעליבה אותו” (9). לכן נהג לצאת מדי פעם, אחרי סגירת החנות, למסע לאורך חוף־הים, “כדי לסמם את המועקות” (7) שהצטברו אצלו מהתפרצויותיה אלה. גם לידת הבנות לא קרבה ביניהם, כי גם האימהות שלה היתה מחושבת וקמצנית. אחרי הלידה גילתה “אנינות יתרה ואהבת עצמה. כל נתינה מדודה, שום ספונטניות” (341). אפילו להיניק את הבנות לא התאמצה יותר מחודש, ולמעשה הפקידה את גידולן בידי נחמה, אשה ששכרה לטפל בהן במקומה.

כעבור שנים זיהה בבנותיו שהתבגרו את המגרעות של אימן: “גם הן רזות וקרות ומעשיות להחריד” (שם). וכך מצא את עצמו מוקף בשלוש סוהרות, שהשגיחו עליו שלא ינסה “לקרוע את האזיקים” (8). ואף שהבנות אהבו אותו, התרחקו ממנו אחרי שנישאו. אפילו הבת הצעירה, תמר, שגילתה כישרון למוזיקה ותלה בה תקוות, שתהיה שונה מאחותה ענת, נשמטה ממנו אחרי שנישאה לבחור יהיר שהכירה בהיותה בצבא (208). כעת, בשידובצה, נזכר יעקב, כיצד שמח לצאת למילואים כדי להתרחק משלושתן, ואיך קיווה למצוא אהבה אצל נשים מזדמנות והתאכזב, כי גילה שהן “היו אמנם מטופחות, אך קמולות מבפנים” (144).

אך לא רק הבדידות האישית־אנושית, שחוו יעקב ומגדה בחברת בני זוגם וילדיהם, מסבירה את האהבה שהתלהטה ביניהם. סיבה נוספת תרמה לפריחת אהבתם: הגעגועים של שניהם לעבר ורצונם החזק להיזכר בחייהם של היהודים בשידובצה לפני שהוכחדו במלחמת העולם השנייה. לפיכך, אין להסביר את האהבה בין יעקב ומגדה רק בסיבות ארוטיות־רומנטיות. קשר האהבה בין מגדה ויעקב נולד והתהדק מאותן סיבות שקשר אהבה התפתח בין אירנה וארנסט ברומאן “פתאום אהבה” (2003).

בשתי העלילות אין הפרש הגיל בין שני הגיבורים מפריע לאהבה להתפתח ביניהם, כי בנוסף לבדידות מקרבת ביניהם גם השאיפה להשלים באמצעות קשר האהבה את הסיפור השלם של העבר שנכחד. לצמדי הגיבורים בשני הרומאנים מציק הזיכרון הלקוי והפגום שברשות כל אחד מהם. רק אם כל צמד אוהבים יצליח לשתף־פעולה, יתחייה העבר הנכסף עבור שניהם. עד מהרה הבינו גם יעקב ומגדה, שרק במאמץ משותף יצליחו לצרף את הסיפור השלם של משפחת פיין ולהחיות את העולם מימים עברו שנכחד במלחמת העולם השנייה.

ואכן, ברשות כל אחד מצוי רק חלק מהסיפור השלם. מגדה זוכרת את תחילת הסיפור המשפחתי, עד שיהודי שידובצה הוכחדו כולם ביום אחד עקוב מדם בתחילת המלחמה. יעקב לעומת זאת יודע את המשך הסיפור, כיצד שיקמו הוריו, משרידי הקהילה, את חייהם במדינת־ישראל. כך, למשל, נודע למגדה מפיו מה היה סופה של חברתה סבינה, הבת של ד“ר לאופר, שהסתתרה עם הוריו ביער. אף שמגדה היתה מבוגרת מסבינה בשנתיים, הן הפכו לחברות אחרי שהוריה של סבינה העסיקו אותה כשמרטף לבתם (135). במהלך עיסוקם המשותף בשיחזור הסיפור השלם, מתוך רסיסי הזיכרון שהיו ברשותם, שניהם מגלים את הראוי לאהבה בזולתם. יעקב מתאהב במגדה בשל ישרותה ופשטותה (149), ומשום ש”אין אצלה מחיצה בין חייה לאמונתה" (209). סגולותיה אלה חוללו אצלו שינוי עמוק. אחרי שבחברת רבקה לא טיפח את עולמו הפנימי, הרגיש שבחברתה של מגדה נפתח אל “אמונה ורגש” (118), לתחושות ולהלכי־ רוח (130). הזיכרונות שהיו ברשותה שכנעו אותו, שהיא “כעומדת בפתחו של עולם עלום, מפתחות בידה”, העולם של משפחתו (68), לכן הוא מכנה אותה “מורת דרך” (81). יעקב מאמין שבגופה של מגדה חבויה “שארית חיה ממשפחתו” (95) ובעזרת ההתעלסות איתה הוא מסייע לה להיזכר בפרטים הנשכחים על משפחתו. וגם מגדה מרגישה, שיעקב שיחרר אצלה שסתום שאטם את הזיכרונות מילדותה המאושרת בבית של הסבים שלו. בזכותו חזרו אליה “ימי האושר” (102). על כך הודתה לו במעמד הפרידה: “אתה החזרת לי את ילדותי ואת כל הדברים היפים, המעטים, שהיו לי בחיי” (186).


 

עם הפנים למדינה    🔗

תהליך דומה להסרת שסתום, שאטם במשך שנים את זרימת הזיכרונות, מתרחש גם ליעקב בחברתה של מגדה. פתאום נזכר באירועים שונים שהתרחשו לו בשנים ששירת בצבא. כיצד הצליח להרגיע חייל שהתפרץ ואיים בנשק דרוך על חבריו, במהלך ביקור ב“יד ושם” (112). כיצד פצע את עצמו אחד מחייליו, שפלט כדור כשחזרו ממרדף אחרי מחבלים, ואחר כך נאלצו לקטוע את רגלו (159), ואיך הזכיר לו החייל הזה, איזה מפקד מסור היה, כשפגש בו אחרי שנים והתברר שהלה התחתן עם האחות שטיפלה בו במהלך השיקום בבית־החולים (160). השתקמותו המוצלחת של אותו חייל שימחה את יעקב, כמו גם העובדה, שזכר כיצד נהג אז לקרוא באוזני חייליו משירי רחל ואלתרמן (161).

כה היה מאושר להיזכר בשנים היפות הללו שעשה בצבא, שסיפר עליהן בגאווה גם למגדה. הוא “סיפר לה באריכות על הצבא, על הקורסים למיניהם, על המסעות, המארבים, ועל מלחמת לבנון, שנטל בה חלק” (109). בזיכרונות האלה חיזק את רוחו מול האיומים שהשמיעו באוזניו מדי יום האיכרים שפגש במסבאה או בשבילי הכפר. ובחלק ניכר מהחלומות שפקדו אותו בשידובצה עמד בראש יחידה מובחרת ומצויידת היטב שהמתינה לפקודתו לכבוש את הכפר ולהעניש את תושביו על המעשים שעשו בעבר לשכניהם היהודים.

העלילה מסתיימת בפגישות שהיו ליעקב פיין עם שני אנשים, המייצגים אותו עצמו לפני המסע הזה ובסיומו. את הראשון פגש בקרקוב, ברחבת בית־הכנסת של הרמ“א (משה בן ישראל איסרלש, מגדולי הפוסקים שהקימה יהדות פולין מתוכה). אדם זה הגדיר את עצמו כ”רבע יהודי" וגם זאת רק בזכות סבו, היחיד שניצל מהמשפחה כשעוד היתה משפחה יהודית. פולני זה גילם את מצב התלישות שיעקב עצמו היה נתון בו לפני המסע לשידובצה כשאמר לו: “אדם שהוא רבע יהודי, הוא בעל מום, לא לכאן ולא לכאן” (206). את השני, ישראלי ובעל חנות לבדים מתל־אביב, פגש יעקב במטוס שהשיב את שניהם לארץ. זה סיכם בדבריו ליעקב את המסקנה מהמסע שלו לפולין. וכך אמר לו: “פולין היא בית־קברות שחרשו אותו. קשה להתפלל בבית־קברות כזה. הירוק הדשן מטריף את הדעת” (215).

בעזרת דבריו אלה של האיש הבין יעקב, שאכן לא היה טעם להעביר משידובצה לארץ את שברי המצבות מבית הקברות היהודי שנחרש שם וגם מיותר יהיה לחזור לשידובצה בעתיד, כדי להתפלל שם לזכר הקהילה היהודית שהוכחדה בהסכמה שבשתיקה ובשמחה־לאיד מצד האיכרים האנטישמיים. אחרי שביקר והחזיר לעצמו את הזיכרונות על משפחתו ואת ההכרה בחשיבות זהותו היהודית, הוא אכן “אדם אחר” (152, 185) ועליו לשנות את חייו, כפי שבן־שיחו שינה את שלו: “הכאב והייאוש ניסו תמיד לבודד אותי ולעשות ממני ברייה אנוכית, על כן החלטתי להיות עם האנשים. בקרב אנשים אתה עושה מה שאתה יכול, ולפעמים אפילו קצת יותר” (216).

בדברים אלה הבהיר האיש ליעקב, כיצד יוכל לתקן את החיים הפגומים שחי עד שיצא למסע אל שידובצה שבפולין הירוקה, ולכן אפשר לראות בהם רמז לאופן שינהל יעקב את חייו מרגע שהמטוס ינחת בארץ.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!