רקע
יוסף אורן
המלחמה שגרמה לספרות טלטלה

מסה זו נדפסה לראשונה בכתב־העת “האומה”, חוברת דצמבר 2003 תחת הכותרת: “אובדן המעמד המשפיע של הספרות העברית”.


אירוע מוזר התרחש בעיתונות הישראלית בתחילת חודש אוגוסט 2003. שני עיתוני הערב הנפוצים “ידיעות אחרונות” ו“מעריב” פירסמו באותו יום עצמו, ב־8.8.03, קטעים מתוך הקלטות שנעשו במלחמת יום־כיפור בחדר המלחמה של פיקוד הדרום, ולא המתינו, כמקובל, לפירסום הקטעים האלה סמוך ל־6 באוקטובר, יום פרוץ המלחמה בשנת 1973.

מה האיץ בעיתונים לסטות ממנהגם הקבוע ולפרסם את הקטעים מתוך הקלטות הללו כחודשיים לפני המועד הנכון דווקא בשנה שבה עמדו לציין שלושה עשורים מסיומה של המלחמה הזו? בצער נודה: שני העיתונים נאלצו לסטות ממנהגם בעבר בגלל התחרות ביניהם, ולא משום שהבינו את עומק ההשפעה שהיתה למלחמת יום־כיפור על תולדות המדינה.

לדאבון ליבם התברר לשני העיתונים, כי אף שהקדימו לפרסם את ה“סקופ” כחודשיים לפני המועד המעוגל לציון מלחמת יום־כיפור, הפסידו שניהם במירוץ על הפירסום הראשון והבלעדי של החומר. לכישלונם של שני העיתונים היתה למרות הכל תוצאה חיובית אחת: התברר שגם אחרי שלושים שנה מגלה הציבור עניין רב במלחמת יום־כיפור ובהשלכות שהיו לה על החיים במדינה ובעיקר בתחומים המשפיעים על עתידה: הביטחון, הכלכלה והפוליטיקה. מסה זו תנסה לשכנע שההתעניינות הזו במלחמת יום־כיפור צריכה להתרחב גם אל תחומי הרוח, והיא תנסה לעשות זאת על־ידי בדיקת ההשפעות שהיו לה על אחד מתחומי הרוח המרכזיים - על הספרות הישראלית.


 

עמדות וטקטיקות בספרות    🔗

לפני פירוט ההשפעות שהיו למלחמת יום־כיפור על ספרותנו, הכרחי להסביר את שתי הצורות שבהן מגיבה הספרות בכל מקום בעולם על מלחמה, שהיא אירוע חריג ורב־השפעה בתולדותיו של עם. הואיל ולמלחמה יש הצלחות וכישלונות, גיבורים והרוגים, מתגבשות כלפיה שתי תגובות סותרות בספרות: התגובה הפטריוטית והתגובה הפציפיסטית.

אף שאין דרך בדוקה למדוד את משקלה של הספרות על שיפוטה הסופי של מלחמה כלשהיא בהיסטוריה של העם, ברורות למדי הדרכים, שבסיוען מצליחים סופרים להביע את דעתם עליה (או על כל אירוע בעל חשיבות דומה בהיסטוריה של עם), בנסותם להשפיע על האופן שתיחקק בזיכרון הלאומי. את עמדתו מבטא הסופר על־ידי הפעלה מאסיבית של אחת משתי הטקטיקות שעומדות לרשותו למטרה זו: טקטיקת ההתמודדות הישירה עם המלחמה או טקטיקת ההתמודדות העקיפה איתה.

כותב המבקש להביע עמדה פטריוטית בעזרת הטקטיקה הישירה, יעמיד במרכז העלילה, המספרת על מלחמה מסויימת, גיבור יחיד או קבוצת גיבורים שליבם שלם עם מטרות המלחמה. בנוסף לכך ימקד את סיפור־המעשה בקרבות ובפעולות ההקרבה של הלוחמים שתרמו להשגת הניצחון. בסידרה של אמצעים הפוכים ייעזר כותב המבקש להביע עמדה פציפיסטית המסתייגת מהמלחמה. גם הוא יתאר את המלחמה, אך יציב במרכז העלילה גיבורים אכולי־ספק ביחס למטרותיה. וגם סיפור־המעשה של המלחמה יצורף אצלו מסדרה של אירועים מקוממים משולי הקרבות, כגון: התעמרות הלוחמים באזרחים תמימים וחסרי־מגן, ומעשי ונדאליזם לשמם ומעשי ביזה שביצעו הלוחמים ברכושם של אזרחים אלה - מעשים שמבליטים את הניצחון הצבאי כהפסד ערכי־מוסרי. ושני הכותבים יגייסו, כמובן, להבעת עמדתם המנוגדת גם את השפה, את מקורותיה ואת שימושיה. האחד כדי לבטא את השמחה על הניצחון וכדי לקלס את המנצחים והאחר כדי להשמיע את אנקת המובסים וכדי להתריס נגד הלוחמים.

בטקטיקה העקיפה אין הסופר מתאר כלל את המלחמה עצמה, אלא מצייר את שיגרת החיים אחריה ומצפין בציור הזה את דעתו על המלחמה. כותב המבקש להביע עמדה פטריוטית בעזרת הטקטיקה העקיפה יתאר את ההשפעה החיובית והמטהרת שהיתה למלחמה על החיים, כיצד בעקבותיה חזרה האמונה ביכולתה של החברה להגשים מטרות נעלות ולגבור על נגעים שהשתרשו בה לפני המלחמה, כגון: התנהגות אנוכית, חומרנות מוגזמת ודורסנות אטומת־לב של החזקים כלפי החלשים בחברה. ואילו כותב המבקש להביע בדרך עקיפה עמדה פציפיסטית המסתייגת מהמלחמה, יבליט בתיאורו את ההידרדרות הערכית־מוסרית בכל מערכות החיים ואת ההרעה ביחסים הבין־אישיים בחברה.

כלומר" בשני המקרים יגייסו הכותבים להבעת השקפתם את השפה, את מקורותיה ואת אפשרויות צירופיה. האחד כדי לזקוף לזכות המלחמה את השיפור במצב החברה, והאחר כדי להאשים אותה בהחמרת מצבה. אך רק אחרי שנים יוכלו שני הכותבים להיווכח אם תמיכתם בתגובה הפטריוטית או בתגובה הפציפיסטית התקבלה בציבור והשפיעה על האופן שבו נחקקה המלחמה בזיכרון הלאומי, שהרי קיים הבדל בין התקבלותן של שתי התגובות בציבור בתום המלחמה או שנים אחר־כך.

ניצחון גדול במלחמה מעניק עדיפות מיידית לתגובה הפטריוטית, בעוד שתבוסה ומספר נופלים גדול מזכה בעדיפות כזו דווקא את התגובה הפציפיסטית. אלא שכעבור זמן עשוי להתחולל שינוי במעמדן של שתי התגובות כלפי המלחמה. וכבר אירע יותר מפעם אחת בשנות המדינה, שבהשפעת הספרות ובניגוד לתוצאות האמיתיות של המלחמה עצמה נשמטה ההגמוניה מידי התגובה הפטריוטית וניתנה לתגובה הפציפיסטית. מלחמת השיחרור בתש"ח יכולה להדגים העברה כזו של ההגמוניה מידי העמדה הפטריוטית לעמדה הפציפיסטית שנים אחרי שהמלחמה הזו הסתיימה ובניגוד לתוצאותיה הצבאיות והלאומיות.

הכתיבה על מלחמת השיחרור התמשכה רק עשר שנים בספרות הישראלית. ולמעשה חתם אותה הרומאן רחב היריעה של ס. יזהר “ימי צקלג” (1958), ורק כאשר נזקקו לתנאי מלחמה כרקע לסיפור על־זמני חזרו סופרים בודדים לספר עליה. בשל צורך כזה מיקם, למשל, יורם קניוק במלחמת תש"ח את סיפור האהבה יוצא הדופן שלו בין האחות חמוטל לחימו הפצוע אנושות ברומאן “חימו מלך ירושלים” (1966).

במהלך העשור שהסופרים כתבו ממש על מלחמת השיחרור התגבשו כצפוי שתי התגובות כלפיה. את המגמה הפטריוטית הוליכו סיפורי המלחמה של משה שמיר (“הוא הלך בשדות” - 1948 ו“במו ידיו” 1951). ואת המגמה הפציפיסטית הנהיגו סיפורי המלחמה של ס. יזהר (ארבעת הסיפורים שנדפסו בין 1948 ל־1950 ונקבצו אחר־כך בכרך “ארבעה סיפורים”, והרומאן “ימי צקלג” - 1958). באותו עשור זכתה המגמה הפטריוטית לתמיכה גדולה יותר מזו שקידמה את המגמה הפציפיסטית. אך מאז תום אותו עשור גברה בעקביות ההשפעה של התגובה הפציפיסטית על התגובה הפטריוטית. ובהתאם לכך גם נקבעה בהמשך ההערכה הספרותית כלפי יצירתם של הסופרים שכתבו בעשור הראשון על מלחמת השיחרור.

יתר על כן: לא רק שהמגמה הפציפיסטית המאוחרת גברה על המגמה הפטריוטית שהועדפה מיידית, אלא שאחר־כך היא זו שקבעה את אופי התגובה המיידית שהובעה בספרותנו על מלחמות ישראל המאוחרות, המלחמות שהתחוללו אחרי מלחמת השיחרור. גם בכתיבה עליהן בלטה השליטה המוחלטת של המגמה הפציפיסטית. ואם לא די בכך: הביקורת ברוח המגמה הפציפיסטית הלכה והחריפה, ובכל מלחמה מאוחרת נעשה מאמץ גובר להציג את המלחמה כחסרת הצדקה, לתאר את הלוחמים באופן נלעג ולהכתים את נשקם בעוולות מוסריות. עד שבמלחמת לבנון כבר צצה האבחנה בין מלחמת ברירה למלחמת אין־ברירה כדי לשלול אותה כהרפתקה חסרת־אחריות של חונטה צבאית.

המגמה הפציפיסטית שהשתלטה על הספרות שלנו סילפה, כמובן, את האמת ההיסטורית, שהרי כל המלחמות שלחמה המדינה בערבים, ללא יוצא מהכלל, נכפו עליה והיו מלחמות־מגן על חירותה וריבונותה של המדינה במצבי אין־ברירה. וזו האמת גם אם הפוסט־ציונים שבקרבנו יעוותו אותה לתועלת הקריירה האקדמית שלהם או כדי להצטייר בעיני עמיתיהם בשמאל העולמי כנאורים היחידים במדינה היהודית.


 

מלחמת יום־כיפור    🔗

ההתרחקות מהעמדה הפטריוטית בלטה יותר מאי־פעם בתגובת הספרות הישראלית על מלחמת יום־כיפור. למסקנה זו צריך להקדים הסבר. הפתיחה הכושלת של מלחמת יום־כיפור, זו שנחקקה בזיכרון הלאומי באמצעות המונח “ההפתעה”, בפריצה של הצבא המצרי בחזית הדרום ושל הצבא הסורי בגולן, האפילה לימים רבים על התוצאה הסופית המוצלחת שלה: בהכרעת שני הצבאות הערביים על־ידי צה"ל. אף־על־פי־כן מנוצלת מלחמת יום־כיפור עד היום, עקב פתיחתה הכושלת, יותר מכל מלחמה אחרת מהמלחמות שלחמה ישראל, כהוכחה לחוסר תבונתם של אלה המסתמכים על כושרו של הצבא לגונן על המדינה.

השתלטות התגובה הזו ניכרת במה שנכתב בספרות על מלחמת יום-כיפור שנים אחר-כך. לא רק שיצירות מעטות תיארו את המלחמה עצמה, אלא שגם אלה שנכתבו על רקעה לא נכתבו ברוח הפטריוטית של השירה האפית שכתב יעקב אורלנד ב“יום תל־פאחר” על הקרב בתשעה ביוני במלחמת ששת־הימים, אלא ברוח “גילוי אליהו” שפירסם ס. יזהר ב־1999 על מה שראו עיניו במלחמת יום־כיפור בחזית הדרום, שבו נותר עקבי ונאמן לעמדה הפציפיסטית שהוביל בספרותנו מאז מלחמת השיחרור.

את העמדה הפציפיסטית שהשתמעה בסיפורת הישראלית סיכמתי, כעבור עשור מסיום מלחמת יום־כיפור, בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” (1983). הסיכום נשען על ספרי הפרוזה שהופיעו במהלך העשור הזה, שהנודעים בהם היו “רקויאם לנעמן” (1978) ו“מינוטאור” (1980) לבנימין תמוז, “עשהאל” (1978) ו“מסע באב” (1980) לאהרן מגד, “המאהב” (1977) ו“גירושים מאוחרים” (1982) לא.ב. יהושע, “אחרי הגשם” (1979) ליצחק בן־נר ו“מנוחה נכונה” (1982) לעמוס עוז. ורק בגלל האילוץ לפרסם את הסיכום בסוף העשור שחלף מסיום מלחמת יום־כיפור לא נכלל בו הפרק על “זכרון דברים” (1977) ליעקב שבתאי, והסתפקתי רק באיזכורו במבוא של הספר, בפרק “הנושא הדקדנטי בסיפורת הישראלית”.

הרקע התקופתי בחלק מהרומאנים הללו עלול להטעות, כי הוא עדיין הרקע של מלחמת ששת־הימים. רק מי שזוכר את היקף התגובה הפטריוטית, שבה קידמה הספרות את מלחמת ששת־הימים בגל התגובה הראשון, יבין את השינוי הקיצוני בתיאורה בגל התגובה השני, שינוי שאפשר להסבירו באווירה ששררה במועד כתיבתם של הרומאנים האלה, אחרי מלחמת יום־כיפור.

מה שיפתיע את מי שיחזור ויקרא את כרכי הסיפורת הללו על־פי סדר פירסומם היא רוח הנכאים שבה מתוארים החיים במדינה. רבים מגיבורי רומאנים אלה הם תמהונים וכולם הם אנטי־גיבורים. הוויית החיים שתיארו הסופרים בספריהם אחרי מלחמת יום־כיפור היתה הוויית חיים דקדנטית. העלילות עסקו בגיבורים פאסיביים ונואשים. גיבורים אלה ביטאו התפכחות מאשליות ותביעה אחת היתה בפיהם: לבצע ניקוי יסודי של האורווה הציבורית מכל הגללים החזוניים שהצטברו בה מאז מלחמת ששת־הימים. הזעם הופנה בהם כלפי האידיאולוגיות שאיכזבו. כולן הואשמו ב“הפתעה” שהיתה במלחמת יום־כיפור, ולכן הוצע בהם לקפל את הדגלים שלהן. בין הדגלים שהוצע לקפלם היה גם הדגל של הציונות הגדולה, על שיבת העם היהודי כולו למולדת השלמה, וגם דגל ההתנחלות בחלקי המולדת ששוחררו במלחמת ששת־הימים.

עקב הסירוב לקבל את הממשות, התרחקה הכתיבה ברומאנים שפורטו קודם מהריאליזם, המחייב את היצירה לנאמנות כלפי העובדות, והועדפו עליו הצורות הלא־ריאליסטיות, המאפשרות הפלגה מהממשות ומאמיתותיה, צורות המעצבות מציאות בדויה אך מציגות אותה כריאלית וקונקרטית. בין הצורות הלא־ריאליסטיות הללו בלטו האירוניה, הסאטירה, האלגוריה והאוטופיה ההפוכה (הדיסטופיה). וגם בשימוש בהן חלה הקצנה גוברת והולכת בהמשך התייחסותה של הסיפורת הישראלית אל האקטואליה. כך בתגובתה על מלחמת לבנון וכך בתגובה על המלחמות בטרור הפלסטיני (האינתיפאדות).

בהתאם לכך התבלט השינוי גם בשפת הכתיבה. יחד עם הדגלים שהוצע לקפלם, החלו הסופרים להסיר מהשפה את מחלצותיה. העברית “הגבוהה” מהמקורות טעונה משמעויות שלא הלמו את תכליתן הפציפיסטית של היצירות האלה. מי שמבקש להרחיק את קוראיו מחזון, מסתכן כשהוא מסתייע באוצר המילים, בצירופי הלשון ובציורים ששימשו להבעת הכיסופים הלאומיים בספרות העברית לדורותיה אל ארץ-ישראל. שפת הכתיבה הונמכה בשיטתיות, כדי לבטא את הפיכחון ואת הסלידה מהחזון, והיא הפכה במשך הזמן ליותר ויותר דיבורית, מרושלת וסמרטוטית.


 

השינויים הסוציו־ספרותיים    🔗

מלחמה מחוללת שינויים סוציולוגיים דרמטיים בכל מדינה (בין אליטות, אוליגרכיות, מעמדות, מיגזרים ומיגדרים), אך במדינה קולטת עלייה כמדינת־ישראל הציפה מלחמת יום־כיפור, יותר מהמלחמות הקודמות, מתחים שרתחו בחברה הישראלית מתחת לפני השטח וציפו להזדמנות המתאימה כדי להתפרץ. שינויים כאלה מגולמים בכל ספרות לאומית על־ידי מיקום חדש ושונה באופן בולט של הדמויות בעלילות הסיפורים. תזוזה של דמות מהשוליים, ששם הוצבה בדרך כלל, אל מרכז העלילה משקפת שינוי במעמד המיגזר או המיגדר שהיא מייצגת בחברה. ואכן, השפעת מלחמת יום־כיפור על הסיפורת הישראלית התבטאה בשלושה שינויים סוציו־ספרותיים בולטים.

השינוי הבולט הראשון התבטא בהדחת דמות הצבר ממעמדו המרכזי בסיפורת הישראלית - מעמד של דמות־השלֵמות של בן-הארץ שהוענקה לו עוד בשנות “הישוב”. הרומנטיקנים מבין סופרי העלליות גילפו דמות זו על־פי אחד מגיבורי המקרא. אחרים בחרו ל“צבר” מודלים מימי בית ראשון ושני: המכבים, בר־כוכבא ולוחמי מצדה. ואלה שחיפשו מודל קרוב יותר דימו את הצעיר היהודי החדש לבדואי הרוכב על סוס ומנופף בחרב שבידו.

בנוסף לפיזיונומיה המושלמת העניקו סופרי העליות לבן־הארץ גם סגולות רוחניות שהתאימו אותו להגשים את שינוי הערכים, שכה רבות התווכחו עליו בתקופת התחייה. את שאר מרכיביה של הנורמה הצברית גיבשו הצברים עצמם בצריפי תנועות־הנוער ובשכונות. הילידיות היתה הבסיס להשקפה הצברית ובאמצעותה הבדיל הצבר את עצמו מיהודי העיירות ומהוויית החיים הדתית־גלותית שלהם. הצבר ראה את עצמו כחילוני ולכן הזדהה כיהודי רק על־פי לאומיותו. בה־בעת קסמו לאחדים מהם הרעיונות הכנעניים, שהניחו כי ברבות הימים ינטשו כל ילידי־הארץ את הדתות שלהם ויקימו ישות לאומית חדשה במרחב השמי, שמורשתה תישען על תרבות עממֵי המרחב בתקופה המקראית ושפתה תהיה העברית. באופן זה הבטיח החזון הכנעני, לפחות בכתובים, פתרון פשוט וטבעי לסכסוך הערבי־יהודי.

גם אחרי שגלי העלייה בשנות החמישים ביטלו מספרית את משקלם של הצברים בחברה הישראלית, עדיין האמין דור הסופרים הצברי הראשון, סופרי “דור בארץ”, הדור שהתגבש באוהלי הפלמ"ח ובקרבות מלחמת השיחרור, שעליו להשליט על הנוער העולה את חוקתו. לפי הנורמה הצברית די בהשתייכות האזרחית למדינה, בשימוש בשפה העברית, בזיקה לנופי הארץ ובסכום החוויות הנצבר בבית־הספר הממלכתי, בתנועת הנוער, בשירות הצבאי ובחיים בארץ כדי להפוך את העולה לישראלי כשר. כדי להשתייך לישראליות חייב העולה לזנוח את מורשת התרבות הגלותית של עדתו, המתבססת על הדת ועל ביטוייה הפולחניים.

הסדקים בדמות הצבר, שאכן התקיימה כמושלמת רק בספרות, נתגלו עוד לפני מלחמת ששת־הימים (הבליט אותם עמוס עוז בחלק מסיפורי “ארצות התן”, 1965), אך הניצחון הסוחף במלחמה זו וגלי ההערצה ששטפו את המדינה מכל העולם ללוחם הישראלי הִשהו את הדחת דמות הצבר מההגמוניה בחברה הישראלית. הקריסה של דמות הצבר ועמו גם של הנורמה הצברית התרחשה במלחמת יום־כיפור, שהפשיטה את הצבר מהסגולות הטרומיות שיוחסו לו, ובעיקר את הילת הגאונות הצבאית. מה גם שבמלחמה זו גילו הצברים עצמם, שהגורל היהודי, האיום הקיומי, חל גם עליהם, ולא רק על יהודי התפוצות.

השינוי הבולט השני התבטא בהעברת דמות העולה החדש מהשוליים אל מרכז עלילת הסיפור, המקום שהועידו קודם לכן לדמות הצבר. כאמור, בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה היתה הערצה לדור הצברים שלחם במלחמת השיחרור. עקב כך הוצגו הצברים כמופת לחיקוי לנוער העולה, שהגיע לארץ בגלי העליות הגדולות בשנות החמישים. הנוער הזה נדרש לאמץ את דרך דיבורם ואת התנהגותם של הצברים ולפסוע בשני המסלולים שבהם ביטאו הצברים את עלומיהם: מסלול ההגשמה בקיבוץ ומסלול שירות הקבע בצבא.

לכאורה אפשר היה לפרש את הלחץ החברתי הזה כהזמנה להשתלב בדור הצברי, אך למעשה הוצגה בדרך זו תביעה מן העולה החדש לזנוח את הזהות היהודית שטופחה במשפחה ובקהילה בארץ המוצא שלו ולאמץ במקומה את הזהות הישראלית־החילונית. עקב כך נקלע העולה הצעיר לסתירה בין התביעה של הקולטים לאמץ את הנורמה הצברית הזרה לערכיו ובין רצונו הטבעי להוסיף ולהחזיק בערכים המוכרים לו מבית־הוריו. על הדילמה הזו ביקש הסופר־העולה לכתוב, אך כל עוד שלטה הנורמה הצברית לא היה סיכוי ליצירה כזו להתקבל. הסופרים שקמו מקרב העולים, ואשר חלקם רכשו בייסורים את היכולת לכתוב בשפה העברית, דחו את הביטוי של הרגשתם כעולים לימים שהכתיבה על נקודת־המבט שלהם כעולים בחברה הישראלית תזכה להקשבה.

על עולמם האילם של העולים כתבו שאמנם השתייכו למשמרת הסופרים הראשונה, אך לא נמנו עם אצולת הכותבים הילידים שבחרו לעצמם את הכינוי “דור בארץ”, כגון: יהודית הנדל ברומאן “רחוב המדרגות” (1954) ואהרון מגד בקובץ הסיפורים “כל ישראל חברים” (1955). הסופר־העולה כתב אף הוא, אך לא על הדילמה שהציקה לו, על הסתירה התרבותית העמוקה בין שתי הזהויות, הזהות היהודית שספג בבית ההורים והזהות הישראלית שהקולטים לחצו עליו לאמץ בארץ במקומה. הוא כתב על החיים בשכונת המהגרים בשולי העיר הגדולה (“הערימה” לשלמה קאלו, 1962) או על החיים של העולים החדשים במעברה (“המעברה” לשמעון בלס, 1964), כי נושאים אלה השתייכו לכאן ולעכשיו ואליהם היתה האוזן כרויה.

קריסת הנורמה הצברית אחרי מלחמת יום־כיפור התירה לסופר־המהגר לכתוב סוף־סוף על סירובו להפנות עורף לתרבות עדתו ולערכים שספג בבית־הוריו כתנאי להתקבלותו כחבר באצולה הצברית. כיוצא דופן ייזכר הרומאן “מותו של אורי פלד” לשמאי גולן (1971), שאיפשר פתחון־פה לעולה־המהגר בשאלת הזהות היהודית שלו כמחצית העשור לפני קריסת הנורמה הצברית. אבל רק אחרי יום־כיפור התקבל ההיתר הזה כלגיטימי והוא הניב את כרכי הפרוזה הראשונים שבהם סופרים שאינם ילידי הארץ באו חשבון עם הדורסנות הרוחנית שהופעלה עליהם על־ידי הנורמה הצברית של הקולטים: “מיכוות האור” לאהרון אפלפלד (1980), “תרנגול כפרות” לאלי עמיר (1984) ו“שושן לבן, שושן אדום” לדוד שיץ (1988).

השינוי הבולט השלישי התבטא בקידום מעמדו של הגיבור האתני בסיפורת הישראלית. כל עוד שלטה הנורמה הצברית לא היה סיכוי לרומאן המספר על חייה של העדה היהודית באחת ממדינות־ערב. וכמובן שהיו מתעלמים מרומאן אילו העז הכותב גם לתבוע בו מעמד משפיע בתרבות הישראלית לתרבות העדה שהתחסלה מיד אחרי הקמתה של המדינה (ראה דיון על היצירה האתנית בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995). רק אחרי הקריסה של הנורמה הצברית במלחמת יום־כיפור התבטל האיסור על יצירה שביטאה דרישה כזו בסיפורת הישראלית.

ואכן, סופרים יוצאי הקהילות היהודיות במדינות־ערב השונות החלו לתאר גיבורים שסיפרו בגאווה על הווי החיים של היהודים בארץ המוצא שלהם, וגם העזו לדרוש מעמד משפיע לתרבות השבטית של קהילתם בתרבות הישראלית. היצירות האתניות היותר ידועות הן: “מישל עזרא ספרא ובניו” לאמנון שמוש (1978) על יהדות סוריה, “מפריח היונים” לאלי עמיר (1982) ו“ויקטוריה” לסמי מיכאל (1993) על יהדות עירק, “קיץ אלכסנדרוני” (1978) ו“בלאנש” (1986) ליצחק גורמזאנו־גורן ו“זה עם הפנים אלינו” לרונית מטלון (1995) על יהדות מצרים ו“סמטת השקדיות בעומריג’אן” לדורית רביניאן (1995) על יהדות פרס.


 

השינויים התימאטיים    🔗

בנוסף לשינויים הסוציו־ספרותיים התחוללו גם שלושה שינויים תימאטיים בספרות הישראלית בהשפעת מלחמת יום־כיפור. תכנים ונושאים שנחשבו פחותים בספרות עד מלחמת יום־כיפור זכו להעדפה אחריה.

השינוי התימאטי הבולט ביותר התבטא בנטישה שיטתית של נושאי “המצב הישראלי” למען נושאי “המצב האנושי”. נטישה זו הניבה ספרות שאופייה הבסיסי הוא אֶסקַפיסטי. נושאי “המצב האנושי” עוסקים במצבים הקיומיים של הפרט (כגון: אהבות, בדידות, מחלות, יצרים, זיקנה והפחד מהמוות). נושאים אלה הם, כמובן, נושאי הנצח של הספרות ואין ספק בלגיטימיות שלהם, אך כאשר הספרות מסבה את עצמה בפתאומיות וכמעט בשלמותה מהשאלות הקיומיות של העם ושל המדינה ומפנה עורף לחזון הלאומי, אי־אפשר שלא לראות בכך העדפה של הנושאים המינוריים על הנושאים המאז’וריים, שבמצבה של מדינת־ישראל ניתן היה לצפות שהספרות תעסוק גם בהם. באמצעות ההעדפה של נושאי “המצב האנושי” על נושאי “המצב הישראלי” ביטאו הסופרים את תגובתם על מלחמת יום־כיפור, שהיתה תגובת הסתייגות מהמשך הנפת הדגלים החזוניים וגם לוותה בהצעה לקפלם.

השינוי התימאטי הבולט השני התבטא בשגשוג ניכר של הרומאן הטריוויאלי. זהו רומאן שעלילתו משתדלת לספק את ציפיותיו של הקורא על־ידי הנמכת התובענות ממנו בכל היבט של אמנות הספרות: תוכן, מחשבה, דרכי־כתיבה ורמת השפה (ראה הסבר לסוג הרומאן הזה בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995). אחרי מלחמת יום־כיפור הודחה ממעמדה הסיפורת הרצינית והאליטיסטית, ששיקפה שאפתנות אמנותית ועמקות רעיונית, על־ידי היצירה הממוסחרת, שהתאמצה להתאים את עצמה לטעמם הממוצע של קוראים רבים. נטישת נושאי “המצב הישראלי” למען נושאי “המצב האנושי” איפשרה את פריחת הסוג הנחות הזה של הסיפורת, סוג המסמן פנייה עוד יותר קיצונית של הספרות אל האסקַפיזם.

צר לומר זאת, אך רבות מהוצאות הספרים הגמישו את אמות־המידה שלהן וכללו גם רומאנים מסוג זה בסדרות סיפורת המקור שלהן. גם סופרים שהתאמצו בעבר לכתוב יצירות אליטיסטיות ובעלות ערך התפשרו מעט או הרבה עם סוג הכתיבה הירוד הזה. ועצוב מכל: שינוי לטובה שהיה אמור להיות ברכה לספרותנו, השתלבותן של הרבה נשים־כותבות בפרוזה הישראלית, הניב באושים אחרי שרבות מהן התמחו בפרסום של רומאנים טריוויאליים (ראה הדגמות בספרי “הקול הנשי בסיפורת הישראלית”, 2001).

לשורה זו של שינויים לרעה ראוי לצרף גם את המהפך הז’ורנאליסטי שביצעו המוספים הספרותיים בעיתונות היומית וכתבי־העת הספרותיים. רובם מאפשרים סקירות קצרות על ספרים ונרתעים מהדפסת ביקורת מקיפה המשלבת אינטרפרטציה ושיפוט עם בירור מוסמך על מקומו של הסופר בספרות של התקופה.

שינוי תימאטי בולט שלישי בסיפורת הישראלית התבטא בשגשוג של הרומאן הפוליטי. סוגה ספרותית זו נחשבה במשך שנים כפחותת־ערך, משום שהיא מצטמצמת באקטואליה החולפת (ראה הסבר לסוג הרומאן הזה בספרי “העט כשופר פוליטי”, 1992). רק כאשר הסופרים פונים עורף בתקופה כלשהי לאידיאולוגיות ותובעים לקפל דגלים חזוניים, מצליחה הסוגה הזו לשגשג כפי ששגשגה אחרי מלחמת יום־כיפור.

הרומאן הפוליטי כופה על השיח הציבורי־ספרותי לזנוח את הנושאים האידיאולוגיים ולהתמקד במקומם בנושאים אקטואליים שקובעים את המתרחש בממשות בהווה. ואכן בלט בסיפורת שנכתבה כתגובה על מלחמת יום־כיפור העיסוק בנושאים המתבררים בפוליטיקה: בטיבם ובמניעיהם של המנהיגים, בעמדותיהם כלפי הסכסוך הערבי־ישראלי, בסיבות לאי־השגתו של השלום, בזיהוי האשמים בכך, בניבוי אסונות הצפויים למדינה ועוד.

על המכשול המאיים על הז’אנר הפוליטי, סכנת ההידמות של הטקסט הספרותי לעמודו הראשון של העיתון היומי, התגברו רוב הכותבים על־ידי שימוש מאסיבי באלגוריה. סיפור־המעשה הפך ברומאנים אלה למשל, שהקורא יכול היה בקלות לפענח את הנמשל הפוליטי שלו. העלילה ייצגה את המחלוקות שבהן התמקד השיח הפוליטי בעת כתיבת היצירה באמצעות תיאור המתחים שהתגלעו בחיי משפחות ואשר הפרידו בין אחים במשפחה, בין אשה לבין בעלה, ובין אבות לבין בנים.

הנודעות מבין היצירות הפוליטיות שהתפרסמו היו: חמשת הרומאנים שפירסם א.ב. יהושע בזה אחר זה מ“המאהב” (1977) ועד “מר מאני” (1990), שעליהם הוסיף כעבור עשור גם את “הכלה המשחררת” (2001), ששת הרומאנים שפירסם עמוס עוז במקביל מ“מנוחה נכונה” (1982) ועד “פנתר במרתף” (1995), “תעתועון” (1989) ליצחק בן־נר, “ספר הדקדוק הפנימי” (1991) לדוד גרוסמן ו“עשו” (1991) למאיר שלו.


 

סיכום    🔗

הטלטלה שגרמה מלחמת יום־כיפור לספרות הישראלית היתה אמורה להוסיף לה נושאי כתיבה חדשים ולרענן בה עמדות רעיוניות שהתיישנו. אך לא כך אירע בפועל. הרבה לפני שהגענו לציין שלושים שנה שחלפו ממלחמת יום־כיפור כבר אפשר היה להיווכח ששלושת השינויים התימאטיים גברו על שלושת השינויים הסוציו־ספרותיים. מדאיגה במיוחד היא העובדה שכיוונם של השינויים הוא פרטיקולרי־אסקפיסטי וברוח הסותרת למגמות הלאומיות־ממלכתיות והציוניות־פטריוטיות שאיפיינו את הספרות העברית בתקופות הקודמות (בתקופת התחייה, בתקופת העליות ובשנותיה של המדינה עד מלחמת יום־כיפור).

בעשור הראשון אחרי המלחמה אכן עסקו הסופרים שלנו במרץ בניקוי האורווה הציבורית ובקיפול הדגלים של אידיאולוגיות שהצטיירו סמוך אחרי המלחמה כמאכזבות, אך כעבור העשור התברר שבעשותם כך רק פינו את הדרך לתפוצתה של היצירה הטריוויאלית והיצירה הסקטוריאלית של העֵדות ושל שאר המיגדרים והקלה עליהן להשתלט על הספרות הישראלית.

ומאז משתמטת ספרותנו מההתמודדות הגדולה עם נושאי “המצב הישראלי” ומשלוש משימות שהיא חייבת בהן בתור אליטה מוליכה בתרבות:

הראשונה - להניף מחדש וברמה את דגל החזון הציוני ולעדכנו לצרכיו של העם היהודי כיום.

השנייה - לגלף דמות־מופת חדשה לחיקוי עבור הנוער היהודי בארץ ובפזורה, במקום דמות הצבר, שאיבדה את ההגמוניה שלה וגם את הכוח המשפיע שלה.

והשלישית - ללבן את השאלה היותר דוחקת בתחום התרבות הלאומית והיא שאלת הזהות העצמית, הצריכה להיבחר מבין הזהויות המתחרות ביניהן על ההגמוניה בחברה הישראלית: היהודית, הציונית, הישראלית, הכנענית, והקוסמופוליטית.

ועד שלא תחזור לעסוק בסוגיות אלה, לא תצליח הספרות הישראלית להחזיר לעצמה את המעמד המשפיע שהיה לה בעבר, שאותו איבדה בשלושים השנים שחלפו מאז סיום מלחמת יום־כיפור.

הטלטלה החוזרת היא לכן בפתח. היא מוכרחה לבוא לא רק בגלל המקום הנמוך שאליו הידרדרה הספרות הישראלית, אלא גם בגלל המאורעות המתרחשים בציון שיכפו עליה להגביה מחדש את ראשה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!