דברים לכבוד שמאי גולן בהגיעו לשבעים, בערב שהתקיים בבית־הסופר בתל־אביב ביום 30.6.2003.

הגל הגדול ביותר של העלייה למדינה היה בעשור הראשון לקיומה. רוב העולים היו משארית הפליטה של יהדות אירופה ומקהילות יהודיות שביטחונן התערער בארצות ערב. על השתלבותם המהירה בין הוותיקים, אלה שהגיעו בעליות הקודמות והפכו כעת לקולטי העולים מגל העלייה של שנות החמישים, הכבידה הנורמה הצברית ששלטה בחברה הישראלית הצעירה.

מעניין לבדוק ממרחק זמן, אחרי למעלה מחמישים שנה, כיצד התמודדו צעירי העולים עם ההכבדה הזו מצד קולטיהם הצברים, ומתי השתחררו הסופרים שצמחו מקרב העולים האלה מההתבטלות העצמית בפני הנורמה הצברית והחלו לספר, מנקודת מבטם, על התמודדותם עם תביעותיה מהם: להשתנות, לנטוש את מורשתם הגלותית ולאמץ לעצמם את מושגי־הערך של ילידי־הארץ.

עדות על הלחץ החברתי שהופעל על העולים החדשים אפשר למצוא ביצירותיהם של אחדים מקרב סופרי המשמרת הראשונה של התקופה הישראלית של הספרות העברית, שבאופן יוצא-דופן חרגו מהנושאים, שעליהם כתבו חבריהם הצברים" של המשמרת, וסיפרו על קשיי היקלטותם בארץ של העולים מהעלייה הגדולה של שנות החמישים. גישה כזאת אל דמות העולה החדש מדגימים היטב הרומאן “רחוב המדרגות” של יהודית הנדל (1954) וקובץ הסיפורים “כל ישראל חברים” של אהרון מגד (1955). אף ששני הכותבים כתבו ברגישות ובאהדה על גיבוריהם העולים החדשים ולא התעלמו מקשיי הקליטה שלהם בארץ, השתמעה מיצירתם העמדה, שקליטתם של העולים החדשים בארץ תצליח, רק אם יאמצו מרצון את הנורמה הצברית של קולטיהם.

עמדת העולה החדש עצמו כלפי הנורמה הצברית טרם בוטאה בעשור שנות החמישים. רק פה ושם, במהלך שנות השישים, ותמיד על־ידי סופר שבעצמו חווה את קשיי ההשתלבות של העולה החדש בהוויה הישראלית־הצברית, החלו להתפרסם יצירות, ששיקפו את סיפור הקליטה של העולה בארץ מנקודת המבט שלו. אף שמספרן של יצירות אלה היה מועט, הן הקיפו את המצוקות העיקריות של הנקלטים, שכצפוי היו כלכליות, חברתיות ותרבותיות.

ניסיונות מוקדמים אלה לשקף את ההיקלטות בארץ בשנות החמישים מנקודת המבט של העולה החדש אפשר למצוא ברומאנים הבאים: “הערימה” לשלמה קאלו (1962), “המעברה” לשמעון בלס (1964) ו“דוקטור ברקל ובנו מיכאל” לדן צלקה (1967). ואחרון להם, לפני מלחמת יום־כיפור, מלחמה שחוללה שינויים רבים בספרות הישראלית - ועל כך בהמשך - הרומאן של שמאי גולן “מותו של אורי פלד” (1971).

בדומה לרומאנים של קודמיו הציב גם שמאי גולן את העולה החדש במרכז העלילה והעניק לו פתחון־פה, אך בשונה מהם לא התעמת עם הקולטים באמצעות ביקורת חברתית, תחושת קיפוח כלכלית והרגשת זרות תרבותית, אלא התעמת באופן חזיתי עם הנורמה הצברית עצמה, בכך ששקל את הערכים שהביא עימו העולה החדש משם, ערכים שהוקעו על־ידי הקולטים כ“גלותיים”, מול הערכים שהגיבור פגש כאן. יתר על כן: שמאי גולן לא נרתע מההכרעה ביניהם בניגוד לקונצנזוס, שדחה את הערכים משם מפני הערכים ששלטו כאן.

מבשרי הצבריות    🔗

כדי להבין את החידוש שהחדיר שמאי גולן לסיפורת הישראלית, באמצעות הרומאן “מותו של אורי פלד”, נחוץ להבהיר, מהי אותה נורמה צברית שחצצה, בלא שום נכונות לפשרות, בין עולמו של הצבר לעולמו של העולה החדש עד מלחמת יום-כיפור. הנורמה הצברית התמקדה בעיצוב דמות הצבר כדמות שלֵמוּת, אך לא הצברים מקרב סופרי “דור בארץ” סופרי המשמרת הראשונה בסיפורת הישראלית היו הראשונים שגילפו את דמות השלמות של עצמם. את דמותו של בן-הארץ, אלא אבותיהם סופרי התחייה וסופרי העליות שמאסו בגלות הם שפיסלו לראשונה את דמותו של היהודי החדש, המושלם, כדי שיהיה הראשון שלא יהיה שסוע כהוריו בין ארץ הולדתו לארץ מולדתו. שתי דוגמאות מפורסמות יוכיחו זאת.

עוד בהיותו באודסה כתב שאול טשרניחובסקי ב-1894 את שירו הידוע “אני מאמין” שבו ביטא את חלומה של התחייה. וכך אמר בשניים מבתיו האחרונים:

יָשׁוּב יִפְרח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דוֹר,

בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן־בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱּהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,

דוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,

לֹא בֶעָתִיד, בַּשָׁמָיִם -

חַיֵי־רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

בתים אלה ציירו את סגולותיו של הדור הראשון, הילידי, שיוולד בציון. השורות מבליטות את בריאותו הגופנית והנפשית ואת היותו דור חופשי, דינמי ואופטימי - הגשמה מושלמת של כיסופי התחייה הלאומית. תיאור כובש לב זה מסביר, מדוע שאלו סופרי המשמרת הראשונה מהשיר הזה את השם “דור בארץ” ככינוי למשמרתם.

תיאור פרטני יותר של הסגולות ההופכות את בן-הארץ לדמות שלֵמוּת כלל דוד שמעוני, משורר מתקופת העליות, באידיליה “מצבה” (1936):

יָקָר לִי קְהַל יְלָדַיִך, עַלִּיזִים וּזְרִיזִים וּפִקְחִים,

כֹּבֶד עֹל גָּלוּת לֹא יָכֹף אֶת גַּבָּם הַגָמִישׁ, הַזָּקוּף,

לָכֵן הֵזְּקֵנִים יִלּוֹנוּ כִּי הֵם עַזֵּי-פָנִים וַחֲצוּפִים.

יָקָר לִי צְבָא הָעֲגָלוֹת הַקְּטָנוֹת, בָּם יִשְׁכְּבוּ בֶּטַח

אֶזְרְחֵי עָתִיד חֲשׁוּבִים, תִּינוֹקוּת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה,

נְהוּגוּת בִּידֵי הָאִמָּהוֹת לַיָּם הַמִּתְרוֹנֵן לִקְרָאתָם

לְהָזִין בְּאוֹרוֹ הַמַּחְלִים, בְּחֹסֶן הַדְּרוֹר שֶׁל מֶרְחָבָיו

דְבוֹרוֹת, גִּדְעוֹנִים, שִׁמְשׁוֹנִים, שׁוּלַמִּיוֹת, תְּחִיוֹת, מַכַּבִּים

הגינוי של הגלות בשתי המובאות הוא טוטלי והחלטי, ומול היהודי הגלותי, בלום החושים, שגוו התעקם מנטל ההיסטוריה של דורות הגלות, שלא היו אדונים לגורלם, הוצג כאן הצבר כסמל הנעורים הטבעיים, יהודי חדש השולט בגורלו, כי הוא ארצי וגשמי, קשור לנופי הארץ ומסוגל לעסוק בכל מלאכה וגם לגונן על חייו כאבותיו הקדומים מתקופת השופטים ומתקופת המכבים.

סופרי התחייה והעליות קיוו להצטרפותה של חוליה רעננה וחזקה זו לשלשלת של הדורות. תקווה זו ביטא יצחק למדן בשורות המפורסמות שלו בפואמה “מסדה” (1927): “עוד נמשכת השלשלת מני אבות אלי בנים”.

הצברים משכו את האידיאל קצת רחוק יותר. הם שאפו להתנתק מהרציפות לדורות הקודמים, כדי לפרוק מעל כתפיהם את נטל-הירושה, שעליה דיברו בזלזול ושאותה כינו “גלותית”. ואחרי שעברו את החוויה הדורית המרכזית שלהם - באוהלי הפלמ"ח, במחתרות ובמלחמת השיחרור - ראו עצמם חוליה ראשונה בשלשלת הילידית של בני־הארץ.

באופן הבוטה מכולם ביטא ס. יזהר את עיקרי הנורמה הצברית ברומאן “ימי צקלג” (1958), כאשר כתב על גיבוריו הצברים: “הוא וחבריו, בחורים בלי יחוס־אבות המה, רק יחוס־אב להם”, וכאשר הוסיף: “אנחנו נמלטים כניכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שידרתנו. ותדעו במפורש, אחת ולתמיד: אנחנו בוחלים בכל מה שגם ריח־ריחו כזה. החל בשיעורי ההיסטוריה היהודית, עם כל הצרות, וכלה במאכלות ובגניחות היהודים, בכל מה שהוא מיבטא גלותי, מנהגי גלות, ובאידיש בכללה”.

בין שתי זהויות    🔗

לעולה החדש היה קשה, כמובן, לוותר על העבר שלו, כפי שנדרש לעשות על־ידי הנורמה הצברית שקידמה את פניו בהגיעו לארץ. גם אם הגיע לארץ כנער, כמו אורי פלד, היתה לו ביוגרפיה, היו לו זיכרונות והוא הרגיש מחובר לא רק אל משפחתו שניספתה בשואה, אלא גם אל עולמם של הדורות שחרב שם. היה לו גם “יחוס־אב” וגם “יחוס־אבות”, ואפילו בתמורה לצירופו לאצולה הצברית לא היה מוכן לוותר על השניים.

שמאי גולן מתאר ברומאן שני מהלכים מנוגדים שעשה אורי פלד בהגיעו כעולה לארץ. בתחילה ניסה אורי לאמץ את הנורמה הצברית ולהידמות לבני הארץ. בקיבוץ עין־שרון, שאליו הגיע במסגרת עליית הנוער, עבד קשה יותר מבני המשק. הוא העלים את זהותו הקודמת על־ידי נטישת השמות יוסף קופרמן, השם מבית־הוריו, ויוזק קופרמן, השם ששימש אותו בשנות מלחמת העולם השנייה. הוא החליפם בשם צברי מובהק: אורי פלד.

שלב חשוב בהיענותו לתביעה של הנורמה הצברית מהעולה החדש, לשכוח את חייו הקודמים ולהצטרף לשורותיהם, התבטא בהסרת המספר הכחול, שצרבו על ידו הנאצים במחנה הריכוז. אורי השלים את חדירתו אל לב הקונצנזוס של הצברים כשבחר לשרת בצבא הקבע של צה"ל. שם הפך לקצין מצטיין ונודע כלוחם קשוח העשוי ללא־חת. כקצין בצבא סיגל לעצמו את גינוני ההתנהגות והדיבור של הצברים ולמד להכיר כמוהם ברגליו ממש כל שביל בארץ. לשיא הצלחותיו בשלב זה הגיע אורי כאשר כבש את לב אסנת, הנחשקת בבנות הקיבוץ ובתו של ברזילי, מייסד הקיבוץ.

באמצע שנות השלושים לחייו מתחיל השלב השני בהתייחסותו של אורי פלד לדרישותיה של הנורמה הצברית. שלב הנסיגה שלו מהצבריות כנורמה חברתית־אידיאית וכאורח־חיים מעשי מתחיל מרגע שהוא נכנע לדרישתה של אסנת ומשתחרר מצבא הקבע. חופשי מהמדים הוא מתחיל להחזיר לעצמו הן את יחוס־האב והן את יחוס־האבות, שבלאו־הכי הניעו בסֵתר את כל מעשיו בשנים שבהן היה צבר מופתי והתאמץ להתמקם בלב הקונצנזוס הצברי.

שיבתו לאבותיו מתבטאת אף היא בשורה של מעשים, המקרבים אותו מחדש אליהם אחרי שנות ההתנכרות הקודמות שלו כלפיהם. אורי גידל זקן ופנה ללמוד באוניברסיטה היסטוריה של עם־ישראל. הוא החל לשוטט בשכונות החרדיות של ירושלים ובאחת מהן, בשכונת נחלת־חסד, התיידד עם ר' יואל, חייט שהזכיר לו בעיסוקו ובדעותיו את אביו החייט, יעקב קופרמן. ר' יואל סיפר לו על סבו, ר' אברהם לייב, ראש ישיבת פְּשׁלְנוֹ, ועל מותו בשואה על קידוש-השם כשהתייצב בפני הקלגסים הנאציים עם ספר תורה בזרועותיו.

בשלב זה עדיין התווכח אורי עם ר' יואל לאיזה צבא הוא משתייך: לצבא של הקדוש-ברוך-הוא, הצבא של אבותיו, כטענת ר' יואל, או לצבא של המדינה שבשורותיו לחם במסירות למעלה מחמש עשרה שנים, אך גם בעניין זה יאמץ עד מהרה את השקפתו של ר' יואל.

התקדמות רבה לעבר אבותיו עשה אורי כשהצטרף לצוות החוקרים של “יד ושם” והכין שם את תיק הזיכרון של קהילת עיר הולדתו, קהילת פְּשׁלְנוֹ. אך את נסיגתו המלאה מהשלב הצברי הקודם שקלע אותו בין שתי הזהויות, זו הנרכשת של הצבר וזו המוּלדת של הפליט וניצול-השואה, ישלים בצאתו למסע שבמהלכו יחזור ויבקר בשדות האימונים והקרבות. זהו מסע הפרידה שלו מהזהות הצברית המסע מסתיים בהתמוטטותו הגופנית והנפשית ובאישפוזו בבית-החולים.

עלילת הרומאן מסמיכה את המאורעות האלה בחיי אורי לפרוץ מלחמת ששת-הימים. אורי נקרא לחזור ולפקד על הפלוגה שלו בחטיבת ירושלים. בחזית פגש את ידידו מינץ, שהופיע בחזית ביוזמת עצמו. בניגוד לאורי, הצבר המתחזה, מינץ הוא צבר כשר למהדרין. ילדותו של מינץ, דור חמישי בארץ, עברה עליו בעיר העתיקה, וכמובן לחם במלחמת השיחרור ואף נותר נכה ממנה. כל השנים התהלך אורי בהרגשה שאסנת היתה ראויה לצבר כמו מינץ. בשיחות ביניהם הבטיח אורי למינץ, שבבוא היום הוא יגשים לו את חלומו ויחזיר אותו אל העיר העתיקה.

הפרק הפותח את הרומאן והפרק המסיים אותו מתארים את המלחמה על העיר העתיקה, הנגמרת בפריצה של הלוחמים דרך שער-האריות. אך בה־בעת מקיים אורי את הבטחתו למינץ. אורי עומס על כתפיו את מינץ הפצוע ומתקדם איתו אל הכותל. בסצינה הזו נטע שמאי גולן סמליות כפולה, המדגישה את ההכרעה הרעיונית שאליה חתר ברומאן זה. חלומו של מינץ הצבר היה לחזור אל נוף ילדותו, אל העיר העתיקה, אך בשביל אורי סימל המקום יותר מכך: את העומק ההיסטורי של מורשת העם היהודי, את יעודו ואת גורלו.

כמו כן מתגלה באופן סמלי, שבשעת מבחן, בעת חתירתם המשותפת אל הכותל, יגשים למינץ הצבר את חלום השיבה אל העיר העתיקה לא אחר מאשר העולה החדש יוסף־יוזק־אורי, שלגביו שיבה לכותל המערבי משמעותה התחברות מלאה עם אבותיו והגשמת בקשה מרכזית בתפילת הדורות: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”.

גם אם מסעם זה הוא המסע האחרון של שניהם, כי מינץ מת מפציעתו וגם אורי נפצע אנושות בהתקרבו לחומות העיר העתיקה, בלתי־נמחית מהזיכרון היא התמונה המתארת את אורי נושא את מינץ על גבו בדרכם המשותפת אל הכותל היהודי.

ההכרעה האידיאית    🔗

את מה שחצץ בין העולים החדשים לבני גילם בני־הארץ, בגל העלייה הגדולה בשנות החמישים, אפשר לתאר גם במונחים שיחדדו את הסתירה הרוחנית בין אלה לאלה. הנורמה הצברית, ששלטה באותם ימים בארץ, שאפה להטמיע את העולים החדשים בישראליות, שהיא יהדות של מקום. הישראליות היא הזהות הצעירה, החילונית, שגם ברפיונה כיום עודה מאמינה, שההשתייכות האזרחית למדינה, השימוש בשפה העברית, הזיקה לנופי הארץ והחוויות המשותפות שצובר כל מי שמתגורר במדינה באמצעות מערכת החינוך, תנועת־הנוער, השירות בצבא וההתנסות בהווי המיוחד של החיים בארץ - כל אלה אמורים להספיק לנו כדי לשרוד כיהודים. עולים חדשים מסוגו של אורי פלד הרגישו, שיהדות כזו היא מצומצמת מדי, קלושה ומסוכנת. הם אינם יכולים להתנתק משלשלת הדורות ואין הם רוצים להתפרק מהמורשת של יהדותם, שהיא יהדות של זמן, יהדות בעלת חזון לאומי, ערכים בעלי ייחוד ונכסי תרבות שאין להם תחליף.

המאבק בין האידיאולוגיה הצברית, שקשרה את קיומה של הריבונות הלאומית המחודשת בארץ־ישראל ברכיבי זהות הקשורים במקום, ובין האידיאולוגיה של העולים החדשים, ששאפה לבסס את קיומה של הריבונות על רכיבי הזהות שהתגבשו בהיסטוריה הממושכת של העם היהודי - מאבק זה היה בלתי־נמנע. תוצאותיו ברורות כעת, כעבור למעלה מחמישים שנה.

הנורמה הצברית זקפה לעצמה ניצחון במאבק הזה רק בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, ומאז נשמטה ההגמוניה מידיה. ויהדות הזמן של העולים החדשים היא שהתייצבה בלב הקונצנזוס של החברה הישראלית, אחרי שהצליחה לחשוף את דלותה ואת סכנתה של הנורמה הצברית להמשך הישרדותו של העם היהודי בהיסטוריה.

הקריסה הסופית של הנורמה הצברית היתה במלחמת יום־כיפור. כעשור לפני המלחמה הזו כבר החלו להתגלות בצבריות סדקים שרמזו על הבאות. הראשונים להרגיש בהתערערות מעמדו של הצבר והנורמה הצברית היו אחדים מסופרי “דור בארץ” עצמם. בנימין תמוז בטרילוגיה “אליקום” (1969–1965), ברומאן “יעקב” (1971) ובנובלה “משלי בקבוקים” (1975). נתן שחם ברומאן “הלוך ושוב” (1972) ובארבע הנובלות שכלל בכרך “חוצות אשקלון” (1985). ואהרון מגד ברומאן “פויגלמן” (1987).

מלחמת יום־כיפור גרמה לקריסתה הסופית של הנורמה הצברית, משום שבמהלכי הפתיחה שלה וגם בתוצאותיה גילו הצברים שהגורל היהודי חל גם עליהם. ב“רעידת האדמה” של מלחמת יום־כיפור הופשט הצבר סופית מהסגולות הטרומיות שיוחסו לו. ואכן אחריה היתה כבר יותר הקשבה לסירוב שביטא שמאי גולן, באמצעות הפליט מהשואה אורי פלד, לדחיית הזהות היהודית בת אלפי השנים מפני הזהות הישראלית בת עשרות השנים.

שלושת הרומאנים שהעזו לתאר באופן ביקורתי נוקב את ההתנשאות של הצברים על בני־גילם העולים החדשים, והוקיעו את המכבש החברתי שהפעילו הצברים על העולים החדשים להידמות אליהם ולאמץ את הנורמה שלהם, אכן לא יכלו להתקבל כפי שהתקבלו לפני מלחמת1973. והרומאנים הם: “מיכוות האור” לאהרון אפלפלד (1980), “תרנגול כפרות” לאלי עמיר (1984) ו“שושן לבן, שושן אדום” לדוד שיץ (1988).

קריסת הנורמה הצברית איפשרה התפתחות חשובה נוספת בספרות הישראלית: את שיגשוגה של היצירה האֶתנית על־ידי סופרים שכעת העזו לכתוב על קהילתם שנחרבה או התחסלה מעצמה באחת ממדינות־ערב בהשפעת ייסודה של מדינת־ישראל. תרמו לה כצפוי אמנון שמוש (“מישל עזרא ספרא ובניו”), סמי מיכאל (“ויקטוריה”), אלי עמיר (“מפריח היונים”), יצחק גורמזאנו־גורן (“קיץ אלכסנדרוני”) ואחרים, שחוו בנעוריהם את מכאובי ההתמודדות שלהם עם הנורמה הצברית וכעת קטפו בחדווה את ניצחונם עליה. עד מהרה הצטרפו אליהם גם בני הדור השני ליוצאי קהילות ישראל בארצות ערב, כגון: רונית מטלון (“זה עם הפנים אלינו”), דורית רביניאן (“סמטת השקדיות בעומריג’אן”) ואחרים.

להשלמת הטיול הספרותי, שיצירתו של שמאי גולן משתלבת בו, חשוב להוסיף את ההתפתחות המאוחרת שהתרחשה בסיפורת הישראלית. בהמשך התפתח נושא המיפגש של העולה החדש מהגולה עם בן־הארץ לא בדרכם האלגורית של תמוז ומגד, ולא בדרך העלילה הריאליסטית של שמאי גולן ואף לא בדרך הביקורתית של אהרון אפלפלד, אלי עמיר ודוד שיץ.

עמוס עוז, למשל, בחר להבליט ברומאנים המוקדמים שלו את ההבדל בין הצבר (היהודי של מקום) לעולה החדש (היהודי של זמן) על־ידי השוואה אירונית ביניהם. ב“מנוחה נכונה” (1982) הציב מול יוני, הצבר והיורש הגנטי של יוּלֶק, את עזריה גיטלין, שמעיניו נשקף הניצוץ של הגאונות היהודית מהגולה. וכאשר יפרוש יוני לכיכר סדום כדי להגשים את חלומו הפעוט, להגיע אל פֶּטרה, יהיה זה עזריה שיציל מהתמוטטות את הקיבוץ שייסדו יולק וחבריו, כאשר הגיעו בנעוריהם לציון כדי ליישב את הארץ.

וב“קופסה שחורה” (1987) הציב מול בועז, הצבר התמהוני־ילדותי, המסרב להתבגר ולהשקיע בשיקום האחוזה שהקים סבו בין זכרון־יעקב לבנימינה, את סוֹמוֹ, העולה המתוחכם ורב־המעש, המוכן לא רק לשקם את אחוזת המייסד, אלא גם להרחיב את המעשה החלוצי שלו מעבר לגבולות הצרים של מדינת־ישראל עד מלחמת ששת־הימים.

משהגיע נושא המיפגש בין הצבר לעולה החדש לטיפול אירוני כזה בסיפורת הישראלית, אפשר להניח בוודאות, שהניצחון שבישר שמאי גולן ברומאן “מותו של אורי פלד”, הניצחון של היהדות של זמן על היהדות של מקום הוא כיום הכרעה בלתי־הפיכה בתולדות עמנו, והזמן, כמובן, רק יוכיח זאת.